נהנית? ספר לחבריך! וגם שלם ליוצרים... 106
העתקת יצירות ללא תשלום: תעשיית המוזיקה בפאניקה. חברות התוכנה מנידות ראש, למודות סבל. עולם הספרות בדרך. האמנם אין ברירה? ירדן ניר מציע כיוון מחשבה אחר.

תעשיית המוזיקה כמרקחה בעקבות התפתחות טכנולוגית ה-MP3 וצריבת דיסקים ביתית. ייתכן שתימצא חסימה טכנולוגית ליכולת להעתיק מוזיקה בקלות, וייתכן שיתפתח "מירוץ חימוש" טכנולוגי בין התעשייה למעתיקים.

נראה שזה עניין חדש, אבל אותה בעיה קיימת כבר שני עשורים בתחום תוכנות המחשב, שהתמודד ומתמודד עם בעיית ההעתקות, מאבק עם עליות ומורדות אך ללא סימן לנצחון מתקרב - בוודאי לא של התעשייה.

קל לנחש שהבא בתור במאבק הוא שוק הספרות. כאשר יופיעו הספרים בפורמט דיגיטלי, תימצא אולי הדרך להעתיק אותם בקלות ובמהירות, וסיפור ה-MP3 יחזור על עצמו.

רק תחום אמנויות הבמה נראה פטור מהעונש - אך האמנם לנצח? מה עם התפתחויות עתידניות בתחום ה-Virtual Reality?

בכל התחומים הבעיה משותפת: המודל העסקי של התעשייה והיוצרים התבסס על קשר הדוק בין המוצר הרוחני: המוזיקה, הטקסט, התוכנה; לבין חפץ גשמי: תקליט, ספר, דיסקט. מי שרוצה להשיג את המוצר הרוחני חייב להשיג את החפץ, ולשם כך עליו לסור לחנות ולשלם כסף. כאשר הטכנולוגיה משחררת את ה"תוכנה" מה"חומרה" (או יותר בכלליות - את הרוחני מהגשמי) נוצרת בעיה. במיוחד מוחרפת הדילמה עם התפתחות האינטרנט, המאפשר להפיץ את ה"תוכנה" בקלות ולקהל רחב (שזה כלשעצמו אינטרס של התעשייה והיוצרים), ומצד שני מקל על ה"גניבה" (הקורא רשאי להסיר את המרכאות): השגת המוצר הרוחני ללא תשלום.

האם אין ברירה, ונגזר עלינו לחזות במלחמה טכנולוגית ומשפטית בלתי פוסקת?

אני מבקש להעלות כאן שתי הצעות, שני מודלים עסקיים אלטנרטיביים ל"תעשיית הרוחנית", שיכולים אולי להתיר את הקשר הגורדי.

אפשרות אחת, בעצם ותיקה בשטח, אבל בתחום אחר - עיתונים, רדיו וטלוויזיה. כוונתי כמובן לפרסומות. רוב העיתונים מרוויחים בדרך זו את רוב הכנסותיהם, ויש אף כאלו המפיצים עצמם בחינם - בדומה לטלוויזיה והרדיו. ברגע שיש פרסומות בתמונה, ההעתקה כמובן אינה מהווה פגיעה קשה באינטרס הכספי של יוצרי המידע ומפיציו. ההיפך, אולי, הוא הנכון - התפוצה הרבה יותר מעלה את ערך הפרסום. באינטרנט, שגם בתחום זה הקצין את הדילמה הטמונה בנגישות הגבוהה, העניין בולט אף יותר. גם המגזין שאתם קוראים עכשיו, הגם שעדיין אינו אימפריה כלכלית, מקשט עצמו בפרסומות.

ייתכן מאוד שהעניין יתפתח מעצמו, ונוכל תוך שנים ספורות לקרוא את "החטא ועונשו" בחינם, תוך שזיפת עינינו בפרסומת לחנות כלי עבודה ("הום דיפו - אצלנו הגרזנים חדים יותר!").

עניין אחר הוא - האם זה מצב רצוי? יש להניח שאנשים רבים יתחלחלו למחשבה. נראה כי כבר כיום יש תחושה שאנו חשופים יותר מדי לפרסומות, וראו רשימתו של גיא וינר.

פרט לכך, נראה כי העניין מתאים בעיקר למדיה טקסטואלית - עיתון וספר. ניתן גם לחשוב (בצמרמורת, אולי) על גליון אלקטרוני המריץ בשוליו פרסומות בזמן העבודה, ואפילו (בצמרמורת גוברת) על סרטים ומשחקי מחשב עלילתיים העושים אותו דבר (כבר היום משלמות חברות שונות כסף גדול כדי שברוס וויליס, אחרי ריצה ארוכה ברחובות ניו־יורק, יעצור להתרענן דווקא עם משקה קוקה־קולה, או שעל מדף במטבחו של סיינפלד ינוחו דווקא קופסאות קורנפלקס של קלוגס). קשה יותר לדמיין איך ניתן לשלב פרסומות במוזיקה. אפשר, כמובן, לפני ואחרי היצירות, אבל אז האפקטיביות נמוכה בהרבה: קל יהיה לדלג על הפרסומות. אם יבקשו למנוע התחמקות כזו באופן טכנולוגי, שוב יתפתח מאבק... דווקא אפשר לשלב פרסומת אודיאלית ברקע המוזיקה, אבל כאן הצמרמורת כבר הופכת לעוויתות כאב. דמיינו פוגה של באך, וברקע ג'ינגל: "הום דיפו - גם אתה יכול להשתעשע בסולמות!"

ונעבור למודל האופטימי. לא סתם אופטימי - אוטופי! מדובר בשינוי גישה והרגלי מחשבה מובנים מאליהם לרובנו. אין לי רעיון מוצלח במיוחד איך אפשר להתחיל לבסס את זה כסטנדרט. בכל זאת, אני מגיש לכם אותו לפחות כחומר למחשבה.

הרעיון הוא להתבסס על המושגים הנשכחים: רצון טוב והגינות. פשוט, שלמו אם אתם רוצים. לחילופין, אנו מצפים מכם לשלם, אבל טכנית, איננו מכריחים אתכם. ייתכנו כאן שתי וריאציות. באחת נתקלתי בלונדון, במעבר על רשימת הופעות בעיתון. על הרבה הצגות של תאטרוני שוליים נכתב, בקטגוריית המחיר: Pay as you can. לא ביקרתי באף הצגה כזו, ואני יכול רק לנחש, טוב כמוכם, איך זה נראה בפועל (אם יש קוראים שכן מכירים זאת - אנא!). מכל מקום, הרעיון שבה את לבי.

מעניין שמדובר דווקא באמנות במה, שכאמור יכולה עדיין, מבחינה טכנית, לאכוף תשלום. אני מניח שמדובר בגופים המעוניינים לפנות גם לאוכלוסיה חסרת אמצעים, ושממילא לא מצפים לבום כלכלי מאמנותם.

עקרון דומה פועל במוזיאונים ציבוריים רבים בעולם, שאינם גובים דמי כניסה אבל מבקשים תרומות מהמבקרים. עוד שתי תופעות דומות הקיימות כבר, ובעצם היו יותר דומיננטיות בימים עברו: נגני ומופעי רחוב, מצד אחד, ומצד שני - "אמני חצר" או אפילו אמנים חופשיים הנתמכים ע"י פטרון עשיר. שתי צורות אלו אופייניות, אולי, לימים שלפני התקליט והספר המודפס־תעשייתית - ובכל זאת קיימות פה ושם גם כיום. כך, במדרחוב נחלת בנימין מתקיימים מופעי רחוב באופן קבוע, ומבקשים מהצופים לתרום כאוות נפשם לאמנים. באנגליה, במקומות שורצי תיירים כמו באת', מופעים כאלו הם עניין יום־יומי ונפוץ.

בווריאציה השניה מוצמד ליצירה תג מחיר, למרות שתשלומו, כאמור, אינו כפוי. בעצם ייתכן ששתי הווריאציות מתנקזות לאחת. שהרי, אם מי שמצהיר על מחיר ממילא אינו מכריח לשלם אותו - עדיף לו לקבל פחות כסף מאשר לא לקבל בכלל, ויש להניח שלא יתנגד לקבל יותר. מהצד השני, גם כשמדובר ב"שלם כפי יכולתך" סביר שנוצר סטנדרט כלשהו, רשמי או לא. אולי יש כאן הבדל ניואנס במישור ההצהרתי. מכל מקום, אחד הדברים הקוסמים ב"שלם כפי יכולתך" הוא שהסטנדרט יכול להיות תלוי ברמת ההכנסה של הצרכן: אם אתה עשיר יותר, אתה מצופה (שוב, רק מתוקף הגינות ורצון טוב) לשלם יותר. אם אתה באמת עני - תפאדל, עדיף שתצפה/תאזין/תקרא בלי לשלם, מאשר שהגישה לתרבות תישלל ממך לחלוטין.

לשיטה כזו יכולות להיות אי־אלו השלכות מעניינות. אחת המענגות שבהן, לדעתי, היא בכך שמתבקש נוהג לפיו התשלום מתבצע אחרי ה"שימוש", והצרכן (במיוחד בווריאציה השניה) משלם יותר ככל שנהנה יותר - אולם אינו משלם כלל אם לדעתו האמן לא הצדיק זאת. אפילו יותר יפה היא האפשרות לשלם הרבה אחרי - נאמר, אדם שהתבסס כלכלית, יכול להכיר טובה לאמן/יצירה שהשפיעו עליו טובה בעת שהיה צעיר תפרן, ולשלם יותר בדיעבד.

השלכה אפילו יותר מענגת בעיני, תהיה לתדמית הציבורית של היוצר. כאשר הוא פונה לרצון הטוב של קהלו, הוא במעמד לא כל כך נוח אם הוא הרבה יותר עשיר מאותו קהל. במיוחד נכון הדבר ליוצרים הפונים לילדים ונערים, כמו הספייס גירלז, שיצטרכו לשכנע את ההורים של הקהל שלהם לממן להם עוד ג'קוזי. גם חיי הוללות של כוכבי רוק אולי לא יהיו כדאיים במיוחד. בכלל, נראה כי בשיטה זו היצירה תאפשר אולי פרנסה סבירה (אופטימי ואוטופי, אמרנו?), אבל לא כסף גדול - ונחזור לאידיאל של אמן היוצר מתוך צורך פנימי. אם בתוכנה מדובר - לא עוד ביל גייטס! מילא העושר שלו - מי ישלם מרצונו על כל כך הרבה באגים?

השלכה שהיא אולי בעייתית תהיה הקושי ביצירה הדורשת ארגון מסביב ליוצר. אנשים ישמחו, אולי, לשלם למוזיקאי שהם מכירים בגדולתו, אבל מימון של אולפן הקלטות, על צוותו, עלול להיות בעיה. אולי זה לא נורא: כבר היום אמני פופ ורוק רבים מקליטים בציוד ביתי, ושיפור הטכנולוגיה אולי יאפשר בעתיד לעשות זאת גם בתחום המוזיקה הקלאסית.
ובכן, אוטופיה. אבל אולי לא לחלוטין. נשים לב שתעשיית התוכנה בעולם, וממש לאחרונה גם תעשיית המוזיקה בארץ, פונות כבר להגינות של הצרכנים במקביל למלחמה הטכנולוגית והמשפטית. ניתן לומר אפילו שהמודל המוצע אינו אלא המשך של מגמה זו, אם וכאשר החברות יתייאשו מהמאבק וייפנו רק להגינות. די ברור לי שהפנייה להגינות, כשלעצמה, תעורר יותר הד ואמון אם לא תהיה מלווה במאבק, אם כי בחשבון כולל ייתכן שזה יהיה פחות אפקטיבי. אבל ממילא אין סיכוי שזה יקרה מצד חברות תקליטים והוצאה לאור של ספרים: במודל המוצע די ברור שאין בכלל מקום לחברות כאלו, והאמנים יוכלו (וגם יאלצו) לפנות ישירות לקהל.

ייתכן גם קיום של צינור כזה במקביל לשתי השיטות האחרות (שילוב פרסומות ביצירה, והשיטה הקיימת של כפיית תשלום), ותוך תחרות איתם.

בעצם, בתחום התוכנה היה נסיון כזה - תוכנות שותפה (Shareware), בנוסח המבקש יפה ממשתמשים מרוצים לשלוח כסף. ככל הידוע לי לא היתה זו הצלחה מסחררת. אבל אולי זה יכול יותר להצליח אם הגישה הזו תהיה דומיננטית בשוק, ויהיה ברור לכולם (כלומר מובן מאליו, דרכו של עולם) שזו הפרנסה של היוצרים ואם לא נשלם אולי לא תהיה יצירה.

עוד גורם שיעזור לזה להצליח, הוא קיום מנגנון שיאפשר לשלם תשלומים קטנים ללא טורח מיותר למשלם. בעצם דרושה, אם נעבור לפסים מעשיים, תוכנה לחיוב באינטרנט, עם כל מנגנוני האבטחה, שתהיה פשוטה וזמינה לכל בונה אתרים (מתבקש שתוכנה זו עצמה תחולק כ-Pay as you can...).

ביום שתהיה תוכנה כזו, מובטח לה מייד שימוש, לפחות במקרים מסויימים. מדובר ביוצרים שלא השיגו הכרה וחוזה מצד מו"ל או חברת תקליטים. כיום יוצרים כאלו צריכים לבחור בין גניזת יצירתם במגירה לבין הפצתם (באינטרנט, למשל) בחינם, כדי לנסות ולהשיג קהל כלשהו. סביר שיוצרים אלו ישמחו אם לקהל זה תהיה לפחות אפשרות לשלם - אם לא יועיל, לא יזיק. בהמשך, אמנים מוכרים יותר ינסו אולי לבחון את העניין, נאמר ביצירה אחת - אולי אנשים ישלמו פחות, אבל מצד שני כל הכסף יגיע לאמן, במקום שזה יצטרך להתחלק בו עם המו"ל או חברת התקליטים. אם זה יהיה כשלון מוחלט ואף אחד לא ישלם - הפסדנו רק על יצירה אחת.

אז כשיום אחד תצפו בחינם בסרט, ותוך כדי הסרט, בשולי המסך וברקע הפסקול תרוץ לה פרסומת ("התפוז המכני צריך גריז? הום דיפו!") - זיכרו שיש, אולי, אפשרות אחרת.

פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  פנטזיות • רותם סגל
  רעיונות טובים כאלו ואחרים • לירון נוימן
  עוד דילמה מוסרית לאוסף • אדם קלין
  מוסיקה לעשירים • ניר יניב
  כמה הערות • אורי
  ''חלום ליל קיץ'' • צחי ברזיק • 2 תגובות בפתיל
  Good Will is the Answer • Moshe Flam
  טעות בידך • בועז רימר • 2 תגובות בפתיל
  מה שקורה בפועל • אסף רוזנרוט
  מה עם "חוק הדיסקים הריקים"? • ערן בילינסקי
  שלם ליוצרים! • ערן בילינסקי • 5 תגובות בפתיל
  סנונית ראשונה? • ירדן ניר-בוכבינדר • 2 תגובות בפתיל
  עידוד יצירה • צפריר כהן
  ללא כותרת • ירדן ניר-בוכבינדר • 4 תגובות בפתיל
  מכונת הזמן בפעולה! • תשע נשמות • 15 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • ab
  ללא כותרת • תשע נשמות
  ללא כותרת • ירדן ניר-בוכבינדר
  יאללה מכות! • הפונז
  יאללה מכות! • ab • 2 תגובות בפתיל
  יאללה מכות! • ירדן ניר-בוכבינדר
  יאללה מכות! • הפונז
  יאללה מכות! • יוסי • 4 תגובות בפתיל
  יאללה מכות! • ירדן ניר-בוכבינדר
יאללה מכות! 720018
למרות הטעם המובחן שלך (שגם אני שותף לו קצת, ומראה בעיקר על הגיל שלנו), ממה שאני רואה סביבי‏1 נראה לי שלדור ה-Y שגדל בשנות התשעים, מה שלך נראה כ"הבהוב קצר של הגראנג"' היה גל רוק רחב ומשמעותי מאד. גם אם 'בניגוד לטעמי', בעיקר לגבי להקת הרוק הכי אוברייטד בהיסטוריה, נירוונה. אם תוסיף את גל הלהקות מבריטניה מאואזיס (גם אוברייטד, לטעמי) ועד סוייד ובלר, בהחלט תקבל מסה לא קטנה של רוק ראוי וגם מצליח.
גם בשנות השמונים ניתן להוסיף את U2 וגם את גאנס אנד רוזס (גם אם בניגוד לטעמי). ועוד כמה וכמה שבעצם כבר בישרו את הגראנג' עוד בעשור שקדם לו.

1 ה'סביבי' הזה ראוי לדיון, כמו כל הסקת בועה אחרת. אז למען הגילוי הנאות - מעבר לשיחות עם צעירים ממני, את השקלול שנראה לי הכי סביר סטטיסטית ל'מתי היה רוק מוצלח' אני מבסס על סרטוני היוטיוב לגיטריסטים‏2 שאני רואה לא מעט בעת האחרונה. אחד הז'אנרים החביבים שם הוא "עשרה/15/25 ריפים/סולואים/פתיחות/שירים קלאסיים/ידועים/שכל גיטריסט צריך לדעת". כשאני רואה גיטריסטים שנראים גג בגיל שלושים מנגנים סולואים משנות השישים, השבעים, ועד התשעים ומעלה, אני מעריך שבניגוד אלי הם לא מוטים על ידי מה ששמעו בגיל 16. ובהחלט חלק מהרפרטואר הוא מהניינטיז, לפעמים אפילו קצת מעבר אבל בהחלט לא הרבה‏3.
2 ולמי שלרגע רוצה לטעון שרוק זה לא רק גיטרות - אני לא שומע אותך, הדיסטורשן חזק מדי.
3 ריף צבא-שבע-האומות אחד לא מבשר על בוא הקיץ של האהבה.
יאללה מכות! 720069
עזוב, אפשר להמשיך להתווכח על זה, אבל נראה לי מיותר. נניח שבאמת יש התאמת זמנים בין דעיכת הרוק לדעיכת ההכנסות מהקלטות. עדיין להסיק מזה סיבתיות נראה לי קלוש ביותר. אולי אם תראה מנגנון סיבתי סביר זה יחזק את התזה. (החבר'ה ראו שאין פרנסה ממכירת תקליטי רוק, והלכו לעשות... מה? לתכנת? למלצר? לא היה להם יותר זמן להתאמן בנגינה ולכן לא יכלו יותר לעשות רוק טוב?)
יאללה מכות! 720082
למרות האתוס והמיתוס - שגם אתה הזכרת - של אי ההתאמה בין רוק איכותי להצלחה מסחרית, המציאות היא הפוכה. כל הרוק שמאד אהבת משנות השבעים והשישים הוא כזה שהתנאי ההכרחי להגעתו לאוזניך באותה תקופה היה שהוא הצליח מסחרית. מה זה הצליח - Sky rocketed הצליח. אחרת, מה לעשות, לא היית שומע עליו כאן בארצנו הקטנטונת.
וההצלחה המסחרית הזאת נבעה משני מקורות - הופעות ותקליטים. המון תקליטים. ודיסקים בהמשך. הייתי מהמר שאגב תקליטים היו אפילו יותר חשובים מהופעות, כי לא כל אמן שטוב באולפן גם טוב בהופעות.
עכשיו לקחת מהם חצי מהפרנסה. מה הם הלכו לעשות? כמו כל ענף תעסוקה שהורדת לו חצי מההכנסות - הוא מצטמצם. כשמחר תחלק קפה חינם, חלק מבתי הקפה, מה לעשות, ייעלמו. אז תבוא ותגיד "אבל אלה שגם עשו סטייק מצויין יישארו". נכון. רק שלא כל מי שיודע לעשות קפה, יודע לעשות סטייק.
אגב, גם לגבי הצרכן - דיסקים הוא מוצר הרבה יותר עממי מהופעות חיות. מחירן של אלה האמיר במילניום הנוכחי (וגם זה בקורלציה מאד מעניינת ומן הסתם לא מקרית) למאות שקלים ואף דולרים. לא כל ילד באלבמה שהיה מוכן לשלם חמישה דולר לדיסק אהוב, יכול ללכת להופעה במאתיים דולר לו ולהורה המלווה.
אז הנה המנגנון הסיבתי שלך. א-ב של כלכלה.
יאללה מכות! 720088
טוב, עכשיו תסביר לי דבר אחד - איך זה שבאותן שנים בדיוק ההיפ-הופ עלה ופרח, הגיע אפילו לאוזניי, ואוהביו אומרים שנעשו בו יצירות מופת?
יאללה מכות! 720091
האם גם בתחום הספרות יש מגמה דומה בעקבות הקלות בהורדה פיראטית של ספרים מהרשת?
יאללה מכות! 720105
לדעתי הוא החל בניינטיז ולא במיליניאלז.
וזה אורתוגונלי, לא אטען בחוזקה שהקלטות הן הגורם היחידי, יש עוד מגמות.
בארץ ההיפ היפ אף פעם לא תפס באמת.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים