 |
נהנית? ספר לחבריך! וגם שלם ליוצרים... | 106 |  |
|||||||
 |
|
 |
||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
נועה מנהיים כותבת ב"הארץ" על המהומה סביב זה שארכיב האינטרנט מציע, כ"ספריית חירום לאומית" (הלאום האמריקאי), אלפי כותרים להורדה חופשית, בלי אישור זכויות היוצרים. הייתי יכול להשוויץ שהמאמר למעלה הקדים את זמנו בעשרים שנה, אבל זה לא חוכמה; אם מישהו היה אומר לי אז "נה, לספרים זה ייקח עוד עשרים שנה לפחות" אז הייתי מנפנף אותו (אז), ומשבח אותו עכשיו על יכולת החיזוי. המו"לים יכולים לומר תודה לפחות על הארכה המפתיעה שקיבלו. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כצרכן, מה ההבדל בין היוזמה הזאת לספריה ציבורת? רק להבהרה - בארה"ב המנוי לספריות הציבוריות לא כרוך בעלות כספית כלשהיא. עם המנוי הנ"ל אפשר להשאיל גם ספרים דיגיטלים וספרי שמע דרך אתר הספריה. זה מאוד ידידותי למשתמש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל הכי בולט לעין הוא שספריות ציבוריות נותנות שירות לקהל מצומצם (מי שנמצא פיזית במרחק מסוים מהספרייה) והאתר המדובר גלובלי. מעבר לכך - ספרים דיגיטלים וספרי שמע אתה "שואל ומחזיר" בלי לשמור אצלך עותק (או לפחות, בלי לשמור עותק כברירת מחדל, בטח יש מי שיודעים לפצח את ההגנה) בעוד שבאתר הזה כולם פשוט יוצרים לעצמם עותק ועקרונית אין בעיה להוריד מסה של קבצים.1 חוץ מזה, ספריות זה כבר "נזק קיים" מבחינת המוציאים לאור. לריב עם מוסד קיים זה הרבה פחות אפקטיבי מנסיון לעצור פרויקט חדש. 1 תקנו אותי אם אני טועה - אני עדיין קוראת ספרים פיזית כך שמכירה את המנגנון באופן שטחי ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההשאלה הדיגיטלית בספריה (או יותר נכון ברשת הספריות) לא דורש ממני ומארבע מאות מליון אמריקאים להיות במרחק פיזי כזה או אחר. הספר מושאל לתקופה המספיקה בהחלט לקראו ואין שום בעיה להשאיל אותו שוב. כצרכן, אני לא רואה הבדל מהותי בין הספריה לבין הארכיון הנדון. ניסיתי להבין על מה המהומה עליה דיבר ירדן. __ גילוי נאות - לא קראתי את המאמר מסיבות אידיאולוגיות. אני לא מוכן לממן את העיתון המקושר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ירדן, השתדרגת לבוכבינדר ב-1999! אמט בראון היה מתגאה בך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תוכן המאמר הקדים את זמנו בעשרים שנה, מה הביג דיל שהחתימה שלי עליו הקדימה את זמנה בארבע שנים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מצב שמה שקורה פה זה פוינטר שהערך שהוא מצביע עליו השתנה אחרי 4 שנים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור. ב-1999 לא היתה שום כורכת ספרים משמעותית בחיי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מזכיר את השאלה (הקצת יותר טעונה) האם המטריקס הראשון בוים על ידי האחים או האחיות וושאובסקי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תזהר ממני, עשיתי את תזת התואר השני שלי על משפטים כאלה. (פי-לו-סוף! בי אס סי!! אם אי!!!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אז עכשיו אתה חייב לפרט יותר בנושא, אתה לא יכול להשאיר אותנו באפילה אחרי טיזר כזה. איך היית כותב היום על ידי מי בוים המטריקס? _____ אתה ידעת שהרמה להנחתה כזו לא תעבור בשתיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אני לא הולך לענות על ההנחתה. העבודה לא עסקה באיך נכון לכתוב, אלא באיך לתרץ קושיות ובעיות כלשהן שצצות במקרים כאלה (סמוך על פילוסופים שהם ימצאו קושיות.) היום יש לי הרגשה שכל התחום הזה יסודו בטעות, ומצד שני כבר אין לי סבלנות לחפור את החפירה הדרושה כדי לראות האמנם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה תחום יסודו בטעות? פילוסופיה? פוליטיקת זהויות? טרנסג'נדרים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אתאפק ולא אמשיך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לא עשית את העבודה עד הסוף. בתגובות למאמר אתה עדיין רק ניר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא הוא, זאת התוכנה של האייל (ניחוש). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חשבתי שבעולם שבו אנחנו חיים התוכנה של האייל חכמה מספיק כדי לזהות כותבים, להשוות בין השמות השונים תחתיהם הם כותבים, לנתח את סגנון הכתיבה שלהם ברמת ממוצע הפסיקים ביחס לנקודות וגם להציע להם מוצרים שכותבים אחרים אהבו - וכמובן לעדכן את הרשויות ואת יתר הכותבים על כל שינוי של שם או כתובת IP... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל זמן שאתה נהנה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המאבק בפירטיות של מוסיקה פופולרית שעליו דובר במאמר מלפני כ 20 שנה ניכשל מזמן. אין שום קושי משמעותי היום להשיג שיר פופולרי בהורדה פירטית, הקושי היחיד הוא הזמן הנדרש כדי להבין את הנפתולים של ההפצות בפירטיות. לפיכך, הדיון שניפתח פה לפני כ- 20 שנה על בפירטיות במוסיקה הוא אובסולטי היום. עד כמה שהבנתי, היום המוסיקה הפופולרית היום אינה מופצת כמעט בדרך הישנה והיקרנית של דיסקים אלא במסלולים אינטרנטיים זולים יותר כגון ה- itune. למעשה היום מה שעומד על הפרק הן הפצות פירטיות הם הסרטים, ארוכים או קצרים או בסדרות. מול ההפצות בפירטיות תעשיית הסרטים מציעה בתשלום צנוע הפצות אינטרנטית במה שניקרא סטרימינג. בעוונותי , אני מוריד סרטים פירטיים דרך ערוצי "טלגרם" או בלכידת יוטיוב. מי שרוצה לשלם ולזכות באיכות טובה יותר ובנוחיות ישתמש בסטרימינג "חוקי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדבר המעצבן כאן מבחינתי הוא הפיצול בין הפצות הסרטים (והסדרות). בספוטיפיי אני מקבל גישה לכל יוצר מוסיקלי שניסיתי אי פעם, וכיוון שכמעט כל ההאזנה שלי היא דרך המחשב ולא הטלפון הנייד אני מסתפק בקלות בשרות החינמי שלהם. לנטפליקס אני משלם, ובכל זאת רוב הסרטים והסדרות שקיימים לא נגישים לי. כדי להגיע לכולם אצטרך לשלם לכמה וכמה מפיצים שונים, וגם אז ספק גדול אם זה יתאפשר. המצב הזה מעודד פירטיות מבחינתי הרבה יותר מאשר עצם החיוב בתשלום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסטרימינג במוזיקה באמת שינה הרבה, אבל בעניין אחד קריטי הוא שינה מעט: עם זה שהוא חוקי ובתשלום ובהסכמים עם המוזיקאים ונציגיהם, הוא כמעט לא מאפשר למוזיקאים להתפרנס ממנו. עד כמה שאני מתרשם, למעט כוכבים מעטים בעולם, מעטים המוזיקאים שהכנסתם מסטרימינג היא יותר מכסף כיס. רוב עצום של ההכנסות מסטרימינג הולכות לפלטפורמות (וגם הן מחפשות את עצמן כלכלית1). זה אולי מקביל לזה שבימי הזוהר של תעשיית התקליטים רוב ההכנסות הלכו לחברות התקליטים; אבל אני חושב ש(א) אולי לא רוב כל כך מכריע, (ב) אני מנחש (על סמך כלום) שסך ההכנסות מתקליטים וכו' בשנות השבעים-שמונים היה גדול בהרבה, אולי בסדר גודל, מסך ההכנסות מסטרימינג היום. וסיבה אחת לזה היא שהיכולת הטכנית להוריד מוזיקה בחינם מטילה חסם על כמה כסף יכולים לגבות על סטרימינג. מצד שני, עשרים השנה שחלפו מכתיבת המאמר נתנו עוד פרספקטיבה: אני במקרה גדלתי בתקופה שבה הרבה מוזיקאים השיגו הכנסה לא רעה מהקלטות, כך שזה עדיין טבוע בי בתור הסדר הנורמלי של הדברים, אבל בעצם זה היה רק מעט עשורים מתוך כל ההיסטוריה של המוזיקה. זה שעדיין לא מעט מוזיקאים יכולים להתפרנס מהופעות זה כבר טוב. היום אני עדיין מאמין בתמיכה ישירה של אוהדים במוזיקאים (למשל דרך בנדקאמפ), ואמנים בכלל, וגם משלים עם זה שעבור מוזיקאים שאני אוהב2, מוזיקה היא תחביב, שאם במקרה לפעמים יוצאים ממנו כמה גרושים אז איזה כיף. מה שברור, לפחות בתחומי הפופ והרוק זה לא גורם לזה שתיעשה פחות מוזיקה פחות טובה מבימי התקליטים. 1 וזה בגלל החזירות של מתכנתים כמוני! 2 שהם, ברובם, כאלה שלא יכולים להתפרנס אפילו מהופעות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתחומי הרוק זה בברור גורם למוזיקה פחות טובה. ובלי קשר להעדפות שלך, נראה שלמוזיקאים הרבה יותר קשה להתפרנס מהתמיכה שלך ושל דומיך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צפיתי ביוטיוב בניתוח מצב על ידי מוסיקאי פופ "אנליסט" שטוען שהירידה באיכות מוסיקת פופ (מכל הסוגים) נובעת ממיסחור יתר של תעשיית המוסיקה במערב, לאו דווקא מהעדר בסיס כלכלי לייצירת מוסיקה איכותית. הטענה העיקרית שלו היא שלצורך הצלחה מסחרית קיצרת מועד — מוסיקת פופ התנקזה למספר קטן מאוד של פורמולות וכותבי מוסיקה. כתוצאה מההתנקזות כל מוסיקת פופ איבדה גיוון וייצירתיות . כלומר כל השירים איבדו ייחוד, כולם דומים זה לזה. אם אשחזר את הלינק של אותו איש אביא אותו כאן, כי דבריו מעניינים, לא מבטיח שאמצא את הלינק. בשנים האחרונות אני צופה לא מעט באנימציות יפניות, מה שניקרא אנימה. האנימה במידה רבה היא אמנות מולטימדיה, כלומר משלבת בין מספר אמנויות ובכלל זה משלבת אמנות מוסיקה (באנימה מוסיקליות). דרך האנימה פגשתי ביצירות פופ/רוק/ג'ז וכדומה שהן באיכות גבוהה (לדעתי האיכות לא נופלת מרוב מוסיקת פופ האיכותית במערב). מכיוון שקל לי יותר לשחזר לינקים לקליפים ביוטיוב של מוסיקה כזו אשתדל, ללא נדר, לתת בפעם אחרת לינקים כאילו. לפי התרשמותי תעשיית מוסיקת פופ ודומיו ביפן מצאו את הדרך להתפרנס בכבוד, בלי לעשוק את המאזינים, יוצרים אולי לא מתעשרים עושר ענק אבל מקבלים ההכנסות שדרושות לממן ייצירות טובות. הדרך הכלכלית הנהוגה ביפן , על פי ההבנה שלי (שעלולה להיות מוטעית) היא כזו. מוסיקאים יוצרים ומבצעים בראשית דרכם מייצרים הפקות צנועות ומציגים אותן לציבור. זה כולל הצגה ביוטיוב ודומיו. אם היוצרים איכותיים הם מוזמנים לשלב את המוסיקה שלהם באנימה חדשים. מכיוון שתעשיית האנימה ביפן מאוד פופולריות, יש גם מופעי פולו אפ של להקות שהצליחו באנימה. יש מוסיקאים שמקדמים את עצמם ללא השתתפות האנימה, אבל במסלול תמוך אינטרנט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למטה רשום לינק אליו כיוונתי בתגובה מלמעלה. אני ראיתי כנראה בזמנו את ההרצאה של 20 דקות ביוטיוב שניכללת הלינק הזה. לא בטוח שאביא את הלינקים לפופ יפני שלפי דעתי איכותי מאוד עד היום (תמיד יש 90 אחוז חומר בינוני אבל לא מעניין אותי שיש 90 אחוז בינוני ומטה). אולי אביא משהו מינימלי. כל זאת משום שרוב המגיבים פה נוטים להכיר פופ מערבי , לפיכך מה שאומר יחלוף מעל ראשם. הפופ היפני לגמרי לא רחוק מהמוסיקה המערבית אבל כמעט לא נחשף במערב. זה עניין מצער, כי קל למדי לקלוט ולהנות מפופ יפני גם למי שלא נחשף לו. יתכן שחוסר החשיפה של פופ יפני במערב הוא מסיבות מסחריות שהוסברו בחלקן בניתוח ירידת הפופ המערבי הלינק שלי למטה. , אני לא נוטה לדיפרנציציה בין סוגי פופ שונים, אני כולל בהן , מלבד רוק, גם ג'אז וגם שירים מלודיים נטולי קצב כמעט. נראה לי שחלוקה לג'אנרים לא משרתת שום תובנה או הנאה: המונח "מוסיקת פופ" מגדיר היטב את התחום: התחום על פי הגדרתי הוא "מוסיקה פופולרית שאינה מסובכת מדי, תחומה בזמן של מספר דקות, כוללת לרוב מסר טקסטואלי לא מסובך מדי". כוללת לרוב תצוגה וויזואלית: ריקוד, תנועה , תמונה , סרטון וכדומה. מתנצל על בעיות בהגהה, יש קושי טכני בעניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול לנמק את הקביעה שלך על הרוק? זה שלמוזיקאים קשה יותר להתפרנס, זה נכון. א. אתה רוצה לטעון בזה נגד משהו שאמרתי? אני חושב שזה מה שאמרתי, ושזה כואב לי. ב. קשה יותר - ביחס למה? ביחס לשנות החמישים עד סוף השמונים, נכון (כנראה), אבל למה דווקא זו נקודת ההשוואה? אני חושב שבעידן הסטרימינג + הופעות חיות יותר קל ליותר מוזיקאים להתפרנס מאשר לפני שנות החמישים. כואב לי שבגלל שינוי טכנולוגי "עיוור", ולא בגלל איזשהו שינוי רעיוני, המוזיקאים נפגעו כל כך קשה, אבל אפשר גם לומר שבגלל שינוי טכנולוגי "עיוור" - ולא בגלל איזשהו שינוי רעיוני - הם (כלומר, קודמיהם) הרוויחו קודם את מה שהם עכשיו הפסידו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור מי שלא מזמן הכריז כאן שהרוק מת, אני מתפלא עליך שאני צריך לנמק למה הרוק החי והבועט של החצי השני של המאה הקודמת עדיף על הגופה של המילניום הנוכחי. קשה יותר ביחס לשנות החמישים עד סוף התשעים. למה זו נקודת ההשוואה? אולי כי העולם - המוזיקלי וודאי, אבל לא רק - של לפני כן היה כל כך שונה משל היום, שאין לי כל יכולת לומר עליו משהו השוואתי. קצת כמו אם היית שואל למה אני לא משווה את הקולנוע של היום לזה של המאה ה-19. רוק וודאי לא היה אז, ואני בכלל לא בטוח שמה שאתה קורא לו פופ היה דומה - מושגית, לא ספציפית - למה שאתה קורא פופ היום. אני גם חושב, ודנו על כך הרבה כאן, שחלק ממה שהרג את פרנסתם של המוזיקאים זו לא הטכנולוגיה כשלעצמה, אלא הכשלון הרגולטורי, התרבותי והחברתי ליישם כללי זכויות יוצרים על הטכנולוגיה החדשה. סתם דוגמה שמתקשרת לכתבה שקראתי היום ב'הארץ' - בעולם המוזיקה היום, 'סטרימינג והופעות חיות' להגדרתך, הביטלס היו מאבדים את פרנסתם בשנת 1966, ואנחנו היינו מאבדים את אבי רואד, סרג'נט פפר והאלבום הלבן. אין לי ספק איזה מהעולמות חביב עלי יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה היינו מרוויחים? (זאת שאלה רטורית. התשובה היא שאין לנו מושג כמה יצירות נפלאות לא באו לעולם כי החסמים להפצת מוזיקה, עבור יוצרי שנות השישים, היו גבוהים כל כך לעומת היום) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההיסטוריה מראה שאוסף האלבומים נכסי הצאן ברזל ש'הרווחנו' כשנולד הסטרימינג הוא זעום ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז הסטרימינג הפחית את השימוש הכבד בסמים בתעשיית המוזיקה? __ אם כבר מערבבים מתאם וסיבתיות אז עד הסוף.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיתוס הסמים והשירים הטובים כבר נופץ מזמן, ועל ידי עמודי התווך של הרוק עצמם. אין לי כח לחפש, אבל הציטוט הזכור לי הוא שתחת השפעה כל מלודיה נשמעת לך אלוהית, וכשאתה קם למחרת בבוקר אתה מגלה שהכל היה קראפ. או משהו כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים שהרוק היום הרבה פחות טוב, והרבה פחות קיים בכלל, אבל להאשים בזה את החלפת התקליטים בהורדות ואחר כך בסטרימינג, ובאופן כללי יותר בירידת ההכנסות, זו אחת ההסקות הנועזות ביותר מקורלציה לסיבתיות שראיתי בשבוע האחרון. לדעתי ולטעמי, הידרדרותו של הרוק התחילה באמצע שנות השבעים, ובשנות השמונים הוא כבר היה ברובו נחות, למרות שהרווחים מהקלטות היו אז בשיא (אני מפרגן לך את "דייר סטרייטס" בתור רוק משובח, בניגוד לטעמי, ובשמחה מוסיף את ההבהוב הקצר של הגראנג' באמצע התשעים; אבל אלו היו הבלחות ולא שינוי מגמה. מעבר לזה, אם אתה מסתכל על הקריירה של כל מוזיקאי או להקה בפני עצמה, אני חושב שתמצא קורלציה שלילית די מובהקת (עם אינסוף דוגמאות נגדיות, אבל שני אינסופים דוגמאות תומכות) בין הצלחה כלכלית לבין איכות אמנותית - אם כי אני נוטה לחשוב שהסיבתיות כאן היא פחות הצלחה כלכלית ויותר התופעה המסתורית שכישרון מוזיקלי, בעיקר בפופ וברוק, מזדקן מהר. בתור המשקיף מטעם האייל על סצינת האינדי בישראל - המקום שבו עושים מלכ"ר (מ' עבור מוזיקה) - זה בכל זאת המקום שבו עושים עדיין רוק או וריאציות לא מאוד רחוקות עליו, חלקן לא רעות בכלל, אני חושב שיותר מאשר באזורים המסחריים יותר. "הביטלס" הם משהו שכנראה קרה כפי שהוא קרה בזכות ההקלטות המסחריות, אבל אתה יודע, עשו ועושים מוזיקה מופתית גם במודלים כלכליים אחרים. אפשר להתאבל על זה שהמודל ההוא נגמר, אבל אפשר גם לשמוח שהוא היה בכלל קיים. "הכשלון הרגולטורי, התרבותי והחברתי ליישם כללי זכויות יוצרים על הטכנולוגיה החדשה" - לפחות רגולטורית אני חושב שניסו לעשות כל מה שאפשר, זה היה פשוט מאבק אבוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות הטעם המובחן שלך (שגם אני שותף לו קצת, ומראה בעיקר על הגיל שלנו), ממה שאני רואה סביבי1 נראה לי שלדור ה-Y שגדל בשנות התשעים, מה שלך נראה כ"הבהוב קצר של הגראנג"' היה גל רוק רחב ומשמעותי מאד. גם אם 'בניגוד לטעמי', בעיקר לגבי להקת הרוק הכי אוברייטד בהיסטוריה, נירוונה. אם תוסיף את גל הלהקות מבריטניה מאואזיס (גם אוברייטד, לטעמי) ועד סוייד ובלר, בהחלט תקבל מסה לא קטנה של רוק ראוי וגם מצליח. גם בשנות השמונים ניתן להוסיף את U2 וגם את גאנס אנד רוזס (גם אם בניגוד לטעמי). ועוד כמה וכמה שבעצם כבר בישרו את הגראנג' עוד בעשור שקדם לו. 1 ה'סביבי' הזה ראוי לדיון, כמו כל הסקת בועה אחרת. אז למען הגילוי הנאות - מעבר לשיחות עם צעירים ממני, את השקלול שנראה לי הכי סביר סטטיסטית ל'מתי היה רוק מוצלח' אני מבסס על סרטוני היוטיוב לגיטריסטים2 שאני רואה לא מעט בעת האחרונה. אחד הז'אנרים החביבים שם הוא "עשרה/15/25 ריפים/סולואים/פתיחות/שירים קלאסיים/ידועים/שכל גיטריסט צריך לדעת". כשאני רואה גיטריסטים שנראים גג בגיל שלושים מנגנים סולואים משנות השישים, השבעים, ועד התשעים ומעלה, אני מעריך שבניגוד אלי הם לא מוטים על ידי מה ששמעו בגיל 16. ובהחלט חלק מהרפרטואר הוא מהניינטיז, לפעמים אפילו קצת מעבר אבל בהחלט לא הרבה3. 2 ולמי שלרגע רוצה לטעון שרוק זה לא רק גיטרות - אני לא שומע אותך, הדיסטורשן חזק מדי. 3 ריף צבא-שבע-האומות אחד לא מבשר על בוא הקיץ של האהבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עזוב, אפשר להמשיך להתווכח על זה, אבל נראה לי מיותר. נניח שבאמת יש התאמת זמנים בין דעיכת הרוק לדעיכת ההכנסות מהקלטות. עדיין להסיק מזה סיבתיות נראה לי קלוש ביותר. אולי אם תראה מנגנון סיבתי סביר זה יחזק את התזה. (החבר'ה ראו שאין פרנסה ממכירת תקליטי רוק, והלכו לעשות... מה? לתכנת? למלצר? לא היה להם יותר זמן להתאמן בנגינה ולכן לא יכלו יותר לעשות רוק טוב?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות האתוס והמיתוס - שגם אתה הזכרת - של אי ההתאמה בין רוק איכותי להצלחה מסחרית, המציאות היא הפוכה. כל הרוק שמאד אהבת משנות השבעים והשישים הוא כזה שהתנאי ההכרחי להגעתו לאוזניך באותה תקופה היה שהוא הצליח מסחרית. מה זה הצליח - Sky rocketed הצליח. אחרת, מה לעשות, לא היית שומע עליו כאן בארצנו הקטנטונת. וההצלחה המסחרית הזאת נבעה משני מקורות - הופעות ותקליטים. המון תקליטים. ודיסקים בהמשך. הייתי מהמר שאגב תקליטים היו אפילו יותר חשובים מהופעות, כי לא כל אמן שטוב באולפן גם טוב בהופעות. עכשיו לקחת מהם חצי מהפרנסה. מה הם הלכו לעשות? כמו כל ענף תעסוקה שהורדת לו חצי מההכנסות - הוא מצטמצם. כשמחר תחלק קפה חינם, חלק מבתי הקפה, מה לעשות, ייעלמו. אז תבוא ותגיד "אבל אלה שגם עשו סטייק מצויין יישארו". נכון. רק שלא כל מי שיודע לעשות קפה, יודע לעשות סטייק. אגב, גם לגבי הצרכן - דיסקים הוא מוצר הרבה יותר עממי מהופעות חיות. מחירן של אלה האמיר במילניום הנוכחי (וגם זה בקורלציה מאד מעניינת ומן הסתם לא מקרית) למאות שקלים ואף דולרים. לא כל ילד באלבמה שהיה מוכן לשלם חמישה דולר לדיסק אהוב, יכול ללכת להופעה במאתיים דולר לו ולהורה המלווה. אז הנה המנגנון הסיבתי שלך. א-ב של כלכלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, עכשיו תסביר לי דבר אחד - איך זה שבאותן שנים בדיוק ההיפ-הופ עלה ופרח, הגיע אפילו לאוזניי, ואוהביו אומרים שנעשו בו יצירות מופת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם גם בתחום הספרות יש מגמה דומה בעקבות הקלות בהורדה פיראטית של ספרים מהרשת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי הוא החל בניינטיז ולא במיליניאלז. וזה אורתוגונלי, לא אטען בחוזקה שהקלטות הן הגורם היחידי, יש עוד מגמות. בארץ ההיפ היפ אף פעם לא תפס באמת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |