המשיח מאיזמיר (חלק א') 1531
ספרו של העיתונאי והמיסטיקן אלי שי ''משיח של גילוי עריות'' סוקר את קורותיו של משיח השקר שבתאי צבי, ומשמש גם כקרש קפיצה לסקירה כללית של המיסטיקה היהודית בזמננו אנו. חלק ראשון מתוך שניים.

כתבותיו של העיתונאי והסופר אלי שי, המתפרסמות בכתבי עת שונים וביניהם המגזין לענייני מיסטיקה "חיים אחרים", מתארות ומתעדות פרשיות מיסטיות שונות. בין השאר, כתב שי על סיפור חייו של המיסטיקן נפתלי הרץ־אימבר, מחבר "התקווה", ועל איום שואה אפוקליפטית בשל טירופם של בני דתות וכתות שונות. שי סוקר נושאים שונים בתחום המיסטיקה היהודית והעולמית וכן פרשיות שונות בתולדות חקר הקבלה בימינו בצורה מעניינת ומנקודת מבט לא שגרתית המעידה על ידע עצום.

שי מתאר את עצמו כמי שלמד קבלה אצל תלמידי הדור השני של אסכולת ירושלים מיסודו של גרשום שלום, ומייצג בישראל את קהילת העידן החדש של "Findhorn Foundation" מסקוטלנד. כלומר, הוא למד מפי החוקרים הידועים ביותר של המיסטיקה והקבלה ואף מכיר היטב את משנתם, ועם זאת נשאר תמיד מחוץ לתחום האקדמי, באזור הדמדומים שבין המחקר והפעילות המיסטית עצמה - מעין גוף חיצוני שמכיר היטב את שני התחומים אך אינו משתייך לאף אחד מהם, דבר המקנה לו נקודת מבט ייחודית ומעניינת.

בשל כל האמור לעיל, ציפיתי בעניין רב לספרו הראשון, ולא התאכזבתי. ספר זה יוצא דופן מכל הבחינות, הן בנושא שבו הוא עוסק והן באופן טיפולו בנושא הזה. אינני בטוח שהאקדמאים העוסקים בתחום יתרשמו ממנו, אך אני מוצא אותו מעניין ומרשים כאחד.

"משיח של גילוי עריות" הוא שילוב מוזר ויוצא דופן של סגנונו המחקרי של גרשום שלום, עם הסגנון האישי־חוויתי, וכמו־עיוני של הסופר והמשורר פנחס שדה, שהתעניין מאוד במיסטיקה היהודית. שתי הדמויות השפיעו מאוד על אלי שי והוא חוזר אליהן שוב ושוב. בספר זה הוא סוקר דמות שעניינה מאוד את שני ההוגים האלה - שבתאי צבי. למעשה, הוא חודר ל"לב המאפליה", זאת תוך תיאור החוויות האישיות שלו במהלך המחקר, ומגיע למסקנות מדהימות אודות גיבורו. להלן סיפורו של שבתאי צבי, כפי ששי בוחר לספר אותו.

שבתאי צבי - המשיח מאיזמיר

אחת התופעות המוזרות והמדהימות ביותר בהיסטוריה של היהדות היא הופעתה במאה ה-‏17 של כת השבתאות. הכת, בראשותו של נתן העזתי, הכריזה על אדם בלתי ידוע עד אז - שבתאי צבי - כמשיח המובטח של עם ישראל. משיחיותו של צבי זכתה לפופולאריות רבה בקרב העם, ובפעם הראשונה מאז ימי בר־כוכבא הלך רוב רובו של העם היהודי בעקבות משיח שהבטיח לגאול את העם. המפתיע הוא שגם רוב הרבנים החשובים נסחפו ב"פסיכוזה" ההמונית והכריזו על צבי כמשיח. המעטים שהעזו להתנגד לצבי מצאו את עצמם נרדפים. דומה שאין בהיסטוריה היהודית דוגמה מקבילה לעוצמה האדירה של האמונה המיסטית בצבי כמלך המשיח, ולאחיזתה בעם.

שבתאי צבי הופיע על רקע אירועים מכריעים ביותר בהיסטוריה היהודית, ובראשם גזירות ת"ח ות"ט באוקראינה, שבמהלכן נרצחו אלפי יהודים בידי הקוזאקים של חמלניצקי, במה שנחשב לאסון החמור ביותר שפגע בעם היהודי מאז מרד בר־כוכבא. עם זאת, אין לייחס את הופעתה והצלחתה של השבתאות רק לאירועים אלה, שהרי אם כך היה המשיח צריך להופיע בגיא ההריגה בפולין. נכון יותר לראות בשבתאות תופעה שבאה על רקע התפשטותה העצומה של הקבלה הלוריאנית בכל המרכזים היהודיים. זו הוסיפה אלמנט של מתח חסר תקדים לתהליך המשיחי, בכך שהפכה כל יהודי ויהודי אחראי לגאולה באופן אישי. על־פי הקבלה הלוריאנית, תהליך הגאולה כמעט הושלם, והגאולה הסופית נמצאת בהישג יד. הרעיון הכין יהודים רבים בכל העולם להופעת המשיח. רעיונות מיסטיים מורכבים ביותר הפכו זמינים לכל, גם לאנשים הפשוטים ביותר, והיו נושא לדיון יומיומי בכל בית־כנסת, עיר וקהילה, יותר מאי פעם.

בהכרזה שהגאולה קרובה לא היה כל חדש. ידוע שבקרב אנשי כת מדבר־יהודה רווחה האמונה שהגאולה תבוא עוד בחייהם. מאז, כמעט בכל התקופות ההיסטוריות, הוכרז דבר הגאולה הקרובה. אך ספק אם הייתה תקופה אחרת בהיסטוריה היהודית מאז ימי מרד בר־כוכבא, שבה ציפו והתכוננו כל כך הרבה אנשים לבוא הגאולה כתוצאה מתעמולת הקבלה הלוריאנית, להוציא אולי ימינו אלה. בדרך כלל העדיפה היהדות הרשמית לצמצם עד כמה שאפשר את העיסוק והדיון בנושאים אלה לקבוצות מצומצמות וסגורות של אנשים נבחרים בגילאי 40 ומעלה, מתוך חשש מהתוצאות במידה והעיסוק יתרחב יותר מדי - חשש שהתברר כמוצדק.

הגואל נמצא בדמותו של שבתאי צבי, שנולד באיזמיר ב-‏1626. כבר בצעירותו פיתח חיי נפש אינטנסיביים ונודע כאדם מופנם. שי סבור כי צבי סבל בילדותו מהתעללות מינית קשה, שבשיאה נכווה איבר מינו ונגרם לו מום פיזי, אשר יחד עם הטראומה הנפשית ייסר אותו כל שנות ילדותו. טראומה זו היא שעיצבה מאז את דרך חייו ואישיותו, משום שחש כמי שאלוהיו שרוי ממש בגופו ומותיר בו את סימן הייסורים והבחירה לאחר שנגע בו והותיר בו מכוות אש. בשנות התבגרותו החל צבי ללמוד קבלה, בעיקר מספרי הזוהר, הקנא והפליאה, והכיר היטב את קבלת האר"י (למרות שלא קיבל את עיקריה).

בשנים 1642 ו-‏1648 החל צבי לגלות תכונות אופייניות של פסיכוזה מאנית־דיפרסיבית קיצונית. תקופות של מלנכוליה עמוקה התחלפו בתקופות של התעלות מאנית והרגשת רוממות, כשביניהן תקופות של רגיעה. בתקופות המאניה שלו היה חש כורח לבצע מעשים הנוגדים את ההלכה, שבכולם היה קבוע דבר אחד: הגיית השם המפורש של האלוהות.

נראה כי כבר ב-‏1648, כאשר הגיעו לאיזמיר השמועות על פרעות חמלניצקי, הכריז צבי על עצמו כמשיח. אך איש לא התייחס אליו ברצינות מאחר שנודע כחולה נפש (לאמיתו של דבר, נראה שלאורך כל שנותיו לא היה צבי בטוח לחלוטין במשיחיותו ותמיד היה זקוק לאנשים חזקים ממנו, כמו נתן העזתי, שיעניקו לו את האישור על כך). בסופו של דבר גרמו מעשיו המוזרים, פגיעותיו בהלכה, והכרזותיו על משיחיותו, לגירושו מאיזמיר בידי מנהיגי הקהילה.

לאחר נדודים במקומות שונים כסלוניקי וקושטא, הגיע צבי לירושלים. שם נחשב לאדם מכובד, למרות שמדי פעם סבל מהתקפים מאנים־דיפרסיבים והתנהגות מוזרה ושנויה במחלוקת. השינוי הגדול בחייו חל לאחר ששמע על הרב נתן העזתי, שיצא לו שם כמי שמסוגל לרפא נשמות חולות. לנתן, ששמע כבר על צבי והתנהגותו המוזרה, היה חיזיון שבו ראה את צבי כמשיח. היה זה נתן, אדם בעל אישיות דתית חזקה ביותר (חזקה בהרבה מזו של צבי עצמו) שאישר את חלומותיו המשיחיים של צבי וביאר לו את מעמדה של נשמת המשיח במערכת הבריאה הקבלית.

צבי, חסר הביטחון העצמי, דחה בתחילה את דברי נתן העזתי, אך לבסוף השתכנע, וחזר והשמיע את טענותיו המשיחיות - הפעם ביתר שכנוע פנימי, שאף גרף עימו את שומעיו. כאן יש לציין כי יותר מששכנע צבי את מאמיניו, היה זה נתן ששכנע אותם, שכן איש לא פקפק שעילוי זה הוא נביא אמת. לדעתו של שי, סוד הקשר ההדוק בין צבי לנתן, על אף המוזרויות שבו, היא משיכה הומוסקסואלית מצד נתן כלפי צבי. בעיני כמה מממשיכיו נתפס שבתאי צבי כ"נקבה" נסתרת, מבחינה מיסטית ואולי גם מבחינה מעשית, שכן בזכרותו היה פגם.

נתן העזתי שכנע ב-‏1665 את קהילת היהודים בעזה במשיחיותו של צבי ושלח מהם נציגים לקהילות כדי להודיע להם על הופעתו. בתחילה נתקל בהתנגדות חריפה מצידם של כמה רבנים בירושלים שהלשינו עליו לפני הקאדי של ירושלים. אך צבי, שהגיע בראש חבורה גדולה לירושלים, הצליח לפייס את הקאדי, ובכך פתח במסורת ייחודית לו בניגוד לתנועות משיחיות קודמות, של זהירות גדולה שלא לבוא לעימות כלשהו עם השלטון. נראה שבשלב מסוים הצליח לשכנע במידה מסוימת גם את רבני ירושלים במשיחיותו, שכן אלה הפסיקו להיאבק בו ואף סירבו לענות למכתביהם הרבים של חכמי קושטא בעניין.

לאורך כל הדרך הוכיח צבי את עצמו כדמות פסיבית למדי, להוציא את המעשים המוזרים אותם ביצע מפעם לפעם כמעין התגרות, ושלהם מצאו חסידיו צידוקים שונים ומשונים. לעומתו, היה נתן פעיל מאוד במשלוח מכתבי תעמולה לגולה על משיחיותו של צבי, בהם סופרו מעשי נפלאות שונים על הניסים שעשה, ובתנועות תשובה המוניות שאותן ארגן. נתן גם לא נרתע מלזייף כתבים שונים, בהם דיברו כביכול רבנים ידועים מן העבר על משיחיותו של צבי. את צום י"ז בתמוז הפך נתן ליום שמחה.

בספטמבר 1665 שלח נתן מכתב ארוך למצרים ובו תיאר בפירוט את האידיאולוגיה השבתאית, כפי שהחלה להתגבש על ידו. זמן הגאולה הגיע, קבע נתן, והמתנגדים לכך רק מזיקים לעצמם. עם זאת, יכול שבתאי צבי לזכות את החוטאים הכבדים ביותר - אפילו את ישו הנוצרי - ומאידך להעניש חמורות את הכופרים בו. נתן סיים את המכתב בתיאור העתיד לבוא שבו יגלה שבתאי את עשרת השבטים האבודים מעבר לנהר הסמבטיון ויתפוס את מקומו של הסולטאן, בו ימרוד, מה שיביא לבסוף לחבלי הגאולה.

שמעו של שבתאי צבי התפשט כעת בכל רחבי העולם היהודי ובכל מקום זכה לאלפי מאמינים נלהבים, שכבר הוכשרו בידי קבלת האר"י לביאתו הקרובה של המשיח. גזירות ת"ח ות"ט, שאירעו זמן לא רב קודם לכן, חיזקו את ההתלהבות המשיחית. מתנגדיו של צבי היו מעטים ובהחלט לא דומיננטיים בקהילותיהם. ב-‏1665 הגיע צבי לעיר הולדתו איזמיר, שם התקבל בהתלהבות המונית. או אז שב לבצע מעשים רבים הנוגדים את ההלכה כמו ביטוי השם המפורש. התמיכה בו הייתה המונית, בעיקר מצד השכבות הנמוכות. גם כאן לא היה כוח רב למתנגדיו משום שחששו מזעם ההמון שעמד לצדו. צבי נידה את מתנגדיו והכריז כי בקרוב ייטול את כתר הסולטאן.

מאיזמיר הפליג צבי לקושטא, בירת הקיסרות התורכית, שם כבר היו מוכנים לקראתו. כמה מראשי הקהל המפוכחים יותר הזהירו את השלטונות מפניו (שללא ספק ידעו על פעילותו גם מהמרגלים שלהם). הוא נאסר מיד עם הגעתו והובא לפני הווזיר הגדול, שהתייחס אליו דווקא בסובלנות. אחרי הכול, בשל אופיו הפסיבי, לא ביצע צבי כל פעולה אלימה כנגד השלטון. למזלו ולמזלה של הקהילה היהודית, נמנע הווזיר מלהוציא את צבי להורג, אולי כדי לא להפכו לקדוש מעונה שיהיה מסוכן יותר במותו מאשר בחייו. צבי הוכנס לבית־סוהר, שהפך מיד למקום עליה לרגל למאמיניו. הודות לשוחד ששולם הפך מקום מאסרו למקום נוח ביותר וכונה "מגדל עוז". מאסרו של צבי דווקא חיזק את האמונה בו, שכן נראה כהוכחה לסבלות המשיח. רבים נהרו אל בית כלאו, שהפך למעין חצר מלכותית. בשלב מסוים אפילו ביטל צבי גם את תשעה באב כיום אבל וצום.

פרסומו של צבי, שהיה למעשה חסר כל סמכות רבנית ופעל כאדם פרטי בלבד, בקהילות היהודיות השונות הלך וגדל. זאת למרות התנגדות עזה מצד למדנים יהודים חשובים כמו למשל יעקב סספורטס. את פרסומו והצלחתו של צבי ניתן לייחס לחמישה גורמים:
1. העובדה שהקריאה המשיחית יצאה מארץ ישראל, שאמנם לא הייתה עוד מרכז תורני מרכזי כפי שהייתה מאה שנים קודם לכן בתקופת שיאה של צפת, אך עדיין הייתה לה יוקרה עצומה.
2. אישיותו הכריזמטית הנבואית של נתן שהאפילה לחלוטין על שבתאי צבי (שבשום פנים ואופן אי אפשר לראות בו אישיות בפני עצמו אלא כנגרר אחרי האירועים בלבד).
3. שמירה על הרציפות האפוקליפטית, שליסודותיה ניתן פירוש חדש עם יסודות חדשים שהוגנבו אליה.
4. הקריאה לתשובה, הדרישה היחידה שאותה פרסמה התנועה ברבים ולה לא יכלו להתנגד אף שוללי התנועה.
5. האופי הלאומי שכיסה על ניגודי עמדות בין היסודות השמרניים ליסודות אוטופיסטים.

בקהילות רבות היה רוב העם שותף להתלהבות המשיחית והמתנגדים היו מעטים וחשופים לטרור מצד המאמינים. אופוזיציה גלויה הייתה נדירה והלהט היה חזק בקהילות הספרדיות והאשכנזיות כאחד, והתחזק אף יותר בקהילות של בני אנוסים.

בסופו של דבר האשים מקובל מפולין בשם נחמיה הכהן את צבי בהתחזות, זאת משום שראה את עצמו כמשיח בן־יוסף ולא הבין כיצד יכול היה שבתאי צבי, כמשיח בן־דוד, להופיע לפני שהופיע הוא עצמו ומילא את שליחותו, בהתאם למדרשי גאולה שעליהם הסתמך שבתאי צבי. נחמיה הכהן התרגז על צבי, שמצידו התפתל לפניו וניסה להסביר את חוסר ההתאמה הזאת ללא הצלחה יתירה. מעניין לחשוב מה היה קורה לו היו מופיעים במקום עוד כמה אנשים שכל אחד מהם היה טוען שהוא המשיח, שהרי יש כאלה הרבה יותר משניים בכל דור. נחמיה הכהן הכריז על רצונו להתאסלם, הגיש תלונה כנגד צבי כמורד במלכות, לאחר מכן חזר לפולין, התגייר שוב ונעלם.

צבי הואשם בידי השלטונות, שכבר חרדו מהפרעות שלהם גרם בחיי היהודים, ואלה נתנו לו אפשרות בחירה - למות או להתאסלם. צבי בחר בהתאסלמות. המרת הדת של צבי גרמה להלם אצל מאמינים רבים שכן יכלו להעלות על הדעת את המשיח מעונה, אסור ואפילו מומת (אז היה צבי מוכיח, לכל הפחות, שהוא משיח בן־יוסף ולא בן־דוד), אך משיח הממיר את דתו נתפס כדבר הבזוי ביותר בעיני היהודים. שבתאי ונתן ניסו להסביר את ההמרה כמסתורין גדול שייפתר עם הזמן ושעל מנת לבצע את משימת טיהור העולם על המשיח לרדת לשיאה של הטומאה כמרגל במחנה האויב. בכך יצר נתן את האידיאולוגיה השבתאית שרווחה במאות השנים הבאות - דת של מתחזים המעמידים פני מוסלמים והם למעשה שבתאים.

נראה שצבי ראה את עצמו כמקורב ואולי אף זהה לאלוהות עצמה. הוא המשיך להנהיג קהילה שבתאית של משפחות שהמירו את דתן בעקבותיו. הוא קבע להם חגיגות חדשות וחי חיי פריצות מינית. בו בזמן היה בין ראשוני התנועה לשחרור האישה ופעל לשחרור הנשים המדוכאות של זמנו. הוא קרא לנשים לעלות לתורה, שיתף אותן בטקסים המיסטיים ובלימוד האזוטרי והבטיח לנשים בדרשה כי ישחררן ויביא אותן לכדי חיי חופש ואושר כמו בעליהן, כפי שהיו לפני חטאו של אדם הראשון.

צבי זכה לחסד הסולטאן, שמשום מה נטה לו חיבה. לבסוף הצליחה קבוצת יהודים לשכנע את השלטון בהתנהגותו הדו־פרצופית והאשימו אותו כבוגד באיסלאם. צבי היה אמור להיות מוצא להורג, אך לבסוף הוגלה לאלבניה, שם זכה לחופש יחסי ומאמיניו המשיכו לעלות אליו לרגל מחופשים למוסלמים עד מותו ב-‏1676.

בעולם היהודי גרמה הפרשה לזעזוע עצום. רבים וטובים המשיכו להאמין במשיחיותו גם לאחר התאסלמותו אם כי בדרך כלל במחתרת. אישים ידועים כמו הרב יונתן איבשיץ הואשמו בשבתאות סמויה. נראה שבקרב שכבות רחבות במרוקו, ארץ ישראל, מצרים וקהילות תורכיה והבלקן נשארו נאמנים רבים לצבי גם לאחר התאסלמותו ואפילו לאחר מותו. בין רוב החוגים האלה היה קשר חי מאוד והם גם נלחמו אלה באלה על פירושה של האמונה הנכונה בשבתאות. לתנועה קמו תיאורטיקנים חשובים כמו אברהם מיכאל קרדוזו ונחמיה חיון. באיטליה מספר השבתאים היה קטן יותר אך נמנו עליהם חשובי המקובלים ואנשים ידועים כמו הרמח"ל - משה חיים לוצטו. בארצות רבות היו מרכזים שבתאיים חזקים, אך בסופו של דבר נחלשה לחלוטין זיקתם של אנשים אלה ליהדות, הם התבוללו או התנצרו, ועקבותיהם נעלמו מהיהדות.

התאסלמותו של צבי גרמה לחשבון נפש בקרב יהודים רבים, אם כי התגובה העיקרית הייתה לשכוח ולהשכיח את הפרשה ואת האיש שאחרי משיחיותו הכוזבת נפלו רבים וטובים. מאידך קמו "ציידי שבתאים" כמו הרב יעקב עמדן שחיפש ללא הרף עקבות שבתאיים באנשים ידועים של הדור כמו איבשיץ ונראה שצדק בכך, אם כי עורר מאבק עצום בשאלת צדקת טענותיו.

כת השבתאות הותירה אחריה ספיחים כמו כת הדונמה (שיתכן כי לאתא־תורק, מייסד תורכיה המודרנית, היו קשרים משפחתיים עימם) שאנשיה מאמינים עד עצם היום הזה במשיחיותו ואף באלוהותו של צבי, תוך כדי שהם מעמידים פני מוסלמים נאמנים, וכמו כת הפרנקיסטים בפולין, שמנהיגם, יעקב פרנק, היה מעין גלגול קיצוני של צבי שהטיף לפריצות מינית ושלט שלטון ללא מיצרים בחסידיו.



בחלקו השני של המאמר נדון בחקר המיסטיקה היהודית בימינו.
קישורים
"משיח של גילוי עריות"
פרקים מ"משיח של גילוי עריות"
ביקורת על "משיח של גילוי עריות"
שבתאי צבי
אלי שי על השבתאות
דונמה - השבתאות חיה ומרגישה טוב ברשת
Findhorn Foundation
בחלקו השני של המאמר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  תגובה • רון בן-יעקב
  ביוגרפיות פרוידיאניות? • הדר אבירם • 36 תגובות בפתיל
  שאלה • צבי צוברי • 7 תגובות בפתיל
  לפני שעה נכנסתי לאקדמון בירושלים שלפתי את הספר מהמדף • wapy
  נושא הספר • טלה בר • 18 תגובות בפתיל
  יו-דה יו-דה יא יו-דה • ערן בילינסקי
  ללא כותרת • ערן בילינסקי
  ''משיח של גילוי עריות '' ברדיו • מספר 666 • 2 תגובות בפתיל
  יש טעות. הרמח''ל לא היה שבתאי • טעות בכתבה
  סודות האלוהות על פי אילי גורליצקי • מספר 666
  קראתי פעם ששבתאי צבי עודד מין אנאלי, כחלק מההתרסה נגד המקובל • ד''ר ישראל רז
  ללא כותרת • האייל האלמוני
  להגיד על הרמח''ל ורבי יהונתן איבשיץ מה שאמרת נובע מבורות • יודע כל • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים