אבל לאן נוליך את החרפה? 127
כשמח"ט חברון הנאור והמתייסר מודיע לבעל בית כי על גגו תוקם עמדת תצפית, בעל הבית אומר לו "אני לא אוכל יותר לשתות מים"; המח"ט מבקש הסבר; בעל הבית מתפתל, איננו אומר את המילים המפורשות; והמח"ט, לבסוף, אומר "הבנתי אותך" - ומפנה את פניו מן המצלמה.
מחזהו החשוב ביותר של אוריפידס "נשות טרויה", אמר כבר ב-‏416 לפנה"ס את כל מה שיש לומר על המלחמה ועל קורבנותיה. אחת הדמויות המאוסות ביותר במחזה היא זו של טלתיביוס, השליח היווני. הלז הוא אבטיפוס לחייל ש"רק ממלא פקודות": הוא מקבל פקודה לקחת את בתה של הקובה, פוליקסנה, ולהעלותה קורבן. הפקודה אינה מוצאת חן בעיניו, היא פוגעת ברגשותיו - אבל טלתיביוס הוא חייל טוב, והוא מבצע את הפקודה. אם תרצו, טלתיביוס הוא החייל הראשון בתולדות האנושות שיורה וגם בוכה.

נזכרתי בטלתיביוס אתמול, כאשר חרגתי ממנהגי, הגורס כי כל דבר טוב יותר מצפיה בטלוויזיה, וצפיתי ב"עובדה", שהציגה סרט מצוין ומזעזע על החיים בחברון, ודוק: בחברון השקטה והנורמלית, חברון שלא מגיעה לכותרות, חברון של היום־יום, חברון של חרפה מתמשכת. בטרגדיה הבלתי פוסקת של הכיבוש הייתי מלהק לתפקיד טלתיביוס את מח"ט חברון, המתואר כ"קצין ישראלי חדש": הוא פעיל מאד, מעורב בכל, פילוסוף בגרוש, ויש הלוחשים שהוא גם משורר.

סצינה מצמררת מראה אותו מנסה לנחם את אמו של אדם שזה עתה עצר; הוא אומר לה "אל תדאגי, אמא, רק רוצים לדבר איתו"; ואתה תוהה אם מדובר בשיא של ציניות או בשיא של הדחקה. האם המח"ט הפוטוגני והאנרגטי לא שמע על מרתפי החקירות של השב"כ?

בכלל, חברון שתחת שלטונו מציבה מראה עגומה עד מאד מול פני הצבא הישראלי. חיילים שוכנים מעל ביתה של משפחה פלסטינאית, והמיקרופון, השוכן בתוך הבית, קולט את השאון הבלתי פוסק שהם מייצרים. אחד החיילים פוצח בשיר מזרחי מסתלסל, מתעלם לחלוטין מהעובדה שכמה מטרים מתחתיו חיה משפחה, שאולי מעוניינת בקצת שקט. לפתע נשמע קול נוזלי. הדיאלוג בין שני החיילים נשמע כך:

"יא פסיכי, השתנת על בן אדם! עבר כאן בן אדם!"
"נו, עזוב, מה זה משנה - בסך הכל ערבי" (שני החיילים פורצים בצחוק).

דומה שהמח"ט הנאור והמתייסר מכיר את המצב הזה; כשהוא מודיע לבעל בית אחר שעל גגו תוקם עמדת תצפית, בעל הבית אומר לו "אני לא אוכל יותר לשתות מים"; המח"ט מבקש הסבר; בעל הבית מתפתל, איננו אומר את המילים המפורשות; והמח"ט, לבסוף, אומר "הבנתי אותך" - ומפנה את פניו מן המצלמה. המח"ט יודע מה קורה, והוא אינו מתקן את המצב. הוא מציב עמדת תצפית נוספת, שממנו יוכלו חייליו לעשות את צרכיהם על המשפחה המקומית. אותו, הוא אומר, מעניין הבטחון לתושבי חברון. הוא אינו יודע שכל מקרה כזה רק מרחיק את הבטחון שאליו הוא מייחל. נו טוב, הוא רק ממלא פקודות. לא ציפו ממנו לחשיבה יצירתית.

את החיילים הללו, רבותי, היה צריך להעמיד לדין צבאי, ולשפוט אותם בעוון פגיעה בכבוד האדם ובכבוד הצבא, ולתקוע אותם לשלש שנים. אבל זה לא יקרה. זה לא יקרה, כי ליבנו גס, כי אנחנו התרגלנו שיש אנשים לשהם מותר לעשות הכל, ורק כמה שמאלנים עוכרי ישראל ותוקעי סכין בגב האומה, כמו החתום מעלה, עדיין מוחים. התרגלנו לכיבוש, ועכשיו, כשכבר אין טרור, הוא כל־כך נוח. כל־כך התרגלנו אליו, שמה שפעם נראה כמו רע הכרחי, נעשה מבחינתנו כל כך הכרחי, שהוא חדל להיות רע.

את חטאי אני מזכיר היום: כשהייתי צעיר וטיפש התנדבתי לשרת במנהל האזרחי, בדיר־אל־בלח שברצועת עזה. האמנתי, בנאיביות מטומטמת, שאני אוכל לנקות את האורוות. לא ניקיתי שום אורווה; כשפרסמתי את מעשיו של הקמב"ץ שלי, שנהג להתעלל בתושבים המקומיים (כמעט כתבתי "מקומיים", הקוד המקובל כל כך על אנשי המנהל האזרחי, בימים שבהם המילה "פלסטינאים" הייתה אסורה בשימוש), אני הועמדתי לדין, ולא הוא. ועדיין, אני, שראיתי איך חייל יורה מעל לראש של ילד ישן; אני, שראיתי כיצד מנפצים שולחן זכוכית שקוף בעת חיפוש; שראיתי כיצד אנשי שב"כ לוקחים ילד בן שש כבן ערובה, ואני היחיד שדאג והביא לו אוכל; שראיתי חיילים מסביבי מאיצים את כלי רכבם, ופותחים את הדלת, כדי לפגוע בעובר אורח קשיש; אני, שניסיתי להסביר לקצין טיפש במיוחד שילד בן חמש איננו יכול להיות "מסית ראשי"; אני, שהשתתפתי בהגרלה המקברית, שניסתה לנחש היכן יהיה רצח הלילה; אני, ששקלתי ברגעים אפלים במיוחד לקחת נשק ומכשיר קשר ולערוק אל הפת"ח - אין לי אומץ, עתה כשאני משוחרר מהסיוט הזה, לקרוא את הטור השבועי של גדעון לוי בעיתון "הארץ", שדוקר אותי בתיאוריו המצמררים של העוול המתמשך של הכיבוש. אני יודע שאני אשם. אני הייתי חלק מזה. אני הנחתי את הסיורים, אני הזמנתי את הבולדוזרים שקירקרו בתים, אני תיאמתי בין זרועות הכיבוש.

הכיבוש משחית, רבותי. אמרו את זה אינספור פעמים, וזו קלישאה, וקלישאה משעממת; אבל צריך לחזור עליה, כי אנחנו מתעלמים ממנה. הכיבוש משחית. הסצינה הנאצית, של שני חיילים שמשתינים על עובר אורח וצוחקים, הייתה מזעזעת את הארץ לפני עשור. לא עוד. התרגלנו. החלקנו במדרון החלקלק, והתעללות בחסרי ישע כבר אינה מזעזעת אותנו. פעם הייתה תנועה גדולה שהתנגדה לכיבוש. היא התמוססה. מסתבר שהכיבוש שחק אותה.

ואם מישהו יאמר שהכיבוש משחית רק את מי שנוגע בו ישירות, אומר לו שהוא טועה. בצלם פרסם לא מזמן דו"ח מיוחד, "פועלי ציון", הדן בהפרת זכויות האדם של עובדי השטחים בישראל ובהתנחלויות. חובה לקרוא: לא רק החיילים והמג"בניקים, רבותי, איבדו צלם אנוש: גם המעבידים ואנשי זרועות השלטון שכחו מזמן במה מדובר. מהפועלים שבונים את ערינו נגזלת גם כבשת הרש - אבל אנחנו מתעלמים, עוברים על פניהם כאילו היו אוויר. ואוויל מי שחושב שאת האלימות הזו, את הבוז לאחר ולזכויותיו, אנחנו משאירים בשטחים.

יש לקוות שהחיים אינם בהכרח טרגדיה יוונית. יש לקוות שיום אחד נביט בתקופה הזו כבסיוט שחלף. יש לקוות ששלום אמת אכן יכה כאן שורשים. יש לקוות.

אבל לאן נוביל את החרפה?
קישורים
הארץ
בצלם
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ועכשיו סוריה • הנרי קאו
  חרפה לעולם נשארת • צחי ברזיק
  חברון מאז ועד מתי? • הדר נעים • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • הצנחן • 9 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים