עולם ישן עדי יסוד נחריבה: לא לעבודה המאורגנת 1460
עובדי המגזר הציבורי המאוגדים בהסכמים הקיבוציים מתנהגים כאילו היו אצילי צרפת בתקופה שקדמה למהפכה הצרפתית.

הנה סיפור אמיתי, למעט השם הבדוי: יצחק מועלם התקבל לעבודה במחלקת המים של עירייה גדולה באמצע שנות השבעים. בתפקידו הוא היה פועל אחזקה, מאלה היוצאים לתקן תקלות ברשת המים ברחבי העיר. בתחילת שנות השמונים התגלתה אצל יצחק מחלת לב כרונית, וחוות דעת רפואית אסרה עליו לעסוק בעבודות פיזיות.

לאור המצב החדש ניסתה הנהלת העירייה לשבץ את יצחק בתפקיד אחר, שלא ידרוש ממנו פעילות מאומצת. בעבודה פקידותית הוא סירב לעסוק, מה גם שהשכלתו כללה רק שמונה שנות לימוד והוא לא התאים למשרה; הוא סירב להצעה לשמש כשומר בפתח בניין העירייה, בטענה שמדובר בעבודה משפילה; הוא סירב גם למגוון של הצעות אחרות. לעמדותיו אלה הוא קיבל גיבוי מלא מארגון עובדי העירייה. יצחק התעקש לקבל משרה דומה לזו שהיתה לו לפני מחלתו, למעט הרכיב הפיזי. הסיבה לדרישתו זו: עובדי האחזקה מקבלים שכר גבוה במיוחד עבור יציאה לשטח, כוננויות, תוספות מאמץ וכיו"ב. עבודה במשרה אחרת שאינה בתחום האחזקה תקטין במידה משמעותית את משכורתו.

במשך מרבית השנים שעברו מאז, כמעט עשרים שנה, המשיך יצחק להיות מועסק במחלקת המים, אך ללא משרה אמיתית וברורה. הוא נע ונד בין יחידות שונות, ממשיך לקבל משכורת מלאה ובפועל לא עושה כמעט דבר. מנהלי היחידות בהן הוא הוצב לא היו זקוקים לו, אך הם ידעו כי עליהם לקבלו לעבודה בלית ברירה, ולהניח לו לעשות כרצונו. במשך שנים לא מעטות היה בא יצחק בבוקר לעבודה, מחתים כרטיס והולך לדרכו מבלי שאיש יתעניין היכן הוא שוהה במהלך שעות העבודה. בשנים האחרונות הוא הצליח להשתלב באחד המדורים כנהג.

מהי בעצם הסיטואציה המתוארת? אדם מועסק בעבודה כלשהי. בשלב מסוים מתברר כי הוא אינו מסוגל מבחינה רפואית לבצע את עבודתו (לעתים בעקבות תאונה). על־פי החוק צריך אדם כזה לפנות למוסד לביטוח לאומי על־מנת שייקבעו לו אחוזי נכות. על־סמך אחוזי הנכות מקבל האזרח קיצבה מהביטוח הלאומי, אשר אמורה לפצותו על אובדן כושר ההשתכרות המלא או החלקי שלו. כמובן, קיצבת הביטוח הלאומי רחוקה מלהיחשב שוות ערך למשכורת של ממש, אך יש לזכור: מדובר במקרים בהם איש אינו אשם במצבו של הנפגע. אילו היה מדובר בפגיעה שנגרמה בשל רשלנות או זדון מצד אדם או גוף אחרים (טרור, מלחמה, תאונת דרכים, תאונת עבודה) היתה עומדת בפני הנפגע הזכות לתבוע את הפוגע, או לקבל קיצבה מוגדלת מהמדינה (כמו נכי צה"ל). אותם אנשים שנכותם היא תולדה של מצב רפואי נתון, שלא נגרם באשמת איש, נאלצים להתמודד עם השלכות הדבר בנתוני פתיחה קשים יותר.

ובכל מקרה, ברור שלא העירייה דווקא, שהעסיקה את יצחק בשנים שקדמו לגילוי בעייתו הרפואית (ולא גרמה לה), צריכה לממן את שכרו למשך שארית חייו. שהרי מהיכן באים כספי העירייה? מציבור התושבים ומקופת המדינה. במקרה כמו זה, כך מתברר, משלם המסים נדרש לממן סוג מסוים של נכים באמצעות מס הביטוח הלאומי שהוא משלם, וסוג אחר של נכים באופן עקיף, באמצעות הארנונה ומס ההכנסה. על מה ולמה זכאי נכה מסוג אחד לעדיפות על־פני נכה מסוג אחר? פשוט בשל המזל ששיחק לו להיות מועסק בגוף ציבורי בזמן שהפך לנכה.

כל מי שעבד בעבר, או עובד כיום, בגופים ציבוריים - קרי: משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, חברות ממשלתיות מסוימות וכיו"ב - מכיר את התופעה: עובדים החלו לעבוד לפני שנים רבות; בשלב מסוים עבודתם הפכה למיותרת, אם בשל התפתחויות טכנולוגיות, אם בשל שינויים ארגוניים, ואם בשל פרודוקטיביות נמוכה שלהם עצמם; אך אותם, כמובן, לא ניתן להזיז סנטימטר ימינה או שמאלה. לא זאת בלבד שלא ניתן לפטרם, לא ניתן אף לשנות את משרתם או את תנאי העסקתם ולו כזרת. אלה נדמים בעבורם כזכויות יסוד מולדות, כפי שראו האצילים בצרפת את זכויות היתר שלהם בשנים שקדמו למהפכה הצרפתית.

הסיבה לכך אינה משום שאנשים אלה רעים או מושחתים יותר מאחרים. ברמה האישית הם כמוני וכמוך. הסיבה לכך היא שהם מועסקים בחוזי עבודה קיבוציים, המקנים להם קביעות ומונעים מהמעסיק להתאים את העסקתם לתנאים המשתנים. בכך נגרם עוול כפול: ראשית, מונצחות אי־היעילות, הביורוקרטיה והבזבזנות בשירות הציבורי. שנית, עובדים אלה מופלים לטובה ביחס לשאר אזרחי המדינה, וזאת במימון של משלם המסים. המלחמה שפרצה בין ההסתדרות למשרד האוצר בשל התוכנית הכלכלית האחרונה נסבה בדיוק סביב הנושא הזה: משרד האוצר מנסה לפגוע ככל יכולתו בהישגי העבודה המאורגנת, ועבור ההסתדרות זוהי מלחמה של להיות או לחדול.

כעת נגביה טוס מעט ונגדיל את רוחב התמונה. תחילת הדרך היא במושג "זכויות עובדים". במשך מאות שנים עובדים לא נהנו מכל זכות שהיא, למעט - וגם זה רק במקרה הטוב - הזכות לקבל שכר על עבודתם. רבים מהעובדים נחשבו למעשה כרכושם של מעסיקיהם, ואין הכוונה רק לעבדים השחורים באמריקה. רוב האיכרים באירופה עד למאה התשע־עשרה היו וסלים, כלומר היו שייכים לאציל שהיה בעל האדמות בהן הם עבדו. בחלק מהמקומות היתה בעלות זו כל־כך מובהקת, עד כי לבעל האדמות עמדה הזכות לשכב עם בתו של האיכר בלילה שלפני נישואיה.

לאורך דורות רבים, ובעיקר אחרי המהפכה התעשייתית, התפתחו כללים מקומיים ואוניברסליים שמטרתם היתה לעגן את זכויותיו של העובד אל מול מעסיקו. למשל: מספר שעות עבודה מקסימלי ביום, שכל שעה מעבר להן מחייבת תשלום נוסף; שכר מינימום; יום מנוחה שבועי; מספר ימי חופשה מינימלי בשנה; תשלומי ביטוח לאומי ועוד. מרבית הזכויות הללו הושגו בעקבות מאבקים חברתיים ופוליטיים ארוכים ומרים שניהלו אזרחים במדינות המתועשות נגד בעלי ההון ונגד הממשלות שגיבו אותם. עם זאת, חלק מהזכויות הושגו על בסיס ההכרה של החברה המערבית בזכויות יסוד פוליטיות ואישיות, דבר שהולדתו בתקופת ההשכלה של המאה השמונה־עשרה.

המאבקים החברתיים שהובילו אל ההכרה בזכויות העובדים התאפשרו בזכות ההתארגנות של העובדים עצמם. כלומר, רק כאשר הפסיקו העובדים להיות אוסף של פרטים העומדים מול המעסיק לבדם, והחלו להיות קולקטיב מאורגן, רק אז הם יכלו להשיג את מטרתם. ואכן, אני מסכים עם הטענה, שהעבודה המאורגנת היתה אחד התנאים החשובים להכרה בזכויות העובדים, זכויות שחשיבותן עבורנו כבני אדם וכאזרחים אינה מוטלת בספק.

הטענה שלי, עם זאת, היא שיש הבדל בין השימוש בעבודה המאורגנת כמכשיר להשגת זכויות יסוד, דבר שהיה הכרחי במאה התשע־עשרה, לבין השימוש בעבודה המאורגנת כמכשיר להשגת זכויות־יתר לקבוצות עובדים מסוימות ושימורן, דבר שבמאה העשרים־ואחת הנו מיותר ומזיק. הדרך להשגת זכויות עובדים בימינו היא באמצעות חקיקה ולא באמצעות עבודה מאורגנת.

בישראל התפתחה מוטציה בעייתית במיוחד של עבודה מאורגנת, וכוונתי להסכמי העבודה הקיבוציים הנהוגים במגזר הציבורי.

מרבית זכויות העובדים בישראל מעוגנות כיום בחקיקה, ומחייבות כל מעסיק: שכר מינימום, שעות נוספות, ביטוח בריאות, ביטוח לאומי, ימי חופשה, ימי מחלה ועוד. המרכיב החשוב ביותר שעדיין לא עוגן בחקיקה הוא הפנסיה (סביר להניח שבשנים הקרובות אכן ייחקק חוק פנסיה ממלכתי). למעשה, בחוק הישראלי ישנן גם הטבות שאינן קיימות בשום מקום אחר בעולם, כמו למשל דמי הבראה, שאינן אלא תוספת חד־שנתית לשכר.

להבדיל מזכויות אלה, בשירות הציבורי קיימות זכויות רבות נוספות שאינן מעוגנות בחקיקה, אלא בהסכמי עבודה קיבוציים. לדוגמה: קרן השתלמות, גמול השתלמות, ביטוח חיים מוזל, תשלום עבור כוננויות ועוד מאות תוספות שונות ומשונות שמיועדות לקבוצות עובדים כאלה ואחרות, ואשר קצרה היריעה מלמנותן. הסיבה לשיטה מעוותת זו אינה נעוצה בארגוני העובדים, אלא דווקא במשרד האוצר. האוצר, במשאים ומתנים שניהל במשך השנים עם ההסתדרות, שם לו למטרה לשמור את השכר הבסיסי נמוך ככל האפשר. זאת כיוון שעד כה היה נהוג בשירות הציבורי לשלם פנסיה תקציבית, ללא הפרשה מצד העובד, והפנסיה מבוססת על שכר הבסיס. בשל כך ניסה האוצר ככל יכולתו להעלות את השכר רק בצורה של תוספות ייחודיות, שאינן כלולות בשכר הבסיס. חטא קדמון זה גרם לכך שעובדים רבים בשירות הציבורי מקבלים שכר גבוה מאד בפועל, בשעה ששכרם הפורמלי הוא נמוך במידה משמעותית. אך גרוע מכך: שיטה זו מעודדת את העובדים לרמות את מקום העבודה ולהשיג תוספות בדרכים לא כשרות. התוצאה: חממה המטפחת דווקא את האדם הלא־ישר, התכמן, התככן והרמאי, ומעדיפה אותו על־פני ה"פראייר" שלא יעז להמציא שעות עבודה שלא היו ולא נבראו, או אישורים על לימודים במסגרת מכללת "ישראבלוף".

ואכן, הדוגמה הקלאסית למקרה בו השיטה של משרד האוצר מתפוצצת לו בפנים היא הלימודים האקדמיים. המשרד הגיע לפני שנים רבות להסכמות עם ההסתדרות, על־פיהן עובד שהשיג במהלך עבודתו תואר אקדמי יקבל תוספת משמעותית לשכר. וחשוב לציין: לימודים שאין להם שום קשר לעיסוקו של העובד. חשבו לעצמם אנשי משרד האוצר: ראו כמה אנחנו חכמים, הרי אין שום סיכוי שעובד מדינה יוכל ללמוד לתואר אקדמי במקביל לעבודתו, ועל־כן משמעותו התקציבית של ההסכם הזה קרובה לאפס. ואכן, באוניברסיטה ישראלית רגילה אין הרבה סיכוי להשיג תואר אקדמי כאשר במקביל עובדים במשרה מלאה. אך אז באו לכאן "המכללות" מחוץ לארץ (דרבי, לטביה וכו') ולימדו את משרד האוצר שיעור בכלכלה, או במלים אחרות: איך מוכרים תואר אקדמי. אנשי האוצר החלו למרוט את השערות שאין להם. בתוך כמה שנים נאלצה המדינה לשלם מאות מיליוני שקלים בתוספות שכר לעובדים שהפכו להיות מנהלי עסקים מדופלמים, אך בפועל המשיכו לקבל קהל בלשכת רישום האוכלוסין או להגיש קפה לבוס.

דוגמה נוספת לניצול ההסכמים הקיבוציים להשגת זכויות יתר - תוך שיתוף פעולה מצד משרד האוצר - היא תוספת ההתייעלות של עובדי בנק ישראל. מתי שהוא במהלך שנות השמונים השיג משרד האוצר את הסכמת ועד עובדי בנק ישראל לסיום עבודתם של מספר עובדים, וזאת בתמורה לתוספת שכר שתשולם לעובדים שיישארו, כביכול עבור העבודה המאומצת שאלה ייאלצו לעשות במקום העובדים שפוטרו. בפועל משולמת התוספת עד עצם הימים האלה, ורק כעת מנסה הממונה על השכר במשרד האוצר לבטלה, כמובן ללא הצלחה יתרה. אין צורך לומר שעובדי בנק ישראל הם ממקבלי השכר הגבוה במשק, וכל תוספת כזו היא שוות ערך לשכר חודשי של עובד בענף המלונאות או המזון, למשל.

ההבחנה שלי היא ברורה וחדה: זכויות עובדים צריכות להיות מעוגנות בחקיקה. שכר העובד - למעט שכר המינימום - צריך להיות עניינו של השוק. כאשר המשק במצב שפיר, ויש ביקוש לעובדים, השכר יעלה. כאשר יש מיתון, השכר ירד. זה לא נעים, וזה מאד כואב בכיס וברמת החיים, אך זהו המצב. זה קל מאד לומר שבעלי ההון לא סובלים. נכון, תמיד עדיף להיות צעיר, עשיר ובריא מאשר זקן, עני וחולה, אבל זוהי המציאות. עובדי המגזר הציבורי לא יכולים להתנהג כאילו מצב המשק לא קשור אליהם, וכאילו זכויות היתר שהם מקבלים נתנו להם בירושה. כל אחד מהם יודע היטב: רק המזל הטוב הביא אותו להיות פקיד ממשלה או עובד בחברת החשמל, ולא הותיר אותו בג'ונגל של שוק העצמאים, או כפועל טכסטיל במפעל בדרום.

הדוגמה של ענף התעשייה היא טובה להמחשת העיוות במשק. עד לפני כמה שנים מרבית עובדי התעשייה היו מאוגדים בהסכמים קיבוציים, וזאת גם במפעלים פרטיים. אך כשמפעל תעשייתי נקלע לקשיים, אין חוכמות: בהתחלה הוא מקצץ ומצטמצם, ואחר כך הוא נסגר. ההסכמים הקיבוציים לא עזרו לפועלי "כור", "אתא", "פולגת", "פניציה" ועוד מאות מפעלי תעשייה אחרים, חלקם מפוארים ועצומים, שסגרו את שעריהם. כשאין כסף בקופה של הבוס, העובדים הולכים הביתה, מקסימום אחרי ששרפו כמה צמיגים וזכו לאהדת כתבי הטלוויזיה. המגזר היחיד בו ההסכמים הקיבוציים ממשיכים להינשא בגאון הוא המגזר הציבורי, שכן פה תמיד יש כסף - כספם של אזרחי המדינה.

שלא יובן לא נכון: שיטת ההסכמים הקיבוציים אינה הגורם היחיד לתחלואי המשק הישראלי, וגם כאן משרד האוצר נושא באשמת העיוותים לא פחות מההסתדרות. אבל אין ספק שזהו אחד המכשולים העיקריים שעומדים בדרכה של מדינת ישראל לשיפור המצב הכלכלי והחברתי. כיום נאלצים אזרחי המדינה לממן מנגנון ציבורי עצום ורב, לא כל־כך מבחינת מספר המועסקים בו, כי אם בהיבט של היקף זכויות היתר מהן הם נהנים. וכמובן, רובם עובדים מסורים שמקדישים את ימיהם לטובת מקום העבודה שלהם. ביניהם, ואין צורך להזכיר זאת, אנשים מוכשרים ומשכילים שכל מקום עבודה היה מתברך בהם. הבעיה אינה באדם כזה או אחר. הבעיה היא בשיטה.

על מדינת ישראל לחוקק חוק פנסיה ממלכתי, שיחייב כל מעסיק להפריש 12% מעלות ההעסקה של העובד לקרן פנסיה. יש לבטל את חוק דמי ההבראה ובמקביל להעלות את שכר המינימום לרמה של לפחות 5,500 ש"ח ברוטו. יש לקבוע בחוק שאף עובד במגזר הציבורי לא יקבל שכר גבוה יותר משכרו של ראש הממשלה, כולל תוספות, למעט נשיא המדינה. יש לקבוע בחוק שכל עובד חדש שיתקבל לעבודה במגזר הציבורי יועסק מעתה ואילך בחוזה אישי. זכויותיהם של העובדים הקיימים יישמרו, אך בתהליך של כמה עשרות שנים יילך מספר העובדים המועסקים בהסכמים קיבוציים ויתמעט.

אין אלה פתרונות קסם. הם לא יהפכו אותנו בן לילה לסיפור הצלחה כלכלי, ובודאי שאין בהם בכדי לנטרל את השפעת המצב הביטחוני על המשק; אך זוהי ראשית הדרך להגברת השוויוניות בחברה הישראלית, לחיסול הדרגתי של עיוותי שכר ולהבראת הכלכלה, או למצער חלק חשוב ממנה.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  משהו לא ברור פה • ליאור • 197 תגובות בפתיל
  יש לי ארבע מילים בשבילך • אדם קלין • 17 תגובות בפתיל
  ''ברמה האישית הם כמוני וכמוך'' • אבי • 152 תגובות בפתיל
  לא לעבודה! • עומר אורי
  התבלבלתי • דוד • 10 תגובות בפתיל
  לדעתי אתה קנאי או שאתה שליח של ביבי • נדב העובד עבודה עברית!
  רק תחשבו על האדם המיסכן הזה • גידי אהרונוביץ האייל העיוור
  עוד שאלת תם • מאור גרינברג • 185 תגובות בפתיל
  פנסיה תקציבית מול צוברת • גלעד ברזילי • 40 תגובות בפתיל
  ''זכות הלילה הראשון'' • רעואל • 2 תגובות בפתיל
  שורש כל רע: מבנה המשק בישראל. • שמאלני שפוי • 22 תגובות בפתיל
  rlav@walla.com • זאב
נראה שקודם ירית את החץ ואז סימנת את המטרה 728857
ראשית הדוגמא שנתת בפתיחה מציבה דילמה אמיתית בשאלה כיצד אנו כחברה מתייחסים לעובדים שאיבדו את כושר עבודתם- כיצד הם נשארים חיוניים ותורמים לחברה? זו שאלה טובה וחשובה. ההנחה שרק עובדים בעלי הסכמים קיבוציים מתבטלים בעבודתם היא שגויה ולכן מטעה. עובדים רבים-גם בסקטור הפרטי, וגם עובדי ציבור שאינם מאוגדים- מגלים פריון עבודה נמוך מאוד, לעיתים קרובות בשל חוסר יכולת של מקום העבודה להתפתח בהתאם- תקיעות, הרגלים, ניהול כושל, חוסר נכונות לקיים שינוי ארגוני (יכול להעיד על כך ממקור ראשון- עובדי עירייה שנוסעים בבוקר להחתים שעון וחוזרים הביתה, והם אינם עובדים מאוגדים וללא הסכמים קיבוציים). כאמור אין לכך קשר להיותם של העובדים מאוגדים.
שנית- זו טעות קשה לחשוב שתנאים טובים של מגזר מסויים באים על חשבון מגזר עובדים אחר. כל עובדי המשק צריכים להיאבק למען הסכמי עבודה קיבוציים ולמען עבודה מאורגנת, מהסיבה הפשוטה שזה נותן כוח לעובדים ויכול רק לשפר את התנאים שלהם. בבחינת "אם הדשא של השכן ירוק יותר- בוא נעשה גם את שלנו ירוק יותר, כי אם נייבש לו את הדשא לא ייצא לנו כלום מזה". הרעיון של ביטול העבודה המאורגנת בשם חלוקת משאבים צודקת יותר הוא במקרה הטוב בורות ובמקרה הרע לוביזם של בעלי הון שהם היחידים שהמהלך הזה ישרת אותם.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים