יש עתיד 1265
"לפעמים זה אחרת" מאת ורד טוכטרמן, הוצאת אופוס, 223 עמ'.
"חלומות באספמיה: כתב עת למדע בדיוני ופנטזיה", הוצאת חלומות באספמיה, עורכת ראשית: ורד טוכטרמן, גיליון ראשון (56 עמ') ושני (144 עמ').

גילוי נאות



מבוא

משהו טוב קורה למדע הבדיוני בישראל. בשנים האחרונות עלה פלאים מספר הספרים המתורגמים (אם כי, למרבה הצער, במקרים רבים איכות התרגום אינה עושה צדק עם המקור); ובמקביל החלה קהילת חובבי המד"ב המקומית להתגבש ולהכיר בעצם קיומה.

מה הוביל לכך?

ניתן, לדעתי, להצביע על שתי סיבות עיקריות. הראשונה, הקמתה של "האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה" לפני יותר משש שנים תחת חסותו של עמנואל לוטם, מבכירי מתרגמי המד"ב (והמתרגמים בכלל) בארץ. והשניה, כמה בנאלי, רשת האינטרנט. מספר לא מועט של פורומים ואתרים המוקדשים לנושא הוביל את החובבים לפגוש זה את זה, לגלות שאינם לבד, ובסופו של דבר אף לעשות מעשה.

ההיכרות שלי עם מדע בדיוני עברי, או ישראלי, מצומצמת יחסית - בעיקר בשל ההיצע הדל. "2020" של חמוטל שבתאי אפילו לא הוצג כספר מד"ב, למרות שהוא שייך לסוגה זו באופן מובהק. "הכל מהתחלה", ספרו של טייס בחיל האוויר שפורסם תחת שם בדוי, היה קליל ונחמד, אך לא יותר מכך. "עתידות", אוסף סיפורי מד"ב קצרים שנכתבו בידי תלמידי תיכון במקום בחינת סיום לשיעור בפילוסופיה של הביולוגיה, ונערכו בידי עמנואל לוטם, היה בוסרי ומאכזב; רוב הסיפורים בו נדמו כהקאה של חומר הלימוד, למעט סיפור או שניים שהיו למעשה פלגיאט. הייתי רוצה להמשיך את הרשימה, אך הדבר נבצר ממני: מד"ב עברי אחר לא קראתי, לפחות לא בעשור האחרון.

אולם נדמה כי כל זה משתנה כעת, וכאמור קיימת התעוררות המובילה להופעת מד"ב מקורי בארץ. שלושה מפירותיה של התעוררות זו מונחים כעת לפני: "לפעמים זה אחרת", ספר הביכורים של ורד טוכטרמן ("Boojie"); ושני הגיליונות הראשונים של "חלומות באספמיה", כתב־עת חדש המוקדש לנושא (עורכת ראשית: ורד טוכטרמן; עורכים: אביגייל גרייף, ניר יניב, חמוטל לוין, ש. רדין, רמי שלהבת ושרון בן־דוד).

לפעמים זה אחרת



הספר הוא אסופה של סיפורים קצרים (ואף קצרצרים), שחלקם הגדול פורסם בעבר במסגרות שונות (קרי, באתרי החובבים השונים שנזכרו לעיל). למרות שלפעמים הכתיבה די בוסרית, ולמרות שניכר כי טוכטרמן ראויה לעריכה טובה יותר מזו שזכתה לה, קריאת הספר מהנה ובהחלט מצדיקה את המאמץ.

הספר נחלק לשלושה שערים: "מלכודות", "שינויים", "לפעמים זה אחרת". אין לחלוקה לשערים הצדקה מובהקת, ויתכן שהיא מיותרת: כמה מהסיפורים בשער הראשון, "מלכודות", נפגמו במידת־מה משום שלקורא ברור מראש כי תחבולה כלשהי אורבת לגיבור.

רמת הכתיבה אחידה למדי, ובדרך־כלל טובה מאוד. בהתחלה היה לי מוזר מעט למצוא סיפורים חסרי ייחוד ישראלי על רקע ישראלי דווקא, ועם שמות עבריים. פעמים אחדות נתקלתי במהלך הקריאה בתופעות שנדמות כתרגום גרוע מאנגלית, שקשה להסבירו בסביבה הישראלית של העלילות - למשל, איש הביטחון הפונה לקצינה במשפט: "זה טופל, רס"ן" (עמ' 17). זה נשמע מצוין באנגלית, אך בעברית היה סביר יותר לסיים את המשפט ב"המפקדת".

לא אנסה לסקור את כל הסיפורים כולם - יש בהם טובים יותר, ויש טובים פחות; יש כאלה שלא היו ראויים לפרסום, לדעתי, ויש לפחות סיפור אחד שמן הראוי לפתח אותו ולפרסמו כספר בפני עצמו. אתמקד בטובים דווקא. מי שמעוניין בסקירה פרטנית של כל הסיפורים, יוכל למצוא אותה בגיליון השני של "חלומות".

נדמה כי טוכטרמן חובבת "סיפורי פואנטה", סוג של סיפורי מד"ב שפעם שלט ברמה בתחום. דווקא הסיפורים שלא כללו "פואנטה", ולפעמים אף לא כללו פתרון לתעלומה או לאנומליה המופיעה בהם, בלטו לטובה. בקטגוריה זו נכללים הסיפורים "ואלס עם מתילדה", "מחר הוא היום הראשון של שארית חייך", "נוכחים נפקדים", ו"אבן גלם". ראוי לציון במיוחד הסיפור "בן האדם". זהו אחד הסיפורים הארוכים שבספר, ולעניות דעתי המשובח שבהם. בסיפור, נשלח צוות חוקרים אל מושבה רחוקה בעקבות דיווח על מוטציה אנושית. כמובן שבשל הזמן הנדרש למסעות בחלל, הם מגיעים מאות שנים לאחר הדיווח הראשוני. במבט ראשון הכל נראה תקין במושבה, אולם לפני שהם מספיקים להבין מה קורה סביבם, הם מוצאים את עצמם שקועים עד צוואר בליבה של מלחמת דת. לסיפור יש נטייה קלה אל הצד הקומי של הדברים, אך יש בו הפוטנציאל להפוך לספר בזכות עצמו, אם יושם דגש על הצדדים הדרמתיים בעלילה (כדאי לזכור שסיפורים קצרים שהפכו לספרים הם מסורת ארוכה ומכובדת בעולם המד"ב). בעזרת עורך שייתן יד מכוונת, ולא רק יתקן שגיאות כתיב, יכולה טוכטרמן להשתמש בהבטחה הגלומה בסיפור זה ולפרסם את מה שעשוי להיות ספר המד"ב הישראלי הטוב ביותר מאז ומעולם.

לעומת זאת, מרבית סיפורי הפואנטה היו נדושים או שלא הצליחו להפתיע, וחלקם היו מיותרים ממש, הגם שאחרים היו איכותיים ואף מצוינים. בין אלה האחרונים אזכיר את "לאור השקיעה", "הרופא, רפא לעצמך", ו"לתת מעצמך", סיפור על "שידור מחשבות" שמצליח לשעשע למרות הנושא הקלישאתי. סיפור הפואנטה הטוב ביותר הוא "לצוד חד־קרן", שזכה בתחרות הסיפורים הקצרצרים של "האגודה"; אגדה בגוף ראשון על צייד שלומד את עובדות החיים בדרך הקשה.

שני סיפורים בספר מתבססים במידת־מה על היכרות של הקורא עם סיפורי מד"ב אחרים, קאנוניים. הסיפור "שני רוכבים" ( שנשמט משום מה מתוכן העניינים) עושה זאת באופן משעשע, למרות שאינו מחדש דבר; ולעומתו הסיפור "מגשש במרחב־זמן" הלך לאיבוד, ממש כמו גיבורו.

חלומות באספמיה



כתב העת המהודר "חלומות באספמיה" אמור היה להיות, על־פי תוכניתם המקורית של הוגיו, הרבה יותר פרטאצ'י: הדפסה במדפסת ביתית, כריכת ספירלה סטודנטיאלית... תחת זאת זכינו למוצר מכובד על נייר כרומו.

אין זה כתב העת הראשון בישראל שעוסק במד"ב ופנטזיה. המפורסם מבין קודמיו הוא "פנטזיה 2000" האגדי, שהחל להופיע בשנות השבעים וגווע באמצע שנות השמונים, לאחר כמה עשרות גיליונות. כיום, גיליונות "פנטזיה 2000" הם פריטי אספנים. אך בעוד ש"חלומות" מתבסס על מד"ב עברי מקורי (עם סיפור מתורגם מדי פעם), הרי ש"פנטזיה" התבסס על מד"ב מתורגם, והגיש לקורא העברי את סיפוריהם של "הכותבים הגדולים". וישנו כמובן גם "המימד העשירי", שהוא ביטאון "האגודה", אלא שזה ממעט בפרסום יצירה מקורית. במאמר מערכת באתר ISF מציג עורך האתר, אלי הרשטיין, תלונה כבדה אל פתחה של "האגודה": "[ב]שתי החוברות הראשונות שלו פרסם [חלומות באספמיה] יותר סיפורים מקוריים מאשר פורסמו בחמש שנותיו של 'המימד העשירי"' - עובדה שאכן אומרת דרשני, אם נזכור כי "בסעיף השני של מניפסט ההקמה [של "האגודה"] כתוב כי מטרתה: לטפח כתיבת מדע בדיוני ופנטסיה מקוריים", וכי האגודה מקבלת תמיכה ממשרד המדע, התרבות והספורט כדי להוציא לאור את ביטאונה.

היוזמה אפוא מתבקשת. השאלה היא, כמובן, מה איכותו של המד"ב המתפרסם ב"חלומות" - האם המאמץ למצוא כתיבה איכותית מצליח, או שהקוראים נתקלים בערימת סיפורים שאינם ראויים לנייר הכרומו האמור?

התשובה - שלי, לפחות - אינה חד משמעית. אחדים מהסיפורים מצוינים, אולם מדובר במיעוט. מצד שני, גם הסיפורים הגרועים ממש אינם רבים. מרבית הסיפורים סתמיים, או בנאליים, אם כי חלקם מהנים לקריאה למרות מגבלות אלה. השורה התחתונה היא כי קריאת הגיליונות שווה בהחלט את המאמץ (ויש לזכור שגם בירחוני מד"ב ותיקים ומכובדים לא כל סיפור הוא פנינה).

עם זאת, בעיות אחדות הפריעו לי:

1. אורכם, או בעצם קוצרם, של הסיפורים. רוב הסיפורים הם בני ארבעה עמודים או פחות. מעל 10 סיפורים מתוך ה-‏25 המופיעים בגיליון השני הם בני עמוד אחד או שניים בלבד. לשם השוואה, הסיפור המתורגם "סוג שני", מאת פיליפ ק. דיק (עברית: ורד טוכטרמן; נכלל בגיליון 2) נמשך לאורך עשרים עמודים תמימים.

2. תחושת ה"ביצתיות" - כולם (כמעט) מכירים את כולם; כולם (כמעט) הגיעו מאותה ביצה. אולי התחושה נובעת מכך שחלק ניכר מהסיפורים כבר פורסם בעבר, אם באתר האגודה, או באתר ISF, או אתר אחר כלשהו מתוך מבחר האתרים העוסקים במד"ב ברשת הישראלית. לא מפתיע, אם נזכור כי כתב העת נועד במקור לאסוף סיפורים שפורסמו במקומות אלה ממש. כפי שכבר ציינתי, נדמה כי אחד הגורמים לפריחה המפתיעה של המד"ב העברי בתקופה האחרונה קשור בהחלט לרשת, שאפשרה לחובבי המד"ב הישראלים לגלות כי אינם לבד. ניתן ללמוד רבות על תחושת הבדידות שלקו בה מכך שסיפורו של גיא חסון ("שיהיה במזל", גיליון 2) נכתב במקור באנגלית ותורגם לעברית, משום שהכותב "היה משוכנע שאין יותר מעשרה קוראי מד"ב בארץ. הוא קרא בעברית, דיבר בעברית, חלם בעברית, ופרסם באנגלית".

שיאה של תחושת הביצה היכה בי בסיפור "איך לגנוב מכונת זמן", מאת איתי שלמקוביץ' (גיליון 1). זהו סיפור מסע־בזמן שבלוני ונטול מקוריות, שכל ייחודו בא לו מהבדיחה המשעשעת המופיעה בסופו; אלא שלמרבה הצער, הבדיחה תובן כיאות רק על־ידי קוראים ותיקים של האתר "עין הדג". אולי מתוך תחושה כי "כולם מכירים את כולם", הניחו העורכים שכולם גם גולשים באתר האמור?

יש לקוות שבגיליונות הבאים יופיע יותר ויותר חומר מקורי, שטרם פורסם על במות אחרות, כמו גם חומר מאת כותבים חדשים, שיגיעו מחוץ לגבולות הביצה.

3. לפני כל סיפור מופיעה אקפוזיציה קצרה, פרי עטו המושחז של ניר יניב. אלא שלמרבה הצער, האקספוזיציות, במקום לעסוק בסיפור, עוסקות במחברים (ובעיקר בקשר שלהם עם מר יניב. ביצתיות, כבר אמרתי?). נכון, האגו של ניר הוא גדול ורחב ודבר לא ימנע ממנו לפרוץ למחוזות חדשים, ובכל זאת עדיפה היתה פתיחה שתעסוק בסיפור, ולא במחברו; ובדעתו של העורך על הסיפור, ולא על המחבר. אגב, מותר גם להביע דעה רצינית, ולא רק להפריח בדיחות קלילות. הפתיחה שצורפה לסיפורו של פ. ק. דיק עסקה בהתלוצצות קלושה על ה"אמריקניזציה המיותרת" של הסיפור, במקום לספר לנו היכן פורסם לראשונה ומתי, למשל.

אלה החסרונות. והיתרונות? סיפורים ישראליים מקוריים. ולפעמים אפילו סיפורים ישראליים מקוריים וטובים. ולא רק סיפורים: דפי "חלומות באספמיה" מעוטרים ביצירה גראפית ישראלית מקורית, חלקה מרשימה ממש. בניגוד לסיפורו של דיק, הסובל מ"אמריקניזציה מיותרת", הישראליות ב"חלומות" ניכרת לא רק במחברים אלא גם בסיפורים עצמם. בגיליון השני מופיע דבר המו"ל (רון יניב, אם פענחתי נכון את החתימה; אין קשר משפחתי לניר), והוא כותב: "אחדים חושבים כי חללית עם חייזרים 'צריכה' לנחות בניו־יורק ולא בתל־אביב, כי מכונת זמן 'צריכה' להתגלות בבוסטון ולא ברחובות, וכי ערפדים 'צריכים' להגיח מטרנסילבניה ולא מראש פינה. אין לכך, כמובן, שום בסיס. מדע־בדיוני ופנטזיה אינם חייבים להתרחק מארצנו כדי לקרום עור וגידים". כמה נכון. יש משהו מרענן בסיפורי מד"ב המתרחשים בקיבוץ על רקע הגלבוע, כשבפינג'אן שעל האש מתחמם קפה תורכי עם הל; או להבדיל, סיפור על רקע פיגוע באוטובוס. וטוב לראות כי הרקע הישראלי נוצר, בדרך־כלל, בטבעיות גמורה.



הגיליון השני של "חלומות" מגלה בגרות שהיתה חסרה בראשון. מעבר לסיפורים, נוספו גם מספר מדורים קבועים - סיפור אחד מתורגם, מאמרים, ביקורות, עדכוני חדשות ואף מדור חידות ותשבצים. שינוי מבורך נוסף הוא שיפור ניכר ברמת ההגהה, שהיתה מתחת לכל ביקורת בגיליון הראשון.

סיכום

"חלומות באספמיה" הוא יוזמה ברוכה וראויה לכל שבח. למרות כל הביקורת המופיעה לעיל, אני רוצה לחזק את ידי העושים במלאכה. אישית, כבר רכשתי מנוי (בכסף מלא, משום שאינני חבר באגודה); וכל חובב מד"ב או יצירה מקורית בארץ שיעשה כך גם הוא, רק ירוויח. נדמה כי לאחר אלפיים שנות, למדע הבדיוני בישראל יש, סוף־סוף, עתיד. ואם אני טועה, הרי שלכל הפחות תהפוכנה חוברות "חלומות באספמיה" בעוד כמה עשורים לפריט אספנים יקר - ממש כמו חוברות "פנטזיה 2000" הזכורות לטוב.
קישורים
לפעמים זה אחרת - אתר הבית של הספר
חלומות באספמיה - אתר הבית של המגזין
סחיטה באיומים - איך קיבלתי עותק של "לפעמים זה אחרת", עם הקדשה אישית מהמחברת
האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה
ISF
מאמר מערכת על "חלומות באספמיה", באתר ISF
פנטזיה 2000
עין הדג
לפעמים זה אחרת - לרכישת הספר במיתוס
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  על פנטזיה 2000 • ארז לנדוור • 31 תגובות בפתיל
  ? • אבירי • 3 תגובות בפתיל
  הו • ברקת
  בקשר לקוצרם של הסיפורים • שלמקו GRAS • 82 תגובות בפתיל
  תגובתו של המו''ל • השועל בכרם • 4 תגובות בפתיל
  הווה מקפיד וגו' • רון בן-יעקב • 13 תגובות בפתיל
  אממ...טל, יש לי בקשה • גלקטור • 14 תגובות בפתיל
  סיפור מדב''י של סביון ליברכט • רון בן-יעקב
  בורות? • דובי קננגיסר • 10 תגובות בפתיל
  מחקר מרתק בנ ושא נדב בישראל • סרילוי דוטקום • 33 תגובות בפתיל
  פרסום עצמי 325-ב' סעיף קטן 7 • ברקת • 3 תגובות בפתיל
  קיבלתי היום את הגליון השלישי מידי המו''ל בכבודו ובעצמו • ארז לנדוור
  ''גלובוס '' פירסם מאמר גדול • אלי • 12 תגובות בפתיל
  כמה מילים על גליון 3 • טל כהן • 2 תגובות בפתיל
  אני חוזרת אל העבר הרחוק • Boojie • 4 תגובות בפתיל
  עוד מד''ב ישראלי • נגה

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים