היפה והחיה - חלק א' 1474
במיתוסים הקדומים ישות נקבית, ''היפה'', בוראת לה בן זוג בדמות ''חיה'', וההזדווגות עמו מביאה להיווצרות העולם והטבע. המיתוסים הפגאניים על ''היפה והחיה'' סמלו את הקשר ההדוק של האדם לטבע.

האלה אוורינומי עלתה מרקדת ממימי הכאוס הקדמון. במחולה יצרה את רוח הצפון בוריאס, הפכה אותו לנחש אופיון והזדווגה עמו. לאחר מכן לבשה צורת יונה והטילה את ביצת העולם, שהתבקעה ונשפכו ממנה הארץ וכל יושביה.

מאמר זה מציג כבסיס רעיוני את קיומם של יחסים קדומים בין ישות נקבית המכונה "היפה", לבין הזכר כישות חייתית; היחסים האלה, המגולמים בסיפורם של אוורינומי והנחש, והמופיעים לרוב בספרות המיתוס והאגדה, מציגים את הקשר שהיה קיים פעם בין האדם לעולם הטבע שמסביבו. סיפורה של אוורינומי הוא אחד מסיפורי הבריאה הקדומים ביותר הקיימים בכתב. לאלה הזאת עבדו הפילאסגים, תושבי יוון שקדמו לפלישת השבטים היוניים והדוריים, והיא היתה לא רק אלת ה"מים הקדמונים" אלא גם אלת האדמה. היא בוראת בעצמה את הזכר בן־זוגה באמצעות מחול, פעולה הנחשבת לטבעית אצל האישה. הזכר הראשוני, המתגלם בתחילה בצורת הרוח, הופך תוך כדי ריקוד ל"חיה" הראשונית - הנחש. לפי מיתוסים קדומים רבים אין בעל חיים קדום מהנחש, הסמל הפאלי הבסיסי. הנחש חי בחורים שבחיק האדמה וכך מייצג אותה כלפי האדם, ומשמש לעתים כמתווך בין האדם לאלוהות הטבע.

לאחר הזדווגותה של ה"יפה" הקדומה הזאת עם החיה הקמאית, משנה האלה את דמותה מצורה אנושית לצורת יונה. היונה היא סמל האהבה של אלות רבות, ביניהן האלה המזרח־תיכונית הראשית אישתר - אשרה־עשתורת. האלה לובשת צורת יונה כדי שתוכל להטיל את העולם בצורת ביצה - צורה שניתנה לו במקומות רבים - והיא מסמלת את החיים בצורתם הגולמית. הביצה, ממנה בוקע העולם ומלואו, היא מסמלי התחייה הקדומים ביותר, ואף נאכלת בחג הפסחא כסמל לתחייתו של ישו.

סיפור הזדווגותם של הדמות הנקבית והזכר כיצור חייתי נפוץ מאוד ברחבי העולם, גם במיתוסים וגם באגדות. דמות דומה לזו של רוח־הצפון היווני בוריאס, המופיע לעתים גם בצורת נשר או עיט, היא זו של האל המכסיקני קטצאלקואטל, אשר בדמות נחש בעל נוצות נחשב לרוח המביא את הגשם. המיתוס המכסיקני מספר איך פיתתה אותו אלת־המים, המקבילה לאוורינומי, שעלתה ממי־התהום, להזדווג עמה. ההקבלה בין שני הסיפורים שמקורם בשני קצות התבל מדגישה את אחידות המיתוסים הקדומים, ואת אחדות מחשבת האדם בהתייחסותו אל הטבע. מסורות שונות טוענות שגם הנחש בגן־העדן התנכי הזדווג עם חווה, כדי לפתות אותה לאכול פרי עץ הדעת.

אחד המיתוסים של השבט האמריקאי טופי מספר כי לפנים היו הנשים מזדווגות עם נחשים משום שלגברים באותם הימים לא היה פין. אפשר להניח לפי הסבר זה כי עד שהפכה אותו אלת הטבע לחיה לא היה הזכר מסוגל להזדווג כיאות, והיה צורך בכך כדי שתהיה לזיווג הזה השפעה ממשית על הפריון בטבע ואצל מין האדם.

ההזדווגות ה"חייתית" היתה פעולה פולחנית עונתית. המיתוס תמיד מדבר בסמלים: משתתפי הפולחן לבשו דמויות חייתיות כדי לסמל את כוחות הטבע שציינו אותם. כך לדוגמה, האריה נקשר להתגברות האביב, הנחש נקשר לתחייה והפר נקשר לשמש. אין לשער שמשתתפי הפולחן השתמשו למטרת הזיווג של ה"יפה" עם ה"חיה" בחיות ממשיות - זיווג כזה היה עלול לגרום למותה של האישה ויש להניח שבני השבט לא היו מסתכנים בכך; מתקבל יותר על הדעת שהמזדווגים היו בני אדם שהתחפשו לחיות אשר סימלו את כוחות הטבע. אולם בשעה שגילמו האנשים את הסמלים החייתיים הנדרשים, התרגשותם היתה רבה עד כדי הזדהות נפשית עמוקה עם הסמל שאותו גילמו. אפשר לראות את ההזדווגות בין האדם למסמלי כוחות הטבע לא רק כגופנית, או רק כמינית, אלא גם כזיווג רוחני, סמל להשתלבות המנטאלית של האדם עם הטבע.

הפר במיתוסי היפה והחיה

הפר היה מקובל ביותר כדמות הזכרית בזוג "היפה והחיה" במיתוסים ובאגדות. הוא היה בעל־החיים המבוית החשוב ביותר באירופה ובמזרח התיכון, שכן שימש בחקלאות וניצלוהו לייצור בשר וחלב. הפר ידוע כסמל האון והעצמה, והוא גילם את דמותם של אלים וגיבורים רבים, כבנה, אהובה וקרבנה של האלה בדמות פרה (ראו מאמרי "על הגבורה: מאלים ועד רובוטים").

באחד מסיפורי המיתוס המורכבים קשור הפר במיוחד לאי כרתים. מסופר בו על האל זיאוס, שלבש דמות של פר לבן וחטף את הנסיכה הצורית אירופה; הוא נשא אותה על פני כל הארץ עד שהגיעו לאיי יוון. הנסיכה המזרח־תיכונית מזוהה כאן עם היבשת הנושאת את שמה, אירופה, כלומר, היא אלת אדמה; וחטיפתה מייצגת את התפשטות פולחן הפר מהחוף המזרחי של הים התיכון לדרום אירופה. הנסיכה ילדה לזיאוס את מינוס, שמלך לאחר מכן בקנוסוס שבכרתים; שם התחתן מינוס עם פסיפאי - ששמה, "הזורחת לכול", מציין אותה כהתגלמות אלת הלבנה. מסופר על פסיפאי שהתאהבה בפר לבן וילדה לו את המינוטאורוס, אדם בעל ראש של פר; אבל יש אומרים שאותו פר לבן היה מינוס עצמו, בנו של זיאוס בדמות פר.

הפר הלבן, כמו אפיס במצרים, ייצג את השמש, והזדווגותם הסמלית של אלת הלבנה הקשורה במים, עם עצמת כוחו של השמש, הביעה את ברכת הפריון לארץ ולאדם. המינוטאורוס שימש סמלה הלאומי של ממלכת קנוסוס בכרתים, והריגתו בידי תזיאוס האתונאי מציינת את הכנעתה של כרתים בידי היוונים. תרבות האי כרתים הקדימה את תרבותה של יוון הקלאסית, והיוונים הסתכלו בשאט נפש על חיי ה"ההוללות" שקיימו אנשי כרתים בחברתן של חיות שונות.

היפה כחיה

אלת הטבע, המייצגת את ה"יפה" שבבני הזוג, הופיעה בעצמה, לעתים קרובות, בדמות חיה זו או אחרת; מסופר, למשל, שפסיפאי לבשה צורת פרה כשהזדווגה עם מינוס הפר. הפרה, כפי שמלמד שורש המלה בעברית, היתה סמל הפריון וייצגה את האימהות בדמויותיהן של אלות־אם כמו הירה, איזיס ועשתורת. גם אחת האימהות שלנו ידועה כפרה - זוהי רבקה, שמשמעות שמה "עגלת מרבק".

בשטחי ארץ של הרים ויערות, ובאזורים הצפוניים של כדור הארץ באירופה, אסיה ואמריקה, הופיעה האלה־האם לא בדמות פרה, שלא היתה מצויה שם, אלא בדמות של דב (המלה מופיעה בתנ"ך במשמעות של חיה נקבה). הדובה ידועה כאם המוכנה לצאת למלחמה כדי להגן על צאצאיה, ונחשבת אז למסוכנת ביותר. האלה הציידת ארטמיס, האחראית ומגנה על לידת ילדים, לבשה צורה של דובה בכינויה 'קאליסטו'. אלוהותה של הדובה מצוינת בכוכבי 'הדובה הגדולה' ו'הדובה הקטנה' הידועים בכינוייהם אלה עד היום.

אלות רבות לבשו צורת חתול, דווקא, שהיה חיית פריון ידועה במקומות שונים בעולם. דמות כזאת היתה לבאסט המצרית, דיאנה הרומית ופרייה הסקנדינבית. החתול הוא אחד הדימויים החייתיים המעטים שנותרו בימינו לאדם, והוא משמש בייחוד לגבי נשים; יחד עמו קיים עדיין דימוי הפרה, אבל זה נחשב לרוב כבעל משמעות שלילית, ומדגים ביתר עוז את התרחקותו של האדם מבסיס חייו הטבעי הקדום - הסמל הקמאי, העילאי, של האימהות אינו נחשב היום למעלה רבת חשיבות כבעבר.

"היפה" כמכשפה

עם התמעטות השפעתן של האלות והנשים בחברה, והכנעתן תחת שלטונם של האלים והגברים, כפי שאירע ביוון הקלאסית (וכפי שידוע אצל רוב החברות הפגאניות הפרימיטיביות שהתקיימו עד התקופה האחרונה), חדלו הגברים לקבל כמובן מאליו את הופעתם בדמות "חיה", הנתונה למרותה או השפעתה של אלת הטבע בדמותה של ה"יפה". אותה אלת טבע, שפעם שלטה בכל תופעותיו וכונתה בשם "גבירת חיות הבר", הפכה למכשפה, והקשר שלה עם המים והאדמה, עם הלבנה, האש והשאול, נעשה לקשר של אופל ורשע. אחת המכשפות המפורסמות האלו היא קירקי, שנהגה להזדווג עם גברים ולהפוך אותם לבעלי חיים שונים.

סיפור זה על קירקי מופיע ב"אודיסיאה" שגיבורה, אודיסאוס, נחשב לגבר הראשון שאילץ את אשתו להשתייך לו בלבד, מבלי שתהיה לה האפשרות לבחור את הגבר אותו תוכל להפוך ל"חיה" סמלית, ולשכב אתו בהתאם לטקסי הפריון הקדומים. אודיסאוס היה זה שהחזיר ל"קרבנותיה" של קירקי את דמותם האנושית, ובכך הפר את המערכת הפולחנית של אלת הפריון, וניתק לראשונה את הקשר בין האדם לטבע.

מכאן ואילך, כל הסיפורים המבוססים על רעיון הזיווג בין "היפה והחיה", כוללים בתוכם את יסוד הכישוף שבגללו, ובניגוד לרצונו של האיש, הופך הגבר לחיה. אחד הסיפורים הקדומים מסוג זה הוא 'חמור הזהב' של אפוליאוס, בו מסופר איך כושף לוקיוס והפך לחמור בגלל התנהגות לא מנומסת כלפי אישה. בסיפורו של אפוליאוס מתאהבת אישה יפה בלוקיוס החמור ושוכבת אתו מרצונה, אך ב"חלום ליל קיץ" של שקספיר, טיטניה, מלכת הפיות, עושה כן רק אחרי שבעלה, אוברון מלך הפיות, כישף אותה ובמקביל הפך בקסמיו את בוטום לחמור.

שקספיר עושה מהסיפור בדיחה: משמעות השם בוטום הוא "תחת", או "המקום הנמוך ביותר שאליו יכול האדם לרדת". החמור בוטום אינו יודע מה קורה לו ומה רוצה ממנו האישה הקסומה שלפניו; הוא אינו מבין את הטבע ולא רוצה להבין אותו, וכמו יתר היצורים המכושפים הוא שמח לחזור לצורתו האנושית, תהיה נחותה ככל שתהיה. בכך מביע שקספיר - אולי מבלי דעת - את המרחק הגדול שעבר האדם ביחסו לטבע, מאז הימים קדומים שבהם התפאר הזכר בחייתיותו המפוארת, האלוהית. הפיות, שטיטניה מלכתן, הן היצורים שנשארו קשורים לטבע ולפגאניות, בעוד שהאדם הרגיל פיתח את הציביליזציה הטכנולוגית; בוטום, כמו לוקיוס, אינו אל המופיע בדמות חיה, אלא אדם מכושף; המחזאי, המשווה לנושא צורה מגוחכת, ממחיש עד כמה הקשר עם הטבע אינו אפשרי עוד.

בחלק ב': עם השלמת הניתוק מהטבע, לא נעלמו סיפורי "יפות וחיות" מהנוף האנושי, אלא רק החליפו את תפקידם - מביטוי הקשר של האדם לטבע, להבעת ניתוקו ממנו, וחוסר יכולתו לשוב אליו.
קישורים
על הגבורה: מאלים ועד רובוטים - מאמרה של טלה בר
חלק ב' של המאמר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "דת והעידן החדש"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  אמנות שאבדה • יובל רבינוביץ • 3 תגובות בפתיל
  זה באמת חשוב? • הרב טל • 3 תגובות בפתיל
  מעניין • יו • 3 תגובות בפתיל
  ואולי מילה על הציורים? • אביגיל • 8 תגובות בפתיל
  ה''חתן-חיה'' היונגיאני • הדר אבירם • 2 תגובות בפתיל
  דברים שקרו למיתוס • זאביק השועל • 103 תגובות בפתיל
  אני מצטרף לאביגיל • גלעד ברזילי • 19 תגובות בפתיל
  לא חיה, אבל • ברקת • 2 תגובות בפתיל
  מאמר מרתק! • ילדת הגבעות

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים