 |
|
הדיבר ''לא תשכח'' הוטבע בנו כל-כך, עד שאנחנו מתקשים מאד להרהר בו. במסגרת תוכניתנו הקבועה, ''יוסי שוחט פרות קדושות'', אני מבקש מכם, בכל זאת, להרהר בו.
|
|
| חברה וכלכלה • יוסי גורביץ • יום ה', 2/3/2000, 20:48 |
|
| |
פרסומם של מסמכי אייכמן (הם אינם יומנים, כפי שתוארו) מאפשר הרהור מחדש בכמה מוסכמות ישראליות. אחת ההבחנות הראשונות שניתן לעשות היא שיחסה של ישראל למסמכים היסטוריים הוא צבוע: במשך שנים, ישראל דרשה חשיפה של מסמכים עתיקים בגרמניה ובשוויץ, תוך השענות על העקרון המכובד של חופש המחקר המדעי. ישראל עצמה, כפי שפרשת המסכים מוכיחה, איננה מאמינה בעקרון זה: במשך שנים היא סירבה להעמיד את המסמכים, שבהיותם מסמכים ראשוניים יש להם חשיבות עצומה, לידי חוקרים.
מדוע? מפני שמשפט אייכמן היה משפט ראווה. יותר משהכוונה הייתה להעמיד לדין את אדולף אייכמן, בורג לא גדול במיוחד במערכת הנאצית, המטרה הייתה (כדברי בן־גוריון) "לחנך את העם בישראל". על כן, משחשש התובע האוזנר כי תגובתו של אייכמן תאפיל על נאומיו, הוא שכנע את בן־גוריון לגנוז את המסמכים לתקופה של 15 שנים, תקופה שדי היה בה, כך חשבו, כדי להשכיחם.
עכשיו הם מוצאים מהארכיון, כדי לסייע במשפט הדיבה של פרופ' ליפשטט, המנסה להוכיח שדייויד אירווינג הוא מכחיש שואה. יש להניח שאם משפט זה לא היה מתקיים, משפט בו מתבקשת ההגנה להוכיח שהשואה אכן התקיימה, המסמכים, עם כל החשיבות שיוחסה להם בימים האחרונים, היו ממשיכים להעלות אבק בארכיונים.
הסיפור הקטן הזה מוכיח עד כמה מדינת ישראל רואה בשואה מכשיר - מכשיר שאין לוותר עליו. מדינת ישראל רואה בהכחשת השואה לא ויכוח בשולי האקדמיה (שום אקדמאי רציני לא מחזיק בדעותיו של אירווינג), אלא עניין קיומי כמעט, שלשם המלחמה בו היא מוכנה לעשות הרבה מאוד. הכחשת השואה איננה נשענת על נימוקים רציונליים; היא נשענת על אידאולוגיה בנויה מראש, שניתן לסכמה באמירה "היהודים לא נרצחו, ובכל מקרה, זה הגיע להם". אידאולוגיה זו מתאימה מאד לארגונים הניאו־נאציים המחזיקים בה.
מדינת ישראל, עד כמה שהיא רחוקה מהניאו־נאצים, מחזיקה אף היא בעמדה אידאולוגית, לא אקדמית־מחקרית, באשר לשואה. בן־גוריון, כאמור, הורה על חטיפת אייכמן לא רק כדי להביא פושע מלחמה נאצי לדין, אלא גם, ובעיקר, "כדי לחנך את העם". לחנך אותו למה? לחנך אותו לציווי של "לא נשכח". ציווי זה הפך לאידאולוגיה הרשמית של מדינת ישראל: כל מדינאי זר המגיע לישראל, נלקח קודם כל ל"יד ושם", כדי שידע לאן הוא בא. מדינת ישראל לקחה על עצמה סמכות מפוקפקת מאד מבחינה חוקתית, ושפטה פושעי מלחמה נאציים, אף שהמדינה לא הייתה קיימת בזמן הפשע, הפשעים לא בוצעו בשטחה, והם לא בוצעו כלפי אזרחיה. הצו "חובה לזכור" הפך לצו ממלכתי כמעט; כל תלמידי בתי הספר יודעים אותו, יש יום זכרון לשואה (שניים, אם נספור גם את יום הקדיש הכללי), ולפחות עד הזמן האחרון, השואה הייתה חלק מרכזי ודיספרופורציונלי מלימודי ההיסטוריה בבתי הספר בישראל.
הציווי "לא לשכוח" הוטבע בנו כל־כך, עד שאנחנו מתקשים מאד להרהר בו. במסגרת תוכניתנו הקבועה, "יוסי שוחט פרות קדושות", אני מבקש מכם, בכל זאת, להרהר בו.
מה פירוש "חייבים לזכור"? מדוע חייבים לזכור? מדוע אסור לשכוח? מי אוסר לשכוח, מי מכריח לזכור? התשובה: מדינת ישראל. מדוע? מפני שזה תואם את מדיניותה.
שימו לב: אין חובה לזכור את השואה הארמנית (בהוראה פוליטית, לא משודרים ברשות השידור סרטים בנושא זה), את השואה הצוענית, את השואה הרוסית (למעלה מ20,000,000- קורבנות!), את השואה הפולנית, את השואות הקומוניסטיות (ברוסיה ובסין), את הרוגי הפאשיזם בספרד, את נרצחי הלאומנות היפנית בסין או את השואה של ילידי אמריקה. את השואה ההומוסקסואלית ממש חובה לשכוח. איזו שואה חייבים הישראלים, ולא רק הישראלים, אלא כל תושבי העולם, לזכור? את השואה היהודית, כמובן. הכחשת שואה מותרת כלפי השואה הארמנית: ישראל לא רעשה כשברנרד לואיס הכחיש אותה, והוא התקבל בסבר פנים יפות מאד; אבל אם אירווינג היה מגיע לישראל, הוא היה זקוק להגנה משטרתית, ואני בכלל לא בטוח שהיה מקבל אותה, אם בכלל היה מקבל אישור כניסה לישראל.
מדוע לזכור את השואה? מדוע לא לשכוח את אושוויץ? תענו: מפני ששכחה מזמינה את השואה הבאה. זו תשובת משרד החינוך, ואני בכלל לא בטוח שהיא תקפה היסטורית. אבל, אם זו התשובה, מדוע נזף משרד החינוך במנהל בית ספר שקיים טקסי יום השואה והזכיר בהם גם את הצוענים, הארמנים וההומוסקסואלים?
מפני שהשואה משמשת בידי מדינת ישראל כנשק פוליטי וחברתי. כדי לשמש את מדינת ישראל, היא חייבת להיות שואה יהודית, ושואה יהודית בלבד. כנשק פוליטי, השואה מאפשרת לממשלות ישראל להטיף מוסר למדינות העולם: אחרי הכל, על פי המיתוס המקובל, הן שתקו ולא עשו דבר בשעה שמיליוני יהודים נרצחו. לרוע המזל, ממשלות ישראל עושות שימוש פוליטי בשואה כדי לתרץ את מעשי הזוועה שלהן עצמן. אף שר נאצי לא העז להתבטא כפי שהתבטא שר החוץ שלנו, בדברו על "ילד תחת ילד". נקמה כזו, נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן, כתב פעם ביאליק; אבל שר בממשלת ישראל העז לומר את מה שאמר, והוא עדיין בתפקידו. ונו, מה אתם רוצים? הוא בן לעם שחווה את השואה, מותר לו.
כנשק חברתי, הוא מאפשר לממשלות ישראל לנטוע את האמונה בקרב תושבי המדינה שיהודים יירדפו תמיד, בכל אשר הם, בכל מקום ובכל זמן. הלקח שהן מלמדות את הציבור הוא שמאחר ותמיד יהיו אנטישמים, הרי שעל פי הדוגמא הנאצית, בסופו של דבר, הם יעלו לשלטון ויטבחו ביהודים. על כן, גם אם רע לך במדינה קפיטליסטית- דארוויניסטית־מילטיריסטית עם גוונים איראניים, דע לך: בחוץ יהיה רע יותר. בחוץ יש זאבים רעים והם יאכלו אותך. עדיף להשאר בבית ולשלם 55% מס הכנסה. לצורך כך, עיוות משרד החינוך את ההיסטוריה היהודית, והפך אותה לשורה ארוכה של רדיפות יהודים. כל דבר אחר - יוק. זכר השואה, דהיינו הפחד מן האנטישמיות, מהווה תחליף לאידאולוגיה הציונית המתה, ומשמשת כתחליף גם להגדרה העצמית: אני יהודי, למרות שאינני מאמין בהלכה היהודית, מפני שהאנטישמים יראו בי יהודי.
שימוש נוסף בהנצחת השואה הוא הנחלת תחושת הקורבן. לקורבן מותר הכל; ואם אני, כיהודי, הנני קורבן נצחי, מתעלל קצת באחרים, טובח בהם פה ושם, שולל את זכויותיהם, מגדיר אותם כאזרחים סוג ב' - בקיצור, מתנהג אליהם כחייל וורמאכט טיפוסי - זה בסדר גמור, כי אני קורבן ולי מותר. אחרי הכל, סבלנו במחנות הריכוז, לא?
ושימו לב ל"סבלנו": שימו לב להזדהות האוטומטית, למעבר לגוף ראשון רבים, שבו משתמשים ישראלים רבים כשהם מדברים או כותבים על השואה, אף כי רובם המוחלט עוד לא נולד כלל בעת הזוועות: שימו לב עד כמה הפנמנו את תעמולת הזוועה, עד כמה הפנמנו את הטענה שאנחנו עצמנו היננו קורבנות הנאצים.
שימו לב כמה מאמצים משקיע משרד החינוך בלימוד השואה. כל נושא היסטורי אחר נלמד בכיתה, מתוך ספר, אולי בליווי שקופית; ללימוד השואה, מזמין משרד החינוך עדים, שסבלו במחנות, והוא מסיע את התלמידים אל גיא ההריגה, כשהוא משתתף ברוב ההוצאות, וכל זה לשם מה? כדי "להעמיק את התודעה".
את התודעה, או את הטראומה? מדוע משרד החינוך משקיע מאמצים בהכנסת התלמידים לתוך תאי הגזים? מדוע הוא מעמיד אותם מול המשרפות? המטרה כאן איננה הטמעת מידע - את זה אפשר לעשות באמצעות ספר לימוד, או באמצעות יומנה של אנה פרנק - אלא הנחלת טראומה, שאיפה של אדי הזוועה. דע, גם אתה יהודי; גם אותך תכננו לרצוח כאן. ועכשיו לך ותהיה חייל טוב, כי אנחנו חייבים להגן על המולדת על ידי דיכוי עמים אחרים, שאם לא כן, יהיו משרפות ברמת השרון. זו, בעיקרה, רטוריקה ימנית, אך היא הופנמה על ידי משרד החינוך, בעיקר על ידי המורים. נסו לשאול בבית ספר "אבל למה צריך לזכור", ונראה תוך כמה זמן ישלחו אתכם הביתה. יש שאלות שלא שואלים; זו אחת מהן.
וכמובן, לצורך כך יש לעוות את ההיסטוריה. יש ליצור קישור מאולץ מאד בין אנטישמיות נוצרית ובין אנטישמיות גזענית כדי להוכיח שהשואה תוכננה לא על ידי אדולף היטלר, אלא על ידי דורות על גבי דורות של אנטישמים. וזה עיוות מוחלט של האמת: אילולא פרצה מלחמת העולם השניה, לא הייתה שואה. יותר מכך: אילו אדולף היטלר היה נהרג במהלך התקפת הגזים בה התעוור, או במהלך הפוטש של 23', לא הייתה שואה. השואה איננה תוצאתה ההכרחית של ההיסטוריה המערבית, אבל המורים שלכם רוצים שתאמינו שאכן כך היא. יש צורך לעוות את כללי ההגיון עצמם: לטעון, מצד אחד, שהשואה היהודית היא אירוע ייחודי וחסר תקדים בהיסטוריה האנושית - ומצד שני, לטעון שעוד שואה רובצת לפתחנו. הגיון צרוף.
כמה מיתוסים נפוצים
לימוד השואה אינו נקי ממיתוסים. המיתוס הידוע מכולם הוא המיתוס על "בעלות הברית שעמדו מן הצד". בעלות הברית לחמו אקטיבית בגרמניה הנאצית, והקריבו מיליוני חיילים; הטענה שהן "עמדו מן הצד" היא אבסורדית ומרושעת. אה, ומה עם העובדה שהן לא הפציצו את אושוויץ? לכך ישנן כמה תשובות. ראשית, למטוסי בעלות הברית הייתה בעיית טווח: הן לא יכלו להגיע מבריטניה (המקום היחיד ממנו המריאו עד יולי 44') לפולין וחזרה. המטוסים יכלו להפציץ את אושוויץ ולנחות בשטח הרוסי, אבל הרוסים לא אפשרו זאת. שנית, האבדות היו איומות: המטוסים היו צריכים להמריא מבריטניה, לחצות את צרפת וגרמניה, על תותחי הנ"מ ומטוסי הקרב שלהן, להגיע למטרה, להתעלם מהנ"מ המקומי, להפציץ, לחזור ולחצות את צרפת וגרמניה. כמה מטוסים היו אובדים בדרך? בהפצצה מפורסמת אחת, על המבורג, איבדו האמריקנים 66 מטוסים, באבדות כוללות של כ-600 איש. המבורג היא בגרמניה, לא בפולין. שלישית, מנהיגי בעלות הברית האמינו כי השמדת מטרות צבאיות ותעשייתיות בגרמניה הייתה מקצרת את המלחמה, ואת ההשמדה איתה, וחוסכת קורבנות רבים. וזה נכון.
הלאה. מיתוס ידוע נוסף הוא מיתוס "הסבונים העשויים משומן יהודי". אין ולא היה דבר כזה. זו מעשייה שסיפרו אנשי אס.אס. לאסירים יהודיים, והם האמינו בה - ומי יוכל להאשימם? "יד ושם" קבע שכך הדבר, וזהו מוסד שקצת קשה להאשימו בהכחשת שואה; אבל האם המורה שלכם שמע על זה?
הלימודים מתמקדים במחנות הריכוז וההשמדה. אבל רוב יהודי אירופה נרצחו ביריה. ירי פשוט יעיל יותר מהשמדה בתאי גזים ובשריפה. אבל כל תוכנית הלימודים מתמקדת במחנות הריכוז. למה? כי זה מזעזע יותר, מרתק יותר, פוטוגני יותר.
היו מקרים רבים של אנשים שהצילו יהודים. העם הדני התאחד והציל את כל יהודי הממלכה. המקום שמוקדש לכך בתוכנית הלימודים הוא מועט, ואתם יכולים כבר לנחש מדוע. תוכנית הלימודים מתעלמת מהעובדה שדרוש אומץ יוצא מן הרגיל כדי להעניק מחסה למיעוט נרדף, בעוד שאדישות היא קטלנית מאד לנרדפים - אבל היא אינה דורשת מאמץ, והיא לא תסכן את מי שהפנה את ראשו ולא את משפחתו. "בימינו יש צורך להיות גיבור כדי להיות אדם הגון", אמר אייזנהאור; מי יוכל להאשים את רוב אוכלוסית אירופה על כך שהעדיפה לוותר על גבורה ולא להסתכן במעשי התגמול הפראיים של הנאצים?
סיכום
האם אנחנו זקוקים ללימודי השואה? כן. האם אנחנו זקוקים להם במתכונתם הנוכחית? לא. אל תביטו לאחור, הניחו להולכים. העם הישראלי מתוסבך מספיק גם בלי הנחלת טראומת השואה לדור שלישי ורביעי. יש במסורת שלנו די והותר אלמנטים שונאי אדם, גם מבלי שנוסיף להם הטפה בלתי פוסקת לשנאת לא־יהודים.
"ומה יהיה אם השואה תשכח?". ראשית, היא לא תשכח. לשם כך קיימים היסטוריונים. ימי הזוהר של אתונה לא נשכחו, והקלאסיקנים מחזיקים אותם בחיים; ההיסטוריה של ימי הביניים ידועה לכל המתעניין. אלו דברים שקרו לפני זמן רב הרבה יותר, ושתיעודם מועט. ההיסטוריונים יזכרו את השואה, וגם, יש להניח, יזכירו אותה. לרוב האוכלוסיה, וזה נכון, היא תהפוך לזכרון מעומעם ולא ברור, בערך כמו שזוכרים את מלחמת העולם הראשונה.
ומה רע בכך?
|
קישורים
מסמכי אייכמן - מתוך עיתון הארץ
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות