מסמאשנובה ועד ציטיאשווילי 1160
ספורטאים המהגרים לישראל מהגוש המזרחי זוכים להתייחסות אמביוולנטית מהציבור הישראלי, זאת למרות הישגים נאים שהם קוטפים ברחבי העולם. האם מדובר בחוסר פרגון או שמא בטענות מבוססות?

בדיוק לפני תחילת צום יום הכיפורים, זכתה אנה סמאשנובה בטורניר שנגחאי. באווירת החג, נראה היה כי הזכייה הזו שלה תזכה לברכות סטנדרטיות, עם קצת קיטורים פה ושם של איזה טרדן תורן. איזכור הזכייה ב- Ynet זכה ל- 103 תגובות שרובן עוסקות בדיון מאוד מביך בנוגע לאזרחותה של העלמה סמאשנובה.

אנה סמאשנובה


על מה כל הסיפור? אנה סמאשנובה עלתה לארץ בגיל חמש־עשרה וחצי מברה"מ לשעבר. זמן קצר לאחר מכן היא זכתה באליפות צרפת הפתוחה לנוער (הרולאן גארוס). היא גם הספיקה לעשות בגרויות, ללכת לצבא, ללמוד באוניברסיטה ולהתבסס בצמרת הטניס העולמית. אז מה רוצים ממנה? בליל של התקפות בנוגע לחייה הפרטיים, חייה המקצועיים ומוצאה מגיע עם כל הודעה על הישג שלה בחו"ל. אומרים שהיא גרה בחו"ל אבל שוכחים שבארץ אין מתקנים או מאמנים, שלא לדבר על יריבות לאימון. אומרים שהיא מתראיינת רק באנגלית, רק ששוכחים שעברית היא לא שפת־אמה והיא מדברת כל היום אנגלית כבר כמה שנים. אומרים שחברה־לחיים איטלקי, ועל זה באמת אין מה לומר (חוץ מהעובדה שהילדים יישארו יהודים אם מישהו דואג).

חוסר פרגון ישראלי? סביר להניח. אנחנו באמת מקרה אבוד בנושא הזה. אז למה היא זו שמזיזה אצלי משהו? למה הייתי שקט יותר כשהיה עליהום דומה על אלכס אברבוך? אברבוך הוא אלוף אירופה בקפיצה במוט, הישראלי הראשון להביא מדלית זהב באתלטיקה ויהודי שנולד במקום שאבי נולד בו. הוא מקבל יחס מעליב מהחברה הישראלית רק כי הוא עלה מאוחר מדי לטעמם של אנשים.

אולי זה כי שמעתי ציטוט של משהו שאמרה סמאשנובה לפני כמה שנים: אם היא הייתה נשארת ברוסיה, אמרה, היא הייתה היום מוכרת בסופר־מרקט. לישראל, מסתבר, היא עלתה בגלל אנטישמיות נגדה. סמאשנובה, כמו שאר הספורטאים שיוזכרו במאמר זה, מגיעים מהגוש המזרחי. לעומתם, ספורטאים שהגיעו מהגוש המערבי, מעטים וחסרי חשיבות שאת חותמם על הספורט לא הרגשנו כמעט, זוכים לפסטיבל אהדה לא קטן. בהם לא נעסוק, כי ענייננו הוא העילית הספורטיבית הקיימת של מדינת ישראל.

למרות כל הכתבות שלהן יזכה תמיר גודמן, כדורסלן יהודי שטרם הוכיח את כישוריו, פרט להופעות הסימפטיות שלו בתוכניות אירוח - הוא לא מניה מוכחת כמו סדרה של ספורטאים נפלאים שחטאם קשה להגדרה. שנות השמונים מצאו ישראל שהייתה פתוחה לקבלה חסרת בקרה של כדורסלנים אמריקאים. בין יהודים מבית כמו ווילי סימס, דיוויד בלאט, סטיב שלכטר ובראד ליף, הגיעו סדרה של מתייהדים שכירים אשר החליפו את דתם בשביל רשיון עבודה בישראל לכמה שנים וחזרו לארה"ב עם תום חוזה העסקתם כאן. רשויות ההגירה הישראליות, כמו גם דעת הקהל, אפשרו להם קרקע הרבה יותר נוחה מזאת שעמה מתמודדים ספורטאים הרבה יותר מוכשרים שהוכיחו את יכולותיהם, בשנות האלפיים. קל לקבוע בצורה פשטנית שיש לנו רתיעה מספורטאים מהגרים מהגוש המזרחי, גם בגלל מצויינותם וגם בגלל מוצאם.

מתוך נקודת השקפה זו, ניתן לבחון ספורטאי שזוכה לעניין קבוע בשנים האחרונות, הרבה מעבר להישגיו - ג'ובאני רוסו.

רוסו, שחקן כדורגל נפלא ונוצרי מאמין, נמצא עכשיו בקמפיין לקבלת אזרחות ישראלית. בינינו, בכל מדינה אחרת הוא היה מקבל מזמן את האזרחות הזאת. הוא מוכן לשרת בצה"ל, מוותר על זימונים לנבחרת קרואטיה (איתה יכול היה לשחק במונדיאל האחרון), עושה הקפות בשמחת תורה ומחפש להשתקע בארץ לטווח ארוך. הוא יכול היה להצליח בכל מקום אחר באירופה, אבל משום מה הוא גרר את עצמו ואת משפחתו לכאן והוא בסך הכל רוצה אזרחות. יש לו אזרחות קרואטית ואפילו אופציה לאזרחות איטלקית, אבל הוא החליט שהוא ישראלי. האהדה שהוא מקבל הרבה יותר גדולה מזאת של העלמה סמאשנובה. לא מזיק גם שהוא טיפוס חביב וחייכן שצריך להתמודד עם העיתונות המקומית.

לעומתו, סמאשנובה צריכה להתמודד עם שאלות על השטחים אחרי זכייה בטורניר נחשב, במקום שישאלו אותה על המשחק. אז ג'ובאני אמר שזה נורא מה שהנאצים עשו ליהודים ולבני עמו ואנה אמרה שהיא מוכנה לדבר רק על טניס. וכך, בעוד ג'ובאני רוסו זוכה להתערבותם של נשיא המדינה ושר התרבות בבקשת האזרחות שלו, סמאשנובה זוכה לביטויים כמו "תחזרי לרוסיה".

רוסו מקבל יחס המשופר, בין השאר, גם משום שהיו שחקנים זרים לפניו שפרצו לו את הדרך: סרגיי טרטיאק, הבלם האגדי של בית"ר ירושלים פגש בצעירותו עם נבחרת הנוער של ברה"מ את דייגו מאראדונה בגמר גביע העולם לנוער, אי שם בשלהי שנות השבעים. לירושלים הוא הגיע בשנת תשעים ושלוש, מאחר והיה מבוגר מדי בשביל להשתלב בקבוצה אירופאית. הכשרון שלו היה כל־כך גדול עד שקבוצות אחרות היו משאילות את הבלמים שלהם לירושלים לשנה־שנתיים כדי שיקבלו הכשרה אצלו. יש לו תמונות עם רה"מ לשעבר בנימין נתניהו וכמה פרסי הוקרה על תרומתו לספורט ולקהילה בירושלים, אבל אזרחות הוא לא קיבל. אפילו העובדה ששמר כשרות וצם ביום הכיפורים לא עוררה איזה רגש מיסיונרי אבוד בקרב אנשי משרד הפנים או איזו הפגנה לא ספונטנית של אוהדים ירושלמים. כך גם מוראד מגמאדוב, בלמה המשובח של מכבי פתח־תקוה, שגם הוא נכשל בניסיונותיו להתאזרח, אם כי במקרה שלו החלו ניסיונות פורמאליים של מוסדות ממשלתיים לסייע לו בנושא. אלכסנדר אובארוב, שוער נבחרת רוסיה ומכבי תל־אביב, קיבל אזרחות לאחר פרישתו מכדורגל ואחרי מאבק מאוד ארוך בממסד, בעוד הוא נתמך בידי אנשי ציבור רבים. היום הוא מכשיר דור חדש של שוערים בארץ. כל השחקנים הללו נחשבים לכדורגלנים הטובים ביותר ששיחקו בארץ. במקרה של אובארוב וטרטיאק הם גם הוכיחו את כישוריהם ברמות העולמיות הגבוהות ביותר.

ואנו נותרים עם השאלה הבלתי נמנעת: למה שלא נהיה כמו כל מדינה שמכבדת את עצמה ונשאף לאזרח אנשים בעלי כשרונות יוצאי דופן, וניתן להם בית חם ואוהב? ארצות הברית שאבה בשנות השלושים והארבעים כמות אדירה של אינטלקטואלים מאירופה. זאת, זמן רב לאחר שנסגרו השערים באליס איילנד למהגרים. אותה עליה מפורסמת היא זו שהפכה את ארה"ב למובילה בכל תחומי החיים, ממדע ועד רוח. מתעמלים מזרח־אסייתים ואצנים מזרח־אפריקאים מוצאים בקלות מדינות מרכז־אירופאיות שמאזרחות אותם בלי למצמץ. מבט קצר על הדרישות לקבלת אשרת הגירה לכל ארץ - אוסטרליה, ארה"ב, קנדה, בריטניה - יגלה שהן מחפשות אנשים בעלי פוטנציאל, שיהיו בעלי כשרון ייחודי אשר יכול לתרום למדינה המאזרחת.

ואנחנו? אנחנו מתביישים בזה. יתר על כן, גם כשמישהו זכאי לקבל את האזרחות הנכספת הזו, מבחינת מרבית אזרחי המדינה הוא לא ראוי לכך. בלי הסבר, בלי סיבה - אם אתה לא דור שני לפחות ויהודי כשר למהדרין, אין לך מה לחפש בייצוג ישראל. נראה כי אנחנו מפתחים לעצמנו מין גזענות מאוד חשוכה: אינני יודע אם יש מי שיכול להסביר את מקור האנטגוניזם שלו כלפי אנה סמאשנובה, מלבד קינאה לשמה באדם מצליח, אבל בינתיים צומחת כאן לגיטימציה מדאיגה לשנאת עולים.

כולם מכירים את הסיפורים על גויים ערלים שהתחתנו בנישואים פיקטיביים עם מישהי שאבא שלה יהודי, עלו לארץ, לקחו סל קליטה, דיברו רק רוסית כי התרבות העברית לא מעניינת אותם, ולבסוף הלכו לגרמניה לגור שם בקרב האנשים ה"מתורבתים". אפשר להבין אנשים שמתמרמרים על "עלייה" כזו. אבל מכאן ועד לדריפת בחורה שעלתה לארץ, עשתה צבא ומייצגת את המדינה בכבוד על־ידי הצגת כישורים נדירים?

כל זה גורם לי לתהות מה אנחנו מנסים לעשות כאן בכלל. תמיד הגדרנו את עצמנו בתור מדינה יהודית ואיכותית, כזאת שיהודים מכל העולם יוכלו למצוא בה בית חם. אך תחת זאת, הגענו למצב שבו מי שעלה רק לפני שנתיים או מי שיש לה מבטא כבד מדי, כבר לא יכולים להיות חלק מהמדינה, לפחות לדעתם של ישראלים מסוימים. וזה עוד בהנחה שהם יהודים - מי שאינו יהודי, גם אם תרומתו הייחודית גדולה, יתקל במכשולים רבים עוד יותר. ואין מדובר כאן רק על ספורט, אלא על כל תחומי החיים.

אז אולי צריך לסגור את השער סוף־סוף? זה יחסוך הרבה חיילים מתים שלא יתנו להם להיקבר ביחד עם אחים לנשק כי לא הובהרה יהדותם עד הסוף. זה יחסוך הרבה מבוכה להורים שהילדים שלהם יוצאים עם "רוסים". זה יחסוך עוד עדות שיסבלו חבלי קליטה קשים שבסופם הם יישארו עם כמה בדיחות מכוערות וסדרת סטיגמות חדשה. זה יחסוך את הפחד הזה שמישהו אחר יתפוס לך משהו ש"מגיע" לך כי אולי הוא באמת יותר טוב ממך. בואו נסגור את השער, נפסיק להושיט את היד ונשים קץ לזנופוביה המקומית הזאת.

זה באמת לא נעים להביא אתלט ברמה עולמית לארץ רק בשביל מסע השפלה מתמשך. הם באים, זורקים אותם לקרוואנים, לא נותנים להם תנאי אימון, בלי סיוע ממשלתי מתאים, כשמעליהם מרחפת בכל עת אצבע מאשימה לגבי הלגיטימציה שלהם. ופתאום הם מגיעים לתחרות חשובה - אין מה לעשות, הם אתלטים ברמה עולמית - ומיד כל הזרקורים מופנים אליהם. מדינה שלמה מחכה לתוצאה: אם אין מדליה אז ישר מחפשים לבדוק אם בטעות לא נפלנו על גוי ואז אפשר לגרש אותו מהארץ, יחד עם אשתו הפיקטיבית וילדיו הפיקטיביים. ואם יש מדליה, אז מיד מאשימים אותו במשהו לא ברור (לא לחם בלבנון, לדוגמא) ומציינים שהוא צריך לחזור לאוקראינה/ביילארוס/קזחסטן/סיביר, או בשמם הכולל מטעמנו - רוסיה.

גוצ'ה ציטיאשוילי נעצר בשלב רבע גמר אליפות העולם בהאבקות במשקל 84 קילוגרם, ערב חג סוכות. עצם הגעתו לשלב זה היא הישג נדיר מאוד, ומהווה המשך לקריירה ארוכה בה הוא שומר לאורך שנים על מעמדו כאחד מעשרים המתאבקים הטובים ביותר בעולם במשקל שלו. לא לכל מדינה יש מתאבקים ברמה עולמית ולישראל יש ארבעה כאלה. את שמו של גוצ'ה לעיתים מאייתים ציטיאשוילי ולעיתים ציציאשוילי. אין קונצנזוס, בעיקר משום שאף אחד לא טרח לשאול אותו איך כותבים את השם. באמצע שנות התשעים הוא עלה לארץ וישר "נזרק" לתוך אולימפיאדת אטלנטה. הייתה אמונה גדולה שהוא יזכה במדליה אולימפית, אבל למרות שהגיע לשלבים מתקדמים, במדליה לא זכה. כשעבר את שלב המוקדמות, גילה לפתע שבמקום מגבת, עוטפים אותו עסקנים דביקים בדגל ישראל אחרי כל ניצחון, ועל הקווים יושב אדם חייכן העונה לשם אורי לוי, שתפקידו לשדר לאומה את המדליה האולימפית תוך כדי בדיקת יכולותיו של גוצ'ה באנגלית עילגת. אחרי ההפסד הוא חזר לקבל מגבת לבנה. ליתר דיוק - הוא לקח אחת. אף עסקן לא בא לעטוף אותו. לא הייתה יותר דרישה לראות את גוצ'ה עד לאולימפיאדת סידני. לכל היותר, הוא זכה לכתבת רחמים של איזה מקומון על המחסור בתנאי אימון.

לשם מה אנחנו מביאים אותם לכאן? אנחנו שונאים את עצם קיומם. אנחנו ממררים את חייהם. כשלונות מלבים את השנאה. הצלחות עוד יותר. אנחנו רק מחפשים לשכוח אותם. והם? אנשים שבתחומם הם מקצוענים מהשורה הראשונה בעולם, ובכל מקרה ברמה הרבה יותר גבוהה מהרמה הנהוגה בארץ. כל מה שהם רוצים זה לעבוד במקצוע שלהם דווקא במדינה שלנו - זאת עם הפיגועים ותאונות הדרכים. הם רוצים לחיות בכבוד ואולי גם להביא קצת כבוד למדינה הזאת, קצת שגרירות טובה, משהו אחר, חיובי ובריא, לפתוח איתו את העיתון של הבוקר. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו מוכנים להרשות להם לעשות זאת עבורנו.
קישורים
אנה סמאשנובה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  "אנחנו"? • אסתי • 5 תגובות בפתיל
  למה, בעצם? • דובי קננגיסר • 19 תגובות בפתיל
  תיקונים עובדתיים • האלמוני המקורי (מהדיון ההוא) • 10 תגובות בפתיל
  תוספת • מקס סמולוביץ
  הגיג לשעת צהריים • איילת בועזסון • 83 תגובות בפתיל
  ולמרות הכל • איילת בועזסון
  אלוף העולם • מיץ פטל
  ציטיאשווילי, סיבוב שני • ערן בילינסקי • 7 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים