החזרנו עטרה ליושנה 1224
מפלגת העבודה עזבה את הממשלה בתירוץ של אי הסכמה לתקציב המדינה המוצע ל- 2003, וכתוצאה מכך הוקדמו הבחירות, כמו תמיד, לינואר־פברואר 2003. עד כמה אנו באמת מכירים את התקציב, מעבר לדיווחים התמציתיים בתקשורת? עיון חלקי בהצעת תקציב המדינה לשנת 2003.

כידוע, לתקציב המדינה יש השפעה רבה על רמת חייו של האזרח הממוצע, ועל הצמיחה הכלכלית במשק כולו. אין ספק, שלתקציב (ולמימושו) יש השפעה רבה גם על מצב העוני בארץ. האם התקציב מעודד צמיחה? והאם הוא מייצג נאמנה את צרכי הציבור הרחב? אינני כלכלן, אך כדאי להביט בכמה מסעיפי התקציב ולהתרשם:

באתר משרד האוצר ברשת, ניתן להביט בעיקרי הצעת התקציב (לפני השינויים הצפויים בכנסת). התקציב כולל כ- 270 מיליארד ש"ח, והרשאה להתחייבות של 66 מיליארד נוספים. פרטי הצעת התקציב מונים מאות עמודים וטבלאות, וסביר שהאזרח הממוצע (כולל הח"מ) לא יטרח לקרוא את כולם. יש יסוד לחשש שגם בקרב חברי הכנסת, אין רבים שטרחו לעבור על התקציב כולו, וללמוד את כל משמעויותיו. אני מציג סעיפים שבחרתי סלקטיבית, מהם אפשר, בעיני, לראות את המגמה הכללית.

להחזרי חובות מוקצים כ- 63 מיליארד ש"ח, שהם למעלה מחמישית מהתקציב הרגיל.

לביטחון מוקצים 41.5 מיליארד ש"ח, עוד 5.4 מיליארד מותנים בהכנסה, וכן הרשאה להתחייבות של 33.6 מיליארד ש"ח נוספים - חלק גדול בתקציב המדינה. מסיבות ברורות קשה לדעת את פרטי תקציב הביטחון. לוועדה לאנרגיה אטומית מוקצים 153 מיליון ש"ח, למי שהתעניין.

למשרד ראש הממשלה מוקצים כ- 556 מיליון ש"ח, חלקם מותנים בהכנסות, והרשאה להתחייבות של 47 מיליון ש"ח נוספים. מעניין שהתקציב כולל את "לשכת השר חיים רמון" ו"לשכת השר מיכאל מלכיאור" עם 0 הוצאות עבורם... לא ניתן לדעת מהתקציב הנ"ל כמה מוקצה לשירותים החשאיים, ונראה שהם מתוקצבים בנפרד, הגם שהם שייכים למשרד ראש הממשלה. ככלל, חלקים לא מעטים בתקציב מופיעים פעמיים ושלוש: פיתוח אזורי למשל, מתוקצב גם במשרד רה"מ (לשכת השר מילוא) וגם במשרד החוץ. החינוך מופיע פעמיים והתמ"ס מופיע 3 פעמים. במצב עניינים זה, קשה מאוד לאזרח הממוצע - ואני בכלל זה - להבין את פרטי התקציב לאשורם.

משרד החינוך הוא השני בגודלו במשרדי הממשלה מבחינת התקציב, וחולש על כ- 24.5 מיליארד ש"ח, עם 1740 עובדים (לא כולל מורים, למעט בחינוך ההתיישבותי). מתוך זה, 7.6 מיליארד מוקדשים לחינוך היסודי, ו- 6.7 לחינוך העל־יסודי. לחינוך העצמאי מוקדש מיליארד ש"ח. עד כמה תקציב עצום זה מנוצל ביעילות? לא ניתן לדעת מהצעת התקציב. עוד 5.8 מיליארד ש"ח מוקצבים להשכלה הגבוהה (בסעיף תקציבי נפרד, משום מה).

משרד העבודה והרווחה, מהגדולים במשרדי הממשלה מבחינת כוח אדם, מעסיק כ- 3600 עובדים, ותקציבו כ- 4.4 מיליארד ש"ח. עוד 1.1 מיליארד ש"ח מותנים בהכנסות. חלק גדול מתקציב המשרד, מטבע הדברים, אינו תקציב צמיחה, אלא תקציב רווחה: אימוץ ילדים, פנימיות לילדים, שיקום אסירים ועוד מסתכמים בכ-‏65 אחוזים מתקציב המשרד. לתקציבי העבודה במשרד מוקצים רק 35 אחוזים מתקציב המשרד. מסתבר, שיש לשנות את שם המשרד ל"משרד הרווחה והעבודה", לפי סדרי העדיפויות האמיתיים במשרד. לביטוח הלאומי יש תקציב נפרד, של כ- 21 מיליארד ש"ח.

לעומת זאת, משרד המדע, התרבות והספורט אחראי על המדע - תחום מעודד צמיחה בכל מקום בעולם. תקציב המשרד 670 מיליון ש"ח והרשאה להתחייב של 122 מיליון נוספים. מול 3600 עובדי משרד העבודה והרווחה, למשרד המדע, התרבות והספורט יש 83 עובדים בלבד. יתרה מזאת, רוב תקציב המשרד הרגיל - 475 מיליון ש"ח - הולך לתרבות ולספורט. למדע נשארו 195 מיליון והרשאה להתחייבות של 122 מיליון נוספים. אין ספק שהיחס בין משרד המדע למשרד העבודה והרווחה אינו סביר.

למשרד התעשייה והמסחר מוקצים כ- 3.5 מיליארד ש"ח, בשלושה סעיפים נפרדים, והרשאות התחייבות של עוד כ- 3.25 מיליארד ש"ח. תקציב התעשייה והמסחר, באופן מסורתי, נחשב לתקציב "מעודד צמיחה", אך מעניין שלסעיף "פיתוח התעשייה" הוקצו ישירות חצי מיליארד ש"ח. בלבד, וסכומים נוספים מתוך סעיף "תמיכות".
לא ניתן למעשה לעקוב אחרי פרטי התקציב, שרובו שייך לסעיף "תמיכות בענפי המשק" - 2.6 מיליארד ש"ח, והרשאה להתחייבות של 2.85 מיליארד נוספים (שצוינו לעיל).

עיוותים דומים יש במשרדים אחרים. משרד הדתות אינו קוטל קנים. תקציב המשרד 1.5 מיליארד ש"ח, עם 273 עובדים (למעלה מפי שלוש ממספר עובדי משרד המדע, התרבות והספורט). עיקר התקציב - 1.046 מיליארד ש"ח - מוקדש לסעיף "הלכות מחקר(?) ולימוד תורני". תקציב זה מוקדש לתמיכות בישיבות, כוללים ומוסדות חרדיים. לעומת זאת, לשירותי דת מוסלמיים ניתנים 24 מיליון ש"ח בלבד, ולבתי קברות - המשמשים את כלל הציבור - יש תקציב של 1.4 מיליון ש"ח בלבד. לא רק שתקציב משרד הדתות לא משרת את כלל הציבור, בהזנחה של המגזר הלא־יהודי יש פרצה המביאה להשתלטות התנועה האסלאמית על שירותי הדת במגזר המוסלמי - ולכך יש השלכות מדיניות חמורות.

מול משרד הדתות, נמצא משרד החוץ. הגם שהמשרד נחשב יוקרתי, מהנחשקים בממשלה, תקציבו זהה למעשה למשרד הדתות - 1.5 מיליארד ש"ח, מהם כמיליארד מוקדשים ל"ייצוג המדינה בחו"ל" (שגרירויות וסגל דיפלומטי). הווה אומר: בישראל, לימוד תורני חשוב יותר (בכמה עשרות מיליוני שקלים) מאשר השגרירויות של משרד החוץ...

משרד איכות הסביבה זוכה ל-‏232 מיליון ש"ח בלבד (186 עובדים), וזאת למרות שתחומי אחריותו נוגעים לכלל האוכלוסייה. הווה אומר, 0.1 אחוז בלבד מתקציב המדינה. (ראוי לציין שרשות הטבע והגנים בעלת תקציב נפרד של 26 מיליון ש"ח, ושאר הוצאותיה ממומנות ישירות מהכנסותיה). צורם במיוחד לדעת שסעיף "פיקוח על קרינה" מקבל 908 אלף ש"ח בלבד, כאשר מגיפת האנטנות הסלולריות מחייבת פיקוח שוטף והדוק.

משרד בולט אחר הוא משרד התחבורה. מחד יש כאן הפתעה לטובה: רכבת ישראל, לאחר שנים של הזנחה, מתוקצבת ב- 1.2 מיליארד ש"ח, ומיליארד נוספים בהרשאה להתחייבות. מאידך, "כביש חוצה ישראל", שעל נזקיו הרבים כבר דובר באייל, מתוקצב ב- 252 מיליון ש"ח, והרשאה להתחייבות של 352 מיליון נוספים. הכביש, כזכור, מסייע רק למי שמסוגל לקנות רכב. אחד הנימוקים שהובאו בעבר בעד הכביש היה תעסוקה לישראלים בסלילת הכביש - ולא קשה לנחש מי סללו (וסוללים) את הכביש עד היום: עובדים זרים.

לא נגעתי כאן ברוב משרדי הממשלה, אך התמונה הכללית ברורה: התקציב, כמו בשנים עברו, אינו מעודד צמיחה. נהפוך הוא, התקציב מעודד תמיכה. וזאת, כמובן, עוד לפני לחצי המפלגות המגזריות לתמיכה במגזרים שונים, לרוב לא־יצרניים, שיבואו לידי ביטוי לפני אישור התקציב. בתנאים אלו, אין לנו מה להלין על "תעודות העניות" למדינה - דו"חות העוני המתפרסמים מדי פעם.

175 שנים לאחר שבא לראשונה השר משה מונטיפיורי וניסה לגאול את היישוב מתלותו בכספי החלוקה, שבה המדינה וחוזרת לימי החלוקה. החזרנו עטרה ליושנה.
קישורים
עיקרי הצעת התקציב
משרד ראש הממשלה
משרד החינוך
משרד העבודה והרווחה
הצעת תקציב משרד העבודה והרווחה
ביטוח הלאומי
משרד המדע, התרבות והספורט
משרד התעשייה והמסחר
תמיכות בענפי המשק
תעשיה
משרד הדתות
משרד החוץ
משרד איכות הסביבה
משרד התחבורה
דו"חות העוני
השר משה מונטיפיורי
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

הממ 107002
להחזרי חובות וביטחון - 63 + 41.5 = 104.5.

הנה החלום הרטוב: נפתור את בעיות הביטחון שלנו ונסיים להחזיר את כל החובות שלנו. וכמו ברחוב סומסום: "ומה אתם חושבים שיקרה אז ?"
הממ 107873
בהנחה שהחוב הכולל לא יגדל וישאר כרגע על סביבות החמש מאות מיליארד שקלים. אני חושב שמה שיקרה הוא שבמשך חמש השנים ללא תקציב ביטחון, החיילים שלנו יסתובבו עם מדים שהם תפרו בבית, ישאו נשק שלל משנות השישים המאוחרות וכמובן כמה רובי M16 ארוכים שעדיין מסוגלים לירות. טכנאי האוויר יתחזקו את המטוסים עם חלקי חילוף של המיראז'ים והמיסטרים שעדיין לא מכרו לארגנטינה. את הבלאי והנזקים בטנקים, המוסכניקים יצליחו לאטום בלוחות מתכת מהמחרטה של משה. וכל כח האדם המיומן בישראל מתחומי האלקטרוניקה התוכנה וההייטק יצטמק כשהצבא ינסה לגייס תרומות מיהודים בארה"ב כדי להחזיק צוותי מו"פ בשביל טילים חדשים ובפלות עתידניות לשקם.

בקיצור, חלום לא כל כך רטוב.
הממ 107874
ושלא נדבר על כל אותם חברה שהגיעו לצבא ומשקיעים בהם תקציבי חינוך מהכיס של תקציב הביטחון..
הצמיחה כמנטרה 107012
הנחות היסוד שלך טיפסו על המון עצים. אתה מחלק ציונים למשרדי ממשלה ולתקציביהם על פי כמות הצמיחה שהם מציעים. אבל כמה צמיחה מציע תקציב איכות הסביבה? ‏1 וכמה צמיחה מציע תקציב משרד המשפטים, למשל, שאליו לא התייחסת? סתם דוגמה.

עוד משהו שלא הבנתי היה ההשוואה בין תקציבי משרד העבודה ומשרד המדע. למה דווקא שני אלה? האם בהכרח אחד מהם בא על חשבון השני? לי תמיד אמרו שתקציב משרד הביטחון הוא הסעיף המכביד ביותר, שגוזל משאר הסעיפים בתקציב מדינת ישראל.

1 הוא אפילו נוגד צמיחה, בעצם.
הצמיחה כמנטרה 107177
אחד המשרדים אליו העדפתי לא להתייחס הוא משרד הבריאות.
סביר להניח שהרבה מהוצאות המדינה (כיום ובעתיד) על בריאות היו נחסכות לו המשרד לאיכות הסביבה היה מתוקצב בסכום ריאלי, כך שיוכל להתמודד עם מפגעים סביבתיים.
בינתיים נחשפות מדי פעם פרשיות כמו זיהום הקישון, או סתם זיהום אוויר הגורם פגיעה חמורה בבריאות הציבור - והוצאות כבדות של המדינה בתחום זה. באופן זה ניתן לדעתי להתייחס למשרד לאיכ''ס כמעודד צמיחה מבוקרת, שעלותה לטווח ארוך קטנה יותר מזו של פיתוח בלתי מרוסן ובעל השלכות בריאותיות חמורות. (אותו הדבר תקף גם, למשל, לשימור מאגרי מי התהום של ישראל ההולכים ונהרסים).
לגבי משרד המשפטים אסכים עימך שאין זה משרד ה''מעודד צמיחה'', ולכן זהו אחד המשרדים שלא התייחסתי אליהם.
הצמיחה כמנטרה 107229
אז עכשיו נותר לנו להחליט מה טוב יותר - צמיחה "סתם" או צמיחה מבוקרת...

האם שיקום אסירים אינו מעודד "צמיחה מבוקרת"? אם יותר אסירים ישתקמו, יקטנו שיעורי הפשיעות החוזרות, יפחתו הגניבות והרציחות (וגם התביעות לביטוח), הנטל על מערכת המשטרה, המשפט ובתי הסוהר יקטן, יותר אנשים יחזרו למעגל העבודה, יותר משפחות מתוקנות יוקמו (של אסירים שהשתקמו), וילדיהם של המשוקמים לא יכבידו יתר על המידה על מערכת החינוך המיוחד.

כאמור, הצמיחה לבדה אינה קריטריון כשבאים לשפוט תקציב מדינה.
הצמיחה כמנטרה 107232
אני נכנס כאן לתחום נוסף שאין לי מושג בו, אך דומני שיותר יעיל להשקיע מראש בחינוך למניעת עבריינות, מאשר לנסות לשקם עבריינים.
עד כמה שידוע לי, גנבים ושודדים נוטים לחזור על המעשים גם לאחר ששהו בכלא ואפילו יותר מפעם אחת.
הצמיחה לבדה אינה קריטריון, אך היא אחד הקריטריונים המשמעותיים, מתוך הנחה בסיסית שצמיחה במשק תאפשר להפנות יותר כסף בעתיד לתקציבים חברתיים. כאשר המדינה מתחילה להשקיע יותר ברווחה מאשר בעבודה, משהו כאן מאוד עקום - ואין לשכוח שהגידול במספר המשפחות הנזקקות יגדיל עוד יותר את הוצאות הרווחה בשנים הבאות.
הצמיחה כמנטרה 107261
אני חושב שאתה מסתבך לשווא.
אתה יכול להסתכל על תקציב איכות הסביבה כעל "מעודד צמיחה מבוקרת" - השאלה היא מה זה אומר. בהשוואה לתקציב ללא שיקולי איכות סביבה, הוא בהכרח פחות מעודד צמיחה. יכול להיות שהוא חוסך הוצאות בריאות בעתיד - אבל גם הוצאות בריאות אינן נוגד צמיחה‏1. לכן, המובן הנכון של "מעודד צמיחה מבוקרת" אינו "מעודד צמיחה, אבל במידה מבוקרת", כפי שניתן להבין בטעות. המובן היותר נכון הוא "מעודד בקרה על הצמיחה".

אני הייתי מציג את תקציב איכות הסביבה פשוט כתקציב חוסך עלויות (בטווח רחוק)‏2. ועכשיו הדילמה יותר ברורה, מהי נקודת האיזון הנכונה בין עידוד צמיחה לבין חסכון בעלויות. כמובן שדאגה לבריאות הציבור פירושה לא רק חסכון בעלויות, אלא גם תועלת לחייהם ורווחתם של האזרחים, וגם את זה יש מקום להכניס למשוואה.

1 להיפך: השוק הפרטי ירוויח כאן עוד יצור של ציוד רפואי, עוד בניה של בתי חולים, עוד משכורות לצוות הרפואי. ובגלל החלק הפרטי במערכת הבריאות, לא כל ההוצאות הללו יבואו מהכיס הציבורי. לא, אני לא חושב שכדאי למדינה לעשות את אזרחיה חולים - ר' הפסקה האחרונה.
2 וכמוהו, אם רוצים, תקציב שיקום אסירים, ושאר ירקות.
תרנגולות וביצים 107529
אני חושב שהויכוח בינכם (ברקת-עמית) הוא מאוד מסובך ושום צד לא יכול לבסס את טיעוניו באופן מוחלט, מכיוון שבראיה לאופק, כלומר לטווח הרחוק, אפשר למצוא בהחלט השלכות "צמיחתיות" לנושאים שהם לא כלכליים. בזמנו, איזה פקיד באוצר חשב שהטפלת מים תועיל לכלכלה? (ושבעוד 10 שנים יצטרכו לייבא מים)?. אפשר גם לומר שחינוך הוא לא השקעה שמעודדת צמיחה, ובקיצוניות ההפוכה אפשר גם לומר ש"תרבות" זה דבר שאף פעם לא יביא צמיחה כלכלית.
והשאלה הבאה היא האם המדינה נועדה אך ורק כדי לעבוד על מזבח "הצמיחה"? מתי הכלכלנים יפסיקו להריץ אותנו במרתון ויחליטו שהמדינה צמחה מספיק, ועכשיו אפשר להשקיע בדברים שלא משרתים את "הצמיחה"?
רק בישראל 107013
אני לא יכול שלא להסכים, רק במדינת הקצבאות הישראלית יתקצבו את הרווחה בסכומים דימיוניים של 26 מיליארד
(הכנסתי פנימה גם את תקציב ביטוח לאומי - וצריך לזכור שלביטוח לאומי יש גם המוםן הכנסות ממיסים)
ויתקצבו צמיחה בסכומים קטנים בהרבה,
זה טיפול לא יעיל בסימפטומים ולא במחלה - ללא צמיחה כמות הקצבאות רק תלך ותגדל, בעוד שע"י הפניית תקציבים לצמיחה נוכל להקטין את הקצבאות ולהטיב עם אלפי אנשים.
איפה המשרד למפעלי ההתיישבות ? איפה הוא מתחבא ? למי פתרונים ? 107019
איפה המשרד למפעלי ההתיישבות ? איפה הוא מתחבא ? למי פתרונים ? 107174
כל נושא ההתנחלויות והתיישבות מפוזר בצורה מדהימה בין משרדי הממשלה. קשה למצוא נתונים מלאים, ועל כן לא התייחסתי. חלק מגיע ממשרד הבינוי והשיכון, חלק ממשרדי הביטחון והחקלאות ואפילו במשרדים נוספים.
איפה המשרד למפעלי ההתיישבות ? איפה הוא מתחבא ? למי פתרונים ? 107530
חלק חשוב ביותר בבנית התקציב (אני משער שלא רק עכשיו ולא רק פה) הוא ההסתרה של התקציב האמיתי מהציבור הרחב. אותו עניין מתוקצב מכמה כיוונים וזה מקשה על מעקב של כמה כסף מגיע בסופו של דבר למקום מסוים.
החזרי חובות 107025
לא יודע, ממה שאני קראתי בקישור, החזר החובות הוא 94.6 מיליארד ש"ח, שהם 33.6%. למעלה מכפול מתקציב הבטחון.
לגבי מי שכתב למעלה שנסיים את חובותינו - מדינה לעולם לא יוצאת מהחזר חובות, כמו כל עסק נורמלי.
חלק גדול מההכנסות כל שנה מגיע מאג"ח ומהלוואות שנועדו למעשה לתקציב.
החכמה היא להצליח לשמור בטווח הארוך את השלמי החובות ברמה סבירה מתוך התקציב.
עוד משהו 107026
צריך גם להגיד, שתקציב הבטחון ממומן בחלקו על ידי כספי סיוע אמריקניים, שאינם יכולים לשמש לשום מטרה אחרת.
לכן, מעשית, נטל התקציב של משרד הבטחון קטן יותר (הוא לוקח מכספי התקציב החופשיים למימוש "רק" 28.36 מיליארד דולר).
ועוד הערה בנוגע לחובות 107028
על פי עיקרי הצעת התקציב, הכנסות המדינה ממיסים הן פחות מ-‏160 מיליארד שקל. שאר סכום העתק לתקציב (למעלה ממאה ועשרה מיליארד ש"ח) הוא למעשה הכנסות שבשנים הבאות נחזיר עליהם חובות - אג"ח, הלוואות וכיוצא בזאת.
כפי שניתן לראות, אנחנו "מרוויחים" מספר עשרות מיליארדים בסיכום כולל של החובות - כלומר - ההכנסות שנאלץ להחזיר בעתיד גבוהות מההוצאות שיש לנו עכשיו.
כמובן, שההוצאות ילכו ויגדלו בשנים הבאות. העניין הוא, שבונים על זה שגם תקציב המדינה ילך ויגדל (בדגשד על ההכנסות ממיסים) ואז למעשה כל הזמן נהיה במצב בו אנחנו:
א. לווים בסכומים הולכים וגדלים כל שנה בצורות שונות על מנת להחזיק תקציב גדול.
ב. מחזירים סכום הולך וגדל כל שנה, בגלל (א).
ג. בגלל (א) ובגלל צמיחה משקית המגדילה את ההכנסה ממיסים, יחסו של (ב) בתקציב המדינה נשאר פחות או יותר זהה, ובשאיפה קטן.
הבעיה היא, שלא תמיד התקציב גדל, ואם חווים משברים כלכליים חדים ופתאומיים (ארגנטינה, ה-"נמרים" האסיתיים בשנות ה-‏90 ועוד), נתקעים במצב בו מצד אחד כמעט כל התקציב מיועד להחזר חובות, ומצד שני אף גוף לא מסכים להלוות כסף (וגם האג"ח פתאום לא כל כך מבוקש...). מה עושים אז? פונים לבנק העולמי/קרן המטבע העולמית בבקשה לסיוע.
ועוד הערה בנוגע לחובות 107033
על זה בדיוק כל הדיבור על דירוג האשראי של ישראל - אם הצפי הוא שהצמיחה של ישראל תאפשר לה להמשיך להחזיר את החובות (בלי לפגוע בכלכלה), דירוג האשראי גבוה. אם הצפי הוא שהיא תתקשה להחזיר אותם - דירוג האשראי נמוך, ואז למדינה קשה יותר להשיג הלוואות.
ואז, בקרן המטבע העולמית 107532
ואז, כשמגיעים לקרן המטבע העולמית בלי אגורה שחוקה בכיס, מורידים את המכנסיים...
שזה בעצם קצת אבסורד, כי מדינות שמגיעות לפתחה של הקרן לא נמצאות במצב כ''כ טוב...
אני מוכן להתחייב 107087
מה זה בעצם "הרשאה להתחייבות", להבדיל מתקציב סתם?
אני מוכן להתחייב 107112
אם אני מבין נכון - הרשאה לחתום על חוזים לפיהם המשרד מתחייב כי יעביר תשלומים בעתיד, על-סמך תקציבים עתידיים.
הוצאות התקציב למשרד הרה''מ 107120
קראתי חלק מההסבר שניתן שם ומצאתי חלקים שאותם ניתן לדחות ועל ידי כך לנתב כסף חשוב למקומות אחרים. למשל שדרוג ציוד משרדי והוצאת ספרי הנצחה- שני תחומים שבסופו של דבר מגיעים למאות אלפי שקלים ואולי יותר, וזה רק מההתחלה. אני בטוח שאם אקרא את כל חלוקת הכספים אני אגלה שאפשר להגיע לבזבוז של מיליארדים שניתן וצריך לדחות ואף לבטל בתקופה כזאת.
תקציב לא אמור לעודד צמיחה 107138
ההנחה שתקציב המדינה אמור לעודד צמיחה לא הוכחה מעולם בכל הקשור לתקציב הזה. תפקידו של התקציב הזה הוא בעיקר שימור המיתון הקיים (שרון מצטיין בשימור מצבים - כלומר דירדורם באופן איטי לעבר שומקום).
לפרטים נוספים, אפנה אתכם למאמרה (הוא קצת מתלהם, אבל מציג את המשבר בבהירות) של אסתר אלכסנדר במעריב
תקציב לא אמור לעודד צמיחה 107168
אני לא כלכלנית, אבל כמה דברים מפריעים לי במאמר:

1. "הכסף מקיצוץ משכורות לא נעלם, זה נשאר אצל בעלי ההון בכיס". אני לא בטוחה שבאמת קיים "חוק שימור הכסף" כפי שהמאמר מציג זאת. למשל כאשר ערך של חברה יורד ומניותיה בבורסה צונחות, בעלי המניות מפסידים כסף, אך נראה שהכסף לא עובר לשום מקום. הוא פשוט נעלם.
כאשר החברה בקשיים, המכירות יורדות, החברה בסכנה של העדר רווחיות ונאלצת לפטר עובדים. האם הכסף מהפיטורים הולך לבעלי החברה? אפשר להגיד שכן, אבל באותה מידה אפשר גם להגיד שהכסף הולך לספקים מהם החברה קונה חומרי גלם (ובגלל הפיטורים עדיין יש לה כסף לשלם), ייתכן גם שהכסף הולך לעובדי הספקים. ייתכן גם שהכסף הולך בכלל לציבור הלקוחות שעכשיו יכול לקנות יותר מוצרים בפחות כסף.

2. "למה לא לעשות גירעון של 5%?", גירעון הוא בעצם חובות של הממשלה, לא? אז כמו שכל משק בית מאוזן מעדיף פחות חובות, כי לטווח ארוך זה חוסך כסף, הגיוני שגם תקציב המדינה יעבוד באופן דומה. יותר חובות זה יותר כסף שילך בעתיד להחזרתן.
גם המילים "דירוג אשראי" קשורות איכשהו לנושא.

3. "גלובליזציה זה טוב רק לבעלי ההון". האמנם? נראה לי שתחרות מחו"ל ללא מכסי מגן ליצרנים מקומיים טובה גם לקהל הלקוחות שנהנים מהתחרות, ומהמבחר הרחב והמחירים הנמוכים שמגיעים בעקבותיה.
תקציב לא אמור לעודד צמיחה 107655
לשאלותיך.
אתחיל מהסוף להתחלה.
3. העסק עובד פחות או יותר כך: תאגיד גדול מאד (ניקח כדוגמא את ענף המלט), חודר לשוק. הוא מוכר במכירי הפסד במשך תקופה מאד ארוכה. בשלב הזה הצרכן מרוויח. השוק המקומי לא מסוגל לעמוד בהפסדים לאורך זמן ואז הוא קורס, נסגרים מפעלים ומפטרים עובדים. אז התאגיד הגדול יכול להחזיר את המחיר למחיר השוק, אבל אין לו מתחרים מקומיים. זה לא טוב לפועלים שפוטרו, זה לא עוזר לצרכן וזה פוגע במדינה (יחס יבוא-יצוא וכד'). מכסי המגן מונעים קריסה של התעשייה המקומית ולכן למשל ארה"ב הטילה מכסי מגן על תעשיית הפלדה כדי להגן על העובדים ועל העצמאות שלה כמדינה.
2. משק בית מנוהל אחרת לחלוטין מכלכלה של מדינה. אם כבר, תשווי את כלכלת המדינה לכלכלה של חברה. חברה עסקית שתדאג כל הזמן לתקציב מאוזן, ולא תיקח הלוואות, ולא תשקיע במחקר ופיתוח ובתשתיות מתקדמות, ולא תבנה מפעלים מתקדמים, לא תשרוד לאורך זמן. זהו לא גרעון שנובע מתקלה, אלא מחשיבה לטווח הרחוק. כנ"ל לגבי מדינה. הגרעון צריך להיות מופנה לפיתוח ותשתיות. חברה פונה לבנשקים והמשק מתפתח מהעובדה שהבנקים מאשרים הלואות ענק לפיתוח. בנוסף, חשוב להדגיש שמשפחה היא גוף יציב - המדינה כל הזמן גדלה (עליה וילודה) ולכן, אם תשמור על איזון היום, היא לא תהיה מסוגלת להאכיל את הילדים של המחר.
1. את צודקת, כשאת אומרת שמרבית הכסף שקיים בעולם הוא פיקטיבי. למשל, כשבועת מניות ההי-טק התפוצצה הרבה מאד כסף פשוט נעלם. זה נכון לגבי הרבה מאד כסף שהוא פשוט פיקטיבי. אבל...
יש גם כסף ממשי - כסף שמקבלים במשכורת, כסף שהממשלה מנפיקה, כסף שמישהו מקבל כשהוא מוכר מפעל. כסף מרווחים.
מילת המפתח היא רווחים. בעל ההון תמיד שומר לעצמו רווח. כדי לשמור על הרווח הוא יפטר עובדים. שימי לב - גם כשחברות ובנקים מפסידים מיליונים, בעלי החברה ממשיכים לקבל דיווידנדים ושכר. כשחברת תקשורת פושטת את הרגל, מי שיבוא לחלץ אותה היא המדינה. בעלי החברה לא יכניסו שקל מכיסם ואף אחד לא ידרוש זאת מהם.
בכל דיסק שיצוא יש אחוז שהולך לזמר ולבעל חנות המוזיקה ולעטיפה. רובו המכריע הולך לרווח - למפיץ ולחברת ההפקה. הכסף הקטן הולך להרבה אנשים. הכסף הגדול הולך לרווח לבעלי ההון.
תקציב לא אמור לעודד צמיחה 107700
3. הבנתי את התאוריה, אבל קשה לי לראות אותה מתרגמת למציאות שאני מכירה.
חנויות ענק כמו "הום סנטר" ו "איקאה" מאפשרות לראשונה לזוג צעיר לרהט בית במחיר סביר. לפני זה, פשוט לא היתה אפשרות כזו. אמנם בישראל איקאה היא חנות חדשה, אבל בארה"ב היא קיימת כבר 20 שנה, ועדיין מחיריה נמוכים להדהים. כניסתה לשוק בהחלט תרמה רבות לאיכות החיים שלי.

2. אני עדיין לא רואה את ההיגיון. כמעט כל חברה שקיימת 50 שנה (כמו מדינת ישראל) מנהלת תקציב מאוזן, שאינו גרעוני. אף חברה לא מחזיקה גרעון קבוע, כי בשלב כלשהו היא הייתה פשוט נסגרת. באיזשהו שלב צריך שההכנסות יכסו את ההוצאות. יתכן שיש מצבים ובהם כדי לנצל היזדמנות כלשהי אין ברירה אלא להכנס לחוב, אבל למה חייבים להיות במצב תמידי של גרעון?

1. כאן העלת לא מעט נקודות מעניינות.
בעל ההון אכן שואף שיהיה לו מקסימום רווח, אך שם לב שגם לעובדים יש אינטרס שהחברה לא תפסיד (כלומר לשמור על הרווח). למעשה הדיון הוא באיזו רמה הרווח צריך להשמר. בתחום זה אני מסכימה שניתן לנהל חברות בצורות יותר מוסריות או פחות. חברתי עובדת בחברת תעופה. כ6 חודשים לפני שהתחילו לפטר דיילות, הורידו את המשכורות של כל המנהלים ב20%. זו דוגמא לדרך מוסרית יותר לניהול החברה.
אני מסכימה שהעובדה שהמדינה מזדרזת לחלץ חברות תוך חלוקת כספי הציבור, לחברות שיש להן הון עצמי לא מועט זו שערוריה.
אכן, רוב הרווח מדיסק הולך לחברת ההפצה, אבל צריך גם לקחת בחשבון שחברת ההפצה נושאת בסיכון של דיסקים שלא יצליחו. המוזיקאי ובעל החנות הם לא אלו שממנים מאות-אלפי דיסקים שהודפסו אבל אף אחד לא מקשיב להם.
יש הגיון שהתגמול הגדול ילך לאלו שלוקחים את הסיכון הכלכלי הגדול ביותר. גם בשוק ההון, ככל שהסיכון גדול יותר, גם פוטנציאל הרווח עולה. וכך גם במשחקי מזל.
המסתכנים בע''מ 107828
משהו שכתבתי בהקשר אחר (תגובה 9462):
"הרי, כידוע, משכורתו האגדית מגיעה לו בגלל הסיכון שהוא נוטל. שהרי השקעתו עלולה להיכשל, ואז, מסתמא, ימצא עצמו בבית התמחוי, בין כל המוני אנשי העסקים שהשקעתם נכשלה והם הגיעו לפת לחם."
המסתכנים בע''מ 107832
א. אני לא מדברת על סיכון אישי (כמו הסיכון של לגור בחברון). אבל נניח כל הדפסת והפצת דיסק עולה 10 שקל. ונניח דיסק אחד מ10 מצליח. הרי שמן הסתם כדי לשמור על רווחיות (והסיכוי להפסיד כסף - הוא הסיכון עליו דיברתי) הוא צריך לגבות על דיסק מוצלח 100 שקל, כדי לכסות את כל ההוצאות. לא רק של הדיסק שנמכר אלא גם של הדיסקים שלא נמכרו.

ב. אנשי עסקים כושלים מגיעים לפת לחם. לרוב אתה לא שומע עליהם בחדשות, כי משוחרר טרי שלקח הלוואה וניסה לפתוח פאב בת"א והפאב נכשל, זו לא ידיעה סקסית, אבל זה קורה הרבה.
המסתכנים בע''מ 107866
ב. משוחררים שלקחו הלוואה ופתחו פאב בת''א מגיעים לפת לחם. בעלי מפעלים וחברות גדולות, שקיבלו מענק גדול מהממשלה לפתוח חברה באיזור פיתוח ואחרי חמש שנים סגרו את המפעל והלכו הביתה, לא.
המסתכנים בע''מ 107880
א. במצב הזה לא מדובר על סיכון, מצידו של המדפיס-מפיץ. בכל דיסק נתון יש לו סיכון, אבל בראיה כוללת שלו הוא בטוח (וגם הרווח שלו, לפי המודל הזה, לא יכול להיות גדול מדי).

ב. משוחרר טרי שניסה לפתוח פאב הוא עצמאי קטן, לא בעל הון. אני לא מנסה לעשות כאן איזו דיכוטומיה מעניינת, אלא לרמוז על סקאלה: נראה שכשעולים במעלה סולם ההון, מפותח הפאבים אל גד זאבי, המשכורות רק עולות, והסיכון (להגיע לפת לחם) רק קטן.
המסתכנים בע''מ 107891
100 שקל?

דיסק הוא מוצר שיכול להימכר לאורך שנים, ואין לו תאריך תפוגה. לזה יש להוסיף את העובדה, שהוצאות ההדפסה (גם של דיסק וגם של ספר) קטנות פר פריט בודד ככל שמספר הפריטים המודפס גדול יותר.
המסתכנים בע''מ 107904
מספר הדיסקים שנמכרים לאורך יותר משנה הוא הרי קטן ביותר. ולכן ההשפעה שלו על המשוואה מינימלית.
הכסף הגדול הרי נמצא בדיסק הבא של בריטני, ואותו דיסק לא ימכר במשך יותר מחודש-חודשיים.
אכן ההוצאות על הפריט קטנות ככל שמספר הפריטים המודפסים קטן יותר. לא כל-כך הבנתי איך זה קשור. העלות הגדולה היא על פריטים שמודפסים ולא נמכרים.
המסתכנים בע''מ 107910
ולמה בריטני היא הדוגמה שלך? בריטני נמכרת לאורך מספר חודשים. ברי סחרוף מוכר לאורך מספר שנים. הביטלס מוכרים לאורך מספר עשורים, וכנ"ל כל אמן שנכנס לקלאסיקה (שלא לדבר על "מוזיקה קלאסית" ממש), והתחיל למכור עוד כשהיו תקליטי 78 אינץ'. כדי "להדפיס את הביטלס" (או כל אמן ותיק אחר) פשוט משתמשים בהקלטות קיימות, מקסימום עם מעט עריכה דיגיטלית, וממחזרים עד אין סוף. המחיר לצרכן נשאר אותו מחיר, ואף עולה.

כדי לקזז את מה שנראה לך כ"הפסד" על בריטני, אנא זכרי כי היא ואמנים אחרים בז'אנר שלה וז'אנרים קרובים (פופ, דאנס וגם היפ הופ) מוכרים בנוסף לדיסקים גם סינגלים - אותם להיטים שהצליחו במצעד. שיר אחד בודד, או שניים, נמכרים במחיר של שליש אלבום בערך. משתלם או לא משתלם?

לגבי מספר ההדפסות - העלות לגבי פריטים מודפסים יורדת, בין אם מכרת אותם ובין אם לא. אבל זה מאפשר לחברות מוזיקה למכור אלבום של הביטלס שהודפס לפני 8 שנים, במחיר של אלבום שהופק והודפס לפני שנה. במקרה הטוב יורידו 15 שקל מהמחיר ויקראו לזה מבצע (ואגב, המבצעים האחרונים של החברות על מוזיקה ישראלית דווקא היו קולעים מאוד - 39 שקל לדיסק לשם ריקון מדפים זה בטח לא מחיר הפסד בשבילן).
78 אינץ? 107914
וואו, היו להם פטפונים גדולים פעם.

:-)
78 אינץ? 107915
:-))))

78 סיבובים לדקה כמובן.
תקציב לא אמור לעודד צמיחה 108008
אתחיל בהתנצלות. השעה מאוחרת, אך החלטתי לנסות ולענות בקיצור, תחת הכותרת: מוטב מאוחר מאשר מאוחר יותר.
כל חברה שמחשיבה את עצמה נמצאת בגירעון תמידי שמיועד לטובת תשתיות ופיתוח. (הייתי אומר שזהו מהמאפיינים הבולטים של השיטה הקפיטליסטית - הרעב המתמיד לנצחון). משחקים חשבונאיים מאפשרים לחברה לפרוס את החוב על שנים תקציביות רבות ותחת סעיפים שונים ומשונים.
כדרך אגב, גם ההורים שלי נמצאים תמיד בגרעון: הם במינוס מתמיד, הם לוקחים הלוואה לרכב, הם לוקחים משכנתא. בלי המשכנתא והלוואות נוספות כיצד אבי יכל לקנות דירה? האם היה עליו לקבל החלטה להמשיך לגור בשכירות כדי לא להיות חייב כסף?
כנ"ל לגבי המדינה. אין סיכוי שבאמצעות קיצוץ בתשלומי ההעברה משהו ישתנה. אם, במקום לקצץ, המדינה תפתח מעונים לילדים של אמהות חד הוריות בחינם, היא גם תעסיק עובדים בבניה ותשתיות ומחנכות, וגם תכניס 120,000 אמהות חד הוריות למעגל מחפשות העבודה כי יהיה להן פתרון לילד. לצורך כך צריך להגדיל את התקציב ולא לצמצם אותו.
והערה אחרונה: מעניין מי מסתכן יותר - הפועל שיפוטר מעבודתו ויהרסו חייו, או לב לבייב ששולט בקומפלקס החברות הענקי "אפריקה ישראל" שכולל את החברה שבנתה את כביש חוצה ישראל, תחנות דלק אלון, קניון רמת אביב, 40% מ "ישראל 10" ו 170 מזקקות נפט בארה"ב.
תקציב לא אמור לעודד צמיחה 108040
עדיין לא ברור לי הרעיון של גירעון תמידי.
המטרה של מישהו בחובות (למשל המשכנתא על הדירה) תהיה לצאת מהחוב, לא להגדילו. למה המדינה לא מעוניינת לצאת מהחובות? מדוע גרעון נראה כמצב טבעי וקבוע?
אגב, מה קורה במדינות אחרות? האם כולן בגרעון?

ובנוגע לסיכון, אני מסכימה שככל שבעל הון הוא עשיר יותר סיכונו קטן. אבל אני מנחשת (וזה רק ניחוש פרוע) שחלק מבעלי ההון היום, לא התחילו כבעלי הון, ובשלב כלשהו בחיים, הם סיכנו את עתידם בהשקעה שלא רק שהייתה יכולה להכשל, אלא לרוב גם נכשלת.

אני הייתי יכולה לעזוב כיום את עבודתי (הפלוס-מינוס קבועה) לקחת הלוואה, ולנסות להקים קניון. הפוטנציאל לרווח הוא עצום, אני עשויה להפוך מסטודנטית בחובות לבעלת הון! אבל סביר יותר שאני אכשל, ואשקע בחובות עצומים לשארית חיי. כדי שמישהו יחשוב אפילו לקחת סיכון כזה, חייב להיות פוטנציאל רווח עצום, אחרת לא תהיה סיבה לעזוב את המשרה הקבועה, והיכן נהיה בלי יזמים?
תקציב לא אמור לעודד צמיחה 108086
מתוך - http://www.your-nation.com/

המדינה עם החוב החיצוני הגדול ביותר בעולם: ארה"ב (862 ביליון דולר), אחריה קנדה (253 ביליון).

לתחתונות כבר אין חובות: ברונאי, ליכטנשטיין, מאקאו, הולנד ו-טוקלאו. החל מאיי הבתולה, יש חוב חיצוני כלשהו (4.5 מיליון, במקרה שלהם).
ישראל במקום ה-‏41 עם 18.7 ביליון (לפי ספר העובדות של הCIA מ-‏98'), בין בנגלאדש לסוריה.
מממ... לא יותר סביר לבדוק את החוב כאחוז מהתל"ג? 108089
מממ... לא יותר סביר לבדוק את החוב כאחוז מהתל"ג? 108138
כמובן שכן, אבל ממש אין לי כוח לחשב את זה (ועוד לדרג אותנו יחסית למדינות אחרות!). כל מה שניסיתי להראות הוא שאין (כמעט) מדינות שאין להן חוב כלשהו.
מממ... לא יותר סביר לבדוק את החוב כאחוז מהתל"ג? 108160
אני זוכרת בע"פ מספר עובדות :
(מקוה לדייק , אך המספרים אינם רחוקים מהמציאות)
לפי הגדרת קרן המטבע העולמי מדינה שחובה החיצוני אינו עולה על 20% מהתל"ג נחשבת כ"מקור" בטוח להלוואה.
באמצע שנות השמונים היה החוב הלאומי של ישראל כ80% מהתל"ן(תל"ג בניקוי הפחת),בשנת 2000 הגיע החוב לסכ"ה 15% מהתוצר.
תקציב לא אמור לעודד צמיחה 108111
עוד נקודה:
מי שהלוה כסף לממשלת ארה"ב סביר שהוא יקבל אותו בחזרה
מי שהלוה כסף לממשלת בנגלדש מצבו קשה הרבה יותר.
משהו לא בסדר כאן 108190
איך יתכן שהחוב של ישראל הוא כ- 20 מליארד דולר, אם זה בערך החזר החובות השנתי תגובה 107025? מה הם עושים שם במשרד האוצר, משחקים במק"מים?
תקציב לא אמור לעודד צמיחה 108411
שבת שלום. גרעון הוא מצב טבעי וקבוע כי המדינה כל הזמן גדלה. הגרעון הוא השקעה לטווח רחוק. מתי ישראל לקחה עשר מיליארד דולר הלוואות מבנקים זרים? בתחילת שנות התשעים, כשהיא קלטה סדר גודל של שישים אלף עולים בחודש, מיליון וקצת עולים בשנה. בתקופה הזאת אריאל שרון כשר התשתיות בנה בקצב מטורף בכל הארץ והעלה את הגרעון לשש אחוז. העליה הרוסית (והגרעון האדיר שהיא יצרה) הביאה לפריחה הכלכלית של אמצע שנות התשעים לא פחות מתהליך השלום ומפריחת ההי-טק. בהקשר הזה ממשלת רבין היא דוגמא מצויינת לממשלה שהשקיעה כספי ענק בתשתיות, ובחינוך (ביחוד בעיירות הפיתוח ובמגזר הערבי) - מהלך שאת תוצאותיו הכלכליות זכה לקצור ביבי. את תוצאות מדיניות המיתון של שרון נספוג בעוד שנים מעכשיו.

והערה אחרונה לסיום: הייתי רוצה לחיות בעולם שבו אנשים עובדים בעבודות שמספקות אותם ומספקות להם הנאה ולא כסף. עולם בלי יזמים נשמע לי כהצעה מאד מוצלחת. במקום יזמים, שתפקידם הוא לייצר כסף, יהיו בעלי חנויות. אולי אם לא היה פוטנציאל רווח כספי עצום, אנשים היו שואלים את עצמם מה הם באמת רוצים לעשות ומה הפוטנציאל הרגשי והאנושי העצום. כמובן, שאני לא משלה את עצמי לרגע.
הערה קטנונית 108432
משרד התשתיות הומצא ב96 עקב הצורך של ביבי לתפור לשרון תיק ברגע האחרון. בראשית שנות ה-‏90 שרון היה מן הסתם שר הבינוי והשיכון.
הערה קטנונית 109357
וואלק, צודק. טעות של שעת לילה מאוחרת. קבל את התנצלותי.
כסף ממשי ועוד איך 107705
לעניין "כסף פיקטיבי" - הכסף לא נעלם. מה שנעלם הוא מחירי המניות הגבוהים.

נאמר שחברת כלום.קום הנפיקה בבורסה, במחיר מניה של 50 דולר. כבר ביום ההנפקה הראשון, עקב התלהבות המשקיעים, המניה עלתה ל- 300 דולר ונשארה שם כמה חודשים (עם עליות וירידות קלות). כשהגיע המשבר, כלום.קום ספגה אותו - והמניה ירדה מייד ‏1 ל- 40 סנט. לאן נעלמו ה- 300 (כפול מספר המניות כמובן)? לאן נעלמו 50 דולר (כנ"ל)?

התשובה: הם נעלמו רק מהמסמכים שבידי המשקיע הקטן (ובאמת בבורסה, אותו דבר יכול לעלות היום מאה שקל ומחר אלף שקל, ואף שטרות לא יחליפו ידיים).

אבל בפועל, החברה גייסה כסף בבורסה - לא סתם קוראים לזה כך. אותו מחיר של 300 דולר נתן בידיה כסף ממשי, וגם איפשר לה לבצע פעולות פיננסיות ולהתחייב להוצאות שונות, חלקם בתשלומים במניות (מה שהיה מקובל בתקופת הבועה). היא שכרה עוד עובדים, הגדילה את ההוצאות ובזבזה הרבה. הכסף שהיא הוציאה בזמן רווחתה לא נעלם כלל וכלל, אלא הלך לכמה מקורות, ואלה הם:

1. "אדריכלי הבועה" - בנק ההשקעות ששימש כחתם בהנפקה, חברת הייעוץ שהוציאה דו"ח מחמיא, ארוחות ערב עם האנליסט שסיקר בהמלצת "קנייה חזקה" (גם אם החברה לא שילמה לו ישירות, שילם בנק ההשקעות המעסיק אותו, שקיבל ממנה הון).

2. נותני שירותים - נדל"ן משרדי, מעצבי פנים, חברות רכב, חברות קייטרינג, יצרני בגדים יקרים, בעלי מסעדות ומלונות, חברות תעופה, בתי דפוס (כרטיסי ביקור, ברושורים), מעצבי אתרים וכולי.

3. עובדים ומנהלים - כמובן, חלק במזומן וחלק באופציות.

4. סעיף "פיתוח עסקי" - כלום.קום שיווקה אוויר בצנצנות, ולכן רכשה המון אוויר והמון צנצנות, עם תוויות יפות ומכסה יוקרתי, כדי שמיליוני הלקוחות לא יאוכזבו. בפועל, מכרה בשתי שנות פעילותה 15 צנצנות, אחת בלי מכסה ושתיים עם תווית מהודרת. שאר המלאי המתין במחסנים, זוללי כסף ידועים.

כל האנשים והסעיפים האלה קיבלו כסף ממשי, שאותו אחזו ביד והעבירו הלאה. זה נחשב כסף טוב, גם מניות כלום.קום נחשבו סחורה עוברת לסוחר, כיוון שהאמונה בימי הבועה היתה, שכלום.קום עוד תכניס כסף ותצדיק את ההשקעה. כשהבועה התנפצה, מה שהתנפץ היה האמונה ביכולתה של כלום.קום לייצר הכנסות בעתיד - ואז, הופה, יצאה לבנה אחת וכל המבנה התמוטט.

1 הירידה ל- 40 סנט מן הסתם לא קרתה "מייד", אלא היתה תהליך של כמה שבועות ואולי אפילו חודשים.
כסף ממשי ועוד איך 107706
ורק לחדד עוד יותר - הכסף שגברת ג'קסון מסינסינטי השקיעה בכלום.קום בשנת 1999 אולי "נעלם" מידיה של הגברת, אבל אין ספק שהוא שוכן לבטח במקום ידוע אחר.
כסף ממשי ועוד איך 107756
גב' ג'קסון נכנסה מוקדם (כלום.קום היא חברה של האחיין של השכנה), ולכן קנתה מניות ב-‏50 דולצ'ים. המניות ישבו אצלה בבוידעם כמה חודשים, ובינתיים, הבורסה השתגעה סביב כלום.קום, וערכן של המניות עלה ל-‏300 דולצ'ים. שמחה גב' ג'קסון ואמרה - הו! יש לי מניות בשווי 300 דולצ'ים! אצא לי השוקה ואקנה לי ואזה נאה. כעבור שבועיים, עם קול "פופ" חלוש, התפוצצה הבועה של כלום.קום, וגב' ג'קסון נותרה עם ואזה נאה, וחתיכת נייר ששווה 40 צנטים עלובים. לאיפה נעלם הכסף שהיה לה לפני שבועיים? נגוז. לא היה אף פעם, למעשה. פיקטיבי. צר לי, גב' ג'קסון, באמת באמת. בפעם הבאה תלמדי שלא לסמוך על כסף פיקטיבי. לעולם לעולם לא.
כסף ממשי ועוד איך 107764
ברור, ברור. אם גברת ג'קסון התחייבה לשלם על הוואזה בתשלומים, בעוד שהמניות שלה תופחות בחשבון, היא נפלה חזק - כמו שרבים אחרים נפלו עם התפוצצות הבועה. למעשה, המשקיעים הקטנים הם המגזר שנפגע הכי הרבה מהנפילה - לא החברות עצמן, שהסתמכו על כסף של אחרים.

אבל הכסף, בזמן שהיה כסף, החליף ידיים. אם חברה קרסה, הכסף שנשאר אצלה (שהיה שייך פעם לגברת ג'קסון) שימש לכיסוי חובות, למחיקת החברה וכולי. והרי כבודו יודע שמניות שוות רק על הנייר. האנשים הממולחים (או ממוזלים) יותר של עידן הבועה פשוט פדו את הניירות האלה לפני הזמן.
כסף ממשי ועוד איך 107952
המצב בו כסף נעלם בצד אחד מופיע תמיד בצד אחר אינו לגמרי מדויק.
בראשית המאה העשרים בזמן השפל הגדול נעלמו מאות אלפי מיליונים של דולרים (סכום אסטרונומי בהתחשב בתקופה) ל"חור השחור" מבלי שיופיעו ב"חור לבן" אחר כלשהו.

עד כמה שידוע לי זה היה בערך כך :התמוטטות מסיבית של חברות כמעט בכל תחום , הציבור עומד בתור לבנקים כדי להציל את יתרת כספו , הבנקים לא חויבו באותה תקופה לשמור על יחס רזרבה נורמלי ולכן אינם יכולים לעמוד בדרישות לפדיון פקדונות העו"ש וכמובן לפדיון השקעות וחסכונות.
במשך שנים אח"כ לא מצליחה היד הנעלמה של הקפטיליזם לייצב את המשק ואח"כ נולד מודל קיינס , ישנה התערבות ממשלתית (של הנשיא פורד,כמדומני) וההמשך ידוע מספרי ההיסטוריה).

למעשה,גם בלי הדוגמא של השפל הכלכלי קיים המושג "כמות הכסף" המתייחס לכמות הרזרבות בתוספת למזומן בידי ציבור.
הנשיא היה רוזוולט 107969
פרנקלין ד. רוזוולט, אחיינו של טדי רוזוולט (שהיה נשיא אחר).
פ.ד. רוזוולט היא נשיא בין 1933 לבין 1945 (אז הוא מת).
פורד היה הנשיא שהחליף את ניקסון כשהאחרון התפטר והיה נשיא בין 74 (נדמה לי שאז התפטר ניקסון) לבין 77, אז החל קרטר את כהונתו כנשיא.
פורד הוא הנשיא האמריקני היחיד שלא נבחר כנשיא או כסגן נשיא.
תקציב לא אמור לעודד צמיחה 107750
רק לגבי הסעיף האחרון (או הראשון... נו - סעיף 1): רווח הוא ההפרש בין ההוצאות להכנסות. לכן, כל אגורה שמקבל היוצר מעבר למה שהוא השקיע, זה רווח. כל שקל שמקבל כל פועל, הוא רווח. עבורו. עבור המעסיק של הפועל - זה הוצאה. הרווח של אדם אחד (משכורת) הוא הוצאה של אדם אחר (מעסיק). לכן לא ברור לי למה אתה שומר את מושג הרווח אך ורק ל"בעלי ההון".
או שלדעתך המנהלים של חברת ההפצה לא צריכים לקבל משכורת עבור עבודתם?
לרוע המזל 107867
היוצר בד''כ מקבל פחות ממה שהשקיע, והרווח שלו שלילי, בעוד שכל שאר הגורמים שומרים רווח חיובי (לפחות ככה זה עובד בהוצאת ספרים)
לרוע המזל 107924
אתה מדבר על הוצאה פרטית, אולי. מה דוד גרוסמן השקיע בספר האחרון שלו (חוץ מדיזו"ד‏1, כמובן)?
נראה לי בלתי סביר שהכלל לגבי ספרים (מצליחים ברמה זו או אחרת) הוא שהיוצר מקבל פחות ממה שהשקיע. למה היוצרים ממשיכים לפרסם ספרים? שישימו את היצירות שלהם בבמה חדשה חינם וילכו להרוויח כסף ממשהו אחר...

1 דם יזע ודמעות
לרוע המזל 107926
דם יזע ודמעות = זמן עבודה, בחודשים ושנים.

ובתור אחד שחושב שאמנות מודרנית זה לא משהו, אתה לא מפתיע אותי בכלל.
למה היוצרים ממשיכים להוציא ספרים? 107940
שאלה אישית לפתיחה: כשאתה רוצה לקרוא/לשמוע משהו, אתה נכנס לבמה חדשה?
אני מניח שלא. וגם אני לא. בעיקר *בגלל* שבמה חדשה היא ג'ונגל שבו כל אחד יכול לפרסם. מה חסר לנו? עריכה. מישהו שיקבע מה טוב ומה פחות טוב.
מערכת הפרסום של ספר כוללת כמה רמות של סינון ועריכה מסוג זה. ראשית, ההוצאות עצמן, לאחר מכן מבקרי הספרות בעיתונות, ובהמשך חנויות הספרים (הקובעות מה ייכנס לחלון הראווה).
בישראל (כפי שכבר כתבתי בהודעה אחרת) מערכת הסינון החזקה ביותר היא משום מה המכירה הקמעונאית, שנשלטת ע"י רשתות חנויות ספרים גדולות. הקריטריונים שהם מציבים לשיפוט אינם בד"כ קריטריונים של איכות ספרותית מכל סוג שהוא. למעשה, שליטתן של חנויות מסוימות בשוק מאפשר להן להכתיב איזה קריטריונים שרק יירצו לגבי הסינון. במקביל, על פעולת הסינון (והמכירה) גובות החנויות אחוז גבוה מאוד מעלותו של הספר לצרכן.
הסינון שמופעל בחנויות מורכב מקריטריונים כגון שערורייתיות הספר, מוכרות המחבר [מכתיבה או מתחומים אחרים], קשרים לטלוויזיה וסרטים, וכד'. הרווח שלהן הוא הכי מובטח בשוק, שכן הן מנצלות את כוחן כדי לדאוג שיהיה מבחר קטן של "כותרים מצליחים". התוצאה יוצרת פירמידה גם ברמות הבאות, המובילה לכך שבעוד דויד גרוסמן, מאיר שלו, א. ב. יהושע ועוד חמישה-שישה מקבלים אכן תמורה לעמלם, הרוב הגדול של היוצרים מרוויח מהכתיבה סכומים זעומים ביחס לזמן ההשקעה, ורבים מהם אינם מרוויחים כלל.
צריך לשים לב שאת הסיכון העיקרי של אי-הצלחת ספר לוקחות ההוצאות ולא החנויות, מכיוון שהשקעה הראשונית בהדפסת פריטים היא מצידן( הוצאות רבות (בעיקר קטנות) דורשות מהיוצר, בעיקר אם מדובר בספרו הראשון, להשתתף בהשקעה זו וכך לקחת על עצמו סיכון. לעתים קרובות אין קשר בין דרישה זו לבין איכות הספר בעיני ההוצאה. כלומר, גם אם היצירה היא טובה מספיק כדי שהיא תגיע לקהל לאחר הסינון של ההוצאות, היוצר עלול לא להרוויח ואף להפסיד.)
בסיפור הזה, בעלי ההון העוסקים במסחר ואינם מייצרים דבר, זוכים לרווחים גבוהים תוך כדי כך שהם מקטינים את השוק ויוצרים פערים תלולים בחלוקת ההכנסות בין היוצרים. בעלי הוצאות הספרים, שמקיעים ולוקחים סיכון, מרוויחים פחות. ואילו הכותבים, שבצעו את הייצור הראשוני של העבודה, מקבלים לעתים קרובות כלום למרות שפעמים רבות הם לוקחים סיכון גבוה יותר מ'סטימצקי'.
צ'מע ספור 107942
פעם, לפני הרבה שנים, כאשר הייתי צעיר ויפה (טוב, נו, רק צעיר), עבדתי באופן זמני (לפני תחילת הלמודים, משהו כמו 3-4 חדשים) במחלקת אחזקה מכנית של תחנת הכח בחיפה. בעיקרון הייתי זה שסוחב את הארגז כלים למסגרים או המכונאים (מה שנקרא "עוזר" או "עובד בלתי מקצועי"), אבל לא בזה העניין.
יום אחד התבקשתי להשאר לאחר שעות העבודה, כדי לבצע עבודה נוספת. התבקשתי להתיצב בבית מלאכה מסוים, ולקבל שם הוראות. מה שקיבלתי שם היה הכריך שחולק לעובדים שעות נוספות, כוס קפה, והנחיה בסגנון "שב תנוח בינתיים". בקיצור, הבינתיים הזה התמשך ללמעלה מחמש שעות, אשר עברו משעות נוספות ב125% ל150%, והתקדמו לכוון שעות לילה. כאשר אמרתי (לממונים עלי) שלא נעים לי, משלמים לי הרבה (יחסית) ואני לא עושה שום דבר בתמורה, נעניתי במשפט המחץ: "כאן לא משלמים לך בשביל העבודה שאתה עושה, אלא בשביל הזמן שאתה משקיע. אם בנוסף לכך גם תעבוד, אז תקבל גם פרמיה".
אז נכון, לא כל מקום עבודה זה חברת חשמל, ובכל זאת: עובד מתוגמל עבור הזמן שהוא משקיע בעבודה. (או כמו שהאמריקאים אוהבים לומר טיים איז זמן). נכון שמצפים ממנו לתפוקה כלשהיא בזמן זה, אבל מתגמלים אותו עבור הזמן שהוא משקיע, וזמנו של דוד גרוסמן, שווה לא פחות מזמנו של פקיד מחלקת המים בעירית זרנוגה עילית.

________
בדיעבד, למרות ההנאה לחבוט בחברת חשמל, אותה המתנה היתה שיקול נכון מבחיה עסקית, שכן היה עלי לפרק פיגום מיד עם סיום עבודות רתוך בדוד הקיטור, על מנת שניתן יהיה להפעיל את הטורבינה מוקדם ככל האפשר.
צ'מע ספור 108092
פעם, כשהייתי צעיר ויפה (טוב, לפני שלושה חודשים), עבדתי במגזין כלכלי מסויים כפרילנסר. במסגרת עבודתי שם אני מקבל משימה כלשהי, ומשלמים לי לפי מספר המילים שמתפרסמות (לאחר עריכה). המשימות שקיבלתי היו שונות אחת מהשניה. פעם אחת, הייתי צריך ללכת לראיין אנשים מחברה שעובדת פה בירושלים. בשביל הכתבה הזאת השקעתי נטו בערך חמש-שש שעות, 1400 מילה (שזה פחות או יותר 1400 ש"ח לפני מס). כתבה אחרת עסקה במחקר בתאי גזע בישראל, והייתי צריך לראיין חוקרים פה בירושלים, בטכניון ובמכון ויצמן. נטו עבודה (כולל נסיעות, טלפונים לאנליסטים ושאר בננות) משהו בסביבות ה-‏15 שעות. 1400 מילה, 1400 ש"ח.
באופן כללי, זה המצב בכתיבה. זה נכון גם לגבי עיתונאים ביומונים - ראש המשרד במשרד פה בפיננשל טיימס מקבל ריטיינר, שזה תשלום חודשי עבור הזמן שלו, אבל עיקר המשכורת באה פר מילה שהוא מפרסם. פרילנסרים מקבלים תשלום אך ורק עבור המילים שהם כותבים.
הרי זה יהיה בלתי הגיוני שטרי פראטצ'ט, שמוציא ספר כל חצי שנה ומוכר במיליונים, ירוויח פחות מאשר סופר שעובד על ספר אחד במשך ארבע ושנים ואז מוכר 5000 עותקים.

עם כל הכבוד לחברת החשמל, יש הבדל בין פועל לבין סופר (בין אם של ספרים ובין אם של עיתון). בקרב סופרים, הזמן בכלל לא חשוב - אם הם עובדים חצי שעה ביום ומסיימים ספר אחרי נטו של 3 שעות, או אם הם עובדים 10 שעות ביום ומוציאים ספר כעבור שנה - זה לא משנה. את פרנקנשטיין מרי שלי כתבה בשעות ספורות, וזה בכלל לא קשור לאיכות הספר. אם אני אפרסם ספר של הסיפורים הקצרים שלי, זה יהיה פרי עבודה של 7-8 שנים (נכון להיום), אבל אני לא אצפה לתמורה בהתאם לזמן שהושקע, אלא בהתאם להצלחה המסחרית של הספר. חיים קשים.
צ'מע ספור 108098
נכון.
כל קבלן, או פרילנסר או חברה קבלנית גובים תשלום לפי התמורה שהם מספקים.
אבל
כשהם באים לתמחר את המוצר אותו הם מוכרים, ולא משנה אם מדובר בנעלי בלט, קירות מסוידים (לא כולל הקירות), שרותי הנדסה או קובץ ספורים, ברשימת העלויות אשר הם לוקחים בחשבון על מנת לתמחר את המוצר, כלולים פרט לבד ממנו מיצרים את הנעליים, הסיד, הבלאי של המברשות והסולמות, ניר, דיו פלוס זה וזה, גם מרכיב, שהוא לא כל כך שולי בתמחור, שנקרא ''שכר עבודה''.
צ'מע ספור 108139
אבל זה רק במקרים שהם צריכים לשלם "שכר עבודה" לאנשים, לפי שעות. אז קבלן מעסיק פועלים שהוא צריך לשלם להם לפי שעה, ולא (רק) לפי תפוקה. אבל מה עם הסופר שלנו? אצלו כל השכר הוא "שכר עבודה" - אין לו חומרי גלם, והבלאי של המקלדת הוא לא ממש משהו שאפשר לתמחר. העובדה הפשוטה היא שעיתונאים מקבלים תשלום לפי תפוקה בלבד (מילים), ולא לפי שום דבר אחר. אין סיבה שסופרים יקבלו תמורה בצורה אחרת.
אין ויכוח 108141
על כך שסופרים (אשר עובדים כעצמאיים ולא כשכירים), יקבלו תמורה לפי תפוקה, ועדיין, על מנת להשיג תפוקה עליהם להשקיע אמצעי ייצור (קרי שעות עבודה), אשר הינם משאב בעל ערך כלכלי, וכך יש להתיחס אליו.
לרוע המזל 107977
יצירה היא צורך, ולכן היוצר ייצור גם כשהוא לא מתעשר מזה. הוא לא רוצה להיות ב"במה חדשה" עם האחיין של השכנה שלו, הוא צריך את ההכרה, את הקוראים המכוונים ולא המזדמנים. כמה אמנים אתה מכיר שמתו עניים? אני מכירה הרבה.

זה לא סוד שהיצירה לא תגווע כשלא יהיה לה כסף, והידע הזה מנוצל לרעת היוצרים.

(גילית הוציאה ספר והיא עניה כשהייתה)
לרוע המזל 108095
כמובן. יש אפילו אנשים שמשלמים עשרות אלפי שקלים עבור הוצאה עצמית של ספר שאף אחד לא יקרא בחיים.
אבל גם יש המון אנשים שמצלמים סרטים שאף אחד לא רואה, או מקליטים מוזיקה שאף אחד לא ישמע. כאמור - אם מישהו לא מצליח להתפרנס מכתיבה, לא אמרתי שיפסיק לכתוב, אמרתי שיפסיק לראות בכתיבה את המקצוע הראשי שלו, ילך לעסוק במשהו אחר וישאיר את הכתיבה כתחביב לשעות הפנאי. בערך כמו שאני עם שירה...
לרוע המזל 108135
תשמע, אם מישהו חי יצירה למה שהוא לא יתוגמל על זה?
לכל פריק מחשבים יש, בפוטנציה, אפשרות של מימוש עצמי טוטאלי- לעשות מה שאתה טוב בו ולהרוויח מזה כסף. כולם יוצאים נשכרים. לפריקים של שירה אין את האפשרות הזו, היא פשוט לא קיימת. למה? בין היתר כי פריק מחשבים לא יתכנת שום תוכנה עבור כלום דוט.קום אם לא ישלמו לו, ופריק של שירה יכתוב תמיד, ותמיד יתאמץ לפרסם. היצע וביקוש, ניצול משאבים שיתקיימו בכל מקרה.
אם למישהו לא מצליח אז סבבה, קורה. אבל זו צריכה להיות לפחות אופציה. אתה חושב שנתן זך משתכר מספיק למחייתו משירה? והאם הוא לא תרם תרומה נאה לחברה הישראלית?
"משורר" אמור להיות מקצוע, ממש כמו "מהנדס". היו תקופות בהן זה היה המצב. אני לא חושבת שיהודה עמיחי, למשל, אמור היה להשאיר את כתיבתו כתחביב לשעות הערב, משל הייתה איסוף מפיות או בולים.
יש הרבה אנשים שמפתחים תוכנות שמאבדות רלוונטיות בערך יום אחרי הפיתוח ולא קונים אותן או משתמשים בהן, אפילו חינם. האם היה עולה על דעתך לומר להם שהם לא יקבלו משכורת בעד זה?
לרוע המזל 108163
למה שכן יתוגמל על זה?
לא יודע איזה פריקים של מחשבים את מכירה, אבל הרבה מתכנתים שאני מכיר לא ממש נהנים מהעבודה שלהם. כן, הם אוהבים לתכנת, אבל הם לא אוהבים את המשימות המשממימות שמוטלות עליהם עבור תשלום. את התכנות ה"כיפי" שלהם הם עושים בשעות הפנאי. מצד שני, יש גם אנשים כמו טל, שכותבים מנוע עבור אתרים איזוטריים בלי תשלום, ולא מפסיקים להתלונן על זה.‏1
משורר אולי אמור להיות מקצוע, אבל אם אין לקוחות, אז בפני מי בדיוק את מתלוננת? אין מה לעשות עם שירה. בעסה. חיים קשים. פעם מי שידע להלחם בחרב הייתה מובטחת לו קריירה מוצלחת (אם כי לאו דווקא ארוכה) ואולי אפילו איזה תואר אבירות. היום, אדם שיודע להלחם עם חרב יכול מקסימום ללכת לתחרויות סיף - גם זה לא ממש מקצוע מכניס בארצנו. אז מה הוא עושה? הולך כל יום לעבודה, ובזמנו הפנוי נהנה מהספורט החביב עליו.

אדם שמפתח תוכנה בגלל שנתבקש לפתח אותו - אכן צריך לשלם לו, כי הוא נשכר כדי לכתוב תוכנה, ולא כדי למכור אותה. אבל אם אדם כותב תוכנה מרצונו החופשי ואף אחד לא קונה אותה, האם לדעתך מישהו צריך לשלם לו על כך?

1 סתם, טל, מת עליך! (:
''אין מה לעשות עם שירה'' 108273
יש פה שתי שאלות נפרדות:

1. האם כתיבה/יצירה היא עבודה ששווה כסף?

2. האם *המדינה* היא שצריכה לתגמל כותבים ויוצרים?

בעוד שלגבי שאלה 2 יש דיון רב שנים לגבי רמות, מינונים וחלוקת תקציבים, הרי שאלה 1 היא כבר סיפור אחר לגמרי. אולי לא את יזע האמן צריך לכמת, אלא את מה שמפיק ממנו הקורא/צופה. אבל איך מכמתים הנאה אסתטית או רגשית מקריאת שירה? איך מכמתים תובנות פילוסופיות שעלו בקריאת ספר של יואל הופמן? איך מכמתים העשרה רוחנית? איך מכמתים השראה, כזו שנתנו שירי ויסוצקי לעם הרוסי?

זה כנראה בלתי אפשרי לכמת, אבל כנראה שיש ערך לדברים הללו, אחרת אף אחד בעולם לא היה קונה ספר או שיר מאף אחד.
''אין מה לעשות עם שירה'' 108357
1. מכמתים כמו שעושים בכל מוצר אחר - המוצר שווה כמה שמוכנים לשלם עבורו.
לרוע המזל 109617
בתוך תחום התכנות אפשר לנוע. לכל מתכנת יש, איפשהו, עבודה מתגמלת שעשויה לעניין אותו.
לאף משורר אין בשומקום עבודה מתגמלת שעשויה לעניין אותו.

"אין מה לעשות עם שירה"? זה אינטרס של המדינה שהשירה תפעם ותתחדש, לכן היא צריכה לדאוג לשכר סופרים באותו קנה מידה (או לפחות מתחיל להתקרב) של מלגות מחקר במדעים מדויקים.
לרוע המזל 110104
אני אשאיר למתכנתים לענות לך על זה. (הלו, יש שם מובטלי היי-טק בין הקוראים?)

למה זה אינטרס של המדינה? אין מה לעשות עם השירה, והדבר נכון פי כמה וכמה אם אף אחד אינו מעוניין לצרוך את השירה הזו. אבל אני אתמוך בכל ליבי במימון מדינה לסופרים ומשוררים. אולי זה ידרבן אותי להוציא את הספר שאני חולם עליו. (:
מזתומרת? 110379
נכסים רוחניים הם מבסיסה של כל אומה. במה נמדדת אומה? ביכולת התיכנות שלה? אולי. יפאן ודאי גאה בעצמה. אבל בלי תרבות לאומית, שהיא מיצוי השפה הלאומית ומראה של האופי הלאומי, הרי אין כל ערך להפרדה בין המדינות.
מזתומרת? 111428
נו, וכל המשוררים הם נכס לאומי? לא? אז מי קובע מי כן? ואם דווקא כן - אני מכיר כמה אלפי בימאיסטים שישמחו לצ'ק חודשי מהמדינה על עבודתם הקלוקלת.

(סוד: אי שם במעמקי הבמה, ישנו פסודונים שמשמש אותי ועוד אדם לפרסום שירים עלובים להפליא. לא תצליחו בחיים, אבל בכל זאת - 100 שקל למי שמגלה את הפסודונים).
עבודת המשורר 108229
פואטיקה, poet בא מהמילה היוונית שמשמעותה ליצור, לעשות, לעבוד. כך גם אופרה אופוס במוסיקה באות מאותו שורש של עבודה.
מחקר מטעם חברי הכנסת 107185
''יש יסוד לחשש שגם בקרב חברי הכנסת, אין רבים שטרחו לעבור על התקציב כולו, וללמוד את כל משמעויותיו'', כל חבר וסיעה בכנסת צריכים שיהיה להם את הכלים והזמן לקרוא את התקציב (וחוק ההסדרים) ולהבין אותו, שלא דרך המשקפיים של פקידי האוצר ונציגי הרשות המבצעת, לצורך זה צריך לאפשר לחברי הכנסת להעסיק מספר אנשי מקצוע בתחומים המתאימים (כלכלנים, רואי חשבון, עורכי דין, מהנדסים וכו') על חשבון המדינה (עד רף מסויים, ובתנאי שהכספים אכן יועברו לצרכי מחקר ולא לצרכים אחרים). כמו כן, צריך להגביל את משרד האוצר באיחורים בהגשת התקציב לאישור, כך שלא יוכל להיווצר מצב שחברי הכנסת מקבלים את התקציב ללא זמן מתאים ללמוד אותו.
מחקר מטעם חברי הכנסת 107220
יו''ר הכנסת בורג יזם מחלקת מחקר שלמה שעומדת לרשות חברי הכנסת, ומטרתה להענות לבקשות מידע של ח''כים שמעוניינים ללמוד נושאים לקראת הגשת הצעות חוק. המחלקה הזו, למיטב ידיעתי, יושבת בחוסר מעש רוב הזמן. לח''כים אין כוח למחקרים.
מחקר מטעם חברי הכנסת 107943
זאת לא שאלה של חוסר אנרגיה, לרובם פשוט לא אכפת.
לא, זו לא סתם קלישאה דמגוגית.
לפני כשבוע או שבועיים פורסמו הנתונים התקופתיים על תפקודם של חברי הכנסת, התקשורת חגגה יום או יומיים, אנחנו רטנו לעצמינו וזהו...לבחירות.
אולי אתה שמעת איזו התנצלות או הסבר מצד "נציג ציבור" זה או אחר - אני לא.
באמת נראה לך שחבר כנסת ממוצע לא יגיע לבר-המצווה של הבן של האח של דהן מהמרכז רק בשביל ללמוד על מה בדיוק הוא מצביע?
בתרבות הפוליטית בישראל המודרנית ישנם סדרי עדיפויות, בראש עומדת פעילות שוטפת בסידורים למקורבים של חברים ממרכז המפלגה, במקום השני כדאי להשתעשע בקריאות גנאי כלפי המפלגה היריבה בדיוני המליאה בתקווה שהאירוע ישודר במהדורת החדשות וחבר המרכז יחשוב שאני מה זה גבר.
בנושא התקציב לא יצא לי עדיין ללמוד את הנושא אבל העוזר הפרלמנטרי שלי אמר לי שיש סעיף שאולי אפשר לעשות עליו רעש תקשורתי, מה הסעיף? אני לא בדיוק יודע ובינינו - מה זה כבר משנה.
בתקופת בחירות פתאום פואד סובל מנדודי שינה מתוך דאגה לנזקקים, ביבי מדקלם נאומים סמי-פאשיסטים כדי לקבל עוד מלפפון מתנה בביקור הבא בשוק הכרמל ויוסי שריד כל כך בלחץ מתנועת שינוי שפלפולי הלשון שלו נלמדים בקורס למתקדמים אצל אבשלום קור.
אנחנו בתקופה זו ממש מתרגשים.
הזקנה במסדרון בית החולים, המובטל מירוחם ואפילו מסעודה משדרות שוב מרגישים מלכים ומלכות ליום אחד. הרחוב הישראלי גועש סביב המועמדים, ארוחות יום שישי הופכות לשדה קרב בו אנו מגנים בחירוף נפש על המועמד שלנו שהוא רק שלנו ובדיוק כמו שאנחנו מאמינים בו הוא הרי מאמין בנו ויפעל למעננו לאחר הבחירות.
בסופו של דבר הפתקים נספרים ואנחנו שוב נשארים עם הח"כ הממוצע, יהיה זה ויצמן שירי, קגולה או איוב קרא - חבורת אנשים עילגים שלא היית נותן להם לשמור על הכלב שלך.
חבורת אנשים שעל פי סגנון הדיבור ויכולת ההבעה חסרים את היכולת לקרוא סתם רומן של רם אורן, כל שכן את הצעת התקציב...
תקציב לא רלוונטי? 107968
כותרות הכתבה של אמנון אטד ב-YNET:
בנק ישראל: תקציב 2003 כבר לא רלוונטי

מנהלת מחלקת המחקר בבנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, בתחזית פסימית ל-‏2003: צפויה עלייה חדה באבטלה, יש לבצע קיצוץ של 6.5-8 מיליארד שקל בתקציב, וצפויה צמיחה שלילית
תקציב לא רלוונטי? 107976
לפני תום 2002 תקציב 2003 כבר לא רלוונטי.
אולי נרשום פטנט על מכונת הזמן, ובכך נכסה את הגרעון.
השירותים החשאיים 110098
השירותים החשאיים (המוסד והשב"כ) מתוקצבים בסכום של כ-‏3 מיליארד ש"ח. סכום זה לא מופיע, כמובן, תחת תקציב משרד ראש הממשלה אלא "מוחבא" בסעיף רזרבה תקציבית.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים