מאז ההצלחה המתוקשרת של שיבוט הכבשה "דולי", מתלהט בעולם המערבי ויכוח בנושא. למרות שהטכנולוגיה עדיין בעייתית, מעטים חולקים על כך שכנראה בתוך שנים מעטות יהיה זה מעשי מבחינה טכנולוגית לשבט בני אדם. לאור היבטים מפחידים שונים של חזון זה, מיהרו מדינות רבות לחוקק חוקים האוסרים על שיבוט בני אדם, ומגבילים את המחקר בתחום.
מאמר שכתב ליאון קאס מציג ברהיטות טיעונים נגד שיבוט. הוא מבחין היטב בין שיבוט למטרות מחקר - תאים עובריים - לבין שיבוט למטרות הולדה. כל כך גדולה בעיניו הסכנה שנשקפת מן הסוג השני, שהוא קורא לחקיקה גורפת גם נגד הסוג הראשון, רק ליתר בטחון.
קאס אינו מתבלבל בין האדם לבין הגנים שלו, וטורח להזכיר לעתים קרובות שהעובר המשובט יגדל ברחם כמו כל עובר אחר, יוולד ויחיה בסביבה שתשפיע על עיצובו, ויגדל כאדם בפני עצמו. כדבריו, תינוק שהוא שיבוט של ביל קלינטון ירטיב את חיתוליו כמו כל תינוק אחר. הוא אינו פונה לחזון האימים הטיפשי של מדינה שמגדלת צבא של לוחמים משובטים - טיפשי, שהרי מה לזה ולשיבוט? גם ילד משובט זקוק לרחם ולסביבה מגדלת; ואם נדע יום אחד ליצור ילדים ללא זה, הרי אפשר יהיה להשתמש בביציות מופרות רגילות, ללא שיבוט. עוד תסריט פופולרי שקאס אינו משתמש בו, ובצדק, הוא של תינוק משובט שיובא לעולם כדי לקחת ממנו לב להשתלה לאחיו החולה - הרי אין חולק על כך שהתינוק השני הוא אדם לכל דבר, ולקחת ממנו לב פירושו לרצוח אותו.
הטיעונים המעניינים יותר של קאס עוסקים בהשלכות של השיבוט על האדם המשובט, גם בהנחה שהוא יגדל במשפחה נורמלית ואוהבת. הוא מציג מספר תרחישים מדאיגים: האדם המשובט הובא לעולם ככפיל גנטי של אדם שחי כבר, וכל חייו יושווה לאדם הקיים, ויעמוד בצילו. אם מדובר בשיבוט של כוכב כדורסל, יגדל הילד תחת ציפיה כבדה מנשוא שיהיה גם הוא כדורסלן. כל כשלון בחייו, כל פגם, הוא יתלה באופן בלתי נמנע בגנים שלו ובמי שבחר אותם - ותהיה לו כאן כתובת ברורה, מישהו שאכן בחר לו את התכתיב הגנטי לחייו.
מסוכן עוד יותר המקרה של הורים שירצו לשבט את עצמם, כלומר את אחד מהם. נניח שילדה מסוימת היא שיבוט של אמה. מה ירגיש כלפיה אביה כאשר היא תתבגר, ותהיה זהה לחלוטין במראה לאישה בה הוא התאהב בעבר? האם לא יתעוררו בו רגשות מיניים כלפיה? ומה אם בין בני זוג אחר עובר חתול שחור, והאישה שונאת את בעלה שנאת מוות ולא יכולה לסבול את מראהו - אלא שבביתה גר בנה שהוא שיבוט שלו, ונושא את מראהו בדיוק?
שני התסריטים האחרונים נראים לי לא מבוססים, ומנסים לתלות מערכות יחסים מורכבות על מראה חיצוני. הרי גם כיום לא מעט אנשים דומים מאוד לאחד מהוריהם. האם הבעיות המתוארות קיימות במשפחות אלו באופן בולט? ועם זאת, אני נוטה להסכים שלשיבוט יכולות להיות השלכות פסיכולוגיות, שאולי יהיו קשות ושאולי איננו יכולים לצפות את כולן.
אישית, גם אני לא הייתי מוכן להביא לעולם ילד שהוא שיבוט שלי, של בת זוגי, או של כל אדם אחר שאני מכיר. אני מסכים עם קאס שאנשים הרוצים זאת כעת אינם נוהגים בתבונה. אבל האם אכן התגובה האוטומטית לכך צריכה להיות איסור גורף בחוק? הרי אם אני מבין זאת, וקאס מבין זאת, מדוע שאותם הורים פוטנציאליים לא יבינו זאת? ואם אכן יהיו בתקופה הראשונה מספר הורים שלא יבינו, וכן ינסו שיבוט, הרי שאם קאס צודק יתברר עד מהרה שהילדים הנולדים מכך הם אומללים; הורים אחרים ילמדו מהנסיון, וימנעו משיבוט. אולי יותר נכון להציג זאת, אם כך, כנסיון להגן על מספר מוגבל של ילדים מפני סכנות ספקולטיביות ומטושטשות, ולא כהצלת האנושות מעתיד מבהיל ובלתי־הפיך.
נשאלת השאלה - מי הם ההורים שיבחרו בשיבוט, במיוחד כאשר מדובר עדיין על תהליך מסוכן שלא נוסה? מקרה אחד שנראה לי סביר הוא של הורים ששכלו ילד בגיל צעיר, ורוצים ילד אחר שיהיה שיבוט של הילד המת. כאן גם איני רואה סכנות פסיכולוגיות גדולות במיוחד.
אם, לעומת זאת, מדובר על פתרון לעקרות, הרי איני רואה בשיבוט פתרון אמיתי. אם אישה אינה יכולה לייצר ביציות, או גבר תאי זרע, הרי ניתן לקבל זרע או ביצית מתורם או תורמת אנונימיים - אני, לפחות, הייתי ממליץ על כך לזוגות לפני שפונים לשיבוט. אבל, לפי קאס, יש כבר ביקוש ער לשיבוט. האם תשובתנו היחידה להורים אלו צריכה להיות איסור בחוק? אולי בכל זאת להורים אלו יש הרגשה חזקה מה טוב עבורם, ועבור הילד - ואולי הם לא טועים?
ניכר שקאס מתנגד לא רק לשיבוט, אלא לכל טכנולוגיה עתידית שתיתן שליטה לאנשים על הגנים של צאצאיהם. הוא מתעלם מהעובדה שבחברה שלנו קורה לא אחת שהורים לא אוהבים את ילדיהם. רבים עוד יותר ההורים המאוכזבים מילדם, לפחות במידה מסויימת, ושהיו מעדיפים שילדם היה אחר. די אם נחשוב על הסיטואציה הנפוצה של הורים המעדיפים בת או בן דווקא, ונולד להם ילד מהמין הפחות רצוי - לרוב אולי זה מסתיים בקבלה אוהבת של הילד, אבל בוודאי לא תמיד. אולי בטכנולוגיות של שליטה גנטית טמונה תקווה לשיפור?
זו נראית מחשבה מוזרה קצת, אבל אני רוצה להציע ניסוי מחשבה מעניין: נניח שהיינו חיים בציוויליזציה אנושית שנוצרה מלכתחילה (נאמר, על־ידי חיזרים או כוח עליון) עם יכולת לשליטה טכנולוגית בגנום של הצאצאים, וכך היתה מתקיימת החברה מאז ומעולם: זוגות (או יחידים) שהיו רוצים להביא ילד לעולם היו מתבקשים לבחור רשימה של תכונות, בכל רמת פירוט רצויה (או על פי מודלים קיימים), והיו מקבלים מהרופא ביצית מופרית, שהיתה נשתלת ברחם האישה. או, טוב יותר, הגבר והאישה היו מקבלים זריקות שלאחריהן היו מקיימים יחסי מין ומגיעים להריון כפי שאנו מכירים - ואם ההריון עבר כשורה, היה נולד תינוק או תינוקת כמבוקש. בחברה כזו היו, מן הסתם, ילדים ואנשים אומללים ושמחים, בעלי מערכות יחסים מורכבות ולעתים קרובות בעייתיות בין הורים וילדים. אבל אני מניח שחברה כזו יכולה להתקיים לאורך זמן: איני רואה סיבה שלא.
וכעת נניח שבחברה הזו מגלים המדענים טכניקה חדשנית: ניתן לקחת תא מהאישה, תא מהגבר, לשים במבחנה, להעביר ניצוץ חשמלי - ואז יתערבבו הגנים שלהם באקראי. נשתול את הביצית המופרית ברחם האם, ויוולד תינוק שאמנם יהיה, לרוב, דומה בחלק מתכונותיו להוריו, אבל בעיקרו של דבר תכונותיו יהיו בלתי צפויות. אני מכוון, כמובן, לטכניקה שתוצאותיה יהיו שקולות, מבחינת הגנטיקה, להולדה האנושית הטבעית שאנו מכירים בעולם שלנו.
אני משער שהזעקה שהיתה קמה היתה מעמידה בצל את הזעזוע שקיים אצלנו משיבוט אנושי. נניח, היה אומר ליאון קאס הדמיוני, שנתגבר על הסכנות של תינוקות שיוולדו עם מחלות תורשתיות. האם אנו יכולים להרשות לעצמנו את הסכנה של ילד מכוער בעיני הוריו, שבשל כך לא יאהבו אותו? והרי אנו עלולים לקבל ילדים חריגים בנמיכותם (ב- 30 ס"מ פחות מהממוצע!), או שמנים (20 ק"ג מעל הממוצע לגובהם!). נניח שהוריהם כן יאהבו אותם - איזה סיכוי יהיה להם להשתלב בחברה? האם הם לא יאשימו כל חייהם את המפלצות שהביאו אותם לעולם בדרך חסרת אחריות כזו? אני מנחש שעד מהרה היו נחקקים חוקים שאוסרים על ההרפתקה.
לסיכום, איננו יכולים לחזות עד הסוף את כל ההשלכות של שיבוט. אבל אולי בטכנולוגיות גנטיות כן טמונה ברכה; זאת דווקא ביישום המשוקץ־לרוב של הורים הקובעים תכונות לצאצאיהם על־פי גחמה. אין לנו בטחון בכך, אבל הסיכוי גדול מהסיכון - זאת, לפחות, אני מבקש להסיק מניסוי המחשבה. והסיכון, כפי שטענתי קודם, אינו רב ובוודאי אינו בלתי־הפיך.
באשר לשיבוט דווקא, איני רואה בו תועלת מהפכנית, ולא נראה לי שהוא יהיה פופולרי במיוחד, גם אם ייפתרו הבעיות הטכנולוגיות־רפואיות (וכל עוד לא נפתרו, הורים שיבחרו בכך הם באמת חסרי אחריות, ואני תומך באיסור חוקי). אין לי אפילו התנגדות לאיסור גורף זמני, לצורך מחשבה ובדיקה יסודית - צורך זה, לפחות, הוא לקח שניתן ללמוד מהרס הסביבה בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית. אבל לאחר שיתפזר העשן, לדעתי, אין מקום לאיסור בחוק נגד שיבוט בני־אדם.
|
קישורים
מאמר שכתב ליאון קאס תרגום לעברית ב"תכלת"
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש