מלחמת העצמאות הנצחית של קולומביה 1199
זה חמישים שנה שקולומביה שרויה במלחמת אזרחים עקובה מדם. באופק יש עוד שביב של תקווה, אבל לא ברור אם קולומביה תצליח למנוע מעצמה לאבד עצמה לדעת לפני מימושו.

24 עיתונאים נאלצו לגלות מארצם, 15 אמנים מקבלים איומי רצח, 5 מנהיגי ארגוני עובדים כבר נרצחו, טבח יום־יומי באזורים המרוחקים, שביתה כללית אחת, ועוד שביתה כללית מתוכננת כנגד הרפורמות הכלכליות שמבצע השלטון החדש. אלו הן התוצאות, לאחר חודש וחצי בלבד מאז עלייתו לשלטון של הנשיא הקולומביאני החדש, אלוארו אוריבה וולז.

איך זה קרה לקולומביה, מדינה שעד אמצע המאה ה- 20 הייתה דוגמה יוצאת דופן ליציבות ושגשוג כלכלי בכאוס של אמריקה הלטינית, שהמשקיעים כינוה "הסוד השמור ביותר של אמריקה הלטינית"? מדינה בעלת רמת השכלה גבוהה, בעלת תשתיות מפותחות, רפואה מתקדמת ומחקר אקדמאי רב הישגים, מדינה של עם שצורך ומייצר תרבות - איך קרה שכיום קולומביה נמצאת בעולם השלישי?

התשובה, כנראה, טמונה בכך שקולומביה מעולם לא השכילה לסיים את מלחמת העצמאות שלה. מאז שזכתה בעצמאותה בשנת 1810, היא שרויה בעימות פנימי תמידי. למרות גבולותיה המסומנים וחוקתה הקבועה, אופייה מעולם לא היה ברור. במבט לאחור, נראה כי זוהי תוצאתו של איחוד מאולץ בין יסודות וכוחות שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת.

זה חמישים שנה שמתחוללת בקולומביה מלחמת אזרחים עקובה מדם. מלחמה זו החלה ביריבות בין המפלגה הליברלית למפלגה השמרנית, שתי המפלגות המסורתיות בקולומביה. שתי המפלגות הללו היו הבעלים של האדמות בקולומביה, ועל־רקע אי הצדק החברתי הזה, נולדו שתי קבוצות הגרילה שקיימות היום.

למרבה הצער, למרות עשרות אלפי חיילים, טנקים, אוניות ומטוסים, ניתן לומר שלקולומביה אין צבא. הצבא בקולומביה אינו ארגון ממלכתי ולאומי אלא גוף מקושר לגורמים פרטיים, פוליטיים־עסקיים (בעלי אופי ימני, כמובן). מבחינה זו קולומביה לא שונה מרוב הארצות באמריקה הלטינית - השילוש "הקדוש" הבלתי ניתן להתרה בין המאיון העליון, הימין והצבא. הצבא אינו נהנה מתמיכת העם באזורים הכפריים, שם מפחדים ממנו אף יותר מארגוני הגרילה. כתוצאה מביקורת ומעקב של ארגוני זכויות אדם, נולדו מתוך שורות הצבא כוחות חצי־חוקיים, הפארא־מיליטרים. כיום הצבא והפארא־מיליטרים למעשה משתפים פעולה (כשהפארא־מיליטרים מבצעים את "העבודות המלוכלכות"), לרוב על־מנת לקדם אינטרסים של האוליגרכיה הימנית או של ברוני הסמים. תעשיית הסמים, על כל השלכותיה, גדלה על הקרקע הפוריה של הסכסוך המזויין של חמישים השנים האחרונות.

מאזן הכוחות בקולומביה

ניתן לחלק את הכוחות המרכזיים שפועלים כיום בקולומביה לשש קבוצות:

1. הצבא: כאמור, הצבא הקולומביאני הוא צבא לטיני טיפוסי. החיילים הפשוטים הם מדלי העם, בעוד שהגנרלים הם אנשי ימין בני המשפחות העשירות ביותר של קולומביה. למרות שהצבא מעולם לא אחז בשלטון כחונטה צבאית כמו בארגנטינה, בצ'ילה או בברזיל, מאחורי הקלעים הוא תמיד תמרן וכיוון את השלטון הנבחר. סך־הכל זוהי תוצאה צפויה במדינה שחיה בעימות מתמשך.

2. ה- FARC (הכוחות החמושים המהפכניים של קולומביה - las Fuerzas Armadas Revolucionadas de Colombia): זהו ארגון הגרילה הגדול ביותר במדינה. למעשה ניתן להגדיר את ה- FARC כצבא לכל דבר: לא מדובר באנשי פלנגות ספורים אלא ב- 25 אלף חיילים לובשי מדים המצוידים, בין השאר, גם בנשק כבד. הם מצויים בכל רחבי המדינה, וכפופים להנהגה ריכוזית אחת. ה- FARC נולד כארגון מרקסיסטי למען זכויות האיכרים, אך ניתן לומר שכעבור שנים רבות כל־כך, הוא זנח את האידיאולוגיה שלו וכיום הוא כוח צבאי ופוליטי "רגיל", שלא רק שאינו מגן על האיכר, אלא לעיתים קרובות נלחם בו, כפי שעושה הצבא. אנשי ה- FARC מממנים את פעילותם על־ידי חטיפות למען כופר, "דמי חסות" מאיכרים, וגידול של מטעי קוקא. ארגון שמקצין את פעילותיו ולא בוחל ברצח של ילדים ונשים חפים מפשע.

3. ה- ELN (ארגון שחרור לאומי - Ejercito de Liberacion Nacional): ארגון גוואריסטי (כלומר אחד מהארגונים הרבים שנולדו לאחר מותו של צ'ה גווארה ופועלים בהשראתו). ה- ELN פועל תחת השפעה קובנית חזקה ומטרתו היא להפוך את קולומביה למדינה סוציאליסטית. בשורותיו כ- 8000 לוחמים וכן אנשי רוח רבים. למרות שגם לארגון זה יש קופת שרצים לא קטנה, ניתן לומר שעד היום הוא לא בגד בעקרונותיו (למשל, האיסור המוחלט של עיסוק בסמים - ה- ELN לא מממן את פעילותו על־ידי סחר בסמים, אלא על־ידי חטיפה לצרכי כופר של אנשים הידועים בשחיתותם). אידיאולוגית, ה- ELN מתנגד ל- FARC, אך בלחימה היום־יומית קיים שיתוף פעולה צבאי במבצעים מסוימים.

4. הפארא־מיליטרים, או בשמם הרשמי, ה- AUC (כוחות ההגנה־העצמית המאוחדים של קולומביה, Autodefensas Unidas de Colombia). בשורותיהם כ- 10,000 לוחמים. הם נוצרו מתוך שורות הצבא על־מנת להשיג אינטרסים של בעלי אחוזות עשירים, ברוני סמים ובעלי אינטרסים כלכליים אחרים (בין השאר, גם ארצות הברית). זהו ארגון אכזרי במיוחד שאחראי לרוב מעשי הטבח והזוועה המתרחשים בקולומביה - גירוש איכרים מאדמתם, אונס, ביזה, עינויים ורצח תוך שימוש במסורים חשמליים, "הסמל המסחרי" שלהם.

5. ברוני הסמים: עוצמתם של ברוני הסמים (המאוגדים בקרטלים) היא כה גדולה, עד כי מממנים את ה- FARC, את הצבא, את הפאראמיליטרים, וכמובן, את פוליטיקאים.

6. האוליגרכיה התעשייתית: כל החברות הכלכליות בקולומביה נתונות בידיהן של חמש משפחות, המנהלות מאבקי כוח ביניהן (גם באמצעות שליטה במסדרונות הפוליטיים). בעבר הן הכשילו נסיונות לביצוע רפורמות סוציאליות, וכיום הן מובילות את המהלך לביצוע רפורמות הפוכות.

עד לפני כארבע שנים, מאזן הכוחות היה די ברור: היו אזורים שבשליטה ארגון כזה או אחר, והיו אזורים שהיו נתונים למאבק בין הקבוצות, אך בסך־הכל נשמרה בהם רמה מסוימת של סטטוס־קוו והאלימות הייתה רחוקה מהתושבים העירוניים של קולומביה, שהרגישו בה לעיתים רחוקות (כשבוצעו חטיפות) או באופן עקיף (הגעה של עוד ועוד איכרים מגורשים אל העיר, כלכלה שהולכת ומדרדרת וכו'). לפני כארבע שנים, נבחר הנשיא אנדרס פסטרנה, שניסה לקדם תהליך שלום מול שתי קבוצות הגרילה. (כמו כל דבר בפוליטיקה, סביר כי היו לו מספר אינטרסים, וסיום הסכסוך ככל הנראה לא היה ביניהם). סופת האש של ה- 11 בספטמבר הגיעה גם לקולומביה, והנשיא הודיע שתהליך השלום התקוע מבוטל ושארגוני הגרילה הם ארגוני טרור. ה- FARC הגיב בהתאם, והחל בשורה של פיגועים קשים ואכזריים במיוחד, הפעם גם בלב הערים הקולומביאניות. בין השאר, הוא חטף את אחת המתמודדות לנשיאות (שעדיין מוחזקת בשבי). חצי שנה לפני בחירות, מלחמת האזרחים לובשת מאפיינים של מלחמה של ממש - הפצצות מטוסים של הצבא בג'ונגל, הפצצות מרגמה של הגרילה בערים, סיוע צבאי אמריקאי והצהרות לוחמניות.

הקולומביאני העירוני הוא קהל היעד של הפוליטיקאים, שכן בכפר יש אחוזי הצבעה אפסיים. העירוני, שלא התעניין כל־כך בסכסוך שבו שרויים חבלי הכפר אלא דווקא בכלכלה, החל להרגיש את המלחמה על בשרו. בחודש מרץ נבחר ברוב גדול בסיבוב הראשון אלווארו אוריבה וולז, פוליטיקאי ימני קיצוני (ששמו נקשר עם הפאראמיליטרים). הוא הבטיח לא לקיים שום סוג של תהליך שלום אלא יד קשה ומלחמת חורמה בגרילות . הוא נכנס לתפקידו באוגוסט השנה, ונראה שהוא יקיים אף יותר משהבטיח.

בחמש השנים האחרונות, שני מיליון(!) איכרים גורשו מאדמותיהם והחלו לקבץ נדבות בערים. בחודש וחצי האחרון נראה שקיימת עליה מפחידה בקצב ההגעה של האיכרים אל הכרך. איתם, החלו להופיע פנים חדשות - שבטים אינדיאנים מהאמזונס שנעקרו מאדמתם, מסתובבים ערומים במטרופולינים שכל־כך זרים להם, ומתים מקור ומרעב מתחת לגשרים ובסמטאות.

ומה עכשיו

ככל הנראה, על קולומביה עובר אותו תהליך שעבר על צ'ילה וארגנטינה לפני 30 שנה. הנשיא הנבחר, אוריבה וולז הקים בעברו קבוצה שנקראה CONVIVIR (לחיות ביחד). למרות השם השליו, מדובר היה בקבוצה של אזרחים חמושים שפעלו עם הצבא כדי להגן על עצמם ועל רכושם. עם השנים, מגרעין זה התפתחו הפאראמיליטרים. כיום, כנשיא קולומביה, הוא ממשיך באותו קו. הוא הכריז על מדיניות של "דמוקרטיה ובטחון", שכוללת בין השאר פרס כספי לכל המביא מידע על פעילי גרילה. בתוכנית טלוויזיה מצמררת, המשודרת מידי יום שני, נראים אנשי צבא ביחד עם הנשיא, מעניקים פרס כספי לאזרחים רעולי פנים שמוסרים מידע מפליל בשידור חי על שכנם, עמית לעבודה או כל אדם אחר.

כמו כן, העביר הנשיא חוק חדש, המעניק לצבא סמכויות נרחבות - לשפוט אזרחים, תיירים ופעילי זכויות אדם, לעצור כל אדם ללא משפט, צו או צורך לתת סיבה, להכריז על עוצרים ועל תקנות בטחון כראות עיניו, להגביל את חופש התנועה ברחבי המדינה של אזרחים, פעילי זכויות אדם ותיירים, ועוד. בנאומו בקונגרס, המורכב מנציגים עצמאיים רבים, הוא הכריז ברוח התקופה - "מי שלא איתי, הוא אויבי". על־פי הכרזותיו הפומביות, עליהן חזר מספר פעמים, מנהיגי ארגוני פועלים, פעילי ארגונים סוציאלים, פעילי זכויות אדם ואנשי רוח, כולם פעילי גרילה. כמובן שכל המהלכים האלה מלווים גם בצעדים כלכליים - מס מלחמה, הגדלת נטל שאר המיסים על המעמד הבינוני והקטנת הסיוע הסוציאלי (שהיה נמוך עוד קודם לכן).

הדרך השלישית

בין המתמודדים הרבים בבחירות האחרונות רץ לנשיאות גם מתמודד חדש, שלא מטעם שתי המפלגות הגדולות, וזכה להצלחה יחסית יפה (כ- 10 אחוזים מהקולות). שמו לואיז גרסון, או לוצ'ו, כפי שהוא מוכר יותר. לוצ'ו שונה מכל שאר המתמודדים בכך שהוא היחיד שהגיע מלמטה. הוא החל את דרכו כנער שליחויות והמשיך כפועל נפט, כראש ועד עובדים מקומי, כראש סינדיקט העובדים הכללי, וכך הלאה. הוא מזכיר קצת את יושקה פישר הגרמני - לא רק בגלל הכריזמה החמה שלו (גם אויביו הפוליטיים מתקשים למתוח עליו ביקרות אישית), אלא גם מבחינת המסלול האידיאולוגי שעבר. בתקופת לימודיו באוניברסיטה הוא היה פעיל שמאל קיצוני, ומאז נראה שהוא הפך מרומנטיקן לריאליסט, ונדד עם השנים למרכז השיח הציבורי.

עמדתו של לוצ'ו לגבי המלחמה היא פשוטה - אי אפשר לתת נוק־אאוט לגרילה, כל עוד התחלואים החברתיים קיימים. אחרי המלחמה הזאת, אומר לוצ'ו, יחזרו אל שולחן המשא ומתן, אך הפעם יקבעו אותו על ערמה של מיליון גופות. לוצ'ו מטיף לרפורמה קרקעית בכפר ולרפורמה סוציאלית בעיר. הוא גם קורא למלחמה בתעשיית הקוקאין ובהשלכותיה, בין השאר על־ידי לגליזציה מלאה של הסם. לוצ'ו ניצל מנסיונות התנקשות רבים וכיום הוא אינו שוהה בקולומביה (הוא נע בין ספרד וארה"ב). יש החוזים שאם יהיו בחירות עוד ארבע שנים, לוצ'ו יכול להיות מועמד מוביל.

אך אחרי חודש וחצי לשלטונו של אוריבה וולז, ארבע שנים נראות כמו נצח...
קישורים
FARC
ELN
"המאבק בסמים"
פארא־מיליטרים - בספרדית
ELN - בספרדית
משרד ההגנה הקולומביאני - בספרדית
לוצ'ו גרסון - בספרדית
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  מאמר מעניין מאד • האייל הגולה • 34 תגובות בפתיל
  חבל • אבירי • 3 תגובות בפתיל
  תקלה בקישורים • עמית מנדלסון • 7 תגובות בפתיל
  הרהור לא-פי.סי • ברקת • 82 תגובות בפתיל
  איפה זה כפר יאנון? • דיאנה ונמרוד
  Bowling for columbine • יואב • 16 תגובות בפתיל
  עוד 5000 פליטים... • דיאנה ונמרוד
  קולומביה • מתן • 32 תגובות בפתיל
  אילת ישראל • ששון אבי • 2 תגובות בפתיל
  מטיילים נחטפו בקולומביה • עמית מנדלסון • 3 תגובות בפתיל
  פארק? • נמרוד קפון • 6 תגובות בפתיל
  ELN? • נמרוד קפון
  ה-ELN לקח אחריות על החטיפה • נמרוד ודיאנה • 4 תגובות בפתיל
  הפיתרון צריך לבוא מבפנים • צדק • 3 תגובות בפתיל
  בלי לקשר לחטיפה.. • נמרוד קפון • 2 תגובות בפתיל
  לא רק בקולומביה • נמרוד קפון
  תקווה חדשה • נמרוד קפון
  בטאנקור שוחררה • אלון עמית • 6 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים