ליטר חלב, נייר טואלט ושתי חפיסות מצב-רוח טוב 136
מאמרה של הפסיכולוגית לורן סלייטר, "להתראות פרויד, שלום פרוזאק" מתמודד באופן נוקב עם השלכותיהן של תרופות הנפש החדשות, ואלו שבדרך. האם נהיה לחברה של גלמים מאושרים? מאמר שני מתוך שלושה בעקבות מוסף האלף של "ניו־יורק טיימס" ו"הארץ".

בניגוד לחשש שמתעורר מכותרות המשנה של המאמר, סלייטר אינה יוצאת למלחמה דון־קישוטית בתרופות הפסיכיאטריות. היא מודעת היטב להשפעותיהן החיוביות ולצורך בהן, ולו בגלל שהיא עצמה צרכנית שלהן. לדבריה, "אני חוויתי את ההקלה המוזרה שבריפוי טכנו־רפואי כאשר לפני עשר שנים חיסל פלואוקסטין הידרוכלוריד, או בשמו המוכר - פרוזאק, בתוך תשעה ימים בלבד את המחשבות האובססיביות שניסיתי לצמצם לשווא במשך 12 שנה של טיפול פסיכותראפי, ובהוצאה של אלפי דולרים". נקודת המוצא לכתבה היא היותה בהריון - היא חדלה לקחת תרופות למספר ימים, צללה חזרה לדכאונות, ובהתייעצות עם רופאיה חזרה לקחת אותן. אבל ניסוח כזה "מחליק" פנימה, יותר מדי בקלות, בדיוק את הגישה שמקוממת אותה - השיטוח של מצבים נפשיים מורכבים להסברים כימיים חדים וברורים. לא העבר, הסיפור האישי, לא זכרונות ההורים, לא ההרהורים על היותה אם בקרוב - סתם עודף או חוסר בנוירו־טרנסמיטור כזה או אחר.

היא מזכירה תרופות חדשות שבצנרת "שייקחו אותנו אל העתיד בריאים יותר, שמחים יותר, אמיצים יותר, ואולי אפילו אמהיים יותר", ואז נרתעת מהאפשרות שנפסיד את המגוון האנושי. באבחנה משעשעת היא מעירה שהפסיכיאטריה תמיד עבדה במהופך: מהתרופה אל המחלה. אם נתת לחולה ליתיום והוא מפסיק להתהלך ולהכריז על עצמו שהוא ישו, סימן שהיה מאני־דפרסיבי. אשה שמחזיקה בבטנה חייזר ובהדרגה מתחילה לכפור בכך בעקבות מתן תורזין, בוודאי סבלה מסכיזופרניה. "ככל שתרופות חדשות נכנסות לשימוש, מתרבות ההגדרות שלנו למחלה... אם אפשר לרפא ביישנות, הרי שביישנות הופכת למחלה פיסית, ומחלה אי אפשר לשנות מרצון, רק לסבול באופן פסיווי. ספר המחלות והסטטיסטיקה של המילניום הבא (הזה - י.נ.) יכלול בתוכו ביישנות, בצורה זו או אחרת... כזה עשוי להיות גורלן של הפסימיות, הציניות, הרשעות, הכעס והחיבה לאספרגוס".

סלייטר מסתייגת מהסיכוי המעשי להשתלטות האחידות הנפשית, ולו בגלל המחסומים שיציבו עוני או מסורת, מצד אחד, ותופעות לוואי ורעילויות של התרופות, מצד שני.

אני דווקא לא השתכנעתי כאן - על תופעות הלוואי ניתן יהיה, בוודאי, להתגבר יום אחד. העוני והמסורת אולי ייצרו מגבלות, אבל יהיו בכל זאת קבוצות התייחסות שלמות - תושבי שכונות מסוימות, שעובדים ומבלים באותם מקומות, וילדיהם לומדים באותו בית ספר - שלא יהיו עניים ולא מסורתיים, ואז, אם נקבל את התסריט הפסימי, יהוו בינם לבין עצמם קבוצה אחידה עד גועל של נפשות מאושרות ומושלמות.

המשך המאמר דן, כפי שכבר נרמז, בקלות הבלתי נסבלת של ההסברים הכימיים לענייני הנפש. "אני מכירה את המחקר", היא כותבת, "מלכי הנוירולוגיה לעולם לא יבטלו את הסביבה כאחד הגורמים מעצבי האישיות, משום שנוירונים, הם יאמרו, מתקיימים בתוך סביבה, וסביבה היא זרם רב עוצמה שמשנה ומעצב אפילו את המוחות הנוקשים ביותר. ובכל זאת, אף שאני יודעת זאת, ראיתי את עצמי נכנעת, ברמה הפרימיטיבית של הלב, לרעיון הפופולרי, רב העוצמה, שאיני אלא סך כל הסינפסות והתאים שלי". בהמשך, "אני פסיכולוגית, ומסביבי אני שומעת כל יום מטופלים שאומרים 'זה חוסר איזון כימי. אני רוצה תרופה'. כמה מגדולי הפסיכודינמיקה ותורת היחסים - קוהוט, הורני, אדלר, בולבי - נעשים בלתי רלוונטיים לחולים שלי ולעצמי". את פרויד היא לא שכחה - הפסקה הבאה, ומחצית הכותרת, מוקדשות לו.

סיום המאמר הוא פניה נרגשת לבת שבדרך - קלרה. היא מדמיינת את קלרה בבגרותה, משוחחת עם חברה או בטיפול פסיכיאטרי, בעקבות קשיים ומצבי נפש שהם מנת חלקו של כל אחד, "מאשימה" את הכדורים שלקחה אמה כשהייתה בהריון. לא כל כך מהר, אומרת לה לורן סלייטר - "אל תשכחי את אבא שלך ואותי. לא כולי גלולה. אל תשכחי איך לימדתי אותך לצייר, איך איבדתי אותך בסופרמרקט, איך היכיתי אותך, איך חיבקתי אותך, איך הצלתי אותך... שמרי את העבר, קלרה, על כל המורכבויות שלו. עשי אותי לסיפור שהוא יותר מהנוירונים שלי, הנוירונים שלך".


מאמר מסעיר ומרגש. אבל לדעתי יש לכותבת בלבול מסוים. השפעת הסביבה אינה עומדת מול ההסברים הנוירולוגיים, אלא מול ההסברים הגנטיים. מצבי רוח ותכונות אופי נובעים אכן מכימיה ופיזיולוגיה של המוח, ורק מהם - כך לפחות על פי מטריאליסטים כמוני (והצלחת הפרוזאק ודומיו כמובן עושה אותנו משוכנעים יותר). מטריאליסטים קיצוניים אפילו יותר יגידו שמצבי הרוח ותכונות האופי הם בעצמם הכימיה והפיזיולוגיה. כל זה לא סותר את היותם מושפעים מהסביבה (כמו גם מהגנטיקה) - כולל ההיסטוריה האישית שלנו, כולל מעשיהם ומחדליהם של הורינו ושלנו. מערכות היחסים שלנו משפיעות על הנפש - באמצעות השפעה על הכימיה.

האם פרויד וממשיכיו יכולים או צריכים להיות מיותרים? לא בהכרח. גם אם נוכל יום אחד להסביר באופן פיזיולוגי כל מצב רוח ונפש, רבים ימשיכו להתעניין, לפחות במישור האינטלקטואלי, בדרכים בהן משפיעה הסביבה האנושית על הכימיה, ומושפעת ממנה. במידה שאכן קיימת השפעה כזו, סביר שעדיין נצטרך הסברים "ברמה שמעל" הפיזיקה והכימיה. בערך באותו אופן שבו, ברצוננו לנתח את מזג האוויר, איננו יכולים להסתפק בכוחות האלמנטריים הפועלים בין האטומים הבודדים באוויר. אמנם האטמוספירה אינה אלא סך האטומים שבה, אבל יש יותר מדי מהם מכדי שנוכל לחשב משהו, או אפילו לדעת משהו, על כולם.

אבל ייתכן שבמישור הפרקטי, פרויד באמת יהיה מיותר. בוודאי כך אם ההסבר הכימי יהיה ממצה ומספיק פשוט. מי שמציקה לו הביישנות או הרוגז של עצמו (או של בן הזוג שלו, או של בתו), ויודע שקיים פתרון זמין על המדף בבית המרקחת, לא חייב להתעניין בגורמים שהביאו את הנוירונים שלו למצבם הנוכחי.

אינני מקבל (לפחות לא כהכרח) את תחזיתה של סלייטר שנהפוך לחברה של היפוכונדרי־נפש, שמגדירה כל מצב־רוח כמחלה, רק מכיוון שיש לו תרופה. לעתים קרובות אני נתקל בוויכוח מסוג "האם דבר X שייך לקטגוריה Y?" נאמר, האם הרפורמים הם יהודים? לעתים קרובות אני מוצא שכל הוויכוח הוא קצת טפשי, כי המתווכחים לא נתנו דין וחשבון, מה זה אומר בשבילם שמשהו הוא בקטגוריה Y. כלומר, בשביל מה זה חשוב ועל מה באמת הוויכוח.

לענייננו - "האם ביישנות היא (או תהיה) מחלה?", נשאלת השאלה - מה זה אומר אם זו מחלה. אם מדובר במימד הדרמטי קצת שיש למושג "מחלה", אני חושב שהתשובה היא שלילית. דווקא ככל שתרופות־נפש יהיו זמינות, בטוחות ויומיומיות יותר, כך הבעיה תהיה פחות "מחלה". כמו כאב ראש בימינו - אני חושב שעל־פי כל הגדרה כמעט זו מחלה, אבל כיום נטולת כל מימד דרמטי, או מאיים - לוקחים כדור והולכים לעבוד כרגיל. וזה כשאנחנו אפילו לא יודעים מה גורם לזה.

ובכן, האם "נגזר" עלינו להפוך לחברה של זומבים־למחצה, אופטימיים, רגועים, מאושרים ו...אחידים (ולהגשים באופן קיצוני את טולסטוי: כל המשפחות המאושרות דומות)? אולי, אבל שוב לא בהכרח. עולה על דעתי עניין אחר, שהחל, כנראה, כבר לפני אלפי שנים: המין האנושי, או לפחות חברות מסוימות בו, מאסו בריחם. ריח ההפרשות וריח הזיעה הפכו למוקצים. אלפי שנים לפני שהיה למישהו שמץ של מושג ביו־כימי בדבר הסיבה, או עצם המהות של ריחות הגוף, כבר צרכו את התרופה: בשמים שונים ומשונים. ובכן, הפסדנו כנראה מגוון גדול של אופני ביטוי של משהו מהאנושי שבנו, אבל אחרי כמה אלפי שנים, ותוך לכסון מבט לעבר מדף הדאודורנטים, האפטרשייב והאו־דה־טואלט שלי - לא, אני לא חש בהחמצה גדולה.

נכון, הנפש חשובה יותר מהריח, וגם מורכבת יותר. אבל המורכבות הזו אולי גם תגונן עליה בעידן הכימיקלים. האם המגוון האנושי המשמח נעוץ בהכרח בסך התכונות השליליות שלנו? האם צער ומצוקה הם תנאי לעניין בחיים? אולי גם לאושר ולסיפוק פנים רבות, כמו לריחות שאנו מוצאים כנעימים. אולי, אפילו, אני אקום בוקר אחד, ואחליט שהיום בא לי מצב־רוח "אושר פראי של ג'ונגל" (של קלווין קליין?!), וכדור ירקרק מהמגירה יסדר זאת? ואולי דווקא "מלנכוליית סתיו" יהיה הלהיט בשוק מוצרי טיפוח הנפש של 2054?

אני כנראה אופטימיסט חסר תקנה. אבל לא נורא, עוד מעט תהיה לזה תרופה.

קישורים
הניו־יורק טיימס
הארץ
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  כמה הערות • טל כהן • 7 תגובות בפתיל
  Comfortably Numb • יוסי קולסניקוב • 15 תגובות בפתיל
  הפסיכולוג תולה את הנעליים • האייל האלמוני
  Just adding a link • LG

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים