 |
אבל זה כלל מאוחר יותר, שעוצב בדיעבד (כמו כל כללי ההגייה, כאשר העברית המקראית הפסיקה להיות שפה מדוברת). במקרה הזה קל לראות אינטואיטיבית ש„בני עלי״ הם רצף אחד ש„בני בליעל״ הם רצף נפרד, וש„עלי בני״ אינו רצף. מבחינת עברית מקראית, הרצפים הללו דינם כמילים בעברית מודרנית יותר (וגם בעברית ישראלית לא חזרנו לעברית המקראית במובן הזה).
אותם טעמים שהזכרת עוזרים ככל הנראה1 לחבר מילים לרצפים (כלומר: רמה נמוכה ביותר של פיסוק: לפסק לרצפים) והצורך בהפרדה הזו אבד, מן הסתם1, בעברית לא מקראית.
ואז מעניין אותי לקחת צעד אחד אחורה ולהבין למה בדיוק קרתה ההגייה המוזרה הזו של אותה אות בשני צלילים שונים. השוו, לדוגמה, למילים האנגלייות circle ו־says. למה אותה אות המשיכה לסמן שני צלילים שונים?
1 אני ממש לא מכיר טעמים ומסתכן בניחוש.
|
 |