קצבי הקצבאות 1139
מדי שנה הם מופיעים על עמודי העיתונים שלנו, מנופפים בגרזנים מעל לקצבאות המובטחות לשכבות החלשות, מאיימים בגזרות ובפיהם אותן מילים: "אין ברירה, חייבים לקצץ". מאיפה הגיעו האנשים האלה, מי נתן להם את הזכות לחרוץ גורלות, ולמה הם עושים עבודה של מישהו אחר?

בשנים האחרונות חוזר על עצמו אותו תסריט מוכר. בחודשי הקיץ הממשלה דנה בתוכנית הכלכלית לשנת התקציב הבאה, לאחר מכן עוברת התוכנית לקריאה ראשונה בכנסת, משם לוועדת הכלכלה של הכנסת, ומשם לקריאה שניה ושלישית עם מאות הסתייגויות. כמובן שהתקציב לא עובר עד השלושים ואחד בדצמבר, אז בחצות הליל, ימצא האופוזיציונר התורן שיתראיין לתקשורת ויאמר שהנה נכנסה שנה חדשה ללא תקציב. איכשהו, בסוף מרץ, התקציב יאושר, כי עדיין לא נפלה כאן ממשלה בגלל אי העברת התקציב.

התסריט, אם כן, חוזר על עצמו, וכך גם גיבוש תוכן התקציב. את התקציב מנסחים כלכלני האוצר ומגישים אותו לממשלה לאישור הסופי. חלק מהשרים יתנגדו, כמובן, אבל אל דאגה. כלכלני האוצר יקחו אותם הצידה, אחד אחד, יתפשרו על סעיף פה וסעיף שם, ויסגרו עניין. אם המצב יהיה מאוד קשה, ראש הממשלה ישא נאום חוצב להבות ואם גם זה לא יספיק, הוא יכריז על ההצבעה בממשלה כעל הצבעת אמון אישי בו.

בשבוע ההצבעה על הצעת התקציב לשנה הבאה, יופיעו בתקשורת ידיעות חדשותיות המבשרות על בואן של הגזרות, מאמרים בעד ונגד, וכמובן גם לא יפקד מקומן של כתבות הצבע עם המקרר הריק. גם תגובתו של הציבור לתוכנית הכלכלית החדשה לא תהיה שונה. הציבור יתנגד. הציבור יתנגד ברובו, כיוון שהוא שבע הבטחות, לא מאמין לפוליטיקאים וסתם לא אוהב שינויים.

אז אם הכל צפוי, מה בכל זאת נעלם? הנעלם הוא, כמובן, סעיפי הגזרות הכלכליות. מהיכן יקצצו הפעם? כי לקצץ, כידוע, תמיד צריך. במיוחד אם אתה כלכלן באגף התקציבים באוצר ואתה חם על תשלומי ההעברה. מה זה חם, רותח.

סיפורה של מדינת ישראל כמדינת רווחה התחיל כסיפור מבטיח, שבנה את עצמו בהדרגה, נע בין אילוצים אידיאולוגים וכלכליים. כבר בשנתה הראשונה, חוקקה הכנסת את חוק חינוך חובה חינם. בנובמבר 1953 אושרה הצעת חוק ביטוח לאומי ובו שלושה ענפים: ביטוח זיקנה ושארים, בטוח אמהות וביטוח תאונות עבודה. קצבאות הילדים נכנסו מאוחר יותר ובהדרגה, החל מ- 1959 (כשאירועי ואדי סאליב מהווים קטליזטור) ועד 1975. ביטוח אבטלה הונהג מ- 1973, וביטוח בריאות ממלכתי נכנס לתוקף רק ב- 1995.

ההתחלה, כאמור, בישרה טובות, אלא שאיפשהו בדרך, הסיפור נע למחוזות לא רצויים. הפוליטיקאים התאהבו בסעיפי הרווחה, ועשו בהם, לעיתים, שימוש פופוליסטי ומעוות. כלכלני האוצר, מצידם, גילו אט אט שהכלכלה זה עסק רציני מידי מכדי להשאיר אותם בידי פוליטיקאים נעדרי ראיה ממלכתית רחבה. וכך, בשנים האחרונות אנו עדים למאבקי כוח בין חברי הכנסת ופקידי האוצר. קשה להאשים את פקידי האוצר כשמנגד עומדים פוליטיקאי שבט, פוליטיקאי מגזר, ועכשיו הזן החדש - פוליטיקאי רייטינג.

הצעות החוק הפרטיות שהובאו להצבעה בכנסת בשנים האחרונות היו עולות מיליארדי שקלים אילו התקבלו כולן. רק ביולי השנה עברו בקריאה ראשונה 43 הצעות חוק פרטיות שאם היו נכנסות כולן לתוקף, היו עולות למשק יותר מ- 15 מיליארד ש"ח בשנה. ברגע האחרון התעשתה הכנסת והגבילה את עצמה בחקיקה (אפיון ידוע, אגב, של החברה הישראלית. רק כאשר רואים ממש את התהום, חושבים על לסגת אחורה).

מבין הצעות החוק הפרטיות אפשר למנות את חוקי הנגב שעלותם נאמדת בכשני מיליארד ש"ח לשנה, חוק לעיגון זכויות החקלאים בקרקע, חוק יום א' כיום שבתון ועוד. ניקח לדוגמא את המקרה של חוק הלפרט: עלותו של חוק הלפרט, הלא הוא חוק משפחות ברוכות ילדים, נאמדת בכחצי מיליארד ש"ח בשנה. ח"כ הלפרט לא היה הראשון להתעסק עם קצבאות הילדים. קדם לו השר אבו חצירה שב- 1983 העלה את סכומי הקצבאות לילד הרביעי. שנה לאחר מכן רצה להעלותן שוב, אלא שחשש להתנגדות האוצר וסיעות אחרות, והעלה רעיון מבריק: העלאת קצבת הילד השלישי רק למשפחות בעלות ארבעה ילדים ויותר. במילים אחרות - העלאה נוספת בסכומי הקצבאות לילד הרביעי. (כמובן שהאינטרס שאותו יצג אבו חצירה לא היה אינטרס של משפחה אשכנזית ממוצעת מאיזור המרכז, אלא את אינטרס המגזר ממנו הגיעו בוחריו). זהו ההסבר מדוע קצבת הילד הרביעי גדולה פי שניים מקצבת הילד השלישי. ההגיון, כמובן, אומר אחרת - שהרי ככל שיש יותר ילדים במשפחה, ההוצאה לילד הנוסף רק הולכת וקטנה (העברת בגדים וחפצים, עזרה מהאחים הגדולים וכו').

אין פלא אפוא, שכלכלני האוצר מאוד לא אוהבים את קצבאות הילדים בגודלן הנוכחי. מאז ועד עתה, כמעט מדי שנה, מדי שר אוצר ומדי ראש ממשלה, מנסים כלכלני האוצר לצמצם אותן כמה שיותר, אם בדרך של מיסוי הקצבה ואם בדרך של קיצוצה.

הבעיה עם כלכלני האוצר היא לא בשמירה שלהם על קופת המדינה. אין לאיש חשש - דומני - כי כלכלני האוצר מנסים לחלק את הכסף יותר ממה שיש או פחות ממה שניתן. הבעיה נעוצה בסדרי העדיפויות של כלכלנים אשר בסופו של דבר אינם אלא פקידים ממשלתיים, ולא נבחרי ציבור. כלכלנים באופן כללי הם אנשים שמקצועם הוא הבנה ויישום של כלכלה פוזיטיביסטית, ולא כלכלה ערכית־נורמטיבית. הכלים הכלכליים עוזרים לכלכלנים לדעת מהם האמצעים הטובים ביותר להשגת יעדים נתונים, אך את היעדים צריכה לבחור הממשלה. בהינתן בעיית המחסור - אותה בעיה שבעקבותיה קם מדע הכלכלה, כלומר, אי אפשר שלכולם יהיה הכל כל הזמן - חברי הממשלה והכנסת הם אלה האמורים להכריע מהי התוצאה הרצויה ומה בא על חשבון מה. להגדיל את התקציב לחינוך על חשבון הבריאות, קצבאות הילדים על חשבון הבטחת הכנסה, התנחלויות מבודדות על חשבון הוספת תרופה נגד סרטן לסל הבריאות וכו'.

במצב הנוכחי, מגישים כלכלני האוצר לממשלה תפריט מוכן מראש, אותו נדרשים חברי הממשלה לעכל, ירצו או לא ירצו. במקום שהממשלה תתווה יעדים, תכין רשימה מסודרת של סדרי עדיפויות ותגיש לאוצר בסיס לעבוד איתו, עסוקים חברי הממשלה בשמירה על האינטרסים הצרים של הבוחרים שלהם או בהתחנפות כללית לציבור, אותו אוסף מטומטם של אזרחים, ומעדיפים לתת לכלכלני האוצר להיות האיש הרע בסיפור. כלכלני האוצר, מצידם, מבינים שאין ברירה, ומגישים הצעה מוכנה לממשלה. ההצעה מכילה גזרות כלכליות אשר מתבססות הן על הערכה מלומדת מה יעבור ומה לא יעבור בממשלה, והן על בית המדרש החברתי־רעיוני שלהם. כל זאת, כאמור, כאשר איש לא בחר בהם.

ומה עם אלה שכן נבחרים אחת לארבע שנים? אלה מעדיפים אינטרסים צרים או הצלחה קצרת מועד - כזו שתביא לנתונים חיובים מהר עד כמה שניתן, לכל היותר עד הבחירות הקרובות. כך, למשל, הפתרון המועדף לאחר פרסום מדד העוני הוא לא זה אשר יעזור לעניים המרודים ביותר, מה שיקטין את פער העוני, אלא זה המטפל בעניים הקרובים ביותר לקו העוני. פתרון כזה יעלה את אלה הקרובים לקו העוני אל קצת מעליו, והנה כך אפשר לקצור תהילה בעלות מינימלית.

מצב זה לא יכול להמשך עוד. המשק הישראלי נמצא בנקודת הכרעה, בצומת דרכים בה הוא צריך לקבוע לאן מועדות פניו. הנה כמה נתונים כדי לסבר את האוזן:
חלקה של ההוצאה החברתית בתקציב המדינה עלה משלושים אחוז בשנת 1985 ועד ל- 56 אחוזים בשנת 2001 (ללא פרעון חוב). מספר מקבלי גמלה להבטחת הכנסה עלה מ- 60 אלף ב- 1992 ליותר מ- 140 אלף ב- 2002. המשפחות העניות בישראל מהוות 18 אחוז מכלל המשפחות, כאשר האפקטיביות של מערכת המיסוי והקצבאות הולכת ופוחתת.
שליש מהאזרחים במדינה מפרנס את עצמו ואת שני השליש האחרים. שיעור ההשתתפות בכח העבודה, כלומר איזה חלק מכלל האזרחים בגיל העבודה נמנה על כח העבודה, מועסק או מובטל, מגיע ל- 54 אחוז בלבד. זהו אחוז נמוך מאוד בהשוואה לעולם המערבי. אם נפחית מכך את אחוז המובטלים, נמצא שהרבה פחות ממחצית מכלל האזרחים בגיל העבודה תורמים לתוצר הלאומי. הפסד התוצר מההסדר של החברה הישראלית עם החרדים, "תורתם אומנותם", מגיע ל- 14 מיליארד שקל בשנה.

במצב של מיתון מתמשך ושל בעיות מבניות בכלכלה ובחברה הישראלית, הפוליטיקה המקומית חייבת להוציא מעצמה את המיטב. עליה למצוא את אותם אנשים שיגלו מנהיגות, ראיה ממלכתית־רחבה ושמירה על איזון בין מדיניות של רווחה ויעילות כלכלית. אותם אנשים צריכים לבוא מתוך הפוליטיקה ולא מתוך אגף התקציבים באוצר. על נבחרי הציבור, ולא על פקידים בשירות הציבורי, מוטלת החובה להכריע ערכית בנוגע לסדרי עדיפויות.

בעבר נעשה ניסיון לייצר אלטרנטיבה לאוצר. בזמן כהונת ממשלת ברק, הגיש השר פרופ' בן־עמי הצעה משלו לתקציב המדינה. הניסיון לא צלח, אבל זהו בהחלט הכיוון הנכון. הצעות תקציב כמו זו של בן־עמי וכמו זו של מרצ (זה תמיד קל כשאתה באופוזיציה) יכולות וצריכות להעלות את העניין הכלכלי־החברתי על סדר היום הציבורי. רק הצעות תקציב שקולות, אחראיות וכוללות הבאות מצד חברי הממשלה צריכות לעצב את החיים שלנו כאן. הצעות אחראיות, ולא כאלה הבאות מצד פקידים שלא נבחרו או פוליטיקאים פופוליסטים.
קישורים
משרד האוצר
הכנסת
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ללא כותרת • Noga • 5 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • ל.ב.פ.,PA • 3 תגובות בפתיל
  מקצבי נדבות • ירדן ניר • 31 תגובות בפתיל
  מאמר מצוין [ל"ת] • שוטה הכפר הגלובלי
  מרכיבי התקציב • הקריבו המקוטב • 4 תגובות בפתיל
  במקום נדבה - דרשו עבודה. • דניאל קלטי • 4 תגובות בפתיל
  eizé i havana • g.klein@free.fr • 3 תגובות בפתיל
  לפעמים זה דווקא טוב • batman • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים