מה זה הדיסק הורוד עם הפרצוף עליו? 1262
בק הוציא לאחרונה אלבום חדש, מה שעודד לא מעט ממבקרי המוזיקה של העולם למהר ולהכתירו בתור "האמן החשוב ביותר בעולם", ואת האלבום החדש שלו בתור "אחד האלבומים הטובים ביותר שאי פעם נכתבו". האמנם?
בק נולד ב-‏8 ביולי, 1970 בלוס אנג'לס, תחת השם בק דייויד קמפבל, נצר למשפחה מוזיקלית - אביו, אמו ואפילו סבו - כולם היו מוזיקאים. בחירתו של בק בעולם המוזיקה, לפיכך, לא הייתה מפתיעה במיוחד. שם המשפחה הנוכחי שלו, האנסן, הוא שם נעוריה של אמו, אותו אימץ לאחר גירושיהם של הוריו.

בק גילה את קסמי הגיטרה האקוסטית כבר בגיל הנעורים. כשהיה בן 16, שנה לאחר מותו של סבו, הוא נשר מהתיכון ונסע לניו־יורק לחפש את עצמו. שם, בניו יורק, כשהיה בשנות העשרים המוקדמות שלו, הוא הצטרף לקבוצה של מוזיקאים מושפעי־פאנק בשם "אנטי־פולק". בסופו של דבר הוא החליט לחזור ללוס־אנג'לס ולעבוד ברצינות על המוזיקה שלו. הסינגל הראשון שהוציא נקרא "MTV Makes Me Wanna Smoke Crack".

"אה, ההוא ששר את 'לוזר'?"

כן, אבל לא רק. בחינה של כל הדיסקים הנדירים שהוציא בק בתקופותיו המוקדמות תהיה מתישה בצורה בלתי נסבלת, ולכן ארשה לעצמי להיזכר רק באלו המיובאים לארץ, כלומר באלו שיצאו במספר רב יותר של עותקים. בשנת 1994 הוציא בק שלושה דיסקים. הראשון בהם היה "Stereopathetic Soulmanure", שהורכב מקטעים שונים שהוקלטו בין השנים 1988-1994. הוא לא שוחרר בחברת תקליטים גדולה, והוא מכיל קטעי מוסיקה ורעשים שונים. ביניהם נכללים גם קטעים שבהם מספר קול מוזר על חוויותיו כחייזר וקטעי נגינת אקורדיון של חמש שניות. מלבדם, זהו אלבום של ערבוביה מוזיקלית, מעין חצי קאנטרי חצי רוק אלטרנטיבי שכזה.

אחריו יצא האלבום המפורסם ביותר מבין האלבומים באותה שנה, "Mellow Gold". הסיבה לפרסומו הייתה פשוטה - הוא הכיל את הסינגל המצליח ביותר של בק, "Loser". היה זה גם הדיסק הראשון שהוציא בק בחברת תקליטים רצינית, אולם הוא לא נחל הצלחה רבה, וזאת משום שהקונים, שציפו לאלבום קליל בסגנון "Loser", זכו לאלבום כבד ורועש יחסית, עם שירים בשמות כמו "Motherfucker", "Truckdrivin’ Neighbors Downstairs" ו-"Soul Sucking Jerk". כל אלה, בליווי צלילי הפולק של בק, היוו יצירה שקשה להתרגל אליה, במיוחד למי שציפה לאלבום שירי MTV בסגנון "Loser". לאחריו, עדיין באותה שנה, יצא "One Foot in the Grave", שהכיל שירי פולק דומים בסגנונם לאלה שב-"Stereopathetic Soulmanure", רק יותר שקטים ורגועים. גם האלבום הזה לא יצא בחברת תקליטים רצינית.

בשנת 1996 שחרר בק לאוויר העולם את "Odelay", האלבום שנחשב למוצלח ביותר שלו. נראה שבק, שעבד עם צמד המפיקים Dust Brothers על "Odelay", החליט לזרוק הצידה את שיירי הפולק וליצור סגנון של מוסיקה שלא ניתן להגדיר אותו באף צורה: ערבוב של פסנתרים, גיטרות וצלילים אלקטרוניים. הסינגלים ששוחררו מהאלבום הזה - "Devils Haircut", "Where It’s At", "The New Pollution" - זכו להצלחה רבה, אפילו ברשת השנואה עליו - MTV. בשלהי שנת 1998 הוציא בק דיסק בשם "Mutations", עליו עבד עם המפיק נייג'ל גודריך, אותו אחד שהפיק אלבומים גם לרדיוהד. התוצאה של השילוב ביניהם הייתה דיסק שקט למדי (במיוחד בהשוואה לזה שקדם לו), מלודי, מלא בגיטרות אקוסטיות ובמילים שלפתע נשמעו מובנות. ואז, בסוף 1999, הוציא בק את "Midnite Vultures", דיסק קצבי, בעל מקצב המזכיר R&B לפרקים, וגם כמה שירים בסגנונו של פרינס. גם פה שלטה האלקטרוניקה, כמו ב-"Odelay", ובק חזר לטקסטים הסוריאליסטיים שלו, מבלי שאף אחד יבין את כוונתו.

"איך אמרת שקוראים לדיסק החדש שלו?"

ואז, פונקט, כשלא ציפינו, הוציא בק את אלבומו האחרון, "Sea Change", בסוף ספטמבר האחרון. העבודה המשותפת בשנית עם המפיק נייג'ל גודריך הביאה לציפיות לאלבום בסגנון "Mutations", שקט ומלודי, עם גיטרות אקוסטיות במקום אלקטרוניקה, עם מפוחיות במקום סינתיסייזרים. ואכן, האלבום החדש באמת מכיל גיטרות ומפוחיות, אבל לגמרי במקרה (או שמא לא), נכתב האלבום החדש לאחר פרידתו של בק מחברתו בעשר השנים האחרונות וארוסתו בשלוש השנים האחרונות, וכתוצאה מכך, מה שיש לנו פה הוא אלבום סופר־מלנכולי. קולו של בק נשמע עמוק ועצוב, צרוד במקצת - האם מבכי? - וכבר מרחמת עליו כל בחורה פולנייה טובה, וממהרת לקחת אותו הביתה ולכסות אותו בשמיכה חמה. גם מילות השירים, שהן בדרך כלל סוריאליסטיות ולא־ברורות, נשמעות לפתע ברורות ומוזרות, בגוף ראשון ובדכאון תהומי.

רק יצא האלבום - וכבר מיהרו כל המבקרים להגדיר אותו כאלבומו הטוב ביותר של בק, ואת בק כאמן הטוב של כל הזמנים. האם זהו באמת אלבומו הטוב של בק? קיים דמיון מסויים לאלבום "One Foot in the Grave", אולם בניגוד לשני האלבומים שצויינו לעיל, האלבום הזה לוקה בחסר. בעוד שב-"One Foot in the Grave" מפצים מקצבי הקאנטרי והצווחות שברקע על אווירת הדכאון הכללית, וב-"Mutations" נמצאים שירים קצביים ובעלי שמחת חיים כדוגמת "Tropicalia" ו-"Diamond Bullocks" (הרצועה החבויה והמצוינת), הרי שב-"Sea Change" אין שמחת חיים ואין בטיח. חברים, אומר בק, ברוכים הבאים לעולם הדכאון שלי. אין "רעש בונוס" בסיום (כפי שמכנה בק את הרצועות החבויות שהוא נוהג לשים באלבומיו), אין תופים קצביים ואפילו אין נגינת מפוחית רבה מדי. לא, מה שתקבלו פה הוא המון גיטרה אקוסטית שעליה פורט בק באיטיות ובשלווה. היכן הטקסטים הסוריאליסטיים המזוהים כל כך עם בק? היכן צרחות ה"אוזי אוזי אוזי" שב-"Stereopathetic Soulmanure"? היכן תיאורי השכנים נהגי המשאיות מלמטה שב-"Mellow Gold"? היכן משפטים כמו "And the moon is sagging down like a metal ball" ב-"One Foot in the Grave", "Got a devil’s haircut in my mind" ב-"Odelay", "Love is a plague in a mix-match parade" ב-"Mutations"? היכן הם הקולות המוזרים ששרים "We like the boys with the bullet proof vests/We like the girls with the cellophane chests"? הם כולם בראשו של בק, כנראה. באלבום החדש הם אינם נמצאים. את מקומם תפסו משפטים כגון "Lonesome tears/I can’t cry them anymore" ו-"It’s only lies that I’m living/It’s only tears that I’m crying/It’s only you that I’m losing/Guess I’m doing fine".

אל תבינו אותי לא נכון. איני באה לטעון שאלבומו החדש של בק אינו טוב. "Sea Change" הוא אלבום מצוין ללא ספק, כתוב בצורה מופלאה כפי שרק בק יכול, ובעל איכויות מוסיקליות שאין לפקפק בהן. החל מצלילי הגיטרה האיטיים שבהתחלה וכלה בצלילי הגיטרה האיטיים שבסוף, מכניס בק את המאזין התמים לחוויה המוזיקלית, שהיא ייחודית לכל אלבומיו של בק. לא ניתן לזלזל בעושר המוסיקלי המאפיין את האווירה כולה. המילים נוגעות ללב, אם כי עדיין בצורה הסוריאליסטית להדהים האופיינית לבק, המוסיקה סוחפת, עד כדי כך שקשה להקשיב לאלבום מבלי להתרכז בו בצורה מלאה, ופרצופו של בק הניבט אלינו מהעטיפה החיצונית (שאגב, יצאה בארבע גרסאות שונות, בכל אחת מהן מכסה את פניו של בק גרפיקה שונה) שולח אלינו עצב ומוזרות כאחד, כמו האלבום כולו.

"וזה הדיסק הכי טוב שאי פעם יצא, כן?"

כל שתיארתי פה הספיק למבקרים השונים להכתיר את האלבום כאלבומו הטוב של בק עד היום, ואת בק כיוצר הטוב במאה האחרונה. עוד לא הזדמן לי לקרוא ביקורת על "Sea Change" שלא הייתה ממש חיובית, וזכיתי כבר לקרוא ביקורות רבות על האלבום. אולם, אני איני מסכימה איתם. נכון, אלה שאהבו את "Mutations" של בק, או לחילופין אלבומי רוק שקטים (לדוגמא, את "OK Computer" של רדיוהד, שהופק גם הוא על ידי נייג'ל גודריך), יטענו בלהט שזהו אלבום מצויין ושההאזנה לו מהווה חוויה שאינה מהעולם הזה. אך אני טוענת שזהו אינו אלבומו הטוב ביותר של בק עד היום, מהסיבה הפשוטה שהוא אינו מייצג את סגנונו האמיתי של בק. מה לעשות, בק ללא טקסטים סוריאליסטיים שאינם ברורים אינו בק. בזמן כתיבת שורות אלה, נמצא "Sea Change" ברשימת עשרת הדיסקים המוכרים ביותר של "טאואר רקורדס", ואני איני יכולה שלא לתמוה מדוע דווקא הדיסק הזה. ייתכן שהוא פשוט יצא בתקופה הנכונה, או שאנשים נוטים לקרוא יותר עיתונים בזמן האחרון (בשל המצב, אתם יודעים) ולפיכך יצא לאנשים רבים יותר לקרוא את הביקורות הטובות, ולפיכך קנו את הדיסק של אותו אמן שכמעט אף אחד לא שמע עליו - והתלהבו.

מבקר אחד (זה שבמוסף "תרבות מעריב", כמדומני), דיבר על הויכוח בין אוהדי "Mutations" לבין אוהבי "Sea Change", אולם לדעתי, לא פה הויכוח. הויכוח הוא בין "Odelay", שהוא־הוא תמצית המוסיקה של בק, לבין הדיסק החדש. לפי התנהגותו של בק עד היום, ניתן להניח שאלבומיו הבאים גם יהיו מגוונים ושונים זה מזה, ולדעתי, גם משביעי רצון. לפיכך, לא נותר לי אלא לצפות לבאות, תוך כדי האזנה לערבוביה המוסיקלית שיצר בק עד היום.

"אז מה, לקנות או לא?"

לקנות, בטח שלקנות. זוהי ללא ספק הוצאה מוצדקת. אבל, בזמן שאתם בחנות התקליטים, הוסיפו לסל הקניות שלכם גם את "Odelay" או לכל הפחות את "Stereopathetic Soulmanure", לשם ההשוואה, לשם קבלת פרספקטיבה כוללת מעט יותר, ולשם ההנאה גרידא.
קישורים
בק - דיסקוגרפיה
Sea Change - לרכישת האלבום ב"מיתוס"
בק - אתר הבית
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  קביעה תמוהה • רון בן-יעקב • 2 תגובות בפתיל
  שיואו, הוצאת לי את המילים מהפה • ברקת לא פה
  אני שונא חכינים של NICK DRAKE • גידי אהרונוביץ האייל העיוור • 6 תגובות בפתיל
  לא ורוד, אלא לחיים סמוקות. • נעמה הקוראת
  מעניין • דמיטרי לוינסון • 49 תגובות בפתיל
  הם לא יודעים להגזים... • האייל היפאני • 87 תגובות בפתיל
  מאמר מוזר • האייל איתי • 9 תגובות בפתיל
  נו כבאר שמעתם את הפרסומות לאלבום של בק • גידי אהרונוביץ האייל העיוור
  כל דבר בא בזמנו • felicity
  בק החדש • לינוי
  B2b - Beck to beck • אבינועם
  לא יודעת מה איתכם • rosi_Ab

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים