פוסט מודרני? אני? (חלק א') 111
מה פירושם של תהליכים מסוימים שחווה הנוער הדתי־לאומי ועולם הישיבות שלו? האם יש כאן סימנים לתפיסה פוסט מודרנית שהגיעה באיחור או שפשוט רעיונות עתיקים של "שבעים פנים לתורה" חזרו לתפוס את מקומם הראוי?

בשנים האחרונות חווה הציבור הדתי לאומי מספר שינויים עצומים בתפישת העולם ובתפישתו את עצמו. למעשה ניתן לומר כי מתגבשת זהות דתית־לאומית חדשה. רבים הם המכנים את השינוי הזה "ניו אייג'י" ו"פוסט־מודרני". האם ניתן להגדיר את התמורה הזו כחלק מהגל הפוסט־מודרני (להלן: פוסטי בהטיותיו) ששוטף את העולם (בחיזוק למה שהיה בשנות השישים המאוחרות והשבעים)? מטרת המאמר הזה היא לדון בצדדים הפוסטיים לכאורה של השינויים הללו, לשקפם כחיוביים או שליליים מהזווית האורתודוכסית ולבסוף להציג את המשותף והמבדיל בין השינויים הללו לבין התקופה הפוסט מודרנית ולביטויה המוכר בתור - "ניו אייג"'.

המהלכים שלכאורה מובילים לקביעה הנחרצת כי חלק נרחב מהנוער הדתי גילה את הפוסט־מודרניות וה"ניו אייג"', הינם מהלכים שקשה לשים את האצבע על מקורם או אפילו על נקודת ההתחלה שלהם. לפיכך יש צורך אמיתי לתאר אותם. הסימנים הבולטים לתהליך הם:

* ניאו־חסידות - פתיחות ללימודי חסידות וקבלה וסעיפים הנצמדים לעיתים ללימודים אלו.
* תחושה של הסטת המרכז מהלימוד אל הבניה העצמית.
* פניה לתורות רוחניות לא יהודיות ("רציונאליות" ו"א־רציונליות" כאחד).
* יצירת "תתי־חברות" בתוך הציבור עצמו.
* אפיקים נוספים לפני השרות הצבאי - הכרה בשוני ובפרט.

ניאו־חסידות

לימודי חסידות וקבלה: עד לפני מספר שנים לימוד חסידות לא היה חזיון יומיומי בישיבות של הציבור הדתי לאומי. באופן כללי, לימודי מחשבה תפסו מקום שולי יחסית ללימודי הגמרא והפוסקים, שלא לדבר על חסידות. קשה לתאר את הישיבות של פעם עורכות שיעור קבוע בחסידות כפי שישיבות רבות עושות כיום. נגד שילוב התחומים האלה יש הטוענים שזהו סך הכל גימיק שמטרתו משיכת תלמידים לישיבות, בעיקר לאור פריחתם של המכינות הקדם־צבאיות (מקד"צ). נכון, אמנם, שנראה כאילו כיום פחות תלמידים באים לישיבות בשם השליחות הלאומית (ועל כך ידון בהמשך), אולם מכאן ועד לנחרצות שבטענה כאילו אין הנוער רוצה בתורה יש מרחק רב ועצום.

מהי ניאו־חסידות? זוהי מגמה חדשה שהתפתחה אצל הנוער הדתי לאומי בשנים האחרונות שכוללת בעיקר חיבה מחודשת ללימודי חסידות, ולעקרונות של חוויה בקיום המצוות. היא מאופיינת בתחומים רבים - החל מסגנון לימודים, דרך מוזיקה (ועל כך דנתי במאמרי הקודם), ואף לבוש אופייני (אם כי הלבוש הוא מאפיין שרוב הצעירים מעדיפים שלא לנופף בו).

האם תהליך זה חיובי? כמו תמיד אצל יהודים - הדעות חלוקות גם בנושא זה. בעוד שרוב הישיבות מגלות פתיחות לנושא (חלקן בעקבות לחץ של התלמידים המגלים התעניינות), ישנן ישיבות (ומשנות חינוכיות) השוללות לחלוטין את לימודי החסידות, כל אחת וטעמה עמה: יש הטוענים שבישיבות בהם מרבים בלימוד חסידות נפגע לימוד הגמרא; יש הרואים בחסידות תורה שלא יכולה להיות מובנת לצעירים ולכן אין ללמד אותה לבני הישיבות; יש הרואים סכנה מסוימת ממה שלימודי החסידות כרוכים בו - בד"כ זהו הניסיון לחוות את קיום המצוות כרובד משני. לטענת אותם שוללים עלול להיווצר מצב שבו אנשים לא יקימו מצוות כיוון שהם "לא מסוגלים להתחבר אליהן"; ישנם מעטים (ממש שוליים) שרואים בחסידות תורה ששורשיה אינם יהודיים (זוהי גישה שקיימת בעיקר בתחום האקדמי אבל חלחלה לאנשים מסוימים בעולם הישיבות); חלק מאנשי הגל החדש הזה אינו מקפיד בקיום מצוות (זה נאמר כאשר שמו של הרב שלמה קרליבך הועלה כמעורר הניאו־חסידות ונקשר מיד וכנראה שלא בצדק לפריצות מינית) טענה זו, האחרונה, כבר כמעט ואינה נשמעת.

מחייבי לימודי החסידות מעלים כנגד טענות אלו את הטענה שבניגוד לחששות שהיו בעבר (בתחילת דרכה של החסידות), החסידות אינה מעמידה את ההלכה במדרגה נמוכה, ולא הצטרפה לתנועות כשבתאות והפרנקים אל מחוץ ליהדות המקובלת. על פי הרב יובל שרלו שליט"א, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה, התשובה לשאלה "אלו תנועות מהפכניות בתפיסתן יתקבלו ביהדות האורתודוכסית ואלו יבעטו אל מחוץ לה?" היא שתנועה שתעמיד את ההלכה האורתודוכסית כרובד העליון תתקבל אל תוך היהדות. החסידות ,על־פי דברי הרב שרלו, כבר הייתה בדרכה אל מחוץ ליהדות המקובלת אלא שקבעה את ההלכה כרובד העליון לפני שנזקי ההתנגדות איימו לחסלה.

מעניין להשוות בין גורמי ההתנגדות לחסידות הוותיקה לבין ההתנגדות לניאו־חסידות. למעשה, מהשוואה כזו עולה זהות כמעט מוחלטת בין שתי התנועות. בשלב המוקדם נטען כאילו החסידים מבטלים את לימוד התורה, כאילו הם שואבים מהשבתאות, כאילו הם מתעסקים בקבלה שלא לצורך, וכאילו אין הם מקפידים בקיום המצוות כנדרש (כמובן שלאחר תקופה מסוימת - תקופת "המגיד ממזריטש" - הפכה טענה זו לבלתי קבילה והתמקדה בדיון על שעות התפילה, שגווע מעצמו כאשר החסידים התיישרו בנושא כמעט כולם). למעשה, אם ברצוננו לשייך את הניאו־חסידות לזרם חסידי מוכר, עלינו לכנותה "חסידות פרה־בעש"ט בעלת שיטה מעורבת בהשקפה ותפיסה הלכתית אורתודוקסית". צדק קהלת: "מה שהיה הוא שהווה". הניאו חסידות ממלאת בדייקנות את תפקידה של החסידות הוותיקה במשיכת הקהל והחדשנות וגם המתנגדים תופסים את מקומם ההיסטורי.

מדוע תהליך זה נחשב ל"ניו אייג"'? החסידות היא תורה פילוסופית דתית בעלת גוון שלעיניים מערביות נראה כמיסטי ואף לא רציונלי. כידוע, אחד האפקטים של גישת "הכל אמת" שהביא הפוסט־מודרניזם לחיינו, הוא מיסטיפיקציה של העולם התרבותי (לדוגמא, לגיטימציה של כתות דתיות סהרוריות למינן). תהליך זה הוא המכונה "ניו אייג"', והחברה החילונית עברה אותו בשנות השבעים, ושוב (בצורה שונה) בתקופה זו .לכן נראה למי שאינו בקי בתהליכים הכלליים של העולם הדתי ובשיטת "שבעים פנים" (שתידון בהמשך) כאילו הגל הניאו חסידי הוא גרסה דתית של ה"ניו אייג"'.

תחושה של הסטת המרכז מהלימוד אל הבניה העצמית

שמיניסט בישיבה תיכונית ממוצעת, שומע מדי שבוע שיחות מראשי ישיבות/ מקד"צ שונות (ומשונות), העמלים לשכנע את השמיניסטים לבחור דווקא במוסד שלהם כמסלול ההמשך לאחר הישיבה התיכונית. דבר מעניין מתברר: כמעט כל הישיבות שאינן ותיקות מאד בוחרות להדגיש את ייחודן דווקא בתחום הבניה העצמית ולא בתחום הלימוד. בניגוד לישיבות החדשות, הותיקות יותר מדגישות את התחומים הקלאסיים: רמת הלימוד בעיון, רבנים מוכרים ובעלי שיעור קומה וכדומה ( ההתעלמות מהמקד"צים מכוונת - הן תזכנה לפסקה משל עצמן). בעבר, ברור היה שהקריטריון היחידי לישיבה הוא רמת לימוד הגמרא, ואילו כיום אנשים מחפשים "ישיבה שתתאים להם" - ולאו דווקא בשיטת הלימוד (הרי כמה שיטות כבר קיימות בישיבות?).

זהו הבסיס העיקרי לטענה כאילו נראה שהמרכז נע לכאורה מלימודים לשם לימודים אל בניה עצמית.

מדוע זה קורה? ההסבר לתהליך מורכב, וחלק גדול מסיבותיו כרוכות זו בזו ויוצרות סבך עצום. הסיבה הראשונה (אם כי לא העיקרית) היא ההשפעות שסופג הנוער מהחברה החילונית: אין לכחש שכיום חלק מהעולם החילוני מסתובב סביב ה"אני", וגישה זו מחלחלת במידה זו או אחרת לשכבות מסוימות בעולם הדתי. אני כולי תקווה שבני הנוער (כולם) ישתחררו מגישה מסוכנת זו של "אני ואפסי עוד", כיוון שהנגרר האוטומטי שלה הוא משבר ערכים מהסוג שחווה עכשיו החברה הלא־דתית. הישיבות שרואות את הגישה בעין שלילית מנסות להציל את מה שנשאר מתוך תפיסה של "מתוך שלא לשמה בא לשמה". קרי - עדיף שהאדם ילמד בתחילה שלא לשם לימוד תורה אלא לשם עצמו, משום שהישיבה (ואף עצם הלימוד גרידא) תוכל "ליישר" אותו עם הזמן.

סיבה נוספת נעוצה בעבר הרחוק למדי, זוהי סיבה תאורטית משהו שקשה לעמוד על מידת דיוקה, אבל כדאי להשמיעה. הטענה היא, שבעצם מעולם אנשים לא למדו לשם הלימוד, אלא שבעבר היו אנשים מרגישים חובה ללמוד כדי שלא יאבד עולם התורה - "אם אתה לא תלך לישיבה לא יהיה אחר שילך". בדורנו שלנו, כך גורסת התיאוריה, חשים הצעירים כאילו אין חובה לאומית/קיומית בלימוד, וגם אם יש הרי שאו שיש אחרים שיעשו זאת, או שכיוון ואנו ב"דור האני", כלל לא קיים המושג של חובה לאומית. שוב נכנסת הגישה של "מתוך שלא לשמה בא לשמה" וטוענת כי "פעם פיתינו את הנוער לבא בשם החובה הלאומית, והיום - בשם החובה האישית." רבים יטענו לאי נכונות עובדתית של תיאוריה זו, אולם בחרתי להביאה בכל זאת.

סיבה שלישית נעוצה בשפע העצום של ישיבות ומקד"צים. למעשה, סיבה זו מתחלקת לשני חלקים - ריבוי הישיבות, והתפתחות המקד"צ.

נכון לשנת תש"ס קיימות מעל לשלושים ישיבות הסדר (בנוסף לישיבות גבוהות־ציוניות). בנוסף לזאת, בשנת תשס"א אמורה להיפתח ישיבה נוספת אחת לפחות. כפי שציינו קודם - שיטות שונות בלימוד קיימות אבל מספרן מועט, ובודאי שאינו עולה על שלושים. אם כן, מדוע יש צורך בכל כך הרבה ישיבות? למען האמת התשובה אינה ברורה. לעיתים יש צורך בישיבה במקום זה או אחר כדי לחזק את הקהילה הדתית שם ולגבשה סביב מוסד תורני; לעיתים ראש הישיבה מעונין להפיץ את פילוסופית החיים שלו ופותח לשם כך ישיבה; ולעיתים הקמת ישיבה היא דבר מיותר שנועד לשרת צרכים מסוימים של אנשים מסוימים. בכל אופן השפע העצום של ישיבות ומקד"צים מחייב את הישיבות להציג "אטרקציה" או ייחוד של הישיבה, על־מנת למשוך תלמידים לבחירה דווקא בישיבה זו. ומה יותר פשוט, ובד"כ נכון, מאשר הייחוד בתחום הבניה העצמית? וכאשר אתה מבקש מאדם שאינו תמיד בוגר להחליט החלטה, עליך להציב לו פיתוי, ומה שמפתה את האדם הלא בוגר הוא: הוא עצמו. לפיכך גם אם בפועל בישיבות אין הסטה, הרי שבבואתה המדומה משתקפת בניסיונות ה"תעמולה".

לכך מצטרפת התחרות מצד המקד"צ. בצורה חד משמעית המכינות (ברובן) מנופפות בדגל הבניה העצמית. כדי להבין את השפעת הדבר על הישיבות נקדים מספר מילים: באופן כללי כל הישיבות רואות חיוב במקד"צ: הן שומרות על הנוער בצבא מפני חילון, מעניקות לו תפישת עולם מגובשת, מעכבות את הגיוס בשנה או שנתיים ושולחות לצבא צעיר בוגר יותר שמוכן לאתגרי השירות בצורה טובה יותר (ותגידו מה שתגידו - בחור בן 19 בוגר יותר מבן 18), ובאופן כללי מונעות מן הצעירים חלק מפגעי השירות. לכאורה כל זה טוב ויפה, אך אליה וקוץ בה - הנוער שהולך למכינות מורכב אומנם בעיקר מבחורים שללא המכינה היו מתגייסים מיד לצבא, אולם חלקם בחר במכינה על פני הלימוד בישיבה. את תגובת הישיבות לתחרות המכינות נסקור בהמשך, אולם אספקט אחד יוזכר כאן: חלק מהישיבות מגיבות לתחרות המכינות בצורה פשוטה - הן מנסות "לשחק אותה" מכינות, למרות שבניגוד למכינות, בישיבות משאירים את נושא הבניה לבחורים עצמם. הישיבות נותנות הדגשה יתרה לתחום הבניה העצמית וזאת כדי למנוע "בריחת" בחורים מתאימים למכינות.

יש להניח כי אין תשובה ברורה בסוגיית "הסטת המרכז", ובודאי שאין תשובה שנכונה לגבי כל הישיבות. ברור שכל הצעה שהועלתה כאן נכונה לשיקוליה של ישיבה מסוימת ומהווה הבל גמור באם תאוזכר לגבי ישיבה אחרת.

האם תהליך זה חיובי? התשובה כאן תהיה קשה ותלויה במקרה הפרטי, לכן נסכם כך: ברור שבמקד"צ, הדגשת הבניה העצמית היא צעד מחויב המציאות ומילוי של מטרת המוסדות. בישיבות הגישה משתנה וניתן להגיד שבאופן כללי תהליך זה אינו שלם, ומהווה תחושה חיצונית בעיקרה שאין לה יסוד אמיתי במה שקורה בישיבות עצמן. בכל אופן, לשיטתם של תוליי השינוי ב"דור האני", פשוט וברור שתפישת ה"אני" היא שלילית.

מדוע תהליך זה מאוזכר בהקשר לטענה שבראש המאמר (הקשר הפוסטי של הנוער הדתי)?

ובכן, כאן אנו נכנסים להגדרות שאינן דווקא פוסט־מודרניות בהגדרתן התרבותית, אלא יותר בהגדרה התקופתית (למרות זאת ישנו קשר ברור לאידיאולוגיה הפוסט מודרנית): התקופה הפוסט מודרנית מאופיינת במובנים רבים כ"דור האני". אם נשווה זאת לתקופות היסטוריות אחרות הרי שבעוד שהנוער של תחילת המאה עסק במהפכות, הנוער של אמצעיתה עסק במאמץ מלחמתי ולאחר מכן ניסה לתקן את העולם (שנות ה60-70), נראה שמאז קליטת הפוסט־מודרניות בחיינו התרבותיים עסוק הנוער בעיקר בעצמו. ייתכן שהגורם הוא שנגמרו המלחמות ונגמרו הסיבות למרוד בהורים, אולם ייתכן שנתווספה לכך השפעת הפילוסופיה הפוסטית (אין אנו מעונינים להיכנס לדיון שיוכיח את ההקשר אלא נסתפק בהנחת קיומו). בכל אופן, בין אם אשמים ההוגים הפוסט־מודרניים ובין אם לאו, ברור ש"האני" הוא מאפיין בולט לתקופה הפוסט מודרנית. ולכן, כשם שנטען קשר בין הפוסט־מודרניות לדור האני בחברה הכללית, ניתן לקשור התגלות מאוחרת של דור האני בחברה הדתית להתגלות המאוחרת של הפוסט מודרניות בחברה זו.

בחלק ב' של המאמר אדון באספקטים אחרים של הפוסט־מודרניות בחברה הדתית.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

הערה קטנטנה 1677
יש לדעתי בלבול מסויים במושגים ''פוסט מודרניזים'' ו''ניו איג' ''
ה''ניו איג' '', הוא בנו החוקי של הפוסט מודרניזים, אך בפירוש לא זהה לו.
אחרי שבא הפוסט מודרניזים ואמר'' ''אין לי מה לומר על כלום'', ולמעשה, ריקן מתוכן את האפשרות לייחס משמעות למשהו, הוכשרה הקרקע לתפוס כל מיני תפיסות מיסטיות כיוון שהרצינות שיוחסה למציאות היתה ממילא קלושה - וכך צץ במלוא הדרו הניו איג'.

בקשר לכתבה המרתקת - אחכה לחלקה שני כדי להגיב.
בנוגע להערה הקטנטנה 1686
אתה צודק כמובן ,דומני כי כיניתי את הניו אייג' '' אחד התוצרים הבולטים של הפוסט מודרניות'' ולמרות זאת כרכתי אותם ביחד כיוון שהתהליכם דומים .
אם במאמר לא נכתב נכון אתקן זאת
בנוגע להערה הקטנטנה 1693
הנטיה לחסידות ולתורת קבלה, שאתה מציין, בהחלט מתאימה לתופעה של ''ניו אייג'''.
זו הווא אמינא 1694
נשארת בהווא אמינא של הכתבה כמובן.

החסידות ועל אחת כמה וכמה תורת הנסתר אין בהם שום דבר מיסטי יותר מתאוריות מדעיות בהציעם אוסף כללים לפלח את המציאות, תוך שאיפה למצוא את החוק היחיד, אחד, ממנו משתלשלים החוקים.

כל תורות העבודה זרה הידועות כניו איג' תולות את הכוחות במציאות במציאות עצמה. כלומר בנפרד ובריבוי. תפיסה זו היא תפיסה מיסטית בכך שהיא איננה יכולה להסביר דבר כתוצא של אחר אלא להצביע עליו בלבד ולהתפעל מכוחו הנסתר.
זו הווא אמינא 1695
כשמדונה עושה קבלה זה ניו אייג'.

כשהמהר''ל עשה את זה זה לא.

מקווה שלא התבללבלתי ברבנים.
אנקדוטה משעשעת (אותי) 1699
יצא לי פעם לעיין ביומן שנת תש"ס שהוציא אחד האירגונים הנסמכים על ש"ס.
בתחתית עמודים מסוימים היו איזכורים של יארצייטים ( הם כש"סניקים קראו לזה 'יומא דהילולא') לכל מיני רבנים . על כל אחד נכתב שמו ושם ספר שחיבר או תפקיד שנשא.לדוגמא "נחמה ליבוביץ- מחברת 'עיונים' על התורה".
סתם דוגמה בחייים לא תופיע שם בדיוק כמו שהרב קוק לא יופיע שם.
החלק המעניין היה בשאלה "אילו ספרים מאוזכרים?" כי היה מקום רק לספר אחד על כל גדול. אז על המהר"ל - שהיה המקביל של האר"י באירופה ושינה לחלוטין את כל עולם הקבלה והמחשבה היהודי . מי שכתב קרוב ל20 ספרים והשפיע על רבים מהוגי הדעות בהיסטוריה היהודית- את המהר"ל הם כינו 'יוצר הגולם'- אגדה עממית עליו שטיבה לא ברור .
את ר' חיים מווליוזין מי ששינה את כל עולם הישיבות באירופהולמעשה הגדיר מחדש את טכניקות הלימוד הם כינו -'מחבר "נפש החיים" ספר מוסר/מחשבה שחיבר ולמרות שהוא ספר חשוב השפעתו על העולם היא כרבע מההשפעה של "חידושי הגרי"ח".
את הרמ"ק (ר' משה קורדוברו) מגדולי המקובלים שחיבר סיפרי יסוד בקבלה הם מכנים "מחבר ספר 'תומר דבורה" שהוא ספר מוסר קטן שחיבר
כנ"ל לגבי הרמח"ל שגם הוא שינה את עולם המחשבה והקבלה וזכה לאיזכור של "מסילת ישרים" שהוא- ניחשתם נכון ספר מוסר שחיבר. אבל מסילת ישרים נחשב לספר מוסר חשוב ביותר.
רק שיהיו בריאים.
זו הווא אמינא 1702
מסכים ב100 אחוז.
בכתבה מדובר על תלמידי המהרל.
מיסטיקה ומדע 1700
מדע הוא דבר מדיד. מיסטיקה איננה דבר מדיד. המדע חוקר את העולם הקיים, והוא ספקני כלפי קיומם של עולמות לא טבעיים. כותבי הקבלה הוגים עולמות מדמיונם הפרוע. זה כל ההבדל, והוא גדול. אני אשנה את דעתי כאשר יצרו גולם בתנאי מעבדה, או יזמנו מלאכים מול מצלמות וידאו.
מיסטיקה ומדע 1703
המושג מיסטיקה הוא מושג שאומר: "יש פה דבר נסתר - לא ברור".
לכן המיסטיקה איננה אמינה כמו המדע, למרות שבמקרים מסויימים היא תצביע על נקודה נכונה שאותה המדע פספס. לדוגמא רפואה משלימה.
הסיבה ליכולת זו היא חוסר ההצמדות למה שרואים בעיניים בלבד.
זו כמובן סכנתה והסיבה שיש לשלול אותה מכל וכל. התלות בבלתי מובן יכולה לעצור התפתחות מדעית מחד ולתת דרור לדעות מטופשות מאידך. אחד מנקודות האחיזה של תורות מיסטיות אלו הוא הפחד - כפי שמסביר פרויד את הצורך של האדם באל.
כל מה שכתבתי עכשיו זו הביקורת שנמתחה על הדת הנוצרית בעיקר, שבמובהק, תקעה את ההתפתחות של העולם (חומר נוסף למחשבה בנושא מצוי בשפע בספרה המצויין של ברברה טוכמן: "ראי רחוק") אבל לכל הטענות הללו אין כלום לדת ישראל ולמבינים את תורת הנסתר שבה.

ההתאמה שקיימת בין ההגיון שבחכמת הנסתר לבין ההגיון המדעי הוא בקשת ההבנה שמקור המציאות אחד.
חשבת פעם למה המדע מתייחס לעצמו ולאמירותיו ברצינות תהומית כאל חוקי המציאות, ולא כעל דרך מובנת פחות או יותר להסתכל על המציאות?
למה שהמדע לא יגיד יש מליון ואחת דברים שעושים מה שבראש שלהם וזהו - כלומר, אפשר לראות אותם עושים את זה ביחד אבל באמת כל פרודה עושה מה שבא לה ללא כלל כל שהוא.
הרי החוק המדעי הוא דבר שנכפה על המציאות מבחוץ. איך חלקיק יודע מה לעשות? איך הוא מציית לכוח הכובד למשל?
כי המדע מניח שמקור הכל הוא אחד ולא ריבוי ולכן הוא מחפש איך כל החוקים משתלשלים מהאחד.

נקודת המוצא שלנו היא הבורא ולא המציאות. לכן תורתנו איננה דברים שאנשים בדו מליבם ואלוקנו איננו הצורך שלנו בתמיכה פסיכולוגית - ודומני שכבר התייחסתי לסוגיה זו באחד הוויכוחים הקודמים.
מיסטיקה ומדע 1708
מקורות המיסטיקה היהודית והנוצרית קרובים הרבה יותר ממה שאתה חושב, וחלקם נשאבים ממסורת גנוסטיות, המאוחדות לנצרות וליהדות (או, ליתר דיוק, אלו מסורות שנדדו בין הנצרות ליהדות, חרגו משתיהן ואל כלל שתיהן לא נכנסו). המסורת המיסטית היהודית היא בולשיט בדיוק כמו המסורת המיסטית הנוצרית.

המדע, אגב, כל זמן שאיננו הופך את עצמו למיסטיקה, יודע היטב שהוא עומד למבחן. כל תיאוריה מדעית יכולה להתנפץ יום אחד - זה חלק מההגדרה המדעית. מה שאיננו יכול להכשל במבחן איננו מדעי (ולכן, אגב, יש הטוענים שהפסיכואנליזה איננה דיסציפלינה מדעית, אבל זה כבר סיפור אחר).

חוק מדעי איננו "חוק" במובן הרגיל של המילה; הוא אינו כופה עצמו על המציאות, אלא מתאר אותה. הוא "חוק" במובן שהטבע מציית לו - אבל הטבע אינו מודע לחוק ואיננו מציית לו; הוא פשוט הינו.

התפיסה של "אחדות וריבוי" היא תפיסה אריסטוטלית-מדיוואלית. המדע התקדם הלאה. נקודת המוצא של המדע תמיד תהיה המציאות, ולא הבורא; אין כל הוכחה לקיומו של בורא, אם כי יש הוכחות רבות לבני אדם ששכנעו את עצמם שקיים בורא. אבל כאן אנחנו נכנסים לתחום הפסיכולוגיה.
מיסטיקה ומדע 1726
חוץ מהפתיח אני מסכים לכל מה שכתבת ולגבי הפתיח אין לי שום רצון לפתוח ת'דיון.
מיסטיקה ומדע 1728
וחוץ מהסיום כמובן....
המדע לא יכול להתקדם מעבר לתפיסת עולם דתית כיוון שאין בינהם כל קשר.
המדע יכול לכל היותר לאפיין את עצמו כהולך אחר הגיון 'אחדותי' או אחר הגיון 'ריבויי' והוא החליט ללכת אחר האחדות בניגוד מוחלט אליך שהחלטת ללכת אחר הריבוי.
...וברברה טוכמן לסיום 1709
קראתי את "ראי רחוק" (ספר חובה, רבותי), באנגלית ובעברית, ולמיטב זכרוני הוא לא עוסק בקבלה נוצרית. הדבר היחיד שאני מסוגל להזכר בו כרגע הוא הסיפור של קתרינה מסיינה, שעם כל היותה בעלת חזיונות, לא הייתה קבליסטית (לא ידעה קרוא וכתוב, למיטב זכרוני.) אתה בטוח שאתה לא מתבלבל?
...וברברה טוכמן לסיום 1727
כמובן. כל כוונתי היא חומר למחשבה על איך הנצרות תקעה את התפתחות העולם.
למה אתה מתעקש על הדמגוגיה הזו 1713
אתה מדבר כאן על קבלה מעשית ששונה לחלוטין מקבלה עיונית. כמובן שכשדיברתי על צעירים הלומדים קבלה דיברתי על קבלה עיונית. גם מדונה , עד כמה שידוע לי על המקום המוזר הזה בארה''ב, מתעסקת בקבלה עיונית.
סתם דרך אגב ב''מאזניים'' של חשוון האחרון היה סיפור מעניין על קבלה מעשית - 'זהב' של עדי צמח.
החסידות כחלק מהיהדות 6572
אם ניקח שלוש קבוצות שהיו ביהדות ויצרו פילוג, והן: חסידות, שבתאות ונצרות (לפי דעתי הן רק דוגמאות למגמה כללית, והיו עוד מקרים כאלה בהיסטוריה) כולן התחילו בתוך היהדות ורצו להישאר בפנים ורק לשנות דברים מסויימים, ובכולן היהדות האורתודוכסית (הMAIN STREAM של היהדות, זאת אומרת מי שרצה להישאר במצב הקיים ולא לחדש) נלחמה בהן בכל הכוח - בתחילת תקופת החסידות היה חרם על החסידים וגם הכריזו על מצוה להסגיר אותם לגויים אפילו אם הגויים יכלו להרוג אותם, וראה את מאבקם של הגר"א ותלמידיו (אגב, זה כמו שעשו לנצרות, רק אני מקדים את המאוחר - והערה זו בסוגריים בגלל שאני יודע שהיא מאד תעצבן, כך שאם היא מפריעה לעיון במאמר - פשוט תתעלמו ממנה). ובהמשך התנועות הנ"ל צברו תאוצה (מסה של אנשים) שלא יכלו להתעלם מהם, אז כרגיל גם היו גורמים חיצוניים (לא קשורים לויכוח בינם לבין האורתודוכסיה) שהם קבעו האם התנועה תישאר בתוך היהדות - מה שגרם לה לוותר על הרבה מהייחוד שלה ולהיכנע לנורמות, או שהיא יצאה מחוץ למחנה ואז היא הקצינה וביטלה את הדברים המשותפים עם היהדות האורתודוכסית (לפי דעתי מבחינה היסטורית נקודות ההכרעה היו מאורעות היסטוריים חיצוניים, אבל נקודה זו אינה דבר חיוני בתאוריה הנ"ל).
ולסיכום - מה שאני אומר שהחסידות רצתה לחדש ולשנות את היהדות כמו הנצרות והשבתאות (זה כבר קטע מעצבן שאי אפשר להתעלם ממנו), ובתחילתה היא רצתה לשנות גם דברים מפורשים בשולחן ערוך (החל מנוסח וזמן תפילה דרך הערצה לרבי כמתווך לאלוהים ועד התרים לעשות עבירות) אבל כשהיא התקבלה לתוך הזרם הראשי של היהדות - היא התמתנה (תגובה סוציולוגית הכרחית וידועה), לעומת השבתאות והנצרות (למשל) שהתחילו גם עם שינויים קטנים (במקרה או שלא במקרה זה כמעט אותם סוג של שינויים עם סדרי התפילות) אבל בגלל שהם נשארו בחוץ - הם הקצינו וביטלו את הדברים ומנהגים המשותפים בינם לבין היהדות.
הערה: לדעתי גם הציונות הדתית וגם התנועה הקונסרווטיבית זה אותו קטע, רק אנחנו קרובים לזה יותר מדי ולכן אי אפשר לבחון את זה היסטורית.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים