שואה יותר שלנו 1551
אותו הסיפור, בגלימות שונות: "עיין ערך: אהבה" הקלאסי של דוד גרוסמן מנסה להתקרב לחווית השואה בדרכים פנטסטיות ובטכניקות ספרותיות שונות, ולשווא. "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד, בפשטותו, מקרב אותנו יותר אל שואה בלתי־נתפסת לא פחות.
לפני שבוע קראתי, סוף סוף, את "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד, זוכה פרס בוכמן לשנת 2001. לאורך כל הספר טרדה אותי התחושה שהסיפור מוכר לי. כלומר, קראתי כל כך הרבה על השואה, אבל בכל זאת, הרצף העלילתי היה דומה מאד למשהו שכבר קראתי. עיון בכריכה האחורית של הספר לא הכזיב: שתיים מהביקורות משוות אותו ל"עיין ערך: אהבה" של דוד גרוסמן. אבל, חרף שלל המוטיבים המשותפים והדמיון בעלילה, שני הספרים שונים מאד זה מזה בנסיון שלהם לגשת לנושא מורכב וטעון זה.

שני הספרים פותחים בחווית ילדות של ילד (מומיק אצל גרוסמן, אמיר אצל גוטפרוינד) שהוא "דור שני" או "דור שניים וחצי" לשואה. במקרה של מומיק, ההתחקות אחרי מה שקרה "שם" מתרחשת מתוך רצינות תהומית ונואשת (שההקפדה עליה מעידה על המבוגר המושך בחוטי הזכרון) , ובמקרה של אמיר, בשמץ של הומור ובשפה של מבוגר. הילד של גוטפרוינד אינו ילד בעת הסיפור. הוא מבוגר הכותב את זכרונות הילדות שלו. הדבר ניכר, בין היתר, בהומור הסלחני שהוא מפגין בזיהוי "תופעות" הכרוכות בחווית השואה. למשל, הוא מתייחס לנטייה לשייך למשפחה אנשים שאינם קרובי דם, כדי לפצות על הקרובים שלא ישובו, כאל מעין חוק פיסיקלי־הומוריסטי - "חוק הדחיסה".

שני הילדים, מומיק ואמיר, והמבוגרים שהם גדלים להיות, שבויים בצורך כפייתי לדעת הכל אודות השואה. האיכות הנואשת שבנסיון להבין מה באמת קרה "שם" מצמררת יותר ב"עיין ערך: אהבה", בו מרעיב מומיק חיות במרתף ביתו כדי להוציא מהן את "החיה הנאצית". אמנם, גם צמד הילדים ב"שואה שלנו" עורכים נסיונות ומשחקים דמיוניים - למשל, הם "משחקים בוכנוואלד" בעת שהותם בקיבוץ על ידי הרעבה עצמית - אבל אפילו בנקודה כואבת זו, מחייך גוטפרוינד חיוך עצוב כשהוא נזכר שקרובתו־חברתו, אפי, רימתה במשחק. חלק מן ההבדל בחוויות הילדות בשני הספרים נעוץ בעובדה שהילד של גרוסמן מבודד בעולם של מבוגרים, שאת סודותיו הנוראים עליו לפענח בכוחות עצמו. לילד של גוטפרוינד יש "עזר כנגדו" - ילדה נוספת, נועזת, חיונית ומלאת שמחת חיים. נוכחותה של אפי כילדה נוספת בסיפור מעניקה לשני הילדים כח, וכך קל להם יותר להתמודד עם טענת המבוגרים הממאנים לספר להם על השואה כי "עוד לא הגעתם לגיל".

תיאורי השואה, מבחינה עובדתית, דומים ולא־דומים. הארץ הקסומה, "שם", היא פנטסטית, כמעט בלתי נתפסת עבור מומיק של גרוסמן. הוא יוצר סדרת בולים, ובהם תמונות מאותה ארץ מסתורית, ומרכיב פסיפס של מידע המקנה לאירופה של טרום השואה נופך מיתי־נוסטלגי. נופך זה מתעצם עם השימוש בגלריה צבעונית של דמויות משנה. המוזרויות והשגעונות של ניצולי השואה שבשכונה ב"עיין ערך: אהבה" מטופלות דרך סיפור דמיוני של סב ניצול שואה - דמויות כל יכולות, ששגעונן והטראומות שסבלו מוצגים ככוחות על טבעיים. אך דווקא ההאלהה הזו מכשילה את האנשתם. ב"שואה שלנו" אפשר למצוא חבורה דומה להפליא של שכנים, אבל גוטפרוינד אינו מייחס להם כוחות על טבעיים, וגם לא יכולת עשיית קסמים, נסים ומופתים: הוא מתאר אותם בהרבה חיבה ונסיונות להבינם, בלי להיות שבוי בקסמם הנורא.

גם כמבוגרים, הטכניקות בהן משתמשים מומיק ואמיר כדי להבין את השואה דומות ושונות. שני המבוגרים אובססיביים לנושא השואה ואינם יכולים להרפות ממנו. לשניהם יש בנים קטנים, ואבהותם משחקת תפקיד חשוב ודרמטי בחיפושם אחרי הבנה וידיעה, אבל החיפוש שונה. בעוד שגוטפרוינד משתמש בטכניקה פשוטה של רישום עדויותיהם של קרובים וחברים - לעתים בגוף ראשון, כפי שלכאורה נמסרו לו בשיחה פנים אל פנים - גרוסמן מנסה להתקרב לשואה פיסית, באופן בלתי אמצעי ולא על ידי שליח. בכתב העת "קתדרה" מכנה דן לאור את הופעתו של "עיין ערך: אהבה" - "סנסציונית", ומדגיש את הטכניקה המהפכנית (שהוא מייחס להשפעה קניוקית) באמצעותה חווה מומיק את השואה כמבוגר דרך סיפורו של סבו, אנשל מספר הסיפורים: מומיק ואנשל יוצאים למסע דמיוני, בו הם חווים סיפור בתוך סיפור - את קורותיו הפלאיות של הסב במחנה ההשמדה, ואת קורותיהם של גיבורי סיפוריו המופלאים. גרוסמן אינו מרפה מן הנסיון שדינו להיכשל, להבין את השואה, ומשתמש בשתי טכניקות נוספות: מסע עם ברונו שולץ, הסופר, בתוככי הים, ו"אנציקלופדיה" של השואה, שערכיה מתייחסים, בין היתר, לסיפורו של סבא אנשל. גוטפרוינד, המודע לדיאלוג בין היצירות, מזכיר בספרו השני "אחוזות החוף" את ברונו שולץ, בו השתמש גרוסמן באחד מ"נסיונות ההתקרבות" שלו לחוויית השואה.



לפני כמה ימים שוחחתי על שני הספרים עם חברה שלומדת לתואר שני בספרות. היא הרגישה שהסיפור של גוטפרוינד דרש יד תקיפה יותר של העורך - הוא גדוש מדי, עמוס מדי בפרטים, מסודר פחות מדי. אבל לטעמי דווקא הגודש והעומס הם במקומם. הם מקנים לספר נופך אמין של זכרונות ילדות, שהרי גם זכרונותינו אנו עמוסים וגדושים בפרטים עיקריים וטפלים. הטיפול בשואה דרך סיפור, ודרך זכרונות וקורות חיים, נראה לי יאה יותר מהטיפול המסוגנן, המתוחכם ועמוס התחבולות הספרותיות ב"עיין ערך: אהבה". הסיפור נטול המאמץ "להיות שם" דווקא הופך את השואה להיות יותר "שלנו", יותר ניתנת להבנה ולחקירה.

והמסקנה הסופית של "שואה שלנו" היא בדיוק הפוכה מזו של "עיין ערך אהבה". בעוד שהטכניקות הספרותיות השונות בהן משתמש גרוסמן כדי לנסות ולהבין מה היה "שם" - המסע של מומיק אל ברונו שולץ, התלוותו אל הסיפור של סבא אנשל, ואפילו הטכניקה האנציקלופדית־ארכיונית שבחלק השלישי - נכשלות בזו אחר זו, דווקא דרכו של גוטפרוינד, הסיפור האנושי, עולה יפה. דרך הפשטות שבשמיעת סיפורים ובהכרה האמיתית של בני אדם, מסיק גוטפרוינד: "הכול, השואה, היתה מקרה רגיל, אנשים רגילים עשו אותה ואנשים רגילים היו הקורבנות".

אין בכוונתי לומר ש"שואה שלנו" עדיף על "עיין ערך: אהבה". גוטפרוינד עצמו מבדיל בין "דור שני לשואה" ובין "דור שניים וחצי", וייתכן שהשתייכותו לקבוצה השנייה מקלה עליו את ההתייחסות לאירוע הבלתי־נתפס. אבל מעבר לכך, ייתכן שההבדל בין הספרים נובע מהפער בתקופות בהן נכתבו. בעבר, המאמצים לתפוס ולהבין מה בדיוק קרה בשואה היו לב העניין, והיום, כשספרות שואה מצויינת כספריה של סביון ליברכט, למשל, גודשת את תודעתנו הספרותית, חשוב לנו לא לאבד את הקשר עם הישיר, האנושי והפשוט - סיפוריהם של הניצולים, שבעוד כמה שנים לא יהיו עמנו.
קישורים
שואה שלנו - לרכישת הספר ב"מיתוס"
עיין ערך: אהבה - לרכישת הספר ב"מיתוס"
קתדרה מאמרו של דן לאור על ספרות השואה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ללא כותרת • מיץ פטל • 4 תגובות בפתיל
  הכול, השואה, היתה מקרה רגיל, אנשים רגילים עשו אותה... • easy • 2 תגובות בפתיל
  From a narrow place • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
  מובן מאליו • בתלי • 5 תגובות בפתיל
  לא קראתי את ''שואה שלנו'' • רודי וגנר • 15 תגובות בפתיל
  סיפורים לשעת לילה מיותרת • ערן בילינסקי • 12 תגובות בפתיל
  דוגמא להומור יהודי ושואה • המתעורר בחוץ • 3 תגובות בפתיל
  מה זה ''להבין'' • דב אנשלוביץ • 6 תגובות בפתיל
  סליחה, אתה מהשואה? • רננה מנקין • 2 תגובות בפתיל
  ע''ע אהבה • שוקי שמאל • 9 תגובות בפתיל
  טיפול יאה יותר בשואה? • hilatsa
  לא מסכים איתך • אמיר
  שואה שלנו • לאה • 3 תגובות בפתיל
  אנחנו שוכחים עניין מרכזי בספר • אור
  אמת מארץ תצמח • רחל פרומן קומלוש
בשבילה גיבורים עפים 699417
מישהו צפה בפרק הראשון של "בשבילה גיבורים עפים"? מישהו קרא את הספר?
לצערי לא קראתי עד היום אף ספר של אמיר גוטפרוינד, אבל שמעתי עליו הרבה שבחים.
מן הביקורת הטלביזיונית על הסדרה הבנתי שמדובר בסיפור על 4 חברים מחיפה שאחד מהם אשכנזי המכונה "הימלר".
הבדיחה לא הצחיקה אותי. לא נראה לי שבשביל כל סדרת קיטש טלביזיונית צריך לכנות את קרוביהם של נפגעי הנאצים בשמות של צוררים ורוצחי המונים, בפרט שהללו אולי רצחו את קרוביהם.
אני מבין שהתסריטאי שינה את שמות הגיבורים מן הספר ומכאן קרוב לודאי שגם הבדיחה סרת הטעם הזאת היא פרי עטו של התסריטאי הגאון.
כפי שמופיע בדיון זה, אמיר גוטפרוינד דוקא התפרסם בכתיבתו על השואה וקשה לי להאמין שהוא היה נופל לבדיחות זולות כאלו.
האם אפשר בשקט להחרים את הסדרה כולה כבזבוז זמן טלביזיוני, או שמא יש בה ערכים נוספים וערך אמנותי הנסתרים מבינתי?
בשבילה גיבורים עפים 699418
אהבתי את הספר. הוא עשיר למדי ויש שם הרבה בדיחות קטנות (כמו סיפור הצום הכפוי ביום כיפור) ומוטיבים שיעוררו בעיקר את מי שחווה את התקופה והאווירה. את הסרט ראיתי ברפרוף ועד כמה שאני יכול לשפוט - למרות המשחק המצוין של אדיר מילר, הוא עושה לספר עוול גדול. את הסדרה כנראה שלא אראה.
בשבילה גיבורים עפים 699419
האם הכינוי "הימלר" נלקח מן הספר, או שזו תרומה מקורית ובלתי מוצלחת של התסריטאי?
אם זו תרומה גאונית של התסריט, אני חושב שצריך להמליץ לכל אחד לותר על הסדרה הזו. אני חושב גם ששחקן המסכים לשחק ישראלי שכינויו הימלר, אינו מציאה גדולה בעולם המשחק.
בשבילה גיבורים עפים 699421
אני שמעתי על גוטםרוינד הרבה שבחים, אבל משום מה לספריו לא התחברתי, משהו בעברית שלו ובניסוח גרם לי לריחוק וניכור ולא להזדהות.
את בשבילג''ע לא קראתי, אבל את שואה שלנו ואחוזות החוף כן.
בשבילה גיבורים עפים 699423
קראתי את הספר ולא ראיתי את הסדרה, אבל מקטעי הפרומו ששודרו לא נראה שיש הרבה קשר ביניהם. לקראת סוף הספר החברים מחיפה מתגייסים לחילוץ חברה שלהם מכת בארה''ב. אין רקע צבאי קרבי, אין הלם קרב, אין יריות ופיצוצים, אין קולומביה, ולפי זכרוני גם אין הימלר. בכל מקרה החלק הזה הוא חלק קטן למדי מהספר הארוך (מאוד), בערך כפי שהסרט ''פעם הייתי'' מכסה בערך שני פרקים מתוכו.
בשבילה גיבורים עפים 699441
תודה.
אמיר גוטפרוינד הוא כנראה חור בהשכלה שלי, בפרט מפני שאני כפי הנראה מן השנתון ומן האזור שלו. את משפחת הגמדים מהסרט ''פעם הייתי'', אני אפילו זוכר. הם היו משפחה די ידועה בחיפה.
בשבילה גיבורים עפים 700623
קראתי את בשבילה ג"ע/אמיר גוטפרוינד. המחמאות שניתנו לסופר היו מוצדקות ואולי אפילו קמצניות. ספר מצויין.
מדובר במעין ישראליאנה הסוקרת 38 שנים בתולדות המדינה מנקודת המבט של שיכון בשכונת נווה שאנן בחיפה. לא לחינם הספר מסתיים ברצח רבין. ככל שהשנים חולפות מסתמן הרצח הזה כאבן דרך בתולדות המדינה. אני לא מדבר על השלכות המעשה עצמו אלא על היותו נקודת ציון בזמן, המסמנת את קיצה של תקופה שבה דרי השיכונים היוו את הרוב הדומם של החברה הישראלית. מאז רצח רבין הרוב הדומם הישראלי הוא פסיפס של שבטים שלא כדאי להצמיד להם שמות תואר מפני שברובם לא יהיו חיוביים.
הספר של גוטפרוינד הזכיר לי בצורה מוזרה את ספרה של אלזה מורנטה/אלה תולדות. כמוה, גוטפרוינד מנסה לשרטט את ההיסטוריה מן השורות האחרונות (בלי הדרמה והסימבוליקה הקתולית-מרקסיסטית של מורנטה).
מאחר וחלק גדול מאיתנו מקורו באותם דרי שיכונים, אני מניח שהספר ידבר אל רבים מאד. באשר לאחרים איני יכול לשער.
אני רק מזהיר את הקוראים הפוטנציאליים שלא יורתעו ע"י הסדרה המחורבנת בטלביזיה. בינה לבין הספר הקשר לא יותר ממקרי ("ע"פ רעיון" וכו'). גם הסרט של אבי נשר/פעם הייתי אינו אלא עיבוד (מוצלח) של חלק מן הספר. חלק משמעותי מן הסרט הוא פרי זכרונותיו של התסריטאי (אבי נשר?) ולאו דוקא גוטפרוינד (כולל משפחת הגמדים החיפנית שהזכרתי באחת מתגובותי).
לעניות דעתי, הספר הוא מגנוס אופוס (עבודה גדולה) של סופר ישראלי חשוב. דוקא העובדה שהספר לא זכה לביקורות מפליגות ובעלות פרופיל תקשורתי גבוה, מעידה כי הסופר הצליח במידה רבה להימנע מן החשיבות העצמית והנפיחות שעשויה להתלוות לכתיבה ספרותית כל כך שאפתנית.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים