מלחמה נגד האיסלאם - סיכום ביניים שלישי 1572
המסקנה ההולכת ומתגבשת בדעת הקהל הבינלאומית, שהאמריקנים יצאו למלחמה תוקפנית בנימוקי שווא ותחת מעטה של שקרים, עלולה לגרום נזק עצום לאתגר החשוב באמת שעומד בפני המערב: המלחמה נגד הטרור האיסלאמי הרדיקלי.
הזמנה לכנס של הארגון האיסלמי הבריטי ''אל מוהג'ירון'' לרגל שנתיים לפיגוע במגדלי התאומים
לפני מספר חודשים, ימים ספורים לפני תחילת הקרבות בעיראק, פרסמתי כאן סיכום ביניים שני במסגרת סדרת המאמרים "מלחמה נגד האיסלאם", שהחלה בעקבות פיגועי ה-‏11 בספטמבר 2001. באותו מאמר הבעתי תמיכה במלחמה שהכריזה ארה"ב על משטרו של סדאם חוסיין, ותיארתי אותה בהקשר הרחב של שינוי המדיניות המהותי אותו מוביל נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש: מראיית המשטרים הערביים הדיקטטוריים כ"רע הכרחי" שתועלתו ליציבות המערכת הבינלאומית גדולה מנזקו, החלה ארה"ב סוף־סוף להפנים כי משטרים אלה, הן הדתיים הפונדמנטליסטיים והן ה"חילוניים" כביכול, הם הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם ולתרבות המערבית.

אני כותב כעת את סיכום הביניים השלישי של "המלחמה נגד האיסלאם", חודשים ספורים בלבד אחרי תחילתה של אותה מלחמה, בתחושה שהממשל האמריקני, המחזיק כאמור במדיניות נכונה ואמיצה, ביצע מספר שגיאות חמורות בניהול המלחמה נגד סדאם חוסיין, וכעת מאיימות שגיאות אלה לסכן את נצחונו של העולם החופשי במלחמה הרחבה והחשובה יותר, החורגת בהרבה מגבולות עיראק.

ראשית אבהיר את עמדתי העקרונית: תמכתי בעבר, ואני תומך גם כיום, במלחמה נגד סדאם חוסיין. באותה מידה בדיוק אתמוך בחיסול פיזי של כל משטר מוסלמי־ערבי דיקטטורי, החל בזה השוכן לפתחנו אנו, משטרו של ערפאת, המשך באיראן הפונדמנטליסטית וכלה במלוכה הסעודית. אין צורך לומר שהייתי שמח גם אם משטרו של חוסני מובארק היה נעלם מחר בבוקר. עד כאן בתחום הפנטזיה, וכעת למציאות. ברור שיציאה למלחמה נגד כל משטר דיקטטורי באשר הוא אינה יכולה להיחשב כדבר ריאלי. אך גם אם היה זה צעד אפשרי, עדיין צריך היוצא למלחמה לשאול את עצמו איזה משטר יבוא במקומו של זה שהופל, ובאופן כללי היכן עומדים הדברים במושגי "עלות מול תועלת".

ארה"ב הותקפה ב-‏11 בספטמבר על־ידי ארגון טרור ולא על־ידי מדינה. ארגון טרור זה, וכמוהו כל ארגוני הטרור האחרים, פועל תחת חסותן ותמיכתן של מדינות מוסלמיות. אני מרשה לעצמי לקבוע כאן קביעה חד משמעית: שום ארגון טרור אינו יכול לפעול מבלי שתהיה נתונה לו תמיכתה של מדינה (state) או של חברה (society). ארגוני הטרור האיסלאמיים נהנים מתמיכתן של מדינות וחברות רבות.

כדי להתמודד עם האיום החדש שהונח לפתחה, ארה"ב היתה צריכה להתחיל לפעול בכמה מישורים. בטווח הקצר, עליה להעניש את הטרוריסטים שביצעו את הפיגועים ולחסל אותם ואת ארגוניהם באופן פיזי. בטווח הארוך, עליה לנסות ולהפחית ככל שניתן את התמיכה לה זוכה הטרור מצד מדינות וחברות בעולם האיסלאמי. נקודת המוצא היא שיכולתה של ארה"ב להשפיע מבחינה תרבותית על ההמונים המוסלמים היא קטנה ביותר. רוצה לומר, ניסיון "לשכנע" את היחיד המוסלמי, או את קהילתו, שהטרור הנו אמצעי פסול מבחינה מוסרית, וכי המטרות אליהן הוא שואף אינן חיוביות, ניסיון כזה נידון מראש לכישלון. הפער התרבותי בין העולם המוסלמי לבין העולם המערבי גדול מכדי שניתן יהיה לגשר עליו באמצעי "שכנוע", ופער זה, יש להזכיר, רק הולך וגדל מדי יום, דווקא ככל שהאוכלוסיות המוסלמיות נחשפות לתרבות המערבית (טלויזיה, קולנוע, אינטרנט וכו').

מה שארה"ב כן יכולה לעשות, לעומת זאת, הוא להציב בפני הטרור ותומכיו רף של מחיר גבוה במיוחד בעבור מעשיהם. הכוונה היא לקשת של פעולות ואמצעים צבאיים, מדיניים וכלכליים שיופעלו באופן רצוף, ללא הפסקה, הן כתגובה למעשי טרור והן בפני עצמם. בין האמצעים הללו ניתן למנות:
  • התנקשויות בטרוריסטים ובמנהיגיהם.
  • חרמים מדיניים וכלכליים על מדינות תומכות טרור.
  • מבצעים צבאיים נקודתיים נגד בסיסי טרור.
  • התקפות מקדימות בשטחיהן של מדינות המאכלסות ארגוני טרור ושמהן יוצאים פיגועים.
  • פעולות צבאיות כענישה על פיגועים.


האם הפעלתם של אמצעים אלה מבטיחה את חיסול הטרור? התשובה היא לא. הטרור הוא מסוג הדברים שלא ניתן לחסלם כליל, אך ניתן להפחיתו במידה משמעותית, ולגבות משולחיו מחירים כבדים. מובן מאליו שכל אלה צריכים לבוא במקביל לאמצעים הגנתיים ומודיעיניים שמטרתם לסכל פיגועים ולהקטין את נזקם. במלחמה נגד הטרור ההגנה הפיזית היא מחויבת המציאות, ומדיניות התקפית, מרשימה ככל שתהיה, לא יכולה להחליפה.

במסגרת מאגר הצעדים ההתקפיים לא ניתן לשלול הכרזת מלחמה כוללת על מדינה מסוימת, וזאת אם ברור שאותה מדינה, בתמיכה ובסיוע שהיא מגישה לטרור - אולי אף בייזומו - מהווה סכנה של ממש, וכי כל הצעדים האחרים שננקטו נגדה לא הועילו. נשאלת השאלה - האם עיראק של סדאם חוסיין אכן ענתה על התנאים הללו?

ארה"ב טענה שעיראק, תחת שלטונו של סדאם, היוותה סכנה ממשית לשלום העולם. סכנה כזאת יכולה לבוא לידי ביטוי באחד או יותר מהנתיבים הבאים:

1. אמצעים צבאיים קונבנציונאליים: טנקים, מטוסים, תותחים וכיו"ב. מוסכם על הכל שמאז מלחמת המפרץ ב-‏1991, שבה נפגע הצבא העיראקי באופן קשה ביותר, לא היו לעיראק יכולות צבאיות קונבנציונאליות שעלולות היו להוות סיכון משמעותי עבור מדינה כלשהי. יתרה מכך, גם אם היו כאלה יכולות לא היה בכך כדי להכתיר את עיראק כסכנה לשלום העולם, שכן מדינות רבות מחזיקות בצבאות בעלי עוצמה, אשר מאפשרים להם לכל היותר לנהל מלחמה אזורית. ברור, איפוא, שארה"ב לא היתה יכולה לטעון שעקב כך וכך אוגדות שריון וחי"ר, מהווה סדאם חוסיין סכנה לשלום העולם.

2. אמצעים צבאיים לא־קונבנציונאליים: נשק כימי, ביולוגי או גרעיני. הטענה העיקרית של ארה"ב היתה שסדאם מחזיק ביכולות בלתי קונבנציונאליות, ובכך הוא מציב סכנה גלובאלית. ראשית, אם הוא יפעיל נשק כזה נגד מדינה באזור המזרח התיכון, עלול הדבר להצית מלחמה בהיקף רחב הרבה יותר ואולי אף מלחמת עולם; שנית, אם הוא יעביר נשק בלתי־קונבנציונאלי לידי ארגון טרור דוגמת "אל־קעידה" עלול זה לבצע פיגוע טרור כימי, ביולוגי או גרעיני שסופו מי ישורנו.

3. תמיכה בארגוני טרור: סדאם חוסיין אכן תמך בארגוני טרור במידה כזו או אחרת (תמיכה כספית במשפחות המחבלים המתאבדים הפלסטיניים, למשל), אך מוסכם כי תרומתו זו למאמץ הטרוריסטי היתה קטנה בהרבה מזו של מדינות אחרות, כגון איראן, סעודיה, סוריה וכמובן הרשות הפלסטינית. בשנים האחרונות לא היה ידוע אף על פיגוע טרור משמעותי אחד שתוכנן או הוצא לפועל מתחומיה של עיראק.

ואכן, הטיעון העיקרי שארה"ב הציגה נגד עיראק היה שהיא מפתחת ומחזיקה בנשק להשמדה המונית. בסוף 2002 החליטה מועצת הביטחון של האו"ם, בעידודה של ארה"ב, לשלוח לעיראק צוות פיקוח מיוחד מטעם הארגון, שתפקידו היה למצוא את הנשק שלכאורה היה מצוי בידי העיראקים. העיראקים, מצדם, הכחישו לאורך כל הדרך שהם מחזיקים בנשק כזה, וטענו כי מאז תקופת הפיקוח הקודמת, אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, חוסל כל הנשק "האסור". ארה"ב הגיבה על טענות אלה בחוסר אמון מוחלט, אך היא נהגה באופן דומה גם כלפי צוות הפיקוח של האו"ם. היטב זכורות ההתבטאויות של הבכירים האמריקניים כלפי ראש צוות הפיקוח, הנס בליקס, בטענה שעבודת הצוות לוקחת זמן רב מדי, ושאת הנשק ניתן היה למצוא תוך שבועות ולא חודשים.

המסקנה שהאדם הסביר היה אמור להסיק מהשתלשלות הדברים הזאת היא אחת ויחידה: לאמריקנים יש מידע מודיעיני מוצק וחד־משמעי לגבי הימצאות נשק להשמדה המונית בעיראק, אך הם מנועים מלחשוף אותו בפני האו"ם בשל חיסיון המקורות. אילו רק היתה ניתנת להם ההזדמנות להיכנס בעצמם לתוך עיראק, הנשק האסור היה נחשף בתוך ימים ספורים.

ובכן, במראס 2003 קיבלה ארה"ב את ההזדמנות הזו, והתוצאה עד כה מטרידה ביותר: לא נמצא ולו בדל של נשק להשמדה המונית.

מבחינת האמריקנים, ייתכן ומדובר בכישלון מודיעיני מהדהד, שמצטרף לכישלונות רבים אחרים בתחום זה; אך לא בכך עסקינן. טענתי היא, שהמסקנה ההולכת ומתגבשת בדעת הקהל הבינלאומית, ובעיקר בזו המערבית, שהאמריקנים יצאו למלחמה תוקפנית בנימוקי שווא ותחת מעטה של שקרים, תגרום בסופו של דבר נזק עצום למאמץ החשוב באמת שעומד בפני המערב: המלחמה נגד הטרור האיסלאמי הרדיקלי.

אחרי פיגועי ה-‏11 בספטמבר קיבל הנשיא בוש "צ'ק פתוח" מטעם הציבור האמריקני לנקוט בכל אמצעי על־מנת להפחית את איומי הטרור ולהעניש את מבצעי הפיגועים. דבר זה איפשר לו לעשות את מה שעד לפני זמן לא רב נראה כבלתי אפשרי: להכריז מלחמה על מדינה זרה על בסיס של "פעולה מונעת" (pre-emptive), כלומר, גם ללא תוקפנות גלויה מצד אותה מדינה. התמונה ההולכת ומצטיירת היא שהנשיא וממשלו לקחו את האשראי הכל־כך נדיב הזה ובזבזו אותו בחוסר אחריות על מטרה שככל הנראה לא העמידה בסכנה ממשית את ביטחונה של ארה"ב.

אין צורך להזכיר את עוצמת ההתנגדות של דעת הקהל שמחוץ לארה"ב כלפי המלחמה. באירופה, ברוסיה, באמריקה הדרומית ולמעשה כמעט בכל מקום מחוץ לארה"ב מוחזק ג'ורג' בוש כמנהיג מטורף ומחרחר מלחמה. אילו היה יכול בוש, בשלב הזה, להציג ראיות חד משמעיות להימצאותו של נשק להשמדה המונית בעיראק, ייתכן והדבר היה מביא לתפנית בדעת הקהל הבינלאומית ולהפנמת ההצדקה העמוקה שיש למדיניות האמריקנית, בבחינת: האיום הזה עליו הם מדברים איננו דמיוני כלל וכלל. בפועל קיבלנו את התוצאה ההפוכה: מתנגדי המלחמה, ובתוכם האנטי־אמריקניים המסורתיים, מתחזקים בדעתם שהממשל האמריקני אינו אלא קבוצה של אנשי ימין קיצוניים ותאבי מלחמות. ומכאן הדרך קצרה למסקנות מרחיקות לכת עוד יותר, כולל זו הטוענת, במפורש או במשתמע, שארה"ב במדיניותה ובמעשיה מזמינה התקפות טרור על עצמה, ואין לשלול באופן מוחלט את הלגיטימציה של התקפות כאלה.

הפגיעה שסופגת המדיניות האמריקנית עלולה להיות אנושה. כדי לרצות את דעת הקהל הזועמת, מבית ומחוץ, נאלצת ארה"ב לרכך את צעדיה כלפי מדינות מוסלמיות תומכות טרור דוגמת סוריה ואיראן, וזאת פן יטענו כלפיה שהיא מחרחרת מלחמה גם כלפיהן. כעת ברור כי כל טענה בדבר פיתוחי הגרעין של איראן, למשל, תתקל בספקנות ובאי־אמון, ובצדק.

ובנוסף לכל אלה, עדיין לא הזכרנו את מלחמת הגרילה המייאשת אליה נקלעו הכוחות האמריקניים בעיראק, הגובה מהם מחיר הולך וגדל בנפש, ומונעת מארה"ב להפוך את עיראק לדוגמה של מדינה ערבית ראשונה הנהנית מדמוקרטיה ומשגשוג כלכלי. גם כאן התוצאה צפויה להיות קשה מאד מבחינת המדיניות האמריקנית. כישלון בעיראק יסלק את שרידי ההשפעה האמריקנית בארצות ערב, שלא לדבר על דעת הקהל בארה"ב פנימה, שתדרוש את החזרת הבנים הביתה.

ממשלו של הנשיא בוש סימן לאמריקה כיוון חדש במדיניות החוץ עוד לפני פיגועי ה-‏11 בספטמבר. להזכירנו, בוש סירב להיפגש עם יאסר ערפאת עוד בימים בהם ראש ממשלת ישראל נועד אתו. עמדות המפתח בתחום זה ניתנו לדמויות שאין ספק בדבר מחויבותן לשינוי עמוק במדיניות החוץ והביטחון האמריקנית, על בסיס עקרונות "נציים" ותקיפים כלפי משטרים רודניים וארגוני טרור (רמספלד, רייס, צ'ייני, וולפוביץ'). השגיאות של הצוות הזה בפרשת המלחמה בעיראק עלולות להוריד לטמיון את כל מדיניותם (ואולי אף את הממשל עצמו, אם יפסיד בבחירות 2004) ולהחזירנו לימים בהם שקד המערב על פיוסן וריצוין של מדינות תומכות טרור, במיטב המסורת של קלינטון, שיראק ודומיהם. לפנינו מקרה עגום שבו מדיניות נכונה וצודקת נכשלת בשל ניהול לקוי ושגוי של מנהיגים, וכמובן, אין זה המקרה הראשון או האחרון בהיסטוריה. והלוואי שאתבדה.
קישורים
סיכום ביניים שני - הפרק הקודם בסדרה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  שף אמריקאי, שוטף כלים אירופאי (עם תואר אקדמי) • רון בן-יעקב • 6 תגובות בפתיל
  נהרוגה אחד את השני בצורה מתורבת • Nik The Greek • 8 תגובות בפתיל
  אבל לא הבנתי • עומר • 5 תגובות בפתיל
  תהיות • שוקי שמאל • 32 תגובות בפתיל
  הפנטסיה נמשכת • גיל לדרמן • 53 תגובות בפתיל
  חוכמה שלאחר מעשה • יהונתן • 17 תגובות בפתיל
  מתקפה אסטרטגית • אבירם דניאלי • 9 תגובות בפתיל
  חובה להזכיר כאן • אסתי
  כשנלחמים באוייב הלא נכון, עפים נשיאים • אורי • 6 תגובות בפתיל
  אינני רוצה להתפש כאפולוגיסט או כמתנשא, אם כי אני מניח שאין מנוס • כליל החורש נאורי • 90 תגובות בפתיל
  מבזק: סוף סוף, מנהיגי ערב רוצים דמוקרטיה. מה זה רוצים, תובעים! • אפופידס • 6 תגובות בפתיל
  הדרך היחידה להפסיק את הפיגועים. • דוד • 27 תגובות בפתיל
  Streets of London • אפופידס • 13 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים