''השינויים הקטנים הם שיביאו למהפכה הגדולה'' 1004
כבר שנים שכנרת שריון נלחמת כנגד התפיסה הישראלית שמציגה את היהדות האורתודוכסית כיהדות היחידה. מתוך הקהילה שהקימה בעיר מודיעין, היא קוראת לפתיחות ופלורליזם, ולכבוד הדדי בין כל פלגי היהדות. דיוקנה של רבה רפורמית.
(כל הצילומים מאת המחברת)
בחדר מרווח ומקושט בצבעים עליזים, יושבים סביב שולחן קטן מספר אנשים, ביניהם נערים ונערות המצויים חודשים ספורים לפני בר או בת־המצווה. לאחר שהאזין לדיון סוער על מנהיגות, מרים אחד הנערים את עיניו ממחברתו ואומר - "אבל הרב כנרת, מה זאת בעצם מנהיגות?" בתגובה, מחייכת אליו אשה אחת מבין הישובים לשולחן ואומרת: "כאשר יש למישהי חזון ברור והיא רוצה לקדם את אותו החזון, כשיש לה הכישורים להוביל ולסחוף איתה אחרים השותפים לחזון והיא מצליחה בדרך - זו מנהיגות".

כנרת שריון היא האשה הראשונה בארץ לכהן בתפקיד רב. כיום כבר אפשר לומר רבה, לאחר שהאקדמיה ללשון העברית תיקנה והוסיפה את הה"א הנקבית - ובכך אפשרה למקצוע הזה, שהיה נחלתם של גברים בלבד, להיות גם נשי ובעל קונוטציה שוויונית. אלא שהשוויון הוא עדיין נחלתם של אנשי היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית בלבד. היהדות האורתודוכסית עדיין אינה מתירה לנשים לכהן בתפקיד רב. "עדיין קל יותר לאנשים לקבל את המונח רב עבור אישה על פני המונח רבה", סיפרה לי שריון כשנפגשנו לראשונה. ובעוד שבתחילת הקריירה שלה התעקשה על "רבנית" (המונח הנשי היחיד שהיה אז בנמצא), הרי שעכשיו כבר הבינה שאת העולם לא תשנה. מבחינתה, גם "הרב כנרת שריון" נשמע טוב.

כך, משוויתרה על תיקון העולם כולו, הועידה לעצמה משימה "קטנה": הקמתה של קהילה חדשה בעיר מודיעין. לקהילה קראה יזמ"ה, ראשי תיבות של: "יהדות זמנינו מורשת העם". השם הזה אינו רק ראשי תיבות, הוא גם קריאה: "הגיע הזמן שהישראלי הממוצע, זה שמגדיר עצמו כחילוני, יתחיל להיות אקטיבי וייקח אחריות על זהותו היהודית", היא אומרת. "פירושו של דבר שהוא יבסס את זהותו על מודעות לשורשיו ולערכים עליהם מושתתת יהדותו ולא על התנגדות למה שמכונה 'היהדות האורתודוכסית"'. היא מאמינה שיש פה מקום לכולם, וזה אומר פלורליזם דתי, שבו הדת מופרדת מן המדינה. מבחינתה, זה לא אומר שמדינת ישראל לא תהיה מדינתו של העם היהודי ושהיא לא תהיה "מחוברת לדת ולקצב החיים, ללוח העברי ולתרבות היהודית". מה שזה כן אומר, לדעתה, הוא שלכל אחד יהיה "החופש לבחור ולהתבטא כיהודי, כפי שהוא רואה את עצמו בתוך הקשת הרחבה של זהויות שקיימות בתוך היהדות."

כרב הקהילה היא נושאת עימה מסר חינוכי, השם דגש על ערכים חברתיים ובעיקר על קיום היהדות ממקום של הבנה וסובלנות הדדית. לעיתים קרובות היא נוהגת להביא לפעילויות שהיא מקיימת, סיפור מן המקורות שמתחבר לנושאים החברתיים העכשוויים. החיבור הזה, בין מסורת העבר לבין החיים בתוך המציאות היומיומית, שזור כחוט השני בפעילותה. כגזע המכה שורשים באדמה, התר אחר מקורות מחייתו, היא מנסה להצמיח פה תרבות חדשה, תרבות שתתבסס על פלורליזם ודמוקרטיה. כמי שנולדה וגדלה בארה"ב, ערכים אלו הם חלק בלתי נפרד מאישיותה, כמו גם האופי הפמיניסטי של עבודתה.


נשים נוטות פחות למשוך בחוטים



מה המשמעות של להיות אשה רב? איך זה משפיע על העשייה היומיומית?

"זה משפיע על העשייה כל הזמן. אני צריכה להוכיח לאחרים שאני מסוגלת, כי הסטנדרטים לגבי אשה הרבה יותר גבוהים. זה דורש ממני להגיע להשגים הרבה יותר גבוהים לעומת גבר בתפקיד. עם זאת, ככל שאת נמצאת יותר זמן בתפקיד, מתחילים להתייחס אלייך כאל רב הקהילה ולאו דווקא כאל רבת הקהילה. זה תהליך, ולוקח זמן עד שמגיעים לשם. פעם כשהייתי הרב של קהילת רמת־אביב הייתה אשה אחת, מבוגרת יחסית, שאמרה לי: 'כנרת, מבחינה שכלית, אין לי שום בעיה שאת הרב שלי. להיפך, חשוב לקדם את הנשים. אבל בלב וברגש זה מוזר וקשה לי'. עברה שנה וחצי, והיא נגשה אלי שוב ואמרה לי: 'שמתי לב שאני כבר לא מתייחסת אלייך כרב אשה. את הרב שלי'. בשבילי זה היה דבר גדול וזה ארך יחסית מעט זמן. לקח לה שנה וחצי לעבור את הפער בין מה שהראש אומר לבין מה שהלב אומר."

יש הבדל בין גבר רב לאשה רב, לדעתך?

"כמובן. זה נובע מראיית עולם שונה. הייתי אומרת שמנהיגות של נשים אינה מנהיגות קלאסית, מאחר שהן נוטות פחות למשוך בחוטים. השיטה שלי, למשל, מבוססת במידה רבה על האצלת סמכויות. כלומר, אני מעדיפה להעביר את הכלים לאחרים, על מנת שגם הם יוכלו לקבל החלטות בבוא הזמן. במקום שהם ילכו אחרי, הם פועלים איתי. מובן שיש לכך יתרונות וחסרונות. אחד היתרונות הוא, שאנשים מסוימים מגיעים לבית כנסת מתוך סקרנות והתעניינות בעובדה שאשה מכהנת שם בתפקיד רב. יתרון נוסף נוגע לאוכלוסיית הנשים, מאחר שהנכונות שלהן לגשת לרב אשה היא הרבה יותר גדולה. מצד שני, העובדה שאני לא מאוד סמכותית ודורשת יכולה להוות חיסרון, כי יש אנשים שזקוקים לזה. בעיה אחרת היא שיש גברים שנמנעים מלגשת לאשה, כי פחות נוח להם לדבר איתה על תחומים מסוימים. אצלי, אולי בגלל מי שאני, גם גברים ניגשים לדבר על בעיות".
כנרת ידעה שתהיה רבה כבר בגיל 15 (אז היה שמה סנדרה). מדובר בתחילת שנות ה- 70, כשהמושג של רב אשה לא היה קיים עדיין - האשה הראשונה שקבלה הסמכה לרבנות, קבלה אותה בארה"ב ב- 1972. בגיל 21, לאחר שהשלימה לימודי תואר ראשון בספרות השוואתית, התקבלה ללימודי רבנות בהיברו יוניון קולג' בניו יורק. בגיל 25 הוסמכה לרבנות. בזמן לימודיה לרבנות, השלימה תואר שני בספרות עברית. נושא עבודת הגמר שלה היה שירי ציון של יהודה עמיחי. בזמן הלימודים הכירה כנרת את ברי שריון, שיצא ללמוד בחו"ל. הם נישאו וב- 1983, כשברי שב ארצה, כנרת עלתה עמו. באותה שנה נולדה בתם הבכורה, איילת (18). בהמשך נולדו ארז (15), ענבר (13) ועמיחי (10).



מה הוביל אותך ללמוד רבנות?

"בחברה הנוצרית שבה גדלתי, רוב הילדים חגגו חגים נוצריים. בחברה כזו, אם את לא חזקה בתור מי שאת, זה יכול לעורר בעיות לגבי הזהות העצמית שלך. לי היה ברור מאוד מי אני ומה אני, והייתי מאוד חזקה בתוך הזהות הזאת. בגלל שהייתי כל כך חזקה, אנשים היו באים אלי לשאול כל מיני שאלות. למשל, בפסח היו שואלים אותי למה אני לא יכולה להחליף סנדוויצ'ים כמו תמיד. הסברתי להם שאני לא אוכלת לחם בפסח, וסיפרתי להם את כל סיפור יציאת מצרים. תמיד הייתי במצב שהייתי צריכה להסביר. כדי לעשות את זה, הייתי צריכה לחפש, וככל שחיפשתי יותר, התעניינתי יותר. אהבתי את התפקיד הזה של להסביר מה זה להיות יהודי. שלוש פעמים בשבוע הלכתי אחר הצהריים לבית ספר יהודי, ובשבת בבוקר הלכתי לבית הכנסת, שהיה קונסרבטיבי. בית הכנסת ובית הספר היהודי, שהיה קשור אליו, היו הבית השני שלי. ביליתי שם הרבה שעות, עם המשפחה ולבד. הצלחתי שם בלימודים והייתי במצב שיכולתי להנהיג את התפילות, גם כילדה. כל זה היה לפני בת המצווה, כי בשנים האלה הקונסרבטיבים לא נתנו זכויות שוות לבנות. גדלתי בתוך התנועה הקונסרבטיבית, אבל ראיתי את עצמי יותר מתקדמת מהתנועה שבה חונכתי ומצאתי בית רוחני אידיאולוגי אצל הרפורמים, אף־על־פי שאני יותר מסורתית מרוב הרפורמים בארה"ב".

שנה לאחר שעלתה ארצה, החלה כנרת לכהן כרב של קהילת רמת־אביב. היא שינתה לחלוטין את מבנה הקהילה, והפכה אותה מקהילת בית כנסת למרכז קהילתי רב תחומי, שמתמקד ביהדות. מבנה זה שימש בסיס למודל קהילת יזמ"ה. ב- 1996 עברה להתגורר במכבים, והחלה בהקמתה של יזמ"ה כמרכז יהודי פלורליסטי. תחילה הוקם גן ילדים, וממנו הורחבה הפעילות הלאה. כיום היא מקיימת פעילויות קבועות לילדים ולמבוגרים. בימי שישי בבוקר היא עורכת טקס קבלת שבת בגני הילדים של הקהילה ובכיתה א'. בכל יום שישי היא מגיעה לקבוצה אחרת, לפי סבב.


כשהישראלי הממוצע ייקח אחריות על הזהות היהודית שלו



מה ההבדל בין תפקיד הרב ביהדות הרפורמית וביהדות המתקדמת?

"ביהדות האורתודוקסית התפקיד של רב הוא להיות פוסק דין. ביהדות הרפורמית, מאחר והיא נותנת חופש בחירה, התפקיד של הרב מקבל אופי של מדריך רוחני. התפקיד שלי הוא לתת לכל אחד כלים להתמודד ולקבל החלטות בצורה אחראית, מתוך מודעות מלאה למשמעות של החלטתו. לדוגמא, בקהילת רמת־אביב, אחד החברים היה משותק ומרותק לכסא גלגלים רוב חייו. פעילותו העיקרית עם ילדיו סבבה מסביב למחשב. הוא שיחק איתם במחשב, פתר בעיות, עזר להם בשיעורים. המחשב היה גם כלי העבודה שלו. באחד השיעורים שלי על שבת, הוא אמר לי שהוא בדילמה. ולמה? כי אני דיברתי על כך, שבשבת יש חשיבות להתנתקות משגרת היומיום, ולדברים שאנחנו עושים כדי לקדש את היום. ואילו הוא נמצא מול המחשב כל יום בעבודה, בבית הוא נמצא עם הבנים מול המחשב, ויוצא שבשבת הוא גם מול המחשב. כך שבעצם אין לו שום אפשרות להבדיל בין קודש לחול. הוא רצה לדעת אם, לדעתי, בשבת צריך להמשיך עם המחשב או להפסיק. אמרתי לו שאני מעבירה את האחריות אליו, ושהוא צריך להחליט בעצמו איך הוא מבין את קדושת השבת. אולי הוא יגיע למסקנה, שאם הוא רק משחק משחקי מחשב עם הבנים, זה בסדר. ייתכן גם שהוא יגיע למסקנה שהוא רוצה ניתוק מוחלט מהמחשב. אפשר שיבחר במשחק קופסא ואולי בטיול, כשהוא בכיסא והבנים על ידו. ישבנו ביחד כמה פעמים על סוגיות שונות שקשורות בקידוש השבת. בסופו של דבר הוא הגיע למסקנה, שלא מתאים לו להתעסק עם המחשב בשבת, והוא פיתח דברים אחרים. בדיעבד הוא שמח מאוד, כי כך הוא לא התפתה לעבור לענייני עבודה ולדברים אחרים. אם הייתי אורתודוקסית, השאלה לא היתה עולה בכלל. אבל אצלנו, אם השימוש בחשמל לא משמש למה שמוגדר כעבודה, אז לשחק משחק במחשב זה לאו דווקא נגד העקרונות של השבת. זווית ההסתכלות שלנו שונה. אנחנו פונים תמיד לעיקרון שעומד מאחורי ההלכה. במקרה הספציפי הזה, ישנן בהלכה שלושים ותשע הגדרות ל'מלאכה' והוא למד אותן. שמחתי מאוד שהוא עבר את כל התהליך הזה, כי עכשיו המשמעות של היום עבורו הרבה יותר גדולה. הוא עשה צעד ששחרר אותו לגמרי".

באיזה מובן זה שחרר אותו?

"זה שחרר אותו מכלי, שעבורו הוא כלי עבודה".

אפשר לומר שנוצר פה סוג אחר של דינמיקה בין הרב לאנשי הקהילה?

"יש פה תהליך משותף של חשיבה. לרשותי עומדים אותם הכלים שעומדים לרשותו של הרב האורתודוקסי, אבל אני נותנת לאנשים יפוי כוח וסמכות להחליט, וכאן יש הבדל גדול בין היהדות האורתודוקסית לבין היהדות הרפורמית. אותו יפוי כוח ממלא את ההחלטות שהפרט מקבל, במשמעות לגמרי אחרת. אם את שואלת אותי היום לגבי אותו אדם, האם הוא ממשיך לפעול ככה, אני יכולה להגיד בביטחון מלא שכן. ואם לא, כלומר במידה שהוא החליט לעשות משהו אחר, זה נעשה על ידי מחשבה מחודשת. הוא לא יחליט סתם לחזור לשחק עם הילדים במחשב, רק משום שזה נוח לו. אני קוראת לזה 'לקחת בעלות' על הזהות היהודית שלך".

מה זה אומר מבחינה מעשית?

"זה אומר, שאם אני מתחתן, אני אתחתן כמו שאני חושב שזה נכון להתחתן. בצורה שיותר משקפת אותי. זה יכול לבוא לידי ביטוי בכל תחומי החיים. בטקס הבר/בת מצווה, באיך אני בוחר לחגוג את החגים. אני חושבת שלרוב האנשים החילוניים, כמו גם לרוב האוכלוסייה שמגיעה אלינו, אין את הכלים לעשות את ההחלטות. יש הבדל אם החלטה נעשית מתוך ידע או שהיא נעשית מתוך בורות. החלטה שנעשית מתוך ידע היא החלטה מודעת יותר".

ואת רואה את זה קורה בעתיד?

"כן. כשהישראלי הממוצע ייקח אחריות על הזהות היהודית שלו. כבר היום יש התעוררות בקרב הישראלים שמגדירים את עצמם כחילוניים. גם עם זה יש לי ויכוח, כי אני לא חושבת שיש כל־כך הרבה חילוניים. אולי יש כאידיאולוגיה, אבל הזהות של רוב הישראלים נובעת מכך, שהם הוציאו את עצמם מן העולם הדתי אורתודוכסי. האורתודוכסים הצליחו להטביע בתוך המוח של הישראלי החילוני, או זה שמגדיר את עצמו כחילוני, שיש רק דרך אחת להיות יהודי, וזו הדרך האורתודוכסית. קשה מאד לחנך מחדש לכך שקיימות אופציות נוספות, שהנן לגיטימיות בעיני היהדות העולמית. היהדות הרפורמית היא הזרם הכי גדול ומשפיע בעולם, רק בארץ לא. היום יש בארץ גל חדש של אנשים צעירים, שמתחילים לקחת אחריות על הזהות היהודית שלהם. הם אומרים: מאחר שאני לא אורתודוכסי, להתחתן בדרך האורתודוכסית זה בעצם לעשות משהו נגד מצפוני. הם מוכנים לנסוע לקפריסין, להתחתן בטקס אזרחי ולערוך את הטקס הדתי בדרך שמשקפת יותר את השקפת עולמם. אבל הם עדיין בגדר מיעוט".

יש בכלל מקום לדיאלוג בין הזרמים?

"דיאלוג יכול להתקיים רק עם מישהו שיהיה מוכן להתחלק בעוגה ויהיה מוכן לשמוע, כמו בארה"ב. אני אתן לך דוגמא: בזמנו ישבתי במועצת הרבנים המקומית של לוס־אנג'לס, גוף מאוד מכובד. שם ישבו ביחד אורתודוכסים, רפורמים וקונסרבטיבים - רבנים מכל הזרמים, ודנו בנושאי אקטואליה. הרבנים האורתודוכסים לא הסכימו עם הדרך הרפורמית, אבל הם כיבדו אותנו. גם אני לא הסכמתי איתם, אבל כיבדתי את הדיעה שלהם. כל אחד האמין בדרך אחרת, ולמרות זאת, התחלקנו באותה עוגה. היה בינינו כבוד הדדי וזה אפשר דיאלוג בינינו. אני פתוחה לדיאלוג ומוכנה להשקיע בכך המון זמן, בתנאי שמדובר בדיאלוג אמיתי. בזמנו נפגשתי עם קבוצה של בני־עקיבא, זה היה ערב מרתק. הם הזמינו אותי לחוג בית כדי להבין מהי היהדות המתקדמת. היתה שם סקרנות אמיתית, ולא רק רצון לבחון אם אני יהודיה או לא. ומה יותר מסקרן מאשה רב? סיפרתי להם איך אני שומרת שבת - לא נוסעת, לא מדליקה טלוויזיה או חשמל. באותה תקופה לא נסעתי בשבת, וזה היה כך במשך כארבע־עשרה שנה. היום אני לא מדליקה אור ולא מקשיבה למוזיקה בשבת. בהתחלה הם חשבו שמדברים על ברגים מול פירות, כלומר על שני דברים לגמרי שונים. אבל כשהתחלתי להסביר להם מאין זה בא, הם הבינו שאנחנו מדברים על פירות, אבל על סוגים שונים של פירות. כשדיברתי על המשמעות של שבת בחיי ובחיי הקהילה שלי, איך אני מחליטה בצורה אישית ושהסמכות היא בידיים של האדם עצמו, על קדושת היום הזה ומהי קדושה, פתאום היו לנו המון דברים במשותף. זה שימח אותם שיש אנשים רציניים, שחושבים על שבת בצורה אמיתית. הם לא תקפו אותי ולא ניסו להעמיד אותי בפינה, אלא רצו להבין איך הראש שלי פועל. ועם זאת, נשאר האבל - העובדה שאני עושה את זה לא כי זה מה שאלוהים רוצה, אלא מסיבות אחרות. תשאלי אם הם הסכימו אתי בסוף הערב? בכלל לא. כי טוב להם איפה שהם. ואני לא באתי אליהם בדרישה שיתנערו מהדעות המיושנות שלהם, כי אני לא מאמינה בזה. אני מאמינה שכל אדם צריך למצוא את הדרך שלו להזדהות עם החלק שלו בעם היהודי, ולחיות כיהודי עם האמונה שלו. מה שחשוב זה לכבד זה את זה, וזה את דעותיו של זה. אני טוענת שיש הרבה יותר משותף בינינו ממה שמפריד בינינו. נכון שאם מסתכלים על המציאות הפוליטית, אז כמובן שכל הדגש הוא על מה שמפריד בינינו ולא על מה שמאחד אותנו".

כשמישהו עצוב ואני מצליח לשמח אותו, אני יודע שיש אלוהים



באחד המפגשים עם ילדי בית הספר, שאלה אותם כנרת מה זה אלוהים ואיך יודעים שיש אלוהים? "כשמישהו עצוב ואני מצליח לשמח אותו, אני יודע שיש אלוהים", ענה ילד אחד. כך ידעה שמשהו מהערכים, שהיא מנסה להקנות להם, נספג. "אני משתדלת לדבר עם הילדים על אלוהות, לא על אלוהים, על מנת להקנות להם את המושג ממקום מופשט יותר. אלוהים זה לא הוא, אלא דרך חיים".

איך את רואה את רעיון האלוהות?

"אני חושבת שנבראנו בצלם אלוהים, והצלם הזה הוא מה שמעניין אותי. זאת אומרת, מה אנחנו עושים עם התכונות האנושיות שלנו כמו לאהוב, לכבד, לעזור. אני רואה את כל התכונות האלה כמתנות אלוהים, כתכונות של האלוהות שנמצאת בתוך כולנו. אני שואלת איך אנחנו יכולים לקחת את התכונות הללו מתוכנו ולהכניס אותן לתוך העולם ועל־ידי כך לעשות תיקון עולם אמיתי. אם זה על־ידי תפילה ואם זה על־ידי מעשים ופעולות למען אחרים ולמען החלשים בחברה, למען השלום ולמען כל הדברים שיבנו לנו עולם יותר טוב. אני מברכת ומתפללת יום יום. אני חושבת שהתפילה היא פחות לצרכים של אלוהים ויותר לצרכים שלנו כבני אנוש. אני רואה אותנו, בני האנוש, כשותפים של אלוהים. אם אנחנו לא מנצלים את האלוהות שבתוכנו, אנחנו לא שותפים בברית עם האל".

את הרעיונות הללו היא מעבירה לילדים ולמבוגרים בצורת סיפורים הלקוחים מן המקורות. באחת מקבלות השבת בחרה לעסוק בנושא עכשווי: דו־קיום. לשם כך הביאה סיפור מן התלמוד על שתי קבוצות שחיו במריבה ולמדו לחיות ביחד. "קל יותר להעביר לילדים את רעיון האלוהות. אדם מבוגר תקוע לפעמים בצורות מחשבה, שהוא פיתח במשך הזמן. לכן, הוא לא תמיד מוכן לקבל שיש דרך אחרת להסתכל על העולם. אם הוא שלם עם עצמו ועם מה שהוא, אז למה שהוא יחשוב בצורה אחרת? עם זאת, יש מספיק אנשים עם פתיחות מסוימת, שמוכנים לשמוע דרך קצת אחרת. יש אנשים שמתחברים כשהם עוברים משבר במשפחה, אם זה מוות או מחלה. פתאום, דפוסים שפעם עבדו מצוין בשבילם, לא פועלים יותר. הם מחפשים משהו אחר, ואז מתגלית פתיחות לקבל משהו חדש. לפעמים זה קורה במשבר חיובי, כמו מעבר. למשל, משפחה שהבן שלה הגיע לגיל מצוות. המשפחה צריכה להתמודד עם ילד מתבגר, שמחפש את הזהות שלו, שנמצא בעיצומו של מרד, שצריך להיפרד מן ההורים. לפעמים, התהליך הזה של פרידה מלווה במרד חזק וזה קשה למשפחה. ועם זאת, זה דבר חיובי, כי הילד עובר תהליך של מעבר מתלות לעצמאות. לפעמים בניית טקס בר־מצווה עם משפחה יכולה לשנות את הדרך שבה אנשים מסתכלים על אלוהים. כשאני בונה טקס בר או בת־מצווה, אני משתמשת כמסגרת בתפילה המסורתית, אבל בנוסף לזה, המשפחה מוסיפה את החותם שלה. זה יכול להיות, למשל, קטע קריאה של משורר אהוב. יש חשיבות למסר של הקטע שהם בחרו. זה מבטא את מה שהמשפחה חווה בתהליך המעבר של הבן או הבת שלהם. יש פה ניסיון להתייחס לא רק למה שקורה לילד או לילדה, אלא למה שכולם ביחד חווים כמשפחה. מה שבן או בת המצווה עוברים משפיע על כל הדינמיקה של המשפחה, ולכן חשוב לי לשתף את האחים והסבים בטקס. כך הטקס הוא גם ביטוי לזהות 'שלנו' כמשפחה, ולא רק לזהות 'שלי' כבן או בת־מצווה. בגלל זה, יש הרבה יצירתיות בטקסים שלנו. הם מתקיימים בתוך מסגרת מסוימת, אבל הם גם משקפים את המשפחה. אז מצד אחד יש מסגרת, ומצד שני יש הרבה גמישות בתוך המסגרת".



איך משתלבים עקרונות היהדות המתקדמת עם הרעיון שעבודת האל נעשית בלי לשאול שאלות?

"אני לא יודעת מי הגדיר את עבודת האל בצורה כזו. היהדות היתה מלאה שאלות מאז ומתמיד. כל התלמוד מבוסס על שאלות. מה שקורה היום הוא שאנחנו נדבקים לתוצאות, לשורות הסופיות שנרשמו ב'שולחן ערוך'. למה רבי יהודה הנשיא לא רצה לערוך את המשנה? כי הוא פחד שברגע שזה יהיה כתוב, זה יאבד את הדינמיות, את העושר הפנימי שלו. וזה בדיוק מה שקרה. לדעתי, האורתודוכסיה כיום נדבקת לתשובות הסופיות, והיא איבדה את היופי של התהליך. שאלות כמו: מה אלוהים מצפה מאיתנו? איך אנחנו יכולים להגשים את הפוטנציאל שקיים בכל אחד מאיתנו להיות אנשים יותר טובים, יותר תורמים, יותר מבינים, יותר סולחים - הן השאלות שצריכות לעמוד בבסיס התהליך הזה. היהדות תמיד היתה פלורליסטית, בעיני. גם לפני שקם הזרם הרפורמי. האורתודוכסיה כזרם התפתחה כתגובה נגד הרפורמים. פירוש המילה אורתודוכסיה הוא 'הדרך הנכונה'. לפני זה היו כל מיני קהילות, וכל אחת התקיימה תחת הסמכות של הרב שלה. לא היתה סמכות אחת בלעדית. גם בתקופת בית־המקדש לא היתה סמכות בלעדית. היו ויכוחים בין הכוהנים והנביאים, בין המלכים והנביאים. תמיד היו דרכים שונות לפרש את היהדות. הצדוקים, שהיו קשורים לפולחן סביב בית־המקדש, ושלהם היה הכוח, טענו שרק דרך הפולחן של בית־המקדש, ניתן להגיע לעידן המשיח. ואילו הפרושים טענו שלא, ושזה תלוי גם במצוות שאדם ממלא באופן אישי. מה שמכונה היום 'יהדות נורמטיבית' מבוסס לא על הצדוקים, אלא על הפרושים. הפרושים היו המהפכנים אז. הם היו הרפורמים של תקופת בית־המקדש. זה היופי של היהדות, שהיא התקיימה בדינמיות במשך דורי דורות. אנחנו מוסיפים לתהליך היפה הזה, שהיה מאז ומתמיד".

האם יש הבדל בין ראיית התפקיד שלך בתחילת הדרך לאיך שאת רואה אותו היום?

"בוודאי. גם משום שאני רואה וחשה את התמורות בחברה הישראלית, וגם משום שאני אדם שמשתנה כל הזמן. אני לא אותו אדם שהייתי בגיל 25, כשקיבלתי הסמכה לרבנות. אני אשה בשלה בת 45, שילדה ארבעה ילדים וגידלה אותם. וכן, גם השקפת העולם שלי התעצבה תוך כדי כך. אני מנסה תמיד להיות פתוחה לדברים, להשתפר ולהשתנות. אני מקווה שזה לא ייגמר אף פעם. היום, אני מתמודדת בצורה אחרת עם דברים. יש לי פחות סבלנות לדברים מסוימים, שאולי כשהתחלתי היתה לי יותר סבלנות אליהם, ויש לי יותר סבלנות בתחומים אחרים. הגרעין שלי הוא עדיין אותו גרעין, אבל אני מקווה שאני יותר חכמה, יותר נבונה, יותר בוגרת. ניסיון החיים לימד אותי להיות יותר צנועה. פעם חשבתי שאני יכולה לשנות את העולם ולהתחיל מהפכה חדשה. לא שאיבדתי את זה לגמרי, אבל היום אני רואה את המהפכה בצורה אחרת, בשינויים קטנים. השינויים הקטנים האלה הם מאוד אמיתיים והם כן יביאו, בסופו של דבר, למהפכה הגדולה. נראה לי שאני קצת יותר צינית, וקצת יותר מבחינה בקשיים שיש. אני רואה את התמונה היותר רחבה. זה דבר שנובע מניסיון חיים, וזה נכון לגבי כל אחד בכל תחום".

היו לך חרטות?

"אף פעם. היו לי זמנים קשים. לפעמים הייתי עייפה מלדפוק את הראש בקיר. שום דבר לא הלך חלק ושום דבר לא זרם. זה מאבק אחרי מאבק אחרי מאבק. זה מעייף. היו לי תקופות קשות, בהן הרגשתי שאין לי את התמיכה כדי להתקדם בקצב שאני רוצה. גם היום אני עדיין דופקת את הראש בקיר, אבל הראש שלי כנראה יותר חזק או שהקיר קצת התרכך או שניהם... וגם הציפיות שלי מעצמי השתנו. הן יותר מציאותיות, אז אני מרגישה יותר את ההתקדמות מאשר את התסכולים".



את יכולה לחשוב על משהו שבשבילו הכל היה כדאי?

"יש הרבה רגעים כאלו, אבל הבולט ביותר אולי קרה ב- 1988, ברמת־אביב. מדובר במשפחה של עולים מברה"מ לשעבר, שהבן הבכור שלהם, יאן, סובל משיתוק מוחין. הוא יושב בכסא גלגלים ולא יכול לדבר. כשיאן הגיע לגיל מצוות, הם פנו לרבנים אורתודוכסים, שאמרו להם שהוא פטור מעלייה לתורה. הם קבלו את זה קשה. מדובר בילד מאוד אינטליגנטי". כנרת עוצרת לרגע, מרשה לעצמה להתרגש בעיניים בורקות וממשיכה: "אני לא אשכח את זה לעולם. האם התקשרה אלי, אמרה שהבן שלה בכסא גלגלים ושאלה אם יש לנו גישה לנכים בבית הכנסת. אמרתי שכן. היא לא אמרה לי שהוא סובל משיתוק מוחין. היא בקשה לבוא לדבר איתי. כשנפגשנו, היא הסבירה לי את מצבו של הבן, ואני אמרתי שאשמח ללמד אותו ושזה יהיה משהו מרגש ומיוחד. כך למדתי שפה אוניברסלית של סמלים, שפותחה על־ידי יהודי בשם צ'רלס בליס עבור אנשים משותקים או כל מיני אנשים שלא יכולים לתקשר. במקרה של יאן פיתחתי ביחד איתו כל מיני סמלים חדשים, שקשורים בתחום היהדות ושלא פותחו קודם בעברית. פיתחנו סמל ל'טלית', ל'תפילין', ל'ספר תורה'. התהליך היה מרתק בפני עצמו והקשר שנוצר בינינו, היה עמוק ומרגש מאוד. הכרתי אותו עד כדי כך, שממבטו יכולתי לדעת אם הוא הבין או לא. כשהסתכל ישר בעיניים זה היה כן, וכשהוא הסתכל הצידה או למטה זה היה לא. יאן יכל להרים את הראש ולהוריד אותו, ולכן בהמשך פיתחו בשבילו מנוף שעליו יכל להקיש בראש. המנוף הזה היה מחובר למחשב באמצעות תכנה מיוחדת, ובאמצעותו יאן יכל לדבר על־ידי כך שהקיש בראשו על המנוף. אני הייתי עם יאן בפעם הראשונה שהוא דיבר עם אמא שלו דרך המחשב. הדבר הראשון שהוא כתב שם היה: 'אמא, תודה על כל מה שעשית עבורי'. זה היה משהו מיוחד. כשהוא התחיל לעבוד עם המחשב, התקשורת בינינו השתנתה לגמרי. הוא הכניס למחשב לבד אות־אות את הנאום שלו, את הברכות, את פרשת השבוע, העלייה לתורה, הכל. היה צורך בהמון סבלנות בשביל להגיע בכל פעם לאות שהוא היה צריך. הילד הזה היה מדהים. כשהוא עלה לתורה, הכנסנו 300 איש במקום שרק 100 איש יכלו לשבת. היה יום חם, אוגוסט. הוא היה בכסא שלו עם תפילין על הראש. בשיא הטקס לא היתה אף עין יבשה בכל בית הכנסת. אז זה לא רק מה שזה עשה בשביל המשפחה, שהתחברה פתאום לעולם היהודי ולסמלים היהודים ולתמיכה ולאהדה עצומה מהקהילה. פתאום היו לי פניות מהמון משפחות, שגם הילדים שלהן סבלו מכל מיני סוגים של שיתוק מוחין, פחות קיצוני אולי משל יאן. יש הרבה דוגמאות כאלה.

"נכון, זה לא משנה את הכל, אבל אלה הדברים הקטנים שתורמים למהפכה. בראיון שנתתי לעיתון ב- 1985, שאלו אותי מה הקריטריונים שלי להצלחה. אמרתי: 'כשהאשה הצברית הראשונה תקבל הסמכה לרבנות בישראל'. זה קרה ב- 1995, כשמיה ליבוביץ' הוסמכה לרבנות. איך מיה החליטה ללמוד רבנות? היא ראתה את הראיון איתי ב'ערב חדש' ואמרה: 'זה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי'. מיה משפיעה עכשיו על חיים של דור חדש והיא לא היחידה. יש עוד נשים".



בערב שבת סתווי מגיעים כנרת וברי ברכבם לבית הכנסת. רוח קרירה מנשבת בין בניני האבן החדשים של מודיעין, ואינה פוסחת על קבוצת הקרוונים, שבית הכנסת של קהילת יזמ"ה הוא אחד מהם. בתוכו מתכנסים כמה עשרות אנשים לקבלת שבת. הם מתישבים על כסאות הפלסטיק הלבנים, אשר סודרו בשורות מבעוד מועד, ונוטלים לידיהם את ספרי התפילה המונחים עליהם. מולם, בקדמת החדר, עומדת כנרת חובשת כיפה, בחליפת מכנסיים שחורה, המשווה לה מראה נשי, חגיגי, אלגנטי, סמכותי משהו. מסבירת פנים ונעימה למראה, היא מרככת את סטריאוטיפ הרב המוכר משכבר. על הקיר מאחוריה תלוי פלקט כחול, עליו כתוב באותיות דפוס כתומות: 'פרחי חורף' ותמונות של רקפות וכלניות מודבקות עליו. על שאר הקירות תלויים ציורים שציירו ילדי 'גן גורים'. כל אלו עדות לכך, שבימי חול משמש הקרוון כגן ילדים ואילו בסוף השבוע, הוא מוסב לבית כנסת. ארון קודש מתקפל, שעוצב במיוחד על ידי ברי, מוצא אז מן המחסן, ומוצב בפינת החדר. כשהחדר מתמלא, היא עוטה טלית על כתפיה, ובבית הכנסת משתרר שקט. היא פותחת בפרשת השבוע, פרשת שמות. בהמשך שרים כולם ביחד מזמורי שבת ושירים עבריים וגם את "יחד" של להקת גאיה. ברי מלווה בגיטרה, אייל, היו"ר, מתופף על הדרבוקה ואווירה של חג והתרוממות רוח מציפה את המקום. למחרת, עם צאת השבת, מתמלא שוב הקרוון לטקס הבדלה. כנרת, במכנסי ג'ינס ובסריג בהיר, עומדת לפני שולחן, עליו מונחים זר כלניות ויין לקידוש. היא מדליקה נר הבדלה ומזמינה את אחת הילדות לברך עליו ביחד איתה. האורות כבים ואורו האדמדם של הנר מתפזר בתוך העלטה ומרכך את פני היושבים בחדר. שתיהן אוחזות ביחד בנר, מרימות אותו למעלה ומברכות ברכת שבוע טוב. רגע של חום משתרר בקרוון, משהו שהוא מעבר לקדושה. זהו רגע שניזון מן הרצון ליצור איזושהי תרבות חדשה, מתוך התרוממות רוח וחזון של שיתוף ואמונה. המשך הערב הוא חגיגה של מאכלים, שירה ונגינה. הרבה כנרת שריון מתישבת בין אייל לבין שתי נשים אחרות וארבעתם מתופפים, הוא בדרבוקה והן בתופים אפריקאים. או אז היא פושטת את בגדי המנהיגה ומתמסרת כולה לשמחה. השיר "יחד" מהדהד שוב בחלל החדר, ולא במקרה. כי היחד הזה הוא חלק מאורח חיים שבו בחרו במודע. בתוכו יש מקום לאמונות שונות, לתרבויות שונות, לאורח חשיבה שונה. ועם זאת, יש משהו שמאחד את כולם: הליכה בשביליה של יהדות דינמית ומתחדשת. בתוך אותם שבילים, בתוך אותו חבל ארץ, הקרוון הזה, הערב הזה הם ביטוי להשקפת עולם שלמה, הבאה לידי ביטוי במילותיו של הסופר עמוס עוז:

"אין אנו קיימים אך ורק כדי לשמור מסורת אבות או פלאי טבע, זכרונות ילדות או חפצי קודש, פן יהיו חיינו למוזיאון פולחן. העולם איננו מוזיאון. גם הטבע אינו מוזיאון. גם התרבות אינה מוזיאון. מותר לגעת! מותר להזיז, לקרב ולהרחיק, לשנות ולהטביע את חותמנו אנו. גע בחי, גע בזולת, בתנאי אחד – באהבה. ארץ ישראל אינה המוזיאון של אלוהים. שום מקום אינו המוזיאון של אלוהים. שום זולת ושום חפץ דומם אינו אובייקט של פולחן. מותר לגעת ומותר לשנות. כל עוד אתה עצמך מוכן להשתנות ושיגעו בך, התנאי הוא אהבה" (מתוך יזמ"ה במודיעין, גיליון מס' 2, דצמבר 2000).

מילים אלו מבטאות במידה רבה את דרכה. לפעמים צריך לסלול את הדרך הזו בעבודה קשה, וזה מה שהיא עושה: סוללת ובונה. זה התחיל לפני שנים כשבחרה להיות לרב. זה נמשך בחזון שהפך למציאות - קהילת יזמ"ה, שאותה הקימה. וזה חלק מן העשייה היומיומית שלה: פעילות דתית ערכית, שבה האדם עומד במרכז.
קישורים
אמצע הדרך או פארסה מגוחכת - מאת דובי קננגיסר
דת חדשה - מאת עידו שטרנברג
השגות על התנועה הרפורמית - מאת יוסי גורביץ
התנועה הרפורמית - האתר הרשמי
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "דת והעידן החדש"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  אתמהה • אשר לבשן • 2 תגובות בפתיל
  חבל, חבל • ברק • 18 תגובות בפתיל
  דת בעידן הקיטש • א. מ. • 41 תגובות בפתיל
  אבל כמה זמן דת -חדשה זאת תחזיק מ • robert • 3 תגובות בפתיל
  הערות • יאיר פרבר • 116 תגובות בפתיל
  הדת הרפורמית • עידו הרטוגזון • 7 תגובות בפתיל
  ברכות • אשר לבשן • 5 תגובות בפתיל
  שוטי הנבואה • הקריבו המקוטב
  ללא כותרת • ינון • 2 תגובות בפתיל
  עתירה לבג"ץ: לחייב המדינה להכיר ברבנים רפורמים • ערן בילינסקי • 4 תגובות בפתיל
  שלום לכולם אחיי ואחיותי היקרים! • יוני

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים