''...הסופר הוא, למיטב הבנתנו, אשה; עובדה זו רק מחמירה את הכשל השולט בספר (אבסורד והגזמה); אולם גם אם הסופרת שלנו מסוגלת לשכוח את אופיו המעודן של המין הנשי - אין סיבה שגם אנחנו נעשה זאת; ולפיכך רק נשלח רומן זה מעל פנינו ללא הערות נוספות''.
'פרנקנשטיין', מאת מרי שלי, זכה כמובן גם לביקורות אוהדות מזו, שנכתבה ב-1818, עם צאת הספר. כיום, כמעט מאתיים שנה לאחר מכן, אנו יודעים שגם מי שלא קרא את הספר שמע על 'פרנקנשטיין' ואולי ראה את אחד הסרטים שנעשו בעקבות הספר. משהו עם מפלצת, לא?
מרי שלי (1797-1851) היתה בתם היחידה של ויליאם גודווין ומרי וולסטונקראפט. הוריה היו אנשים ידועים - היא סופרת פמיניסטית והוא סופר ופילוסוף - ובעלי השפעה על המחשבה המהפכנית־שמאלנית באנגליה של תקופת הרומנטיקה. כבת להורים כאלו נתלו בה ציפיות גבוהות, וכבר מגיל צעיר הוקפה במורים ואנשי רוח מהשורה הראשונה. אך גם אסונות אפפו אותה מינקות - אמה של שלי מתה עליה בלידתה, גיסתה ואחותה־למחצה התאבדו, ובעלה, המשורר פרסי שלי, טבע כשהיתה בת 24. ההשפעה הביוגרפית על יצירתה לא תידון במסגרת הנוכחית, אולם קשה להניח שאין קשר בין האסונות שידעה שלי לבין העצב העמוק ונטול התקווה העולה מתוך יצירותיה.
'פרנקנשטיין' נולד במהלך שהותם של בני הזוג שלי עם לורד ביירון בשווייץ. בעקבות קריאה משותפת בתרגומיהם (לצרפתית) של סיפורי רוחות גרמניים הציע ביירון שכל אחד מהם יכתוב סיפור רוחות. אחרי מספר ימי 'בצורת' עלה במוחה של שלי הרעיון הגולמי לפרנקנשטיין, בעקבות שיחה בין בעלה לביירון בדבר האפשרות ליצור חיים. באותו לילה לא מצליחה שלי לישון. בדמיונה היא רואה את מעשה יצירתו של אדם בידי אדם. היא רואה את אותו סטודנט שיגולם בספרה בדמותו של ויקטור פרנקנשטיין, כשהוא כורע לצד הגופה שהרכיב. ''הוא (הגוף המת) ישן; הנה הוא מתעורר; (...) ומביט (...) בעיניים צהובות ומימיות, אך גם סקרניות. עיני שלי נפקחו בבעתה''.
'פרנקנשטיין' הוא סיפור בשלושה מעגלים. הראשון, החיצוני, ניתן במכתביו של וולטון, הרפתקן אנגלי צעיר ושאפתן. המעגל השני הוא זה הניתן בסיפורו של פרנקנשטיין, אותו פוגש וולטון באזור הקוטב; המעגל השלישי, הפנימי, הוא זה של ''היצור'' נטול השם אותו ברא פרנקנשטיין.
ויקטור פרנקנשטיין, צעיר שאפתן לא פחות מוולטון, שם לו למטרה ליצור חיים, חיים אנושיים - והצליח. אולם ''הצלחה'' זו היא שהרסה את חייו. היצור אותו ברא, ה''מפלצת'', ה''שד'', ה''שטן'', כפי שהוא מכנה אותו - אותו יצור שם לו למטרה למרר את חייו של בוראו עד שיסכים לבקשתו. ומהי בקשתו של היצור הגדול, המכוער, המבחיל והמפחיד? שתינתן לו אשה בדמותו ובממדיו. שיהיה בעולם יצור אחד שלא יתקוף אותו, לא ילעג לו ולא יברח ממנו - יצור שיתן מזור לבדידותו הנוראה. אולם פרנקנשטיין מסרב - ובכך גוזר על עצמו כלייה. הסיפור, מכאן והלאה, הוא סיפור מאבקו של הבורא האנושי, ויקטור פרנקנשטיין, ביציר כפיו.
שמה המלא של היצירה הוא 'פרנקנשטיין, או פרומתיאוס המודרני'. שם המשנה מבוסס על אחת הגירסאות המאוחרות של המיתוס הפרומתיאי, לפיה פרומתיאוס - הידוע בזכות האש שהביא לבני האדם והעונש שנגזר עליו בשל כך – הוא בורא האדם. על פי גירסה זו צר פרומתיאוס את האדם, או את בני האדם, מבוץ.
מי שראה את סרטי 'פרנקנשטיין' יזכור בעיקר את האימה. האימה מפני מפלצת מטורפת. אבל האימה, כמו הפנטזיה, היא רק אמצעי בסיפורה של מרי שלי; שכן 'מפלצתיותו' של היצור שברא פרנקנשטיין נתונה תחת סימן שאלה גדול. זהו יצור שנולד לתוך עולם עוין, תוקפני וחסר לב, והבזקי החמלה הבודדים שבהם הוא נתקל נעלמים במהרה מפני גילויים של רוע, אכזריות ודעה קדומה. הוא מציל ילדה מטביעה, הוא מסייע למשפחה ענייה להתקיים - ובתגובה הוא נורה, מוכה, מושפל ומבוזה.
היצור של פרנקנשטיין קורא אמנם את Paradise Lost, אולם הוא עצמו לא גורש מגן עדן - הוא מעולם לא היה בגן עדן. הוא נולד ישר אל תוך האיבה והשנאה, עם נתוני פתיחה שהפכו את חייו לגיהנום, גיהנום עלי אדמות.
מיהי המפלצת האמיתית, אם כן? זו אחת השאלות שמעלה הספר. האם זהו פרנקנשטיין, שאסף חלקי גופות מחדרי ניתוח ומבתי־מטבחיים ומתוכם ברא יצור שנולד לבדידות ולסבל? האם זו האנושות, שאינה מוכנה לקבל את החריג והשונה? או שמא אכן זהו אותו יצור מחריד וקטלני, היודע לתת למעשיו צידוקים מוסריים?
'פרנקנשטיין' היא יצירה רומנטית לעילא ולעילא - על תיאורי הטבע ופלאיו (כנגד אטימותה של הנאורות ליפי הטבע), העיסוק בנשגב (גם היא תגובת נגד למחשבת הנאורות), השאפתנות (וולטון השואף להצטרף להיכל התהילה של שיקספיר והומרוס, ופרנקנשטיין השואף להפוך לבורא, לאלהים), והשפה מלאת הפאתוס.
יצירה זו, שהקנתה למרי שלי תהילת עולם, זכתה לפרשנויות רבות. היו שראו בה משל דתי, שהנמשל בו הוא האדם שנזנח בידי אלהים; היו שראו בה סיפור על ירידתו של האדם לשפל מוסרי; יש הרואים בה משל נבואי על סכנות המדע בכלל, וההנדסה הגנטית בפרט; וישנן גם פרשנויות מרקסיסטיות, פמיניסטיות (איך לא) ואחרות.
ומילה על התרגום
ככלל, תרגומה של יערית בן־יעקב (יעקב אורלנד תרגם את קטעי הפואמות) נקרא בשטף ומעניק גם לקורא העברי את תחושות הדרמה, הפאתוס והאימה הטמונות במקור האנגלי. ניתן כמובן לחלוק על הכרעות תרגומיות מסוימות (למשל על הבחירה ב''מפלץ'' ו''דמון'' כתאריו של ה''יצור'' האומלל) - אולם כך ניתן לעשות בכל תרגום. אם נתייחס ליחידות טקסט גדולות יותר (וכך ראוי, לדעתי, לעשות לפני ש''תוקפים'' מינוחים, תעתיקים וכיו''ב), ניתן בהחלט לומר שהעבודה שנעשתה כאן הינה עבודה יסודית וברוכת כשרון.
|
| |
קישורים
פרנקנשטיין - לקניית הספר ב''מיתוס''
|
|
