מלחמה נגד האיסלאם: סיכום ביניים שני 1395
המלחמה נגד האיסלאם ניצבת על פרשת דרכים. עדכון נוסף במעקב אחר האופן בו מטפל המערב באיום הטרור.

באוקטובר 2001, אחרי פיגועי הטרור שבוצעו בניו־יורק ובוושינגטון, פרסמתי כאן, במגזין "האייל הקורא", שני מאמרים בשם "מלחמה נגד האיסלאם" (חלק א' וחלק ב'). באפריל 2002 פרסמתי מאמר נוסף, "מלחמה נגד האיסלאם: סיכום ביניים ראשון". מאמר זה בא לבחון האם בחודשים שאחרי הפיגועים המפורסמים החל להסתמן שינוי כלשהו בעמדות העולם המערבי כלפי המלחמה שהכריז עליו העולם המוסלמי, אשר בחזיתה עומדים "השאהידים" המתאבדים. באותם הימים, יש להזכיר, עמדה ישראל בפני גל פיגועי ההתאבדות החמור ביותר של "אינתיפאדת אל־אקצא". מסקנתי בסיכום הביניים הראשון היתה שלמרבה הצער, מאז פיגועי ה-‏11 בספטמבר גברה הלגיטימיות של נשק ההתאבדות בעולם המוסלמי. משמע, שתגובת המערב הנוצרי למלחמה שנכפתה עליו היתה רופסת ועלובה, מה שחיזק את האגף הקיצוני באיסלאם בנחישותו להשתמש בנשק ההתאבדות עד לניצחון המיוחל.

בבואי לבחון את הנושא היום, כמעט שנה אחרי סיכום הביניים הראשון, אני מוצא את המלחמה נגד האיסלאם במצב בעייתי במיוחד. העולם המערבי, אשר ערכיו המשותפים הבסיסיים ביותר עומדים תחת מתקפה, מגיע אל השלב הנוכחי של המלחמה כשהוא מפולג ומסוכסך, עד כדי כך שחלקים ממנו מעדיפים לחבור אל האויב המוסלמי כנגד יריביהם מבית. אין המדובר בחילוקי דעות פוליטיים שגרתיים, או בניגודי אינטרסים בלתי נמנעים. אנו ניצבים בפני מגמה ההולכת ומסתמנת, ועל־פיה מדינות מערביות מסוימות, או ליתר דיוק חלקים מסוימים של העולם הנוצרי־מערבי, מסמנים את ארה"ב כאיום העיקרי על שלום העולם ומצדדים בגלוי או במשתמע בצד המוסלמי הניצב מולה. אחד התרחישים האפשריים לשנים הקרובות, אם כי כמובן אין זה התרחיש היחיד, הוא שה"מלחמה נגד האיסלאם" תהפוך ל"מלחמה נגד אמריקה".

על־מנת להיטיב ולבחון את הדברים הקשים האלה, רצוי להגביה טוס ולצפות עליהם מנקודת מבט היסטורית רחבה ככל האפשר. תחילת המאה העשרים ידעה שתי התפתחויות היסטוריות חשובות, הכרוכות זו בזו: האחת, עלייתה של ארה"ב כמעצמה עולמית צבאית, כלכלית ומדינית, המחליפה בהדרגה את המעצמות האירופאיות הקולוניאליסטיות. את הקו הזה הובילו בעיקר שני נשיאים אמריקניים שכיהנו בתחילת המאה: תיאודור רוזוולט ו־וודרו ווילסון. זאת, להזכירנו, אחרי שבמשך יותר ממאה שנה פעלה ארה"ב על־פי מדיניות בדלנית קשוחה, המביעה חוסר עניין מוחלט במתרחש מחוץ לגבולותיה, וחוסר רצון מוחלט לא פחות להתערב בכל דבר שאינו אמריקני.

ההתפתחות השנייה, שאירעה במקביל, היתה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, שגרמה בפעם הראשונה להשלטת אידאולוגיה סוציאליסטית במדינה גדולה, למעשה במעצמה. הסוציאליזם, יש לזכור, כלל לא התייחס בראשיתו לאמריקה. הוא נולד כתגובת נגד למהפכה התעשייתית באירופה, ובעיקר בגרמניה. עם זאת, עד מהרה תפסה ארה"ב מקום נכבד ברשימת המטרות האידאולוגיות של הקומוניזם, עקב היותה מדינה המושתתת על מערכת כלכלית קפיטליסטית צרופה.

ארה"ב הפכה לאויב העיקרי של הקומוניזם, כידוע, אחרי מלחמת העולם השנייה, עת התייצבו זו מול זו שתי מעצמות־העל המייצגות את שתי מערכות הערכים המנוגדות העיקריות: קפיטליזם, דמוקרטיה וליברליות מצד אחד, מול קומוניזם וטוטאליטריות מצד שני.

אך אחד הדברים שאנו נוטים לשכוח כאשר עולה התיאור הסימטרי לכאורה הזה, הוא שמערכת היחסים בין שני הגושים לא היתה באמת סימטרית. הגוש הקומוניסטי לא סבל פלורליזם, כלומר לא יכלו לפעול במסגרתו גופים או מפלגות שתמכו בקפיטליזם ובדמוקרטיה, וראו בארה"ב דוגמה לחיקוי. אין צורך לומר היכן מצא את עצמו אזרח סובייטי שהעז לחשוב כך ולבטא את עצמו בהתאם. לעומת זאת, במערב של המלחמה הקרה פעלו מפלגות סוציאליסטיות וקומוניסטיות רבות מספור, אשר טענו בפה מלא כי הן רואות בברית־המועצות את המודל שלהן. מרבית הקבוצות הללו פעלו במסגרת הפרלמנטרית המקובלת, ומיעוטן פעלו כארגוני טרור דוגמת "הבריגדות האדומות" ו"קבוצת באדר־מיינהוף". למעט תקופת המקארתיזם בארה"ב, ניתן לומר כי המערב היה סובלני כלפי קבוצות שהזדהו עם הצד השני, בהתחשב במתיחות בין הגושים, שלא היתה רק אידאולוגית אלא גם צבאית ומדינית.

במהלך ארבעים שנות המלחמה הקרה הסתבר כי אחד המאפיינים של השמאל כאידאולוגיה וכקבוצה פוליטית הוא שנאת אמריקה. במלים אחרות, השנאה לארה"ב והראייה אותה כמקור כל הרע בעולמנו הפכה להיות אחד היסודות של האידאולוגיה השמאלית בכל רחבי העולם. כמובן שביטוייה של השנאה הזו לא היו אחידים בכל מקום ובכל זמן, שהרי השמאל העולמי השתרע ממפלגות סוציאל־דמוקרטיות מתונות ועד ארגוני טרור מרקסיסטיים. אך באופן אינטואיטיבי ניתן לומר כי אינך יכול להיות "שמאלן" אמיתי מבלי לחוש איזושהי עוינות כלפי אמריקה. זה יכול להתבטא בחזרה על הקלישאה ש"בארה"ב יש המון חסרי בית, בגלל הקפיטליזם הדורסני; באירופה אין כמעט" (לא נכון מבחינה עובדתית), וזה יכול להגיע עד כדי שריפת דגלי ארה"ב בהפגנות ובהבעת תקווה שמדינה שטנית זו תימחה מעל פני האדמה. כך או אחרת, בין ארה"ב לבין השמאל העולמי שוררת יריבות מסורתית.

עם התמוטטות הגוש המזרחי בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים קיבל המאבק הזה אופי שונה במקצת. היריבות בין מדינות או קבוצות פוליטיות הפכה בהדרגה למאבק של "ארגונים לא ממשלתיים" (Non Governmental Organizations) נגד אמריקה תחת הכותרת של "מאבק בגלובליזציה". הימים, להזכירנו, הם ימי ממשל ביל קלינטון, שהוא אולי הממשל השמאלי ביותר, במונחים אמריקניים, שכיהן אי־פעם בארה"ב. השמאל המסורתי פשט צורה אחת ולבש צורה אחרת: המוני צעירים, בני המעמד הבינוני והגבוה ("אשכנזים מבית טוב") נודדים ברחבי העולם בחיפוש אחרי ועידות בינלאומיות בנושאי כלכלה, אקולוגיה וכו', במטרה להפגין באלימות ובפראות נגד שטן "הגלובליזציה", שהוא שם אחר ל"אמריקניזציה" של הכלכלה העולמית. צעירים אלה לא חונכו בהכרח על ברכי מרקס ולנין, אך מנקודת המוצא השבעה והמפונקת שלהם הם ציירו לעצמם אויב חדש, בעולם שבו, כדברי ג'ון לנון, אין דבר ששווה לחיות או למות למענו.

ואז בא ה-‏11 בספטמבר.

לכאורה, פיגועי הטרור שביצע בן־לאדן בניו־יורק ובוושינגטון יכלו להיות התגשמות החלום הרטוב של השמאל הישן והחדש כאחד. עבור השמאל הישן, של שנות ה-‏60, הפנטגון הוא הסמל של אמריקה הרעה, האכזרית והדורסנית. עבור השמאל החדש, זה שנתלה בסיסמאות הגלובליזציה, מגדלי התאומים, ואזור וול־סטריט בכלל, הם סמל הכלכלה הקפיטליסטית של שנות ה-‏90. אך אליה וקוץ בה, האיסלאם הרדיקלי של "אל־קעידה" מדבר בשמם של עניינים שונים לחלוטין. מה לעשות ששחרורה של אדמת הקודש הסעודית מהחיילים האמריקנים המצויים בה אינו בדיוק בראש סדר היום של השמאל האירופאי. גם הרטוריקה של בן־לאדן וחבר מרעיו, המבוססת בעיקר על הקוראן ועל מסורות איסלאמיות, איך נאמר, לא מדברת במיוחד לאוזניו של צעיר שוודי או בריטי (נוצרי).

ובכל זאת, אירופה, שבה תנועות השמאל השונות מושרשות היטב בחברה ובפוליטיקה, יחד עם מדינות וקבוצות אחרות בעולם, היתה צריכה לעצור ולחשוב: האם ההתקפה על אמריקה היא גם התקפה עלינו? או שמא וול־סטריט והפנטגון הזמינו על עצמם את האלימות הזאת, ובצדק?

ארצות־הברית, למרות שלא אירעו בה פיגועי טרור נוספים מאז ה-‏11 בספטמבר 2001, נחושה היום יותר מתמיד להילחם במקורות הרדיקליות האיסלאמית עד חורמה. ממשל הנשיא בוש השני מסתמן כממשל רפובליקני שכמוהו לא היה עוד באמריקה. אין זה עוד ממשל רפובליקני מן הסוג שהכרנו בעבר (ניקסון, רייגן, בוש האב). בפעם הראשונה מונהגת ארה"ב על־ידי אנשים המחזיקים באידאולוגיה ברורה וקוהרנטית ביחס למערכת הבינלאומית ולערכים שצריכים להוביל אותה. מבחינה אידאולוגית זהו ממשל אנטי־מוסלמי ואנטי־ערבי, לא משום שהוא גזעני, אלא משום שהוא הממשל הראשון שמודה בפה מלא כי האיסלאם של ימינו הוא חממה לטרור, לרצח ולמלחמות. זה כמובן לא אומר שאמריקה מוותרת מחר בבוקר על הנפט של סעודיה, אבל זה כן אומר שהיא מוכנה לסכן את האינטרסים הכלכליים שלה באזור בצעדים כמו תמיכה פומבית בישראל ומלחמה בעיראק, צעדים שכבר הוכיחו את יכולתם להפוך את ארה"ב למדינה השנואה ביותר במזרח התיכון המוסלמי.

הדבר שעשה הנשיא בוש הוא מהפכני, למרות שלחלקנו כאן בישראל הוא נראה מובן מאליו: הוא הפסיק להתייחס אל הטרור כאל "פשע" שיש לתפוס את מבצעיו ולהענישם באמצעים פליליים, והתחיל להתייחס אליו כפי שהוא באמת: תנועה עולמית של רשע ואלימות שיש להילחם בה כבאויב, נקודה. בניגוד לפשע הפלילי, אשר מאחריו עומדים אינטרסים אינדבידואליים תועלתניים, מאחורי הטרור עומדות אידאולוגיה ואמונה, אשר עוברות מדור לדור, מאב לבן, ומשתלטות על חלקים הולכים וגדלים של אוכלוסיית העולם. אי־לכך, במלחמה הזו אתה נדרש להיאבק לא רק במי שביצע ישירות מעשה זה או אחר, אלא גם במי שבמעשיו ובמדיניותו מעודד את מבצעי הפיגועים, מכלכל אותם, מממן אותם ומספק להם מפלט ומחבוא.

לפני מספר חודשים נשא מזכיר המדינה האמריקני, קולין פאואל, נאום שלא עורר הדים רבים, והדיווחים עליו נבלעו בשטף המלל והטקסט הבלתי פוסקים בנושא עיראק. בנאום זה הוא אמר כי הממשל האמריקני שם לעצמו למטרה לחולל רפורמות אזרחיות ופוליטיות במזרח התיכון. משמעות הדבר, אמר פאואל, שבטווח הארוך ארה"ב תפעל על־מנת שבמדינות המזרח התיכון הדיקטטוריות יכוננו משטרים דמוקרטיים המושתתים על חברה אזרחית בריאה ועל ערכי חופש וזכויות אזרח. דבריו אלה לא כוונו כלפי עיראק, שם נדרשת ארה"ב לסלק בכוח משטר רודני, אלא דווקא כלפי מדינות ערביות ומוסלמיות הנחשבות לבנות בריתה של אמריקה כגון סעודיה ומצרים.

הנאום ההיסטורי הזה, שימים יגידו אם ישמש כמצע אמיתי לפעולה או ייוותר כמלים יפות ותו לא, מבהיר שארה"ב בראשות הנשיא בוש הבינה את המסר העמוק ביותר של פיגועי ה-‏11 בספטמבר: כל זמן שהמזרח התיכון המוסלמי יתנהל כפי שהוא מתנהל היום, כשהעומדים בראשו הם רודנים או אנשי דת קיצוניים, וכל זמן שילדי המזרח התיכון ימשיכו להיות מחונכים על ברכי התפיסות המוסלמיות הנוכחיות, הרואות בכל מי שאינו מוסלמי, ובייחוד ביהודים ובנוצרים, אויבים שיש להשמידם, ימשיך המזרח התיכון להיות בית גידול לטרור ולמוות. ואין צורך בדמיון מפותח מדי בכדי להבין שברגע שקבוצות טרור קיצוניות דוגמת "אל־קעידה" ישימו את ידן על נשק להשמדה המונית הן ישתמשו בו לשם השגת מטרתן. תם העידן של טרור "גן הילדים" שמטרתו להטיל אימה על־מנת להשיג מטרות פוליטיות. החל העידן של טרור "הפתרון הסופי" שמטרתו להשמיד את האויב חד וחלק.

גם אם ארה"ב לא תצליח בשאיפותיה מרחיקות הלכת כלפי החברה המזרח תיכונית, אני סבור שההכרה של הממשל במציאות הזאת היא צעד היסטורי שמשתווה רק להכרה הבריטית בסכנה הנאצית, ב-‏1939. אמריקה הכריזה, גם אם לא במלים אלה, מלחמה על האיסלאם.

אך ההכרה הזאת, לצערנו הרב, היא בשלב זה נחלתה של אמריקה לבדה. רוב העולם הנוצרי־מערבי לא שותף לה. בעיני מאות מיליוני אירופאים, רוסים, אוסטרלים ואחרים ארה"ב היא הבריון האכזר והאלים שיש לגנותו ולרסנו. "אל קעידה"? חבורת פושעים. תפסו אותם ושימו אותם בכלא; עיראק? מה רוצים מהם בכלל? פיגועי התאבדות? כנראה שמי שסופג אותם מגיע לו; איסלאם רדיקלי? לא יותר מסיסמה שהמציאו ברוני הנפט של טקסס בכדי לתרץ את השתלטותם האלימה על שדות הנפט במזרח התיכון; סכנה אמיתית לשלום העולם? כמובן, התאגידים האמריקניים המבצעים במוחנו שטיפת מוח על־מנת שנקנה את מוצריהם ונשתעבד להם לעולמים.

את הגישה הזאת, המובלת על־ידי מנהיגי צרפת, רוסיה וגרמניה, אך שותפים לה רבים אחרים, אפשר לתלות במקורות רבים: אידאולוגיה, פוליטיקה קטנה, אינטרסים כלכליים, תפיסות מוסריות סובייקטיביות ועוד. אך בין אלה ניתן ללא ספק למנות מקור אחד נוסף: שנאת אמריקה. טהורה, פשוטה, גולמית. וכאשר על כפות המאזניים מונחים, מצד אחד ארה"ב, ומן הצד השני האיסלאם הרדיקלי המאיים לערער את שלום העולם, בוחרים כל הנזכרים למעלה להעדיף את הרגש האנטי־אמריקני הבסיסי שלהם על פני האינטרס ארוך הטווח שלהם כבני אדם וכמדינות, שהוא להילחם עד חורמה לצדה של ארה"ב.

נשיא ארה"ב נושא מדי שנה בחודש ינואר את נאום "מצב האיחוד" (State of the Union). אם נתייחס למאמר זה כאל השלישי בסדרת "מצב המלחמה", אזי ניתן לסכמו כך: המלחמה נגד האיסלאם ניצבת על פרשת דרכים: הנהגתה של ארה"ב, בראשותו של ג'ורג' בוש, נחושה להילחם את המלחמה ולנצח אותה על־מנת להקטין עד למינימום את הסכנה הניצבת מול העולם החופשי מצדו של האיסלאם הרדיקלי; אם תיכשל ארה"ב במלחמתה זו, או אם תיסוג ממנה מחשש הכישלון, צפוי לנו עתיד עגום ביותר: במקרה הטוב ינהיגו אותנו רכיכות מוסריות כדוגמת ז'ק שיראק וגרהרד שרדר. במקרה הגרוע פשוט לא נהיה.
קישורים
חלק א' של "מלחמה נגד האיסלאם"
חלק ב' של "מלחמה נגד האיסלאם"
מלחמה נגד האיסלאם: סיכום ביניים ראשון
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  אין ''עולם מערבי'' • אבי • 2 תגובות בפתיל
  האם אתה לא נופל לאותה מלכודת יקירי? • יסמין הללי • 3 תגובות בפתיל
  חבל שהמאמר כל-כך שטחי. • לוגי גרסקו • 5 תגובות בפתיל
  דרושה קונספירציה • גילית • 25 תגובות בפתיל
  מתי אמר ג'ון לנון • יוסי מגבעתיים • 7 תגובות בפתיל
  על החשבון • LG • 6 תגובות בפתיל
  אירופה יחד עם האיסלאם ?? • שי • 64 תגובות בפתיל
  קבל תיקון • יואב
  למה כולם אוהבים לשנוא את הצרפתים • האייל האלמוני • 6 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • עודד
  לפחות יש פה פלורליזם.... • העכבר המיואש • 4 תגובות בפתיל
  השמאל האירופי • אסתי • 3 תגובות בפתיל
  ניתוח שמתחיל רע ומסתיים גרוע! • בועה • 9 תגובות בפתיל
  בניין התאומים הסיפור האמיתי! • אברי • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים