מתקני שפה: כולנו מכירים אותם; מכבדים אותם, בזים להם, שונאים, מוקירים או אדישים, וחלקנו גם כאלה בעצמנו, לפחות לעת מצוא. אלו האנשים שיעירו לכם כי יש לומר "צומת חשוב" ולא "חשובה", שחשוב להקפיד לא לאיית "ציטוט" כשמתכוונים ל"ציתות", שיש לאיית "קונסנסוס" ולא "קונצנזוס", ש"יש לו את הידע" הוא שגיאה חמורה. הם ימרטו שערותיהם ביאוש לנוכח היעלמותה של צורת הציווי. וכמובן, אוי ואבוי אם מישהו אומר "שלוש עשרה שערים".
יש חוקים לשפה; לא הכל מותר, הם יאמרו. אבל אפשר לתהות: האמנם יש תוקף לחוקים האלו? מי שם את מתקני הלשון לשרים ושופטים עלינו? הסוגיה היא סבוכה. לא קל להצדיק את אלה, ולא את אלה. כותרת המשנה למאמר היא "מפת דרכים": אין כאן חתירה להכרעה ופתרון, אלא הצגה של השיקולים והטיעונים השונים שמשחקים בדיון.
אם כן, אילו מין חוקים הם "חוקי השפה"? בשונה מחוקי המדינה, אין משטרה ובתי משפט שיאכפו אותם. בקרב גורמים רשמיים תיתכן אכיפה ממסדית מסוימת, בצורת הנחיות לקרייני רדיו, או בקרה על נוסחם של פרסומים רשמיים; אבל אלו היוצאים מן הכלל. לרוב, הציות לחוקי השפה הוא וולונטרי.
ונשאלת השאלה מה מקור הסמכות של החוקים הללו. מי אמר ש'צומת' הוא זכר, ושיש לאיית 'קונסנסוס' על פי המקור הלטיני? האקדמיה ללשון העברית מוכרת לנו כ"מחוקק", וגם "בית משפט" בעת הצורך - אמנם ללא הוצאה לפועל ושירות בתי סוהר. ויש ספרי חוקים - ספרי דקדוק ומילונים, שלרוב אפשר לצפות שהכתוב בהם מייצג את עמדת האקדמיה. אולם מהי בדיוק הסמכות שלהם?
האקדמיה קיימת מתוקף חוק מדינה. אבל החוק קובע את מטרותיה; הוא אינו קובע שחובה לציית להחלטות האקדמיה (וממילא, כאמור, אי אפשר לאכוף ציות כזה). שאלה אחרת היא על מה נסמכות ההכרעות של ספרי הדקדוק, המילונים והאקדמיה. כאן התשובה קלה: הם שואבים את החוקים מהגוף העצום של טקסטים שנחשבים למקורות היהדות: המקרא, התלמוד, וספרות הקודש והחול של העברית לדורותיה - וכן, גם התחשבות במגמות עכשוויות של דוברי העברית.
אפילו כאן העניינים אינם כה ברורים. ה"עברית" של אלו היא בעצם המון "עבריות" שונות. פסוקים רבים במקרא - אולי אפילו רובם - לא יחשבו תקניים על פי כללי העברית הנוכחיים. למשל, הפסוק השלישי ב"בראשית" מדבר בלשון עתיד ("ויאמר אלהים") לציון עבר. ספק אם ניתן להצביע על שיטה אחידה בה נשענת העברית המודרנית על המקורות. נראה שהיא יותר פרי של התפתחויות היסטוריות, שרירותיות ומקריות בחלקן. אבל אין להסיק מכך חוסר אמון באקדמיה; אולי אין שיטה, אבל יש ויש נימוקים. כל מילה במילוני העברית, כל כלל בספרי הדקדוק וכל החלטה של האקדמיה מבוססים היטב על המקורות, ועל שרשרת של פסיקות קודמות, הכל תוך שקיפות וגילוי נאות.
אבל זה רק עונה על שאלת ההסתמכות, לא על שאלת הסמכות: למה אנחנו צריכים "לציית" למקרא ולתלמוד ולדורות הקודמים? מהו המובן בכלל של נכון ולא־נכון בשפה?
המתירנים
לנוכח הקושי להצדיק את הרעיון של חוקי שפה, עולה באופן טבעי המחשבה שהוא שגוי מעיקרו. אולי זכותו של כל אחד לדבר ולכתוב לפי רצונו וטעמו? אולי "עברית צחה" היא כמו אוכל טעים או מוזיקה יפה: על טעם וריח אין להתווכח, בוודאי שאין נכון ולא־נכון. את האקדמיה ללשון אפשר לסגור, אלא אם יימצאו מספיק תמהונים שירצו לשמוע בקולה. למילונים יש מקום - אבל לא כספרי חוקים, אלא כספרי עזר עבור מי שנתקל במילה שאינו מכיר. הם צריכים לשקף גם, ואולי בעיקר, את השימוש הקיים בשפה, גם אם הוא נחשב שגוי לפי הגישה המתקנת.
למתירנים יש מודל מכובד: האנגלית. אין "אקדמיה ללשון האנגלית". את האנגלית מגדירים דובריה; לא ייתכן מצב בו צורה שמשתמשים בה כל דוברי השפה כמעט, כמו "תכתוב" בלשון ציווי, תיחשב לא־תקנית. המילונים באנגלית הם בפירוש מתעדים: אם מילה חדשה מופיעה במספיק טקסטים, יכניסו אותה עורכי מילון אוקספורד למילון שלהם, מבלי לדרוש נימוקים.
אולם המודל הזה הוא פשטני קצת. גם באנגלית יש איות מקובל למילים. ומלה שמאויתת אחרת, יאמרו עליה רוב דוברי האנגלית שהיא מאויתת שגוי. ובדומה לכך, יש כללי תחביר מקובלים, שחריגה מהם תיחשב בפי־כל לשגיאה. על כך יגידו מתירנים אדוקים שגם קהילת דוברי האנגלית חורגת כאן מסמכות: איות לא מקובל הוא... לא מקובל, וזהו; לומר שהוא שגוי, הגיוני (או בעל משמעות) בערך כמו לומר ששוקולד עם מלח הוא שגוי.
אבל לשפה הרי יש מטרה: תקשורת בין בני־אדם. כדי להיות מובנים, צריך לציית למוסכמות; אם תחרגו מהכללים יותר מדי, מתישהו יפשיקו הבנתם לחיעכג. נכון, יאמרו המתירנים, אבל בדוגמאות שבתחילת המאמר אין בעיה כזו; כולנו מבינים את הכוונה. דוברי האנגלית מסתדרים ללא אקדמיה כבר מאות שנים, השפה השתנתה פלאים, ועדיין הם מבינים זה את זה.
הגישה המתארת
הקושי הגדול ביותר של המתירנים יהיה עם לומדי שפה: האם אין משמעות לדבר על שגיאות אפילו אצל ילד קטן, שעושה את צעדיו הראשונים בשפה תוך ניסוי וטעייה? ומה עם עולה חדש, אסור מתקנת לו עברית? הרי גם כאן אפשר לרוב להבין את הכוונה!
כאן באה גישת ביניים - הגישה המתארת (דסקריפטיבית, להבדיל מפרסקריפטיבית, היינו מורה, או מתקנת). הדוגלים בה מכירים בחוקי שפה; אבל לדידם אלו אינם חוקי מדינה, אלא דומים לחוקי טבע. כשם שחוקי הטבע מתארים התנהגות של עצמים, כך חוקי השפה מתארים את התנהגותם הלשונית של דוברי השפה. וכדי לענות על השאלה שבפסקה הקודמת, לא כל דוברי השפה נחשבים: נחשבים רק אנשים בוגרים, ששפת אמם עברית.
אבל השפה המדוברת היא תוהו ובוהו, יאמרו המתקנים! בעברית אולי יותר מאשר בשפות אחרות, אנשים שונים מדברים בצורות שונות, ומגמות משתנות במהירות. ה"תארנים" יענו שהחוקים שמדברים עליהם סובלים חריגות (בניגוד לחוקי הפיזיקה); הם מתארים שימושים דומיננטיים. בהתאם למידת השימוש, אפשר לדבר על יותר נכון ופחות נכון, ויש גווני אפור רבים. יתרה מכך, החוקים אכן דינמיים ומשתנים עם הזמן. פעם אולי היתה זו שגיאה לומר "תקשיב" בציווי, היום זה נכון. לכתיב "קונסנסוס" יש אולי יותר הצדקה היסטורית, אולם הקהילה העברית לא מכירה אותו, ומשתמשת דווקא ב"קונצנזוס" (או וריאציות אחרות); אם כן, אלו דווקא הצורות הנכונות! 'צומת גדול' גובל בשגיאה. החוק לפיו "שלוש עשרה שערים" הוא שגוי נמצא בתהליך כרסום; בעתיד אולי הביטוי יהיה נכון.
המקרא והתלמוד נכתבו, מן הסתם, ללא השגחתה של האקדמיה; שפתם משקפת שימוש מסוים שהיה מקובל בזמן שנכתבו. אין מקום לקדש אותה, ואנו היום פשוט ממשיכים את שרשרת התפתחות השפה.
באוניברסיטאות מיוצגת גישה זו על־ידי "הבלשנות המודרנית", מייסודם של נועם חומסקי ואחרים. אלו רוצים לחקור את השפה, ולשם כך הם צריכים להבחין בין נכון ולא־נכון. אבל הם זנחו במוצהר כל יומרה לקבוע מה נכון; כדי להבחין, הם הולכים אל השטח ושואלים דוברי אקראיים של השפה מה נשמע להם נכון ומה שגוי. חוקי שפה שמלמדים בבית הספר הם לא רק חסרי משמעות לבלשן המודרני, הם אפילו מטרד: כאשר שואלים אדם ברחוב אם משפט מסוים הוא נכון, לפעמים במקום להפעיל את האינטואיציה שלו (שהיא המעניינת את החוקר) הוא ינסה להיזכר מה אמר המורה שלו ללשון.
אך איש לא שאל לשם מה
אלא שהגישה של הבלשנות המודרנית לא חייבת לעניין אותנו. היא באה לצורך מטרה מסוימת: לחקור את המנגנונים הלשוניים הטבועים באדם. אם "חוקי לשון" מוכתבים מפריעים למחקר הזה, זו בעיה של החוקרים ולא טיעון נגד החוקים.
הגישה המתארת צריכה להתמודד עם העובדה שיש לנו "מוסר כפול": השפה בה אנו מדברים (ושאנו מקבלים כנכונה כאשר אחרים מדברים בה) שונה שוני דרמטי ממה שאנו משתמשים בו, ומקבלים אותו, בכתב. ובכל אחד משני התחומים יהיו לנו סטנדרטים שונים להקשרים שונים: מה שקביל בשוק עלול לצרום בהרצאה, מה שסביר בתגובה בפורום זה לא ייסלח במאמר. האם אנו מוכנים שכלי התקשורת יאמצו צורות לא־תקניות מהרחוב, ועד כמה?
אולי אפשר לחשוב על הבעיה מכיוון אחר: מה המטרה של ההבחנה בין נכון ושגוי? טקסט שכתוב על פי חוקי האקדמיה יראה לנו "מכובד" יותר. מבחינה זו, השימוש בעברית תקנית דומה ללבישת חליפה ועניבה - גם זה עניין שלא קל להבין אותו לעומקו, אבל דווקא על פני השטח הוא ברור לכולם.
אם חושבים על תועלת, אז יש לפחות סיבה אחת, חשובה מאין כמוה, לדבוק בחוקים של האקדמיה. קצב השינוי המסחרר של העברית המדוברת, הזולג באופן טבעי גם לעברית הכתובה, גורם לטקסטים להתיישן במהירות. סופר יכול לכתוב יצירה בעברית עדכנית, וכעבור שלושים שנה היא תהיה מיושנת. כעבור תשעים שנה היא תהיה שפה זרה. תרגומים מתיישנים עוד יותר מהר. וככל שנתרחק יותר מהעברית המסורתית, כך נצטרך יותר תיווך כדי להבין את הכתבים העתיקים של תרבותנו, וחבל.
|
| |
קישורים
האקדמיה ללשון העברית
|
|
