הפוליטיקה של ההמונים 15
מה סוד הרמה הנמוכה של הדיון הפוליטי בין הימין והשמאל הישראליים? חלק ראשון: המאפיינים השליליים של המחשבה הפוליטית בקרב השמאלני המצוי.

רמת הדיונים הפוליטיים בחוגים הימנים והשמאלנים היא נמוכה באופן מעורר פלצות. נראה שמרוב סיסמאות ופוליטיקאים, אנשים פסקו מלחשוב בעצמם. מדובר על כל קצות הקשת הפוליטית. זה גם נמצא בכל. החל בטלוויזיה שקוטעת את אריאל שרון כשהוא מדבר על פגעיו של הסכם וואי המחודש ומכריחה אותו להכחיש, שוב, את העובדה שהוא מחמם את הכיסא לנתניהו, וכלה במרבית האזרחים שהמודעות הפוליטית שלהם מסתכמת בערימה של סיסמאות, מימין ומשמאל, ללא חשיבה הגיונית וללא ביקורת עצמית.

בחרתי להציג את הפגום, לטעמי, בשני צידי המתרס מעל בימה זו. אני משתמש בהכללות שללא ספק יפגעו ברבים. ראוי להגיד כבר בתחילת הדברים שאינני מתכוון שלהכליל (שהרי תמיד יש יוצאי דופן לא מעטים) ואינני מתכוון (או מסוגל) להצביע על כל הפגמים ו/או על נקודות חיוביות אלא רק על הדברים שמצאתי כמציקים באופן מיוחד.

עיקרון הגילוי הנאות מחייב אותי להצהיר מראש שהנני בעל דיעות שמאלניות מובהקות.

השמאל

אנשי השמאל נוטים לסבול מפיק־ברכיים לאומי שמתבטא בסתירות פנימיות רבות, חלומיות ושטותיות. הוא גם מתאפיין בלא מעט יופי־נפש מזוייף והרבה בורות.

ניתן להשתמש בדוגמה ספציפית כדי להבהיר את עומק הבעיה: נוער מרצ. מהיכרותי עם לא מעט מאנשי נוער מרצ, נדמה שכל מהות התנועה הזו היא בנערים ונערות זבי־חוטם שנהנים לבכות, ולמלא ולטנף את כיכר רבין בשעווה כל אימת שדבר מה קטן קורה. כשמנסים לחדור לעומקו של עניין, ולפתוח בדיון פוליטי עם אחד מאותם נערים מתגלה שהם יודעים לדבר אך ורק בסיסמאות ונכשלים אל מול שאלות פשוטות לגבי דיעותיהם ולגבי הפתרונות שלהם למצב המדיני.

קשה להאשים אותם. מרצ, דוגמתם למופת, מעניקה שיעור מאלף באיך לא להציג דיעה מדינית שלמה ומסודרת אך להישאר תנועה הדוגלת ב"שלום" וב-"עקרונות" למראית עין. תנועה זו מלאה סתירות פנימיות, ולטעמי, הינה בין התנועות היותר מגוחכות בפוליטיקה הישראלית: מצד אחד, היא בעד מדינה פלסטינאית, ומצד שני היא מעולם לא תמכה בפה מלא בנסיגה לגבולות 67'. מחד גיסא, היא תומכת נלהבת בתהליך השלום, ומאידך, אינה מביעה את דעתה על חלוקת ירושלים, על נסיגה מלאה מהגולן ועל שאר הנושאים השנויים במחלוקת. פשרנות זו, אותה אני רואה כניסיון למצוא חן בעיני עוד כמה מצביעים פוטנציאליים, אינה מתאימה למפלגה שמתיימרת להיות תנועה העומדת על עקרונותיה.

מצד אנשי מרצ ושאר השמאלנים שפסקו מלחשוב בעצמם ניתן לשמוע סתירות כמו: "אנחנו מנסים להגיע לסיום הסדרי השלום עם כמה שיותר שטחים בידינו". סתירה זו נובעת מחוסר הבנה כי זהו אינטרס ישראלי מובהק שלמדינה הפלסיטינית יהיה סיכוי גדול ככל שניתן לצמוח ולהתקדם - שטחי אדמה רצופים, גדולים ונרחבים הם חיוניים לחלוטין. סתירה זו, של אותם שמאלנים, נובעת בעיקר מהטמעת הגישה הלאומנית הרואה באדמה (ולא בחשיבות האסטרטגית שלה) ערך, או כפי שהתבטא עוזי דיין לאחרונה (התבטאות אותה אני מוצא משעשעת להחריד): "משולש הקיום הישראלי באיזור זה הוא בעל שלושה קודקודים: אדמה, דם ובני־אדם".

אותם שמאלנים לרוב גם יהיו רגישים מאד להתבטאויות בעלות גוון ימני. שמאלני חושב, לטעמי, הוא שמאלני המכיר בכך שלא מעט מטענות הימין נגד תהליך השלום ובנוגע למדיניות הלאומית בכלל הן נכונות - ויכול להתמודד עם זה. אותם אנשים עליהם אני מדבר, למשמע איזה התבטאות הקרובה ולו במעט להתבטאות ימנית, יצאו כנגד הדובר בצווחות הכוללות סיסמאות שמאלניות נבובות, לא ייתנו לו להשלים משפט וכשכן ייתנו - דיון הגיוני ומעמיק לא יצא מזה. הסיסמאות טבועות בהם יותר מדי עמוק וקשה להוציאן.

מילא שהם מתנגדים נחרצות לטענות הימין - הצרה היא שהם אף אינם מכירים אותן. מתי יש לפעיל מרצ ממוצע הזדמנות לשמוע הרצאות של הצד השני? מתי הוא נחשף לדיעות הימין? איפה יש לו גירוי שכלי למסכת השיקולים של אנשי הימין השפוי? בכנסים של מרצ? בהפגנות של "שלום עכשיו"? אין לו. הוא לא מתעניין ולא מביאים זאת בפניו. גישה זו, של הבאת נושאים רק מצד אחד של המפה מדכאת את יצר החשיבה והביקורת העצמי ומשרתת, לדעתי, את המטרות ההפוכות.

השמאלי הממוצע המתואר, לא רק שאינו מתעניין, הוא גם בז לאותם כותבים בעלי גוון ימני. רוב אנשי מרצ שיצא לי להכיר מתעבים את מאיר עוזיאל בקנאות מפתיעה. הם אינם מקשיבים לעצמם. אמנם אינני מסכים עם דעותיו הפוליטיות של מאיר עוזיאל, אבל הוא כותב נפלא! תענוג לקרוא את כתביו המקוריים במעריב, עקיצותיו והתייחסויותיו. אני מוצא אותו הרבה יותר קריא מיהונתן גפן, חביב השמאלנים, שהציניות השמאלנית המאפיינת את כתביו במעריב כבר הפכה לטרחנית ומייגעת.

אינני מאשים את אותם שמאלנים. קל מאד להיסחף אחר אי־האמיתות כמו אחרי האמיתות. הם אנשים טובים ומצויינים ואילו המפלגות המייצגות אותם - לוואי והיו מצויינות כמוהם. המפלגה שמאלנית האמיתית היחידה בעלת עוז רוח היא חד"ש: ללא כל ספק, מפלגה הראויה לצל"שים רבים על פעילותה הפרלמנטרית ועל המנטרה המדינית הנרחבת והשלמה שלהם.

בהתאם לזאת, ברצוני להעלות המלצה חמה בפני אותם שמאלנים, אשר כמוני, רוצים להעמיק את הגות ליבם בנושאים אלו: "דע את היריב". עשו מנוי על כתב העת "נתיב". זהו כתב עת למחשבה מדינית בעל גוון ימני מובהק העוסק בשלל נושאים שעל סדר היום. מבחינתי, זהו קולו של הימין השפוי. יש שם הרבה מה לקרוא ולהשכיל. מי יודע? אולי תגלו שאתם מסכימים עם לא מעט דברים שכותבים שם. בכל מקרה, תעשירו את עצמכם בעוד חומר ספרותי משובח.

בחלקו השני של המאמר, בשבוע הבא, אעסוק במאפייניו של עמיתו של השמאלני מעברו השני של המתרס הפוליטי.
קישורים
מרצ
נתיב כתב עת למחשבה מדינית, חברה ותרבות
הגות
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  כמה צידוקים ובעיטות למרצ • שיר פלד • 2 תגובות בפתיל
  תענוג • יוסי • 2 תגובות בפתיל
  התפרקותה של מרצ • דובי קננגיסר • 9 תגובות בפתיל
  שינוי אינה מפלגה של נושא אחד • אסף רזון • 6 תגובות בפתיל
  דעה אישית • האייל האלמוני
  אני חולקת עליך • אנאל- יו''ר נוער מרצ י-ם

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים