הו, ימים נוראים 1155
בישראל, מחוברת הדת למדינה יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם המערבי. הדת והלאום מעורבים זה בזה באופן שאינו ניתן להפרדה. הדבר הופך את חשבון הנפש ביום הכיפורים של האדם עם עצמו ועם אלוהיו לחשבון הנפש שלו עם המדינה.
זיכרון ילדות: המקום - שוק מחנה יהודה בירושלים. הזמן - בוקר ערב יום הכיפורים. השוק הומה אדם. אנשים ממהרים לסיים קניות אחרונות, רוכלים מכריזים על מרכולתם שנותרה, בעל הבית השתגע.

אני בת חמש, אחוזה בידו של אבי, ספק נגררת ספק רצה אחריו. מריחה את בליל הריחות וסופגת את הקולות. בקצה הרחוב הראשי, לא הרחק מהנקודה שבה מתחבר השוק לרחוב יפו, המולה גדולה. רבנים ותלמידי ישיבות מציעים לכל עובר ושב כפרה במחיר מבצע. כלובי תרנגולים מקרקרים, נוצות נמרטות ורחש תפילה, המראה מהפנט ומזוויע כאחד. זו כפרתי.

שבע שנים מאוחר יותר. אני בת מצווה, גאה ונרגשת לקראת יום הכיפורים הראשון שבו אצום לראשונה. בלילה הקודם, במסגרת פעולה בצופים, הלכנו כל הלילה לכותל המערבי לסליחות. הכנו פתקים מראש אך כשהגענו, היינו כל כך מסוחררים מהליכה, מעייפות וממחשבות עד שהרגליים כשלו. פילסנו דרכנו דרך ההמון רק כדי להשחיל כל אחד את הפתק שלו, ואז קרסנו מעייפות על המדרגות. עם הנץ החמה, לקח אותנו האוטובוס הראשון הביתה.

ערב יום כיפור. לאחר הסעודה המפסקת נפגשות כל הבנות בבית הכנסת השכונתי. כולנו חילוניות ורעיון הצום לא נתפס בעינינו כחוויה דתית אלא כעדות לבגרות והוכחה ליכולת. מטיילות, צוחקות, יושבות על הברזלים ומביטות בבנים על האופניים, עם הממתקים, השתייה, הפיצוחים. בעינינו, אנחנו כבר גדולות. להם יש עוד שנה לאינפנטיליות.

כל יום המחרת אנחנו יותר צדיקות מהרב הראשי. לא עולות במעלית, לא מדליקות אור בחדר המדרגות, לא חותכות את נייר הטואלט. היום עובר ברכילויות, משחקי מונופול, שש־בש ופאזלים. משוות לשונות. של מי יותר לבנה? מי נשברה והסתרקה הבוקר? צחצחה שיניים? בשלוש השעות האחרונות אנחנו נשארות שלוש. ממש מלחמת התשה. גוררות אחת את השניה עד הסוף, מנמנמות ומתעוררות בארבע וחצי. מדדות שוב לבית הכנסת לתפילת נעילה, שומעות את השופר ואז כל אחת חוזרת הביתה. השנה, אני מרגישה זכאית באמונה שלמה למעדן של אחרי הצום. חלה טריה עם זעתר ושמן זית. אבא מסתכל עלי בגאווה. הבת הקטנה שלו שומרת על מסורת הבית והעם.

שנים אחרי, אני המשכתי לצום באדיקות כל שנה. לא מטעמי דת. מטעמי הרגל, מבחן אישי. החברים הקרובים, כבר לא אלה מבית הספר או מהשכונה, מרימים גבה. כולם נפגשים בבית אחד עם ערימות סרטים, אוכל, עישונים ומוזיקה. אני נשארת בבית. לבד. מתעקשת לצום. כל יום כיפור אני עושה טיול רגלי עד לבית הכנסת המשפחתי שלנו בנחלאות כדי לשבור את הצום עם אבא שמחזיק בכיס חצי חפיסת שוקולד משובח ששמר בדיוק לאירוע הזה.



לפני שלוש שנים הגיע המשבר. הייתי בתחילת הריון ומעבר לקשיים בריאותיים שכן או לא חיכו לי, גיליתי שכבר אין לי חשק. כל החברים כבר התרגלו אלי וקיבלו את ההחלטה לצום, אבל אני התחבטתי בה בעצמי. מסורת הבית אל מול נוחות אישית והטיעון המצוין של "לא בא לי". בסופו של דבר החלטתי שאוותר על הצום. מאז חלפו שלוש שנים, אני אמנם נשארת בבית בכל יום כיפורים ולא נוסעת לים, אבל כבר לא שומרת על הלכות החג.

בזמן האחרון, התחושה היא שכמעט ואין יותר אפורים בחברה הישראלית. אם אתה לא סרבן ועושה מילואים, אתה לוחם בחטיבות מובחרות. אם הסטארט אפ שלך לא מצליח הוא קורס לשפל הנמוך ביותר האפשרי. הדת, מחוברת בכבלים עבותים למדינה, ולכן, אם אתה חילוני, אתה נאחז בפתרונות שמאלניים ואם אתה דתי אתה בהכרח ימני ותומך בהתנחלויות. אם אתה רפורמי אתה פמיניסט ואם אתה מחשיב עצמך כאדם דתי, הסיכוי שתגלה סובלנות לאלה שחושבים אחרת ממך קטן. דרכי אמצע כגון מסורת, ואבא שלי שנוסע לבית הכנסת המשפחתי ברחוב אגריפס רק כדי לשמור על הגחלת והנוסח ולפגוש את חבריו מהילדות, הפכו לשרידים בודדים של מסורת חברתית מפוארת.

לנו, הצעירים, מבהירים שוב ושוב לנקוט עמדה. להיות חלק. אם לא תפגינו בעד הנגד ונגד הבעד, אם לא תהיו מעורבים, אם לא תזעקו בחוצות העיר, אין לכם שום סיכוי לשנות דבר. כל אחד בשנות העשרים והשלושים שלו משתתף בשיחות סלון פוליטיות, שומע חדשות כל שעה ומעורה בכל מה שקורה בארץ בכל רגע נתון. כל אמא חושבת שמונה פעמים לפני שהיא לוקחת את התינוק לשחק בדשא שליד הבית ושיקולי סיכון תופסים את מקום שיקולי הזמן הפנוי.

מנקודת המבט של משפחה חילונית צעירה שנאבקת לגמור את החודש הן כלכלית והן קיומית, אני נוכחת לגלות שנעלמו לי האידיאלים. מהם כמה ערכים חברתיים לעומת עוף אחד ושישיית גמדים? מהי פעילות חברתית לעומת העובדה שאפילו לסופר אנחנו הולכים בנפרד כדי שאם יקרה משהו עדיין יישאר אחד מאתנו עם הילדה?

פתאום, דשאים אחרים, שלפני כן מעולם לא ראיתי, נראים לי ירוקים יותר. כמעט בכל יום אני נתקלת בביורוקרטיה כזו או אחרת מחד גיסא ובסיפורי שחיתות חדשים מאידך גיסא. בארץ בה מבזקי החדשות מתחרים בתכיפותם רק בפרסי איש השנה ובהערצת התקשורת את עצמה, המחשבה הבלתי נמנעת היא שזוג צעיר עם משכנתא, ילד ורכב, לעולם לא יצליח להגיע אל המנוחה והנחלה והחיים ההגונים מעמל כפיו, אלא אם כן נקודת הפתיחה היא ירושה נדיבה שסבא צבר.

סבא אחד מאוד יהודי ומאוד חכם אמר לי פעם שהואיל ואינו רשאי לצום בהוראת רופא, הוא מתכוון לאכול. ואם כבר לעבור על מצוות הצום, לא לעשות זאת בהיחבא אלא בגלוי, עם אוכל טוב וכלים נאים. אז נכון, אין לי את ניסיון החיים ואת האמונה שהייתה לסבא ההוא, אבל כרגע אני במסע של גילוי עצמי לחפש מה כן יש לי. ביום הכיפורים הזה, השלישי במספר בו אני מנותקת מהתרבות המשפחתית שגידלה ועיצבה אותי אני מתכוונת לא להתחבא באפרוריות: לנקוט עמדה שבעיני אחדים תהיה לבנה ובעיני אחרים שחורה ולאכול טוב ובכלים נאים ולעשות חשבון נפש נוקב מאוד עם ארץ אוכלת יושביה שמוכנה לממן בכירים ולא מוכנה לעשות אפילו צעד אחד לקראת הצעירים שאמורים להוות את המשכיותה. אני גם לא שוללת את האפשרות שאם אמצא מקום אחר בעולם שיאפשר לי להתפרנס ביושר והגינות מעמל כפי, ללא שחיתויות, ללא מעילות וללא אינטרסים פוליטיים בכל אשר אפנה, אקבל אותה בשתי ידיים ומשפחה אחת.
זו כפרתי.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  אפור ? • דיו^מוזר. • 2 תגובות בפתיל
  שנה טובה וגמר חתימה טובה • ניצה • 10 תגובות בפתיל
  מונולוג • סתם אחד • 17 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • עדי
  יום כיפור שלי. • העלמה עפרונית • 19 תגובות בפתיל
  צלילי השקט • גידי אהרונוביץ האייל העיוור • 22 תגובות בפתיל
  סיפור על יום מיוחד... • יואב
  הכל אפור, לא? • זבובון • 187 תגובות בפתיל
  שחור ולבן • Noga • 16 תגובות בפתיל
  הו, ימים ארוכים • מאור גרינברג • 7 תגובות בפתיל
  רפובליקת אבוקדו • נתן רון • 151 תגובות בפתיל
  ולמרות הכל... • אבירי • 50 תגובות בפתיל
  מציאות ישראלית אחרת • עמית רקיע • 13 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • ארז ליבנה
  הו ימים נוראים... • נעה של הים • 123 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • זוהר • 150 תגובות בפתיל
  תירוצים... • נועם • 6 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים