המיתוס הפגאני: טריסטן ואיזולדה (חלק ב') 1093
הגרסה המוקדמת ביותר המוכרת לנו של אגדת טריסטן ואיזולדה היא מהמאה החמישית לספירה. אולם מתברר שהמבנה הסמלי שלה דומה להפליא לזה של המיתוסים הפגאניים הקדומים ביותר.
טריסטן ואיזולדה לוגמים משיקוי האהבה (איור מאת לנסלוט ספיד, 1860-1931)
לעתים קשה להבחין בספרות הכתובה הקדומה בין מיתוס, שעיקרו הסמליות, לבין סיפורת, הטווה סיפור לשמו. למעשה, מתחילת ימיה של הסיפורת, שראשיתה בשנהאת המצרי, דרך עלילות גילגמש הבבלי ומעשי האבות התנכיים, אגדות יוון ורומא הקלאסיות והרומנסות האירופיות של ימי הביניים, ועד הסיפורת המודרנית, מתבסס חלק גדול מהספרות היפה על המיתוס הפגאני וסמליו, לעתים אפילו ללא מודעות הסופרים עצמם. ההתייחסות למיתוס זה מגיעה לשיאה בספרות הרומנטית של המאה ה-‏19, המחקה פעמים רבות את מהלך חייו של "גיבור השמש", על עליותיו ומורדותיו, אהבותיו ולעתים גם מותו.

בספר "טריסטן ואיזולדה" (הוצאת אור־עם), הבאתי את ההיסטוריה הכתובה של אגדת טריסטן ואיזולדה. לפי המחקר בן־ימינו, תחילת ההיסטוריה של האגדה במאה החמישית לספירה בסיפור קלטי; לאחר מכן היא מופיעה ברומנסות של ימי הביניים; מסופרת בספרו של מאלורי "מותו של ארתור", מהמאה ה-‏15 ; משמשת ציר לבלדה איסלנדית על מותו של טריסטן; מניעה את האופרה "טריסטן ואיזולדה" של וגנר, מהמאה ה-‏19; מגיעה לשיאה הספרותי ברומן של ז'וסף בדיה מראשית המאה ה-‏20; ואף משמשת נושא לשירתו של המשורר הישראלי המודרני אברהם בלבן. אף שמייחסים לאגדה זו היסטוריה מאוחרת יחסית, אראה כאן שהתבססותה על המיתוס הפגאני הקדום יכולה להחשב לקלאסית, כמעט מושלמת.

אגדת טריסטן ואיזולדה

מתוך הנחה שלא הכל קראו את האגדה, ואלה שקראו אינם בהכרח זוכרים את פרטיה, הרי, בקצרה, סיפור המעשה על אהבתם הבלתי ניתנת לדיכוי של טריסטן ואיזולדה:

טריסטן היה בנה של הנסיכה בלאנשפלר, אחותו של מארק מלך קורנוול. אביו, הדוכס ריבאלין, שהיה מושל בריטן, נהרג בקרב לפני לידתו, ואמו מתה בלידה. טריסטן גודל על ידי המרשל הנאמן של אביו והיה לבחור חזק ונאה, מוכשר בקרב, בציד, בשירה ובמוסיקה.

משהגיע לבגרות יצא למסע בים שבמהלכו טבעה ספינתו והוא נחת בחוף קורנוול. הוא הגיע לחצרו של המלך מארק, והרשים באישיותו ובכישוריו את כל באיה. לבסוף הוכר כאחיינו של המלך ונעשה אביר. כשבא מורולד, נציג מלך אירלנד ואחיה של המלכה איזולדה, לקחת מס של צעירים וצעירות לארצו, נלחם בו טריסטן והרגו, וחוד חרבו נותר נעוץ בגולגולתו של מורולד. טריסטן נפצע מחניתו המורעלת של מורולד, ונשלח בסירה חסרת מפרשים או משוטים, נישא בידי הרוח לאירלנד, שם היתה אמורה המלכה לרפא את פצעיו. שם גם פגש את הנסיכה איזולדה בהירת השיער, ונעשה לה מורה לשירה ולמוסיקה כשהוא נושא שם בדוי, טנטריסט.

כשחזר טריסטן לקורנוול, שכנע את דודו מארק לשאת את הנסיכה איזולדה לאשה, וחזר לאירלנד כדי להביאה. באירלנד נלחם בדרקון והרגו, אך שוב נפצע, פצעי־רעל. כאשר הביאוהו לארמון לריפוי, הפעם בשמו האמיתי - טריסטן - הכירה אותו המלכה לפי חרבו הפגומה כהורג אחיה, מורולד. היא ובתה תכננו להורגו באמבט, אולם לבסוף הכירו בו כגיבור שהרג את הדרקון והושיע את ארצן, והחליטו להשיאו לנסיכה. אז התברר שהוא מבקש אותה לאשה בשביל המלך מארק, והיא נשלחה אתו לקורנוול.

בספינה שתו טריסטן ואיזולדה הבהירה משיקוי האהבה שהיה מיועד לה ולבעלה, והתאהבו נואשות זה בזו. אך הם שמרו על ריחוק, ורק לאחר שהתחתן מארק עם הנסיכה איזולדה החלו היא וטריסטן להפגש בסתר. לבסוף ברחו ליער וחיו שם יחד זמן מה, אך בסופו של דבר חזרה איזולדה לארמון, וטריסטן יצא לגלות בבריטן.

בבריטן התחבר טריסטן עם קהרדין, בן הדוכס המקומי. אחותו של קהרדין, איזולדה לבנת־הידיים, התאהבה בטריסטן, והוא נשא אותה לאשה. באחת המלחמות הרבות שנלחם למען ארצו שוב נפצע טריסטן פצעי־רעל, וביקש להביא אליו את איזולדה הבהירה כדי שתרפא אותו. במסר ששלח הציב לה תנאי - שתניף מפרש לבן או תכול כשתבוא אליו.

כשבאה הספינה, הניפה אמנם איזולדה הבהירה מפרש לבן, אבל אשתו של טריסטן, איזולדה לבנת־הידיים, אמרה לו שהמפרש שחור. הוא מת מייאוש, וכשבאה אהובתו ומצאה אותו מת, מתה גם היא. אחרי קבורתם צמחו עצים מקבריהם, וצמרותיהם התחברו מעל לקברים כך שאי אפשר היה להפריד ביניהן.

אגדת טריסטן ואיזולדה כמיתוס פגאני

מיתוס הוא אמירה סמלית, ובאגדת טריסטן ואיזולדה מופיעים מונחים סמליים המתאימים לסמלי המיתוס הפגאני. הסמלים בולטים ביותר באגדה הם שמות כמה מהנפשות הפועלות העיקריות.

ראשונה היא אמו של טריסטן, שפירוש שמה, בלאנשפלר, הוא "פרח לבן". בכך ניתן לזהותה מיד עם האלה הגדולה, הלבנה, כמו את שאר האלות, המלכות והנסיכות שהיו קשורות בפרחים לבנים. בכך היא גם מציבה את בנה במעמד של גיבור הקשור במחזור חייו של השמש. עוד יש לתת את הדעת על כך שאמו של טריסטן היתה נסיכה בת־מלך, בעוד שאביו היה בנו של דוכס בלבד, כלומר, את מעמדו הרם חייב טריסטן לאמו ולא לאביו.

משמעות שמו של טריסטן עצמו היא "יליד הצער". הוא אמנם נולד מתוך צערה של אמו שמתה בלידתה אותו, אך שם זה קושר אותו גם לכל הגיבורים המיתיים שחייהם היו מלאי קשיים ומכשולים: הוא נפצע במלחמותיו ההכרחיות, סובל אנושות מהרעל בפצעיו, ומת בייסורים רבים, קרבן למען הצלת ארצו מידי כובש והורס (מוטיב הפריון, הבולט כל־כך במיתוסים הפגאניים, מופיע כאן רק בעצים הצומחים מתוך קברם של טריסטן ואיזולדה, מאחר שבעת הופעתו המאוחרת של הסיפור בכתב כבר לא נחשב רעיון זה למוטיב חשוב ועקרוני).

במסעותיו והרפתקאותיו מגלם טריסטן בצורה מירבית את משמעות המיתוס הפגאני. המקומות בהם מתרחשים האירועים המרכזיים בחייו מקבילים מבחינות רבות למהלך המסע השנתי של השמש בעולם הקלטי של אירופה הצפונית. טריסטן נולד בבריטן, חבל הארץ הדרומי ביותר בעולם הקלטי. הולדתו באיזור זה מציינת את מולד השמש במקום ממנו הוא זורח באמצע החורף - בנקודה הדרומית ביותר אליה הוא מגיע במהלכו. בהמשך חייו מגיע טריסטן לקורנוול, הנמצאת במרכז העולם הקלטי; לאחר מכן הוא נוסע לאירלנד בצפון, משם זורח השמש באמצע הקיץ, והוא חוזר ומסיים את חייו בבריטן, במקום שבו נולד.

סיפור חייו של טריסטן מקביל לסיפור חייהם של גיבורים רבים במיתוס הפגאני: הוריו מתו, והוא נמסר לידיו של המרשל של אביו, שגידל וחינך אותו במקומם. נאמר עליו שהוא גדל ונעשה לבחור חזק ונאה, מצטיין, כמו אותם גיבורים, בענפים שונים - בקרב, בציד, בשירה ובמוסיקה. כמו תזיאוס, יזון ופרסיאוס, עם הגיעו לבגרות עזב טריסטן את מקום גידולו ויצא למסעותיו ולחיפוש גורלו, וכמותם, גם הוא הגיע לחצר קרובו, המלך מארק מקורנוול. קורנוול נמצאת, כאמור, במרכז העולם הקלטי, וכאן זורח השמש בצעירותו האביבית, כשהוא הולך ומתגבר ומעורר את העולם הצפוני לחיים. כאן גם הוכיח טריסטן הצעיר את כישוריו הרבים, וצידד את לבבות כל אנשי החצר.

מלך קורנוול הוא הדמות השלישית בסיפור שלה שם טעון משמעות. פירוש שמו, מארק, בשפות הקלטיות, הוא "סוס", וראינו לעיל (חלק א') את חשיבותו של הסוס כמסמל את השמש. להלן נראה שדמותו של מארק מציינת באופן קבוע את השמש הצעירה במקום זריחתה, ולכן הוא החתן המיועד לאיזולדה הנסיכה הבהירה, המסמלת את האלה ככלת האביב.

אחד המאורעות שהתרחשו בקורנוול באותו זמן הוא הגעתו של מורולד, אחיה של מלכת אירלנד, כדי לקחת לארצו מקורנוול מס של צעירים וצעירות. מאורע זה דומה בצורה מדהימה למאורע מרכזי בסיפורו של תזיאוס: אתונה נאלצת לשלם לכרתים מס של צעירים וצעירות. אך בעוד תזיאוס נסע עם הצעירים לכרתים כדי להצילם, נלחם טריסטן במורולד והרג אותו. הוא עצמו נפגע מחניתו המורעלת של מורולד, ורק לאחר מכן נסע לארץ הדורשת את המס. אך טריסטן נסע לאירלנד לא כדי להלחם אלא כדי להרפא מהרעל האוכל בבשרו.

טריסטן הנוטה למות הושם בסירה ללא מפרשים ומשוטים, נישא בידי הרוח על הגלים. באופן כזה הושם גם המלך ארתור (אמנם לאחר מותו) בסירה ששטה מעצמה אל איי־האושר במערב, שם יחיה חיי נצח. גם אירלנד נמצאת מערבית לבריטניה, וטריסטן נשלח לשם כדי שהאלה האם, בדמותה של איזולדה המלכה, תשיב אותו לתחיה.

איזולדה היא, כמובן, הדמות הנשית המרכזית באגדה; אך זוהי דמות מעורפלת. משמעות שמה אינה ברורה ואפילו מוצאה אינו ידוע בדיוק. עם זאת, דבר אחד ברור לגמרי: שלוש הנשים החשובות ביותר בסיפור, בחייו ומותו של טריסטן, ידועות בשם זה. אין ספק שיחד הן מגלמות את דמותה המשולשת של האלה, המניעה למעשה את כל מהלך חייו של טריסטן, כפי שעושה זאת כל אלה שהיא כלתו, אמו וקברניתו של הגיבור במיתוסים הידועים.

החשובה ביותר בין שלוש האיזולדות שבסיפור היא הנסיכה בהירת השיער, הכלה המיועדת למלך מארק, בה מתאהב טריסטן. השניה היא אמה, איזולדה מלכת אירלנד, האחראית לריפויו של טריסטן מפצעי הרעל; השלישית היא איזולדה לבנת־הידיים מבריטן, המכונה בבלדה האיסלנדית (ר' חלק א') "איזולדה השחורה", והיא שגרמה למותו של טריסטן.

לאחר שהגיע טריסטן לאירלנד, מקום בו השמש נמצא בשיאו, הוא נרפא מפצעי הרעל, שב לתחיה ונעשה למורה של איזולדה הנסיכה. השניים יוצרים ביניהם את הקשר הראשון, העשוי להקביל לנישואיו של מלך השנה עם כלת האביב. אך לא זה הוא גורלו של טריסטן - הוא חייב לחזור לקורנוול, שם הוא משכנע את המלך מארק לקחת לו את איזולדה הבהירה לאישה.

אפשר להבין מכך כי, אף על פי שטריסטן הוא גיבור הסיפור, הוא בכל זאת "יליד הצער", כלומר - הוא מייצג בדמותו את אל השנה הפוחתת, אחיו התאום של אל השנה הגוברת בדמותו של מארק, מלך האביב, לו מיועדת האלה ככלה. אף כי טריסטן מצליח להחלים פעמים אחדות מפצעי מותו, הרי שהוא זה שמת בסוף הסיפור.

טריסטן חזר מקורנוול לאירלנד כדי להביא את הנסיכה. בהגיעו לאירלנד שמע על דרקון המחריב את הארץ, נלחם בו והרגו, אך שוב הוא נפצע פצעי־רעל וכמעט מת מהם. גם הפעם הוא הובא לארמון כדי שאיזולדה המלכה תרפא אותו, אך זו ראתה את חרבו הפגומה והכירה בו את טריסטן, האיש שהרג את אחיה מורולד. יחד עם בתה, איזולדה הנסיכה, היא מתכננת להרוג את טריסטן באמבט, כדרך שבה הומת הגיבור הוולשי חלו־חלאו־גיפס בידי מאהבה של אשתו. ברגע האחרון הסתבר כי טריסטן הוא זה שהרג את הדרקון והציל את אירלנד, ושוב הוענקו לו חייו בחזרה. כגמול על מעשיו ניתנה לו הזכות להנשא לנסיכה; אבל, כאמור, טריסטן הוא התאום המפסיד, המקביל לשנה הפוחתת, ועל איזולדה הבהירה להנשא למארק, מלך שמש־האביב.

במקום להנשא לה בעצמו, מלווה טריסטן את איזולדה הנסיכה בדרכה לקורנוול. בדרך שותים השניים משיקוי האהבה, הקשר ביניהם מתהדק ואינו ניתן להפרה. בסופו של דבר, כשם שכל האיזולדות מייצגות יחד את האלה המשולשת האחת, כך גם מאהביה היריבים מסמלים את הגיבור האחד על שתי פניו.

לאחר שהנסיכה והמלך נישאים, נמצא טריסטן במצב של מוות רוחני. הוא יצא לגלות, היכולה להחשב כשאול, כפי שאירע להיראקלס ולתזיאוס. אחד מאתרי השאול בסיפור הוא היער, אזור שמחוץ ליישוב התרבותי, ואשר נתפס, לפיכך, כמחוץ לחיים. בכל זאת עוקב הסיפור אחר המיתוס, בכך שהוא מאפשר לטריסטן ולאיזולדה להתאחד שוב - בניגוד למצב החברתי שלא היה מאפשר זאת בשום פנים. כשם שבעת שהותו של טריסטן באירלנד נוצר קשר בינו לבין הנסיכה, כך גם הפעם היא נלוותה אליו ביער לזמן מה. נראה כי הסיפור לא מתאים למצב הראשוני של המיתוס הפולחני, בו מומת גיבור יחיד בתום תקופת כהונתו, אלא למצב בו הוארכו חייו לעוד שלוש שנים, וקורבנו ממומש באמצעות ממלא מקומו הזמני. במקביל, בעת שאיזולדה חיה עם טריסטן ביער, היה מארק שרוי באותו מוות רוחני שבו היה טריסטן בגלותו.

בסופו של דבר חזרה איזולדה אל בעלה הקבוע, מלך האביב; טריסטן נשלח הפעם לגלות רחוקה יותר - בחזרה לבריטן, מקום הולדתו, ובאופן טבעי גם מקום מותו המיועד.

לאחר שמארק נעלם מחייו של טריסטן כאחיו־יריבו, הוא מצא לו ידיד אחר - קהרדין, בנו של דוכס בריטן. שוב נולד טריסטן מחדש - אך הפעם, כמו ארתור ששט לאיי האושר, הוא נולד לאחר מותו. איזולדה השלישית התאהבה בו והוא נשא אותה לאשה. היא אחותו של קהרדין, כלומר - זו המושלת בשאול, המסומלת על ידי הארץ בריטן. כינויה "איזולדה השחורה" מציין אותה כאלה השחורה של גרייבס; בספרו Mamon and the Black Goddess הוא כותב כי לאלה הלבנה, כשהיא מופיעה כמוזה, יש אחות שחורה, אלת החכמה, אותה הכירו ביהודה וברומא. לדעתו, עליה נאמר בשיר השירים "שחורה אני ונאוה".

אולם החכמה קשורה במוות, והיא מצויה באותם איי־האושר אליהם שט המלך ארתור לאחר מותו. לילית, אלת החכמה והמשפט הבבלית, היתה גם אלת השאול. משתמע מכך שכאשר הכיר טריסטן את איזולדה השחורה, היה זה כבר לאחר מותו בבריטן, שהיא גם מקום הולדתו - כי הגיבור חייב למות ולשוב אל מקורו לפני שהוא יכול להיוולד מחדש. אפשר לראות כאן כיצד מתאים הסיפור למצב שבו נישא מלך השנה הגוברת (מארק) לאלה ככלת האביב, ואל השנה הפוחתת (טריסטן) נישא לה כשהיא מופיעה בהיבטה כאלת השאול והחכמה.

עם זאת, אגדת "טריסטן ואיזולדה" אינה מיתוס בסיסי מקורי, והסיפור מסופר בדרך קרובה יותר למציאות הממשית. על טריסטן, אם כן, למות ממש. הוא יוצא שוב למלחמה על הגנת ארצו - הפעם מדובר בבריטן - ושוב נפצע פצעי רעל. הוא עדיין קיווה לשוב לתחיה, ולכן שלח מסר לאיזולדה שתבוא לרפאו. בהיותה אשתו של מארק, מלכת קורנוול, היא הפכה לאלה־האם בזכות עצמה. היא יכולה, אפוא, למלא את מקום אמה בריפוי ובהולדה מחדש.

במסר ששלח לה טריסטן הוא השביע אותה כי, אם אמנם תבוא אליו, תעלה מפרש לבן (או תכול) בתורן הספינה שבה תפליג לבריטן. גם כאן רב הדמיון לסיפורו של תזיאוס, שהבטיח להעלות מפרש לבן על ספינתו כדי שאביו ידע שהוא לא מת בכרתים. תזיאוס שכח את דבר המפרש, וגרם לאביו למות מצער. איזולדה הבהירה אמנם עשתה כדבריו של טריסטן, אבל כאשר שאל טריסטן את אשתו מה צבע המפרש, מאחר שמרוב חולשה אין הוא מסוגל לקום ולהסתכל בעצמו, אמרה לו איזולדה השחורה כי המפרש שחור. טריסטן, כמו אביו של תזיאוס, מת מצער וייאוש על שלא יזכה לראות את אהובתו - ואיזולדה השחורה היא שגרמה למותו באופן זה.

במקביל להארכת זמן מלכותו של המלך המקודש משנה אחת לשלוש שנים, גם קיומו של טריסטן כגיבור המיתוס נמשך יותר משנה עונתית אחת. פעמיים הוא עומד למות - מוות בייסורים כיאה לגיבור הקרבן - ופעמיים הוא ניצל בידי האלה־האם שכמו ילדה אותו מחדש. בפעם השלישית הסתיימה מנת חייו והוא מת.

מבחינות רבות, ובמיוחד באפיזודות המשנה בסיפור, זהה סיפורו של טריסטן לזה של תזיאוס, הגיבור היווני, המכונה אצל גרייבס "מלך שמש". בין האפיזודות הללו: ההתבגרות ללא אב; ההגעה לחצר המלך וההתוודעות אל קרובו המלך; מס הצעירים והצעירות שעל מדינתו להעלות למדינה אחרת; ההתאהבות באשה צעירה המיועדת לגבר אחר (תזיאוס התאהב באריאדני, נסיכת כרתים, שהיתה מיועדת לאל דיוניסוס); ומעשה המפרשים המביא למוות.

בספרו The Greek Myths מציין גרייבס את אפשרות קיומם של יסודות קלטיים שונים בסיפורו של תזיאוס. את אריאדני, למשל, הוא מזהה עם אריאנרוד, גיבורת הסיפור הוולשי על חלו־חלאו־גיפס; את המבוך בו נלחם תזיאוס במפלצת הוא מזהה עם השאול הקלטי, ואין ספק שהמינוטאורוס יכול להשתוות לדרקון בו נלחם טריסטן. לא ברור לחלוטין מי לקח ממי, אך מאחר שאפשר לראות את המיתוס הפגאני המספר את מהלך חייו של גיבור־השמש כמיתוס כלל עולמי ולא אירופאי בלבד, לא מן הנמנע שעמים שונים ספגו בנדודיהם מקורות רבים ליצירתם, כשם שהשפיעו מרעיונותיהם על המקומות שבהם עברו (נקבע שמוצא שבטי הקלטים בצפון איטליה, משם הם נדדו דרך ספרד והגיעו לבסוף לאזורים בצפון צרפת, בריטניה ואירלנד, בהם הם יושבים עד היום). פרטי המיתוס עשויים להשתנות, אך עיקרון הבעת התהליכים הטבעיים בצורה של סיפור סמלי הוא כלל־אנושי, וקיים אולי מאז ראשית התפתחותה של השפה.



מקורות וקישורים

Encyclopedia of World Mythology: ed. Rex Warner.
The Greek Myths: Robert Graves.
Mamon and The Black Goddess: Robert Graves.
מיתוסים עבריים: רוברט גרייבס ורפאל פטאי; תרג' משה אראל.
האלה הלבנה: רוברט גרייבס; תרגמה טלה בר.
טריסטן ואיזולדה: תרגמה, ערכה ועיבדה טלה בר.
קישורים
האלה הלבנה - לקניית הספר ב"מיתוס"
טריסטן ואיזולדה - לקניית הספר ב"מיתוס"
חלק א' של המאמר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

מאמר נאה 83215
את מסבירה מאד טוב את טענתך ואין ספק שהטרובדור שהמציא את הסיפור לא יודה לך על שעיוותת את כוונותיו. נגעת כאן בנקודה חשובה- הסתלקותו של ארתור לאיי האושר. אגדת
ארתור נבראה ע"י ג'ופרי מונמאות במאה ה-‏12 ושימשה ככלי בידי בית המלוכה הסקסוני. אם טריסטן ואיזולדה העתיקו מג'ופרי, הרי השיר נכתב בימי הביניים. הקלטים ספגו כנראה את המסורות הרומיות(אחד העמים חסרי הדימיון שאי פעם נברא עלי אדמות) מהחיילים הרומים שהיו מוצבים על האדמות שלהם. הם מעולם לא ישבו על גבולות איטליה.
שנהאת המצרי שאני מכיר נכתב ע"י מיקה ולטארי. ספר מצויין ומדכא ומתורגם כהלכה. שנהאת בספר נקרא ע"י שנהאת המצרי שלמעשה כתב על הארץ הקטנה שלנו לפרעה.
טריסטן ואיזולדה הם יצירה ספרותית. שמות הגיבורים הם בהכרח אמצעים ספרותיים שאני מבין שמטרתם לגרום למאזין לפרוץ בדמעות.
מארק הוא שם אנגלי והיות והשיר נועד במקור לאוזניים איריות, ברור שהשם האנגלי נועד לגרום למאזינים לתמוך בטריסטן.
הסיפור בנוי כמו טרגדיה יוונית טובה עם ניחוח מקומי. המחבר הכיר היטב את מסורת יוון ולעדות ניתן לראות בסוף המיתוס.(מדובר בבקיאות מפלצתית ממש אם הוא נתקל בזה).
אני מניח שבזמנו לימדו אותך על כללי הטרגדיה היוונית. היות שזה לא מחזה תיאטרון, הוא יכול היה להרשות לעצמו
כמה דברים שמחזאי לא יכול להרשות לעצמו.
מאמר נאה 83335
כפי שהבטחתי, לא אתייחס להערות שלך המתבססות על בורות. אבל תיקון טעות אחת אעשה. מיקה וולטארי ביסס את ספרו על סיפור קדום (2000-1970 לפני ספירת הנוצרים) המתאר את חייו, אהבותיו והרפתקאותיו של פקיד גבוה בחצר המלכות של המלך המצרי אמנמחאת הראשון בשם סאנהת, כפי שהוא מופיע בספרון של "ספריית דביר לעם" בתרגומו ועריכתו של י.מ. גרינץ, בשם "מבחר הספרות המצרית העתיקה," שיצא בשנת 1958. ואני לא מתפלאה שאתה לא מכיר אותו. אבל אני מייעצת לך לא לזלזל בעובדות שאני מביאה, כי בדרך כלל אני - שלא כמוך - מסתמכת על ראיות בדוקות.
שנהת המצרי 83343
אני חובב גדול של וולטרי וקראתי גם את ספרו וגם את הסיפור המצרי המקורי . לעניות דעתי הוא שאל משם רק את שם הגיבור מאחר שהעלילה שבשניהם היא שונה למדי.
אגב אני עדיין מחפש את הסרט שנעשה לפי הספר בשנות החמישים.
מומלץ ספרו של וולטרי ''טורמס האטרוסקי'' הסיפור ההיסטורי הטוב ביותר שנכתב על העם האיטלקי המסתורי האטרוסקים מאז
ומעולם . ואגב גם בו ניתן למצוא דיעות ''ניאו פגאניות '' בין השיטין.
מאמר נאה 83494
נו, באמת, טלה. הוא העלה כאן כמה טענות שלפחות עבורי נשמעות מאוד משכנעות, למשל לגבי שמות הדמויות. אפשר תשובות עבור שאר הבורים?
מאמר נאה 83788
הבורות היא בכל מקום הנמצא מחוץ לתחום השכלתו של יו - הפגאניזם הקדום, הטרום קלאסי, יוון בניגוד לרומא (התרבות האנגלית מבוססת הרבה על התרבות הלאטינית והם מתייחסים מעט מאוד לתרבות היוונית, לכן היראקלס מכונה שם דווקא הרקולס, אף כי אין זה השם המקורי. וכולי. אם תקרא את הספר ''טריסטן ואיזולדה'' בהוצאת אור-עם, תיווכח בכל הדברים שיו לא יודע אותם.
164220
קודם כל - בית המלוכה הנורמאני. הסאכסונים הפכו ב 1066 מאדוני הארץ לעם של צמיתים. אם לפי דברייך אגדת ארתור נבראה ע"י ג'פרי ממונמאות' איך תסביר את הימצאותה של אותה "אגדה" גם ב"נפילת בריטניה" מ-‏540, גם ב"תולדות הבריטונים" מן המאה ה-‏8, גם אצל ביד הזקן בכתביו מתחילת המאה ה-‏8 וגם באנגלו-סאכסון כרוניקל? אם הקלטים לא ישבו על גבול איטליה, איך תסביר את חלוקתם של הרומאים את אדמות הגאלים לגאליה שבין האלפים ולגאליה שמעבר לאלפים (גאליה הצרפתית)? או את הקשר הלינגוויסטי בין השפות הקלטיות ללטינית? או את העובדה שבמאה ה-‏4 לפנה"ס הקלטים בזזו את רומא?
165454
למיטב ידיעתי, ג'פרי ממורנמאות' הוא הראשון שהעלה על הכתב את עלילות ארתור בפרוטרוט, תוך היסמכות על מאורע היסטורי (או אגדת עם ידועה, החוקרים חלוקים עדיין) ותוך הוספת פרטים דמיוניים לרוב כיד הדמיון הטובה עליו.
מחפש מידע על גאליה 180382
שלום שמי חנן ואני צריך לכתוב עבודה על תרבות גאליה
אודה לך אם תוכל להמליץ לי על ספרים או מקורות מידע אחרים בנושא גאליה ו\או תרבותה

תודה.
נחמד מאד. 83219
באמת נחמד שאפשר להמציא אילו מיתולוגיות ''קדומות'' שרוצים, ואחרי זה לקחת יצירות אומנות מאוחרות יותר, ולהשתמש בהן כחיזוק לטענת הקיום של המיתולוגיות הנ''ל, על ידי ניתוח מוטה ומנותק-רקע של יצירות אלה.

נו, טוב, כל עוד יש ביקוש לדברים האלה, יווצר היצע, וכיון שהביקוש בא מאנשים לא ביקורתיים במיוחד, אין צורך להיצע להיות מתוחכם או מנומק מדי.
נחמד מאד. 83337
אני מוכרחה לציין שהערות מסוג זה מורות על צרות אופקים יוצאת מגדר הרגיל, במיוחד לגבי כל מה שהוא קדום מימי הביניים. "מיתוס סתמי"! המיתוסים האלה אינם רק יצירות ספרותיות בפני עצמן - הן מביעות השקפות עולם, סדרים חברתיים, פילוסופיות חיים. חבל מאוד שחברתנו כיום אטומה לכל דבר שהוא מחוץ למסגרת התרבותית המוגבלת מאוד של עצמה.
כל שאני טוען, 83361
הוא שהרצון לבסס את הרעיונות האלה באופן שגוי ושקרי על פרה-היסטוריה לא נכונה אינו נכון, לטעמי. נאה לכם, יאה לכם - אמרו כך, במקום לשבת ולעשות רציונליזציה היסטורית של כל האידיאולוגיה והמיתולוגיה החדשה הזו. אמרו את האמת - זו מיתולוגיה חדשה ומעניינת, ואתם רוצים לחיות לפיה.
כל שאני טוען, 83789
איך אתה יודע מהפרהיסטוריה מה שקרי ומה אמת? מה הוא קנה המידה שלך להעריך את זה? ואם אתה חושב שהמיתולוגיה שעליה אני מתבססת היא "חדשה", אז אני מודיעה לך שהיא בוודאי התקיימה לפני שאתה נולדת. חלק מהחומר שהתבססתי עליו מצוי כבר משנות ה-‏20 של המאה ה-‏20, או לפני כן.
המאבק בין פגאנים ומונותאיסטים 83221
לאורך הדורות היה מאבק אכזרי שבסופו של דבר ברוב המקומות ( פרט למזרח הרחוק ) גברו בו המונותאיסטים .
אחד השלבים הידועים במאבק זה הוא המאבק בין הנביא הקנאי אליהו והמלכה הפגאנית איזבל .
ועל כך ראו
הגבירה איזבל
אהבה-מוות 83222
החוקר והמוסיקולוג ארנסט ניומן כתב שמרבית החוקרים מסכימים שמקורו הספרותי של הסיפור הוא באזורים הקלטיים של וולס ודרום-מערב אנגליה. ידוע שהיו קיימים טקסטים עתיקים יותר משל משוררים צרפתיים כמו קרטיין דה טרויה ו-לה שברה, אבל הטקסטים האלה אבדו. הטקסטים הקדומים ביותר של השירה הם של בראול ושל תומאס מהמאה ה12. ישנה אפשרות תאורתית האומרת שיש מקור פרסי קדום לטריסטאן ואיזולדה.

השם טריסטן הוא על בסיס שם קלטי עתיק דרוסטנוס שכנראה הגיע במאה ה6 מסקוטלנד לווילס, ומשם דרך קורנוול ליבשת אירופה.

טריסטאן ואיזולדה ידועים כיום בזכות האופרה המונומנטלית של וואגנר שהשפעתה האדירה חורגת מגדר מיתוס סתמי (וזכאית למאמר או יותר נכון לאנציקלופדיה משל עצמה). במאה ה11 צירף המשורר הגרמני גוטפריד וון סטרסבורג גירסאות מוקדמות יותר של השירה שכתבו אליהארט ד'אוברג' הסקסוני, תומאס ובראול. גירסה זו שהושלמה על ידי אולריך וון טורהיים והיינריך וון פרייברג, שימשה כבסיס לטקסט שכתב ריכארד וואגנר.

שירת טריסטאן ואיזולדה התגלגלה גם לסקנדינביה של המאה ה13, למשל המשורר הנורבגי רוברט כתב גירסה עבור מלך דנמרק, שהעריץ סיפורי אבירים צרפתיים.

שיחזור האפוס התבסס גם על גירסה מהמאה ה14 בשם סר טריסטרם שהתגלתה ופורסמה על ידי וולטר סקוט בתחילת המאה ה19, וגם על אוסף קטעים מהמאה ה12 בשם טריסטן המשוגע. החוקר הצרפתי ז'וסף בדיה, שהוזכר במאמר, לא כתב סתם רומן אלא אסף וחקר את מקורות האפוס ואיחד אותם, לאור מחקרו הגנאולוגי, לסיפור רציף ועקבי.

לסאגה של טריסטאן השפעה עמוקה על התרבות האירופאית, למשל דנטה מזכיר את טריסטאן באחד משירי האינפרנו.
אהבה-מוות 539503
איזה תפקיד מילאה הזמרת אירנה תאורין באופרה טריסטאן ואיזולדה? בשנת 2008
אהבה-מוות 539525
אני קראתי את ''שנהאת המצרי'' 83339
זהו אחד הספרים הטובים ביותר של מיקה ולטארי
למרות שיש בו כמה קטעים מתים. והנה חידה:
מי המציא את השחמט? והאם הוא משתלב בגירסה שלך לפאגאניזם? ככלות הכל, פירוש השם 'מלך מת'.
אני קראתי את ''שנהאת המצרי'' 83489
זה לא היה איזה פרסי שהמציא את השחמט? שח, זה כמו שייח'=מלך. ומט=מת נשמע דומה מאוד לעברית, כך שנראה לי שהמקור הוא באחת ממדינות ערב.
גם אני קראתי את שנהאת המצרי 83576
סיפורו של וולטארי מעניין מאוד ומספר על אוייביהם של בני ישראל -האמורים.
האם משה ספג את רעיונותיו של פרעה אנחתון לגבי מונותאיזם
מאה שנים לאחר מותו? ואיכן היו בני ישראל בתק' הספר הנ"ל
מי הם החבירים ולמה בתק' ההתנחלות לא שומעים עליהם?
אולי הם ה ערב רב שהצטרף למסע בני ישראל ממצרים?
האם האמורים שהדלדלו בגלל המלחמות בין חרמחב ויורשיו(סתי ורעמסס)לבין החיתים הושמדו לאחר שבני ישראל שרפו את עריהם או שפשוט התמזגו עם שבטי ישראל שכפו עליהם את תרבותם המשונה?
מה ההבדל בין כנענים, אמורים וצידונים?
כמה אחוזים מהאוכלוסיה הישראלית בתק' שמואל הנביא הייתה מאנשי יציאת מצריים וכמה מהתבוללות תושבי הארץ הקודמים בקירבם?אולי תרבותית אנחנו יהודים אך אתנית,רבים מאיתנו כנענים-אמורים(התנכ מברך על תופעת הגרים ומזכיר כי דוד המלך הוא מואבי בחלקו(מגילת רות)
במילים אחרות:התפירה בין העדויות למאורעות המאה ה14 לבין סיפורי התנכ המעורפלים על המאות 13-11 אינה קיימת מחוסר עדויות.אני מקווה שיום אחד היא תעשה
גם אני קראתי את שנהאת המצרי 83791
כפי שאמרתי, את סיפורי התנך יש לקרוא כמיתוסים סמליים, לא כהיסטוריה. אין שום ראיה ארכיאולוגית, או בספרות החוץ-תנכית, שיציאת מצרים התקיימה אי-פעם.
שאלה לטלה 83599
האם אריאדנה אכן היתה /מיועדת/ לדיוניסוס? כי בגרסה שאני מכירה, אריאדנה הפליגה מכרתים עם תזאוס, שאז נטש אותה על האי נקסוס. שם מצא אותה דיוניסוס ונשאה לאשה, אך זה לא שהיא היתה מיועדת לו מלכתחילה.
שאלה לטלה 83605
לעומת זאת, הסיפור על לאנסלוט שלווה את גוויניוויר במסעה אל חתונתה עם ארתור, והשניים התאהבו זה בזה בדרך, הוא חזרה בולטת על סיפור טריסטרם ואיזולד. כולל גם המאבק בין ארתור ולאנסלוט שבו איש מהם לא מצליח להכריע את האחר, עד שארתור משתמש בחרבו אקסקליבר.
אריאדנה מתה 83607
הגירסה עם דיוניסוס היא אחת מהגרסאות למיתוס
הזה. בגרסה אחרת, אריאדנה המתינה לתזאוס עד יום מותה. ואם היא הייתה מיועדת למישהו, הרי
אותו מישהו היה, בלי ספק, מאוכזב מאד כאשר היא ברחה עם תזאוס.
אריאדנה מתה 83797
שוב אתה רואה את המיתוס כסיפור ריאליסטי, ושוכח את הסמליות שבו - אריאדני, לפי מקורות אחדים המצויים גם אצל פרייזר, לא רק גרייבס, היתה אלת פריון ידועה, לא סתם נערה בת-מלך מאוהבת בגיבור חייה.
שאלה לטלה 83795
ב"מיתוסים היווניים" חלק א' פרק 98 בפרשנות אומר גרייבס שבנוסח אחד של הסיפור "דיוניסוס הופיע לתזיאוס בחלום, איים עליו ודרש את אריאדני לעצמו, וכשתזיאוס התעורר הוא מצא את הצי של דיוניסוס מגיע לאי." אם לא היתה מיועדת לו מראש (ואני לא זוכרת כרגע את כל המובאות), הוא לפחות חשב שהיא מגיעה לו ולא לתזיאוס. כלומר, תזיאוס השאיר אותה כנגד רצונו, וזה העיקר.
התנכ כהסטוריה-תשובה לטלה 84437
אכן אין עדויות ארכיאולוגיות ליציאת מצרים.
אבל,בתנכ מוזכרת יציאת מצרים שוב ושוב מתקופת השופטים ועד ימי ירמיהו(חורבן ממלכת יהודה וההגליות לבבל)כמאורע מכריע בתולדות השבטים העבריים.הארכיאולוג מלמט בספרו ישראל וכנען העלה טיעון כי עם אינו נוטה להמציא עבר בו אבותיו היו עבדים בזויים ולכן יש להעריך כי היה שמץ של אמת במיתוס יציאת מצרים.ארכיאולוגים אחרים(שאיני זוכר את שמם)העריכו כי שבט לוי ברח ממצרים ועימו הרעיון המונותאיסטי הקדום וספח אליו שבטים עבריים אחרים ששוטטו במרחבים שבין מצרים וכנען.
התנכ אינו מפברק הסטוריה אך יש לזכור שהוא נכתב בתקופה מאוחרת ביחס למאורעות של יציאת מצרים,ההתנחלות והשלב הראשוני של המלוכה.בנוסף לכך,לסופרי התנכ היתה מגמה להציג את התגלגלות העניינים בצורה תיאולוגית (כשלון בקרב מוצג כעונש אלוהי על חטאים.זה היה נוהג נפוץ בעולם העתיק
כפי שמשתקף גם במצבת מישע מלך מואב.)
התנכ לעיתים סיפר את האמת רק בחלקה כדי שתתאים למטרה התיאולוגית-חינוכית של מחבריו.אך בכל המאורעות המתועדים מתברר שהתנכ לא שיקר בהסטוריה שכתב.
מתברר שאחאב היה מלך אמיתי.כתובת ארמית בתל דן מדברת על בית דויד ובחרסים מואביים שנתגלו בעבר הירדן מסופר על בלעם בן פעור(נאום הגבר שתום העין)שחשבו בעבר שהוא עוד בדייה של בעל ספר דברים(או במדבר.אני לא זוכר בדיוק)
שמעתי על השערה שרק בזמנו של יאשיהו הועלה לראשונה התנכ על הכתב ועד אז היה סיפורים ומסורות בעל פה שעברו מאב לבן)
אם יציאת מצרים,העוברת כחוט השני בדברי הנביאים(כי אתכם הבאתי מארץ מצרים,פלשתים מכפתור וארמים מקיר(עמוס)),והמלכים(זה ה' אלוהיך אשר הוציאך מארץ מצרים(ירבעם בן נבט)).
לדעתי אין זה ראוי לבטל את יציאת מצרים ולסמנה כמיתוס ללא מחקר מעמיק.אין ספק שבתנכ יש גם מיתוסים,כמו אצל עמים אחרים.למשל:מה באמת היה בטרויה?הרי הם לא נלחמו על הלנה באמת כל כך הרבה שנים.לא לדבר על הסוס הטרויאני.
מהי האמת?אינני חושב שהצעקה מיתוס מספיקה.
התנכ כהסטוריה-תשובה לטלה 533468
אבקש לעיין במקומות אלו:
התנכ כהסטוריה-תשובה לטלה 533469
אבקש שתהיה מעט יותר ספציפי בטענתך(?)
מיתוס - לא סתם סיפור, שלב אבולוצ 85363
לא מספיק לחקור את מקורות המיתוס או את השתלשלותו דרך תרבויות שונות בזמנים שונים. השאלה שאולי יכולה להיות יותר מענינית היא - מדוע בכלל יש מיתוס, מה גרם להתפתחות מודל של מיתוס בכל תרבות ותרבות, תהה המרוחקת והמבודדת ביותר.

מכיוון שבזמן האחרון יש תימה מרכזית באייל שצצה כמעט בכל מאמר איזוטרי או פרוזאי, אז אני רוצה לקשר את המנטליות והקוגניטיבי גם לפה. בסופו של דבר, אם לא פה אז איפה כן, כי הרי פרויד היה זה שהכניס לנו לראש את חשיבות המיתוס בעיצוב התודעה שלנו (ולא משנה כרגע אם הוא צדק או שגה).

יכול להיות שהמיתוס היווה שלב הכרחי בהתפתחות האבולוציונית של תודעה באדם. חשיבה מיתית נבנית על יכולות בסיסיות יותר, כמו חשיבה מטאפורית, יכולת להביע רגשות ורעיונות על ידי מחוות גופניות וכו'. היכולת המיתית דורשת כושר סימבולי, רמת הפשטה גבוהה יותר ממה שדרוש לכשרים מטאפוריים, למשל. יכולת מיתית אומרת גם קיום של שפה ויכולת ליצג משמעויות על ידי סמלים מופשטים. יותר מכך, עפ''י פרופסור דונלד, יכולת מיתית פרושה שהאדם פיתח יכולת של טקסים, להפנים מסורת שבעל-פה, ויכולת לקשר בין רגעים אפיזודיים ולבנות מהם מערכת על שלמה של סיפור ונארטיב מתמשך וחובק. כל היכולות הללו אומרות שדרוש מכניזם עצבי משוכל ומפותח מספיק כדי לתמוך בהם, זכרון, פיענוח, עיבוד ועוד.
מיתוס - לא סתם סיפור, שלב אבולוצ 85378
אבל לא ענית על השאלות שלך "מדוע בכלל יש מיתוס, מה גרם להתפתחות מודל של מיתוס בכל תרבות ותרבות".
והאם כשאתה כותב ש"יכול להיות שהמיתוס היווה שלב הכרחי בהתפתחות האבולוציונית של תודעה באדם" אתה רומז שחשיבה מיתית היא נחותה מסוגי חשיבה אחרים שמהווים את התודעה שלנו?
מיתוס, לא סיפור, שלב אבולוציוני 85985
עפ"י התאוריה הזו, השלב המיתי הוא חלק מהאבולוציה של התפתחות המוח/נפש. זה לא ענין של סוגי חשיבה נחותים או עיליים אלא שאלה של נדבכים המאפשרים או בונים נדבכים מורכבים יותר. לכל שלב התפתחותי דרוש מכניזם מורכב יותר הן מבחינת המודולים שבמוח, מורכבותם, גודלם, הקשרים בניהם וכו' והן מבחינת היכולות המנטליות שהם מאפשרים.

למשל - תולעת מגיבה לאור/חושך אך זו תגובה רגעית ומקומית ואין פיתוח של "נרטיב" לאורך זמן. כדי לקשר מקרה אחד של התחלפות אור/חושך למקרה נוסף יש צורך במערכת של זכרון, של אחזור, של קישור בין זכרונות, של סימון זכרונות, של cue (עברית?) שגורם לאיחזור רצף זכרונות וכיוב'.

אם אתה רואה לאן זה מוליך אז אפשר לקשר בין הכושר העצבי של תולעת לזה של אורגניזם מפותח יותר. כיום, הכושר המיתי של האדם לא נעלם אלא הוא עדיין שורד בחשיבה שלנו, כמו גם הוא חלק מההתפתחות של תינוק, למשל. אבל החשיבה המיתית על כל מרכיבה (פרטתי בתגובה הראשונה) נבנית על יכולות בסיסיות יותר מצד אחד ומאפשרות בניה של יכולות מורכבות יותר מצד שני, קרי התרבות הנוכחית שלנו ש"מורידה" סמלים מהמוח של הסביבה ובונה בראשנו מערכת של סימונים, איזכורים ו-cue לתרבות החיצונית. כל זה נתמך על ידי מודולים מוחיים מודרניים שבנויים על מבנים ארכאיים.
מיתוס, לא סיפור, שלב אבולוציוני 86220
האמת היא, שפתאום אני קולט שלא ברור לי בכלל למה אתה מתכוון כשאתה כותב על "חשיבה מיתית" (התבלבלתי כל הזמן עם חשיבה מאגית). אתה יכול לנסות לספק הגדרה או תיאור?
מיתוס, לא סיפור, שלב אבולוציוני 86607
לא בדיוק התכוונתי ל"חשיבה מיתית" כמו שמקובל בדיבור, על משקל חשיבה מתמטית וכו'. כמדומני שהכוונה היא ל"כושר חשיבה מיתי". זאת היכולת של האורגניזם, שנובעת מהכשרים הפזיולוגיים שלו, לקיים, ליצור, לתפוס הפשטות של סמלים במסגרת רחבה. הכושר לאגד ארועים בודדים (זוכר את דוגמת התינוק, לינק למטה) לכדי מוטיב מתמשך, לייצג אותו בשפה וכל זה יחד עם היכולת להעביר את ה"סיפור" הזה מאדם לאדם כך שישנה המשכיות על ציר הזמן שלא תלויה בקיומו של המוח הספציפי שבהם נוצר ה"מיתוס".

אגב, להעביר, לספר, לשמר את המיתוס זה לא דבר פשוט. גם פה דרושה דוגמת התינוק לעיל, של שיתוף קשב attention ועוד הרבה יכולות מנטליות וכשרים עצביים שונים.

תגובה 80706
אבירי השולחן העגול 243059
אני עורכת השוואה בין פרסיבל הגאלי לבין באטמן
אם יש חומר שאפשר להמליץ לי עליו. תודה
382378
איחרתי בוא ובכל זאת באתי (וריאציה על גתה).
לא למדתי את המיתוס של טריסטן לעומק ובהחלט יש כאן הרבה מן החידוש.
אולי כדאי להוסיף כמה מלים על טריסטן ואיזולדה של ריכארד ואגנר:
ואגנר עבד על טריסטן במשך תקופה של 25 שנים. במהלך אותה תקופה הוא כתב את הטבעת. המערכה האחרונה של טריסטן שוכתבה לאחר שבידי ואגנר כבר היתה הטיוטה לפרסיפל. ואגנר כותב שטריסטן של המערכה השלישית הוא אמנם אותו פרסיפל של המערכה הראשונה. הקווים הזהים באים לידי ביטוי הן במוסיקה הכרומטית (שהיא גם אבן הפינה לפרלוד), והן בעיסוק הדרמטי של ואגנר בערוב ימיו במושג הסבל - כפי שהוא נוסח בידי ארתור שופנהאואר.
יש דמיון בין מוסיקה כרומטית שאינה מכויילת לכדי מקצב (בעיקר בידי כלי הקשה), לבין המטאפורה של הרצון הנוהה ללא סיפוק, ללא תכלית וללא קץ.
פרסיפל המזדהה פיזית ורוחנית עם סבלו של הגואל הנוצרי, הוא טריסטן המשתמש בפציעתו בידי מלוט כדי לבטא את הסבל שבאהבתו האינסופית לאיזולדה - אהבה שלעולם לא תוגשם.
מוטיבים נוספים מהפילוסופיה של שופנהאואר שזורים הן בטריסטן והן בפרסיפל. אהבה היא אמיתית ככל שהיא אינה מוגשמת (לשון גשם); היא אינטואיטווית וניצבת בניגוד מוחלט למציאות חיצונית עוינת. שיאה של האהבה היא במוות כפי שרפואתו של המשיח הסובל עבור העולם על הצלב - היא במותו.
מוטיב נוסף הוא המעבר מבתוליות ותום - להכרה (במובן של ידע).
שופנהאואר הראה כי העולם שלנו שרוי בחטא למן החטא הקדמון של אדם הראשון. עצם הביאה לעולם מקורה בחטא הזיווג. האשמה של פרסיפל היא אשמתו של העולם כפי שאשמתו של טריסטן היא אשמתו של כל מי שחטא והתאהב.
טריסטן נושא על שכמו את העובדה שבגד במלך לו נשבע אמונים. החטא הזה הוא חטא מודע. ברמת התת מודע, המקיימת את אהבתו לאיזולדה שהובטחה למלכו, הוא אינו אשם.
הקונפליקט בין מציאות לוגית לבין מחשבה בתולית היא לא רק של שני הנאהבים בדרמה המוסיקלית, זאת אמירה כללית על איך ניתן להיות אמיתי ובה בעת להיות חלק מעולם שאינו מושלם.
את הספר של טלה קצת קשה להשיג היום, אבל גמרתי אומר להשיגו ויהי מה.
טלה, תודה.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים