 |
האם יש לך בלוג? | 1618 |  |
||||||||||||||||||||||||||
 |
|
 |
|||||||||||||||||||||||||||
 |
 |
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
אחרי הכתבה שפורסמה במוסף ה'ארץ' על ריבוי הבלוגים בישראל, ערכתי שיטוט מקרי בכמה אתרי בלוג (ביניהם - ישראבלוג) עליהם כתבו בכתבה, והשתעממתי נורא. אולי אחד מעשרות הבלוגים בהם דפדפתי היו כתובים בכישרון מסוים. רובם היו מבוססים על מציצנות (בלוגים בעלי אוריינטציה פורנוגרפית) ומשעממים עד מאוד. | |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שמשום מה בארץ חושבים שבלוג זה יומן אישי, כשיומן אישי הוא רק ז'אנר אחד בעולם הבלוגים. <פרסומת עצמית בוטה> הבלוג שלי למשל לא ממש יומני- אני לא כותבת שם על החבר שלי או על מה עשיתי באותו יום, אלא מאגדת למקום אחד כל מיני תכנים שכתבתי למקומות שונים ועל נושאים שמענינים אותי. אפשר לומר שהמדור הכי אישי בבלוג שלי הוא "קריאת סופשבוע". </פרסומת עצמית בוטה> |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עידו לא-אמין גם היה בהרצאה של ד"ר ירדן לוינסקי במסגרת המרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה לפני כשלושה חודשים, שם הסביר ירדן בפירוט מה זה בלוג, על ההיסטוריה של הבלוגים, ועוד כלמיני: אה, ולי אין בלוג, אבל אני קורא כמה, ועכשיו כשיש לי RSS Reader זה הרבה יותר נוח. גל מור פעם טען שהאייל הוא בלוג: http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1085569,00.h... , שנפתח את הדיון הזה מחדש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, הוא כותב שהאייל הוא אתר בלוגים, אבל על במה חדשה לא. אגב, למה עידו לא-אמין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני זוכרת, זה התחיל בתור בדיחה כדי שלא יתבלבלו בינו ובין עידו אמין |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלא ידעתי שאתר כמו זה נכנס תחת הכותרת של בלוג. תודה על הקישור. נכנסתי והתרשמתי! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם את היא חברתי לתשובה מספר אחת? :-) כי אם לא, אזי יש באייל עוד בלוגר שמעדכן כמעט כל יום. מדאיג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שהצבעתי ''פעם בשבוע'' אחרי התלבטות מה. אני מעדכנת כמה פעמים בשבוע, אבל משתדלת לא לעדכן כל יום- שלא ''אשרף'' (זה קרה לי פעם בבלוג אחר) מצד אחד, וכדי שהקהל יתרגל שלא תמיד יש עדכון חדש כל יום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני משתדלת לעדכן כל יום. בסוף יוצא לי פעמיים ביום. אבל את צודקת - צריך להרגיל אותם :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכי טוב לעשות הפסקה של חודשיים. ככה כשאתה חוזר כולם מאוכזבים ומזכירים לך כמה טוב היית פעם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה יותר פאתטי, לנהל בלוג, או לעקוב אחרי אחד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה כל כך נאצל אצלך בחיים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתי בפעם האחרונה הקדשת כל כך הרבה זמן להקשיב למישהו אחר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתי שלמישהו האחר היה משהו מעניין לומר, והוא לא עסק בהשתפכות חסרת מעצורים, מיותרת ומשעממת על חייו הבנאליים וחסרי התוכן, תוך שהוא מקדיש הררי מילים לאירועים טריוויאלים וזניחים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה מניח שכל הבלוגים אותו הדבר? הנה למשל בלוג של חברת אנטי וירוס: או בלוג העוסק בנגישות באינטרנט: או בלוג העוסק בתוכנת פלאש: האם גם הם עוסקים ב"השתפכות חסרת מעצורים, מיותרת ומשעממת על חייו הבנאליים וחסרי התוכן, תוך שהוא מקדיש הררי מילים לאירועים טריוויאלים וזניחים"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. אני מסייג את הודעתי הקודמת רק לבלוגים אישיים (יש להם שם מקובל?), ומתנצל לגבי ההכללה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חצץ, חצץ. את הבלוגים גמרנו שבוע שעבר נגד פתח תגוה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כאלה שהם ממש סיפור בהמשכים, למשל: יש בלוגים מוזיקליים, למשל: בלוגים שהם יותר יומני רשת: בלוגים שהם פירסומת, למשל: בלוגים פקטיביים, למשל: וברווזים למיניהם: (אין מה לעשות- רב השיטוטים שלי הם בישרא ולא בתפוז ועוד) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויש בלוגי צילום: ובלוגים חברתיים-אקטואליים: וכמובן, בלוגים שעוסקים בנושאי חברה ותרבות בצורה מעמיקה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אתרים שמוקדשים כולם לבלוגים מצולמים למשל: ואני לא רואה הבדל גדול בין ה"בלוג של אלכס מאן" ל"הז'ורנל של אלכס מאן", ככה שהכל נכנס אצלי כאתר מאמרים ותגובות אישי אתר אישי רגיל הוא האמא והאבא של הבלוג ויצא לי להכיר המון כאלה בתקופה שהתעניינתי בעיצוב יפני וחרשתי מאות אתרים אישיים של נערים ונערות יפניים, בנוסף לכתיבה אישית (בד"כ תחת "הגיגים" או "מה חדש") האתרים האלו כללו גלריות, bbs, וקישורים לאתרים של חברים- אין חוקים ברורים כמובן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובלוג אנציקלופדיה: (ותודה לברקת על הקישור) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס! הבלוג הברווזי הראשון הוא בכלל אותו בלוג של פרסומת, זה הבלוג הנכון: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וברווז חדש בשכונה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעבר לתשובה ההומוריטית. מתחילת תקופת התיכון אני מנהל יומן, מה שקוראים לו ברשת 'יומן אישי', ובו אני כותב, פחות או יותר, את קורותי בחיי, לפעמים את דעתי האישית על מגוון נושאים (משהו לאחר רפרוף - 'הדמוניזציה של אסקימו לימון'), בשילוב דאחקות-תיכון שכאלו (וכיום - דאחקות-צבא). ובכן, לא מדובר ביומן פרטי, וכל מי שמעוניין לקרוא בו יכול. מצד שני, אי אפשר לקרוא ליומן ממש 'בלוג', משום שלא מדובר ביומן רשת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על השערורייה שקמה לא מזמן כשאתר כלהו, דומני שווינט, פרסם בהרחבה בלוגים מסויימים, ואותם בעלי בלוגים זעקו בזעם על כך שחושפים אותם? זה נשמע אבסורדי בזמנו, ועכשיו הסקרנות שלי התעוררה מחדש (מה גם שיהיה מאוד מעניין לשמוע מישהו שמצדיק אותם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עידו לא-אמין (שלהבנתי קורא לעצמו ככה כדי להבדיל בינו לבין עידו אמין) כתב על זה בזמנו כאן: ואצל גדי שמשון הצטברו יותר מ50 תגובות באותו העניין: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזה הבלוג (המוצלח והשנון יש לומר) של ארז שהוא הכתב שפרסם את הבלוגריות שלא רצו להתפרסם: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנשים מפרסמים משהו באתר פרוץ לכל רוח, ש*הרעיון שעומד מאחוריו* הוא שכל מי שרוצה לקרוא, יכול לקרוא, ואחר כך הם באים בטענות לכך שמישהו מקשר לשם, וגורם לאנשים לבוא לשם? האם המושג "פרטיות" התעוות לחלוטין במוח האומלל שלהם, מרוב אקסהביציוניזם? התלונות של הבכיינים האלה ראויות לחלם, אני מתקשה להאמין שהסיפור הזה קרה באמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אנשים שפותחים בלוג כדי להכיר אנשים חדשים ולא להמשיך עם החבר'ה הרגילים שמסביבם כל החיים כמו לנסוע למקום חדש, או לחו''ל, ופתאום כשהסודות הכמוסים מתגלים בפני החברים הרגילים הכל מתפוצץ כמובן שיש כאן התממות, וילדותיות- הרי יש בכולנו משהו מזה פחות או יותר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזדהה עם דברי האלמוני מעלי. מוח אומלל? אולי. אך השמצותיך מרמזות על חוסר הכרות עם מורכבות הנפש האנושית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מוזמן לפרט בפני את מורכבות הנפש האנושית, ולהסביר לי מדוע אין זה אומלל, (אלא "אנושי"?), לחשוף את עצמך ואז להזדעק שאנשים מסתכלים. גם דברים שנובעים מ"נפש מורכבת" יכולים להיות עלובים, ולהעיד על בעיה מוחית מסוג זה או אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתב ידיעות אחרונות עוקב אחרי הדיונים באייל ואז כותב: "...בין הכותבים יש המשתמשים בשמם האמיתי ויש דמויות הומוריסטיות, כמו זו של גדי אלכסנדרוביץ', הליברל המתחזה" ואז ממשיך ב 2-3 פסקאות הקורעות את דמותך לגזרים. מבין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני כותב כאן (לא משנה תחת איזה שם) אני מודע היטב לכך שיכולים לקחת את כל מה שאני כותב ולקרוע אותו לגזרים. כלל ראשון בחשיפה: מי שלא יכול לסבול את החום, שיתרחק מהמטבח. כל אחד יכול להזדהות בתור "אייל אלמוני" ואם הוא לא עושה זאת, זה כי הוא רוצה שישימו לב לדמות ספציפית שהוא מציג. מי שלא יכול לקבל ביקורת על הדמות הזו, זה באמת הבעייה שלו. וביקורת לא קונסטרקיבית (ירידות מרושעות) היא דבר הרבה פחות מטריד, אגב, מאשר ביקורת רצינית, שמראה כמה שאני באמת אידיוט (אבל רק מכאלה דברים לומדים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך, אתה אדם חזק יותר מרובנו 1. מנסיוני, כמעט אף כתבה בעיתונות בה מוזכר שמך אינה חיובית, אינה נעימה ואינה רצוייה אלא אם מקור פרנסתך הוא בפירסום. 1 הזנתי לבסיס הנתונים של השירות, למקרה שנאלץ לחקור אותך בעתיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שאני אדם יותר חזק. אני חושב שחטפתי כבר כמה מכות, ולמדתי לקבל אותן. מי שכל החיים מנסה להתחבא ולהגן על עצמו, סופו של דבר שכשנושפים עליו הוא נופל. מה קסטנר אמר על אלופי האגרוף בהקדמה של "הכיתה המעופפת"? ייתכן שאני באמת מגזים כשאני יוצא נגד הבלוגרים הבכיינים שמורידים את הבלוג שלהם עם הרמז הראשון שהרבה אנשים קוראים אותו - אבל ציפיתי שמי שמעלה בלוג יהיה בעל עמוד שדרה קצת יותר חזק. ככה עם כל מי שמעמיד את החיים שלו לפרסום בשדרה הציבורית. הרי זה סיכון ידוע מראש - ומי שלא רוצה להסתכן בו, לא חייב. אבל כנראה שתאוות הפרסום העצמי מכריעה את הכף בקלות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה די פשוט. אני, למשל, מנהל בלוג שפתוח לכל, אבל נקרא בעיקר על-ידי כמה חברים (וחברה, לוחשים לי כאן). מכאן ועד לרצות שיסלשדטו אותי, הדרך ארוכה. או, אם ניקח דוגמא קרובה יותר לליבנו - בזמנו התנפלה קבוצה של תלמידי כיתה ח' מבי"ס בהרצליה על אחד המאמרים שלי והשאירה, בהוראת המורה שלהם, סדרה של תגובות משועממות להפליא וחסרות ערך. כשבאתי לאותו בי"ס והתלוננתי בפני המנהלת על החדירה חסרת דרך הארץ הזאת, היא התפלאה בדיוק כמוך - אבל זה אתר שפתוח לכולם! כל אחד יכול לבוא ולהשאיר תגובות מטופשות שם! נכון, כל אחד יכול, אבל לא כל אחד עושה. וכשמפנים כמויות אדירות של אנשים לאתר קטן אישי ואינטימי, או אפילו לאתר ציבורי אבל עם קהל יעד מוגדר למדי, זה מרגיז. אז אנשים פנו אל אותו כתב של Yנט וביקשו ממנו להפסיק, או לפחות לתת התרעה לאנשים לפני שהוא כותב עליהם - והוא סירב! זו כבר חוצפה שלא תאמן. ופה בדיוק התחיל הבכי והנהי על המדור המטופש ההוא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה, כעיתונאי, חושב שעיתונאי צריך לבקש רשות מנשוא הפרסום לפני שהוא מפרסם? מדוע שכותב בלוג יהנה ממעמד שכזה? לדעתי האישית יש כאן איזה קונפליקט של אינטרסים, ואין לי תשובה טובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאם קהיליה שלמה פונה אל אדם שמפרסם סדרה של כתבות, ומבקשים ממנו, יפה, לא לפרסם בלי לבקש רשות קודם, הדבר המנומס לעשות הוא - כמה פשוט, לבקש רשות קודם. משל למה הדבר? נניח שאנשים בונים סוכות בחג הסוכות, עבורם ועבור חבריהם, והנה עיתון ידיעות מחליט לעשות סדרת כתבות על הסוכות הכי מוצלחות, עם תמונות, תיאור המשפחה השוהה בהן, פלוס כתובת ומפה. עכשיו תחשוב שאת כל זה, הם עושים בלי לבקש שום רשות מאף אחד. והנה יום אחד, אור ליום רביעי של חול המועד סוכות, מגלה משפחת רוקח מרחוב ארלוזרוב 29, בת-ים, שהם מוצפים בכל מיני משעוממים שבאו לראות מה הולך בסוכה, ומה זו המשפחה המוזרה הזו, שהיה כתוב עליה בעיתון שיש לה "בן חולה בנפשו אבל חינני ומלא חיים" (נגיד). ולא רק זה - הם לא סתם באים להסתכל, הם גם מציעים הצעות ומעירים הערות ("זה הבן הפסיכי שלכם, זה? וואלה, מכוער!"). זה, אחד לאחד, מה שעשו בYנט. הם שלחו את כל בית ישראל (סניף האינטרנט) לסוכה של איזה מישהו. אני חושב שאם אתה רוצה לתת למישהו חשיפה חיובית, המינימום שאתה יכול לעשות הוא לשאול אם אותו מישהו רוצה בכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תטל"א. לא שאלתי מה מנומס, שאלתי על העקרון, ואף הצבעתי על כך שלדעתי יש כאן קונפליקט. אחזור על השאלה: האם אתה, כעיתונאי, חושב שעיתונאי צריך לבקש רשות מנשוא הפרסום לפני שהוא מפרסם? מדוע שכותב בלוג יהנה ממעמד שכזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני מפרסם בגלל שאני חושב שאני עושה טובה למפורסם - כמובן. כשאדם תורם בסתר, האם תוציא אותו מהארון בכוח, רק כי אתה רוצה "לעשות לו כבוד"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי אמר שמטרת הפרסום היתה להחמיא לבלוגים הנסקרים? המטרה היא פשוט אספקת תוכן לקוראים בנושא ש"התחמם" בתקופת כתיבת הטור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנושא היה המלצות על בלוגים. אני לא רואה שום הבדל בין זה לבין המלצות על סוכות מוצלחות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעצבן? מרגיז? קיבלתי. אבל מכאן ועד לבכייה לדורות על כך ש"חשפו אותם ברבים" ולהורדת הבלוג, יש מרחק כלשהו, לא? מה גם שבמקרה של בלוגים, אין כאן הפנייה של קהל יעד שאינו מתאים לאתר הלא מתאים - הרי הכתב כתב בדיוק עבור קוראי הבלוגים, אלו שממילא עבורם נכתבים הבלוגים מלכתחילה, בניגוד לזאטוטים (זה לא היה בכתבה על החתולים?) שרק מזיקים לדיון שבו הם משתתפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור, ברור. התגובות היו רגשיות לגמרי, לא מעוגנות באיזשהו היגיון. אפשר להבין שהנחשפים מרגישים כך, ובאותה נשימה להבין שזה לא ממש רלוונטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי שאלה, ומבלי לקחת צד, שכן מחד גיסא אני נוטה להסכים איתך, אך מאידך גיסא אולי אני (כמוך?!) משוחד לצד אחד כי מעולם לא כתבתי בלוג (בדיוק כפי שאלה כאן שכן כותבים בלוג נראים כנוטים לצד האחר): נניח שסופר מסויים מפרסם ספר. האם נרצה לטעון שכל ביקורת שלילית על הספר תתקבל ע"י הסופר באהדה והבנה ולצורך שיפור? (או לצורך העניין, כמה סופרים ישנם שאפילו ביקורת אחת שלילית מסוגלים לקחת באובייקטיביות) - שאלה רטורית. ניתן כמובן לטעון כי הסופר מייעד את כתביו (אם אכן מדובר על סופר שמייעד את כתביו, כלומר, סופר שבפירוש יש לו מטרה נוספת על עצם הכתיבה, ונוגעת לפירסומה - מה שהופך את האנאלוגיה לבלוגים קרובה יותר) לקהל מסויים, ומכאן, כל קהל שקורא את סיפרו ומתקיף אותו באנטגוניזם מובהק, הוא הרי הקהל ה"לא-נכון" של הספר, ומבחינת הסופר שיילכו לעזאזל. לעומת זאת, אם הסופר יחשוב שהביקורת מגיעה ממישהו שכן שייך לקהל היעד, הרי שייתכן כי יסכים לקבל אותה ב-face value, לא יתעצבן, ואף ילמד וישתפר. האם לדעתך נסיון לערוך אבחנה כזו בין כותב לקורא דרך קהל-יעד יכול לספק תובנה טובה יותר לגבי התופעה כלפיה יצאת חוצץ? - השאלה המובטחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלוי למה אתה מתכוון ב"ביקורת שלילית". יש ביקורות סטייל "הספר הגרוע ביותר שקראתי בחיים שלי... יווו, איזה חרא!!!!!1" וכדומה, שאותן אף אחד לא צריך לקחת בצורה רצינית, ואפילו אם הן מופנות כלפי שיר סטייל "השקדייה פורחת לאיציק יש קרחת/בוקר בא אל העולם אני שאלתיאל קוואק" ביקורות רציניות, שבאמת מתייחסות למושא הביקורת, ומסבירות מה טוב, מה לא טוב, בלי להתחיל להתלהם ולהשליך עלבונות אישיים על הכותב - ראוי שיתקבלו בהבנה על ידי הסופר ולצורך שיפור. כמובן, ייתכן שלא יתקבלו לא בהבנה ולא באהדה, מותר, אבל זו בעיה של הסופר, לא של הביקורת. להגיד "שילכו לעזאזל" על מי שאינו קהל היעד זה די קיצוני. יותר הגיוני להגיד "הם צודקים בנקודה הזו והזו, אבל אני לא מעוניין בנקודה הזו והזו בסיפור שלי, אז מבחינתי זה בסדר." ייתכן שמחר הסופר יהיה מעוניין בנקודה הזו והזו, ואז בספר החדש שלו הוא יקח לתשומת לבו את מה שכבר אמרו לו על זה. עכשיו להודאה המבישה - אני לא ממש מבין את האנאלוגיה שלך. לבלוגר יש קהל יעד - כן. אבל לא שמעתי שיש לו "ביקורת". ממה שאני הבנתי, זעמם של הבלוגרים יצא לא על כך שניתחו בביקורתיות את הבלוג שלהם (שזה בפני עצמו דבר מוזר להתקומם עליו) אלא על זה שנתנו לו חשיפה גדולה והכניסו אותו לתודעת הציבור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטור לא כלל שום מילת ביקורת, אלא "סקירה" בלבד - תיאור קצר של הבלוג, ציטוט קטעים רלוונטיים והפניה אליו. כמו preview של סרט קולנוע. אגב, למה אתה חושב שכותבי הבלוגים כאן נוטים להזדהות עם ה"בכיינים"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שכתבתי היה: "מחד גיסא אני נוטה להסכים איתך, אך מאידך גיסא אולי אני (כמוך?!) משוחד לצד אחד כי מעולם לא כתבתי בלוג (בדיוק כפי שאלה כאן שכן כותבים בלוג נראים כנוטים לצד האחר)" כלומר, אני נוטה להסכים עם דבריי גדי אלכסנדרוביץ', בעוד הצד האחר הוא זה שנוטה לחלוק עליו. אבל עדיין גדול המרחק מלומר שהצד האחר נוטה להזדהות עם ה"בכיינים" - הוא יכול להסביר אותם, להבין אותם, לא להסכים שהם בכיינים ועוד ועוד. נדמה לי שגם תגובותיו של דובי וגם תגובותייך שלך נטו לכיוונים האפשריים הללו (בין אם נקרא להם הזדהות עם ה"בכיינים" ובין אם אחרת), ונדמה לי ששניכם מנהלים בלוג. מובן כי: א. ייתכן שאני טועה כאן בעובדות, ובמקרה כזה תקנוני. ב. אין לי עדיין "מדגם מייצג" כדי לצאת בהכרזות גורפות. לכן, סייגתי את דבריי ב-"נראים כנוטים לצד האחר", נראים, דרך משקפיי שלי... ד"א: שאלתך יכולה גם להתפרש כשאלה "מדוע לדעתך הפסיכולוגיה האנושית היא כזו הגורמת לכותבי בלוגים להזדהות עם כותבי בלוגים בכיינים", אבל נדמה לי שלא לכך כיוונת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אנשים שאוהבים להשתזף בעירום. אני משער שרובם לא היו רואים בעין יפה אם היו מצלמים אותם ומפיצים את התמונות בתפוצה ארצית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כי כשאתה משתזף בעירום, אתה לא עושה את זה כדי שאחרים יראו אותך עירום, אלא כדי להשתזף - ואם אתה עושה את זה כדי שיראו אותך עירום, לדעתי זה אכן אומלל להתחיל ולבכות שרואים אותך יותר אנשים ממה שתכננת. ושוב - אני לא אומר שאין כאלו, כי בהחלט יש, אלא רק שזה דבר עלוב למדי, על פי ההשקפה שלי. אתה מוזמן לקרוא לי אדם קר, מרושע, מפלצתי, ילדותי וטיפש (אבל יותר מעניין לדעת למה אתה לא מסכים איתי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שזה לא רציונלי להתלונן, ואולי גם קצת אומלל. אבל אפשר להבין שזו הרגשה אחת כששני אנשים רואים אותך על החוף, והרגשה אחרת לגמרי כשההורים שלך רואים את התמונה בעיתון כלל ארצי. אפשר להבין את ההרגשה של הבלוגריות שנחשפו, אפשר לא להבין אותה. קצת מיותר לשאול שוב ושוב ולבקש שיסבירו אותה, רק כדי לזלזל בה - מדובר בהרגשה, ועם רגשות והרגשות אין מה להתווכח. (וכל זה, תוך שאני מסכימה שלא היתה למתלוננות - או למתבכיינות - שום ''זכות'' להתלונן, לא מבחינה משפטית ולא מבחינת כללי הנטיקט). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ביקשתי שוב שוב ושיסבירו את ההרגשה כדי שאבין למה *לא* לזלזל בה - אולי הסיבה שאני מזלזל היא איזה פגם אישיותי. יותר משהסבירו לי את זה, הסבירו לי עד כמה זה דומה לתמונות עירום. נו טוב. הרי הזלזול שלי במתלוננות הוא הרגשה, ועם רגשות והרגשות אין מה להתווכח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי ששמת לב, לא התווכחתי עם הזלזול שלך במתלוננות. ההרגשה - אולי כדי לתאר אותה, השוו אותה להרגשה שאחרי פרסום תמונות עירום בעיתון. הרגשה של חשיפה שאינה במקומה, שלא התכוונו אליה. אם מעניין אותך להבין את ההרגשה הזו, אולי תקרא מה שכתבו "המתבכיינות" בדיונים הרלוונטיים (יש הרבה קישורים ברשת, הנה אחד מהם: בכל אופן, יש הבדל גדול מאוד בין להבין את הרגשתו של מישהו, בין להזדהות עם הרגשתו ובין להצדיק אותו. אני יכולה להבין את הרגשתו של אדם שמרגיש נורא ואיום כי נתפס בגניבה מהסופרמרקט בפעם הראשונה בחייו. זה לא אומר שאני מצדיקה אותו (וזה גם לא אומר שאזדהה איתו, אלא אם אני מקשרת אותו או את המעשה שלו אל חיי שלי). לגבי "פגם אישיותי" וכל מילות התואר שהדבקת לעצמך בתגובה הקודמת - אתה אמרת. מחפש אישור או הכחשה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרתי את זה בסרקזם, שמבוסס על התחושה שקיבלתי מחלק מהתגובות כאן, אבל ניחא, הדיון הזה ממילא נמשך יותר מדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני די בטוח שחלק לא מבוטל מהאנשים שמשתזפים בעירום דוקא כן עושים את זה כדי שיראו אותם. בכל מקרה, גם אני מתקשה להבין את הבלוגרים שנרתעים מחשיפה. אני דוקא מחפש כמה שיותר חשיפה לבלוג שלי. הנה: איזכור הבלוג בתגובה חדשה באייל מביא ליותר כניסות ביומיים שאחריה מאשר פירסום פוסט חדש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם יצאתי אם משהיא וישבנו במקום מסוים היתחבקנו דיברנו ועוד כמה דברים למחורת חבר שלי היתקשר אלי ושאל אותי תגיד אתמול יצאת עם כך וכך? ישבתם במקום מסוים אתה אמרת כך היא אמרה כך היתחבקתם ודיברתם שאלתי אותו איך אתה יודע הוא סיפר שהיא מנהלת בלוג בנט בשם בדוי אבל בגלל שהיא סיפרה על בחור עיוור מנתניה שיש לו אתר אם קישור לאתר אז היה קשה לפספס מי האיש ואז אני זוכר שדי כעסתי ושאלתי אותה אם היה מיתפתח ביננו משהוא והיו קטעים פיזים גם זה היה נחלל בבלוג? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה היא ענתה? זה באמת נשמע מאוד משונה, מישהי שמנהלת בלוג בדוי, אבל מקשרת לאתר האמיתי של מי שהיא יוצאת איתו (יש פרטים מזהים באתר שלך?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרטים מזהים כן www.giditull.com בכל אופן היא אמרה שהיא כל כך היתרשמה ממני שחבל שעוד אנשים לא והיא אמרה גם שהיא מיתנצלת ושהיא מחקה את האפיזודה ההיא מהבלוגקיבלתם משימת חיפוש בגוגל |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גו גידי! נויץ' היא אחת הבלוגריות הבולטות,והשוות- אם יורשה לי | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, גידי, באמת כעסת על שפירסמתי את הקטע ההוא? לא אמרת בסוף שזה בסדר? אני מניחה שזה קצת מוזר למצוא שמישהו אחר כותב עליך ביומן הפומבי שלו, נכון. אבל זה היה מפגש מאוד ידידותי וחמים, ובאמת רציתי לשתף בזה עוד אנשים, דווקא בגלל שלא הרגשתי שזה גובל במציצנות למשהו אינטימי מדי. זה שאלות גדולות, אתה יודע, מה לכתוב, מה לא לכתוב. אולי יבוא אותו בנאדם שכתבתי עליו, יקרא, איך הוא יגיב. לבקש רשות מראש זה לחשוף אותו לעובדה שיש לי יומן פומבי, וזה אני לא רוצה. עדיף שיידעו כמה שפחות. זה כן נמצא לי בראש כשאני כותבת, מוביל אותי לצינזורים קלים, שמות בדויים, כאלה. לפעמים אני גם לא כותבת בכלל בסוף. אני לא מאושרת מהעניין אבל זאת מדינה קטנה. פיצית. אני מודעת לזה שקוראים בישרא יותר אנשים משאני חושבת. אגב, בחיים לא תמצא אצלי תיאורים פיזיים לוהטים. זה יותר מדי מוזר בשבילי. מה שכן, אני אוהבת לפרק לגורמים את העניין הרגשי. יש מי שיירתע מזה אפילו יותר מ, נאמר, אם אתן בפומבי ציונים לאיך שהוא מזיין (וויץ' איי דונ'ט!). אז אני משתדלת לצאת בסדר עם כולם, שורה תחתונה. זהו, גמרתי. האגיס אנד קיצס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כולכם מוזמנים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבלוג שלי נפתח אתמול ואני כבר חושב מתי להפתר ממנו אולי אכתוב על כך מאמר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה, קיתונות של גבהות מצח איילית נשפכו על נושא הבלוגים, ויש שמיהרו גם להסתייג ולומר, לא אצלי, אצלי לא בכייני בכלל, אצלי רק מקצוענות קרה. בכיינות? הבה נקרא לדברים בשמות פחות אייליים. שיתוף. גילוי. הבעת רגשות. זה די מקובל אצל טיפוסים בלתי מודחקים, כמו רבים מכותבי הבלוגים. פחות מקובל כאן, ללא ספק. אשמח לקבל הסבר, מה כל כך נורא באדם שבוחר לשתף את הזולת בחייו, ותמיד ישנו איזה זולת שמתעניין בשיתוף הזה, והרי נוצרה בבלוגינג צורת תקשורת וירטואלית חדשה בין כותבים לבין מגיבים, שלדעתי בעיקר שמרנות מונעת מהמסתייגים לראות גם את היופי שבה. כמו כל חומר קריאה וולונטרי אחר, ברשת ובכלל, הבלוגים בנויים על העקרון של מי שמתעניין נשאר. לא מעניין? אף אחד לא יכריח אתכם. ממש כמו דיונים באייל, הכפופים אף הם לאותה עקומת עניין: לעתים מרתקים, לעתים משעממים עד נחירות רמות. [גילוי נאות: הח"מ הצביעה "כן, יש לי, מעדכנת פעם בשבוע"] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין שום דבר נורא במי שמשתף את חייו. מה לעשות, אותי זה פשוט לא מעניין. אבל לא על זה התקוממתי. התקוממתי על כך שמניחים ש*כל* הבלוגים הם של שיתוף חיים ורגשות, מה שפשוט לא נכון, ומרחיק אנשים שלא נוטים להתחבר לז'אנר הבלוגים הזה מבלוגים בכלל. שוב- יומן אישי ושיתוף באמצעות בלוג הוא *זאנר אחד* בעולם הבלוגים. ברגע שמגדירים את הבלוגים לז'אנר הזה והזה בלבד (כמו שלצערי התקשורת נוטה לעשות), מפספסים המון מהפוטציאל שיש לפלטפורמה הזו להציע. לא חבל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בלוגים בכייניים, ויש בלוגים מרגשים, ויש בלוגים מעניינים, ויש בלוגים מצחיקים. מה לעשות שהרבה כותבי בלוגים (כמו הרבה כותבי ''שירה'' באתר במה חדשה) לא ממש יודעים לכתוב, או שאין להם מה להגיד, או שיש להם פרספקטיבה של חלזון (לא מפתיע, לאור העובדה שפעמים רבות מדובר בנערים ונערות צעירים למדי), ולכן התוצאה הסופית היא התבכיינות אינסופית על כמה רע ומר להם. אין לי שום דבר נגד זה - גם לי הייתה תקופה ארוכה למדי של התבכיינות שכזו. אבל לא הבתכיינתי בפני כל העולם באינטרנט, אלא בפני חברים. יתכן שיש מי שמתעניין בהתבכיינות הזאת, אבל קשה לי לראות למה. בכל מקרה, מהטענה שיש הרבה כאלו לטענה שכל בלוג אישי (אם נתעלם לרגע מהמקצועיים יותר) הוא כזה - הדרך ארוכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, מאחר ששנינו מתבכיינים מקצועיים לשעבר, הרשה לי לשאול אותך - האם אתה לא רואה הבדל בין התבכיינות בפני החברים שלך, ובין התבכיינות בפני זרים מוחלטים, תוך שאתה חושף את קרבייך ונשמתך בפני עולם ומלואו? ומה תלין על כך שאם עשית את זה, באים המוני אנשים כדי לקרוא אותך מתבכיין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלא "התבכיינת בפני כל העולם באינטרנט" משום שהפלטפורמה לא היתה ידועה ומקובלת אז באותה המידה שהיא היום? האם יכול להיות שכיום, לו היית מי שהיית אז, היית פותח בלוג? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות. ואז, עשר שנים אחרי זה, הייתי מסתכל חזרה על עצמי ואומר - "וואלה, איזה בכיין מעצבן הייתי. למה מישהו קרא את הזבל הזה?" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכל נכון מלבד טענתך לגבי מיעוט הפרספקטיבות שיש לחלזונות! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הידעתם? יש בלוג על התוכנה של האייל. מעניין כמה מהמגיבים הם אותו איש: http://mann.blog.lab.co.il/ | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם, הזכרת לי את הרגע בו אני נחשפתי לתגלית: תגובה 147208 . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כן, ותחת מספר זהויות שונות". מיועד ל-MTW (http://www.geocities.com/mann_the_who) וליעקב פופק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אחת מהתשובות לא כל כך מתאימה לי. היה לי בלוג מוצלח למדי (עם שם בדוי והילה אינטרנטית כמו באגדות) במשך תקופה של כשנה. הוא שירת מטרה מסוימת, וכשהסיבה לכתיבה הפומבית כבר לא היתה קיימת, אמרתי יפה שלום לכולם וסגרתי אותו. (הארכיון עוד קיים). אז זה לא שלא התמדתי. זה פשוט לא היה דבר שנועד להתקיים לנצח... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אפשר לחטט? או לחלופין- אילו מטרות עשוי בלוג לשמש, למעט אלו הברורות (ביטוי אישי, הרחבת מעגל המכרים וכולי)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 203526 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מטרה תרפויטית, נקרא לזה? עבר עליי משבר אישי די עמוק לפני כשנה. הבלוג היה הדרך שלי להוציא את הכל החוצה, לקבל פרספקטיבות של אנשים אחרים, לראות את התמונה הגדולה יותר של מה שעובר עליי, אפילו להחליט החלטות לגבי דרך התמודדות ולגבי העתיד. בסופו של דבר התגברתי על אותו משבר, וכבר לא היה לי צורך להמשיך ולכתוב במקום פומבי או לקבל פידבק על החיים שלי. ותסלחי לי על הערפול בתשובה. בכל זאת אני לא רוצה שיקשרו ביני לבין הבלוגרית ההיא... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שמי שכותב בלוג משתפך עושה זאת בעיקר בשביל אפקט "קבוצת התמיכה" - כותבים על מנת לקבל פידבק ותנחומים מאנשים אחרים ובתמורה קוראים ומזדהים (עם או בלי מרכאות) עם בלוגרים אחרים. כלומר אין משמעות אמיתית לאיכות הכתיבה או לרצון להתפרסם בבלוגים הנ"ל, ומי שקורא לבלוגים הללו "מתבכיינים" פשוט מפספס את הנקודה כי הוא לא קהל היעד שאליו מיועד הבלוג. וחוץ מזה יש לי שאלה לכרמית (תתעלמי ממנה אם היא חודרנית מדי): מה הועיל לך יותר (אם בכלל) הכתיבה של הבלוג (הוצאת הכל החוצה), או האינטראקציה עם הקוראים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, לא הבנתי. אם אני לא קהל היעד של מישהו שכותב "קשה לי!!!!!1 אין לי חברה, אני מביא ביד כל היום!!! בעסזה!! תעזרו לי!!" וכדומה, אסור לי לקרוא לו "בכיין"? הנקודה ברורה - אלה אנשים חלשים, שזקוקים לעידוד. אז מה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מותר לך לקרוא לו בכיין. אבל זה כמו שאני אקרא ספר של וויטגנשטיין, ואתלונן שמשעמם לי כי ''הוא כל הזמן מתפלסף''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שלהוציא הכל החוצה עזר, אבל... להוציא דברים החוצה יכולתי גם בפנקס פרטי או בקובץ וורד. התגובות של האנשים נתנו את הערך המוסף לכל העניין. מה שעבר עליי היה מאוד אינטנסיבי ומאוד אמוציונלי והיו הרבה תגובות, עצות, אנשים שעברו עליהם דברים דומים. לא כל התגובות היו בבחינת ''עזרה''. חלק מהאנשים ממש עצבנו אותי. למשל היה מישהו שכל הזמן אמר ''את צריכה לשמוח שכואב לך כי זה אומר שאת בדרך להחלמה''. הייתי מוכנה להחטיף לו בוקס בכל פעם שקראתי את זה. והיו אנשים שנתנו עצות שלא היה לי נעים לשמוע, אבל בדיעבד הסתברו כנכונות ואמיצות. התועלת הכי גדולה בפרישת הגיגים כל כך פרטיים באינטרנט, היא שאנשים לא עושים לך הנחות. תמיד יש את קבוצת ''הבנות'' שתחבק, אבל יהיו גם את אלו שיכריחו אותך לעמוד מול המראה ולראות מה בדיוק לא בסדר באיך שאתה חושב ומתנהג ומרגיש. אפשר להגיד שבעצם הקמתי לי קבוצת תמיכה פרטית באינטרנט. אמנם לא היה פסיכולוג מנחה שימתן את התגובות, אבל גם סטירות הלחי הוירטואליות מאנשים לא כל כך רגישים לימדו אותי משהו (למשל, שלמרות הכל זו לא טרגדיה יוונית אז אולי אני צריכה להפסיק לייבב קצת ולהתחיל להירגע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאז שיש לי בלוג הפסקתי לקרוא את האייל. לא ברור אם בגלל שהתכנים באייל הדרדרו ונעשו משעממים, או שפשוט הבלוג פותח עולם חדש, מפתיע, אל נבכי נפשם האמיתית של אנשים כמוני וכמוכם. בניגוד לאיילים האלמוניים שלפחות בהרבה מהתגובות למעלה נשמעו פלצנים להחריד, בבלוגים שאני קורא אפשר למצוא רגש, אמיתיות ותובנות מעניינות לגבי החיים, לעומת האייל שעיקר התמחותו לאחרונה היא בתגובות מתחכמות, 'שנונות' עאלק אבל לדעתי הצנועה נבובות ולא מעניינות. הרייטינג מדבר בעד עצמו, אין מה לעשות: בלוגוספירה IN האייל הקורא OUT |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאילו, אם אתה אומר את זה אז בטח עוד לא קראת את דיון 1850. אבל ברצינות, אם אתה כל-כך נהנה מהבלוג שלך והכל, למה לבזבז את זמנך ולהשאיר תגובות נבובות ולא מעניינות (אה, כן, וגם פלצניות להחריד) באייל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת שנקלעתי לפה בטעות, אבל המטרה היא להביא אנשים איכותיים מסוגך לגלות את הבלוגספירה. אח''כ אתה כבר תגיד לי תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה כל כך טוב בנבכי נפשם "האמיתית" של אנשים "כמוני וכמוכם"? האם, מתוך ההיכרות הלא רעה שיש לי עם עצמי, אני באמת רוצה להעניש את עצמי בלשמוע מישהו דומה לי מקשקש על נבכי נפשו שלו? הגעתי למסקנה מעניינת, ואשמח לשמוע דעות נוספות בעניין: לשמוע על רגשות של אחרים - אהבה, שנאה, כעס, קנאה, וכו' - זה ממש לא מעניין. אין זה שלרגשות הללו אין השפעה עלייך כשהם אצלך, אבל כשהם אצל אחרים, מה מעניין בהם? כשאתה מאוהב, זה הדבר הכי נפלא בעולם. כשמישהו זר מספר לך על האהבה שלו, זה הדבר הכי בנאלי בעולם. מה קרה לנו, שכל כך הרבה לאחרונה נזרקת לחלל הדיון התאווה הזו ל"אמיתיות", "אותנטיות" וכדומה, שלרוב מאחוריהן עומדת התבוססות מתמדת בחרא, אם פיזי ואם נפשי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. הזדהות. 2. מציצנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בערך אותה סיבה שגורמת לקריאה. הרי גם בספרים, רק מספרים כביכול על אנשים אחרים. ועיקר ההנאה בקריאה הוא לשמוע סיפורים על אנשים שהיית יכול להכיר. אז אמנם ספרים נוטים להיות יותר דרמטיים, והדמויות נחשפות יותר לעומק על ידי מישהו שמכיר אותם טוב יותר מעצמם, אבל ניתן למצוא דברים דומים בבלוגים, אם מחפשים. וכאן כמובן צריך להוסיף שרוב הבלוגים אכן משעממים וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל בספרים לרוב לא מסופר על אנשים "כמוני וכמוך". אני אישית לא זוכר מתי קראתי כזה ספר, שמתיימר להיות "אותנטי" ו"אמיתי" וכדומה. מה לעשות, לרוב החיים של אנשים "פשוטים" לא כל כך מעניינים. קראתי לא מזמן את "אתה בוודאי מתלוצץ, מיסטר פיינמן!" וזה ספר שהוא דוגמא טובה למה הבלוג הסטנדרטי הוא *לא*. מי שמספר על עצמו הוא לא "כמוני וכמוך", ולא מתיימר להיות "אותנטי" (מה זה "אותנטי", לכל הרוחות?) ועדיין, הוא מעניין, ואפשר היה לקבל ממנו כמה תובנות על החיים. אז אני בהחלט לא מתנגד לתופעת האנשים-מספרים-על-עצמם באופן כללי. אני רק מנסה להבין ממתי הפכה ה"אותנטיות" לקדושה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשום מקום אף אחד לא אמר שהאותנטיות היא קדושה. אבל בין פרוזה בדיונית, לבין חיים אותנטיים (=אמיתיים, לא מפוברקים) של אדם, יותר מעניין לקרוא את חייו של אדם. שנאמר: "המציאות חזקה מכל דמיון" שוב, 'בלוג סטנדרטי' היא הכללה, אולי אתה מתוסכל כי ניסית ולא מצאת בלוגים מעניינים, באופן אישי אני (ורבים אחרים) אכן מצאנו בלוגים מרתקים, שקידמו את התובנות שלנו על החיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בין פרוזה בדיונית לבין חיים אותנטיים, למען האמת, נראה לי שאני מעדיף את הפרוזה, בייחוד כשכותב אותה מישהו שמבין בכתיבה. אפילו מקרים מוצלחים ביותר, כמו של פיינמן, היו לטעמי האישית טובים פחות מפרוזה בדיונית טובה. לא ניסיתי במיוחד לחפש בלוגים, יש דברים יותר מעניינים שאפשר לעשות עם הזמן שלי. אני נותן את ההתרשמות הכללית שקיבלתי מרפרוף לא מעמיק. כאמור, אין לי ספק שיש בלוגים מצויינים, אבל לא עליהם אני מדבר. בלוג מצויין = כתיבה איכותית. אבל אתה דיברת לא על כתיבה איכותית אלא על "אותנטי" ועל "אמיתי" ועל "לפני חמש דקות בתל אביב" וכדומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל בקצרה מקוצרת, מפאת עייפות גדולה. אמנות היא תקשורת. היא דרך להגיע אל הזולת. אמנות גדולה מדברת אל מספר גדול של אנשים, משום האוניברסליות שבה (סליחה על ההכללות, אם אני אתחיל לסייג כאן ולהאפיר את השחור לבן, רגלי תקפאנה). בימים עברו, היתה אמנות גבוהה ואמנות עממית, וקו מובחן עבר ביניהן. פוסטר הילד הבוכה לעומת ציור של וויסלר, למשל. הפוסטמודרניזם בחש את הקלחת הזו היטב, והאמנות כיום היא פחות מרובדת, זה לא אומר שאין טובה ורעה, זה אומר שאמנות "נמוכה", "עממית", "שימושית" כבר אינה מזוהה אוטומטית עם שיקוץ. למשל, ראה עד כמה הקומיקס הולך וחודר אל זרמים מרכזיים באמנות עכשווית. והבלוגים, מהם הבלוגים אם לא הצורה העממית של אמנות מסוימת, אחד הנגישות שבהן, הכתיבה? והאמנם, רק מה שקאנון ראוי לקריאה? ייתכן מאוד שמבחינתך כן, ואני האחרונה שאעשה כאן את הטעות של תראזימאכוס ואנסה להמיר את דתך האיילית. _לך_ כנראה שאין צורך בנגישות גדולה של האמנות, או שאתה אנין להפליא, אבל טעמך נשאר סולידי בעיקרו. במובן הזה, ייתכן שהפוריטניות משתלמת, ואתה אינך מבזבז אף לא דקה מזמנך על חיפושי דרך, אלא מעדיף לקבל את המיטב שבמיטב מן המוכן, ישר לגרון. איש איש וטעמו. אנשים אחרים, כך נדמה לי , לוקים בסקרנות שמביאה אותם קרוב יותר אל השדה של ההתנסויות הללו בכתיבה, חלקן בוסריות, חלקן בלתי ראויות, וחלקן אולי תפתענה אותך יום אחד, אם תאפשר לזה לקרות. ואולי סתם תבזבז את זמנך. כן, כמו שיטוט בשוק נידח, והסיכוי למצוא מעדניות קטנות וסודיות ונפלאות, לעומת כמויות האבק שצריך אדם לבלוע במקום לגשת אל הקניון הגדול והמהור? אולי מתאימה לך אכילה יומיומית של ארוחות צהריים עם תלוש ממקום העבודה, מה שמגביל את התפריט לחמישה פריטים בלבד? (אחחח, היו ימים) חוויית קריאתו של יומן רשת (אני אגיד שוב בלוג ושוש תרצח אותי, כן כן, יש גם בלוגים של אנשי מקצוע), וכאמור, יש הנזקקים פחות - או יותר - לחוויה הרגשית הזו, והם יהפכו לקוראי בלוגים וקוראי האייל, בהתאמה (יחסית), ועם כמה עריקים שנהנים מכל העולמות. כאן העולם שלך, בקיצור, ואני נגד לנסות לפתות אותך החוצה משל היית בר'לה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גילוי נאות: אני מהיוצרים התלת ספרתיים של במה חדשה, והייתי עורך שם, כך שקראתי לא מעט יצירות בשעתו. במה חדשה אינה בלוגים, אבל היא עוד יותר לכיוון של "צורה עממית של אמנות מסוימת, אחת הנגישות שבהן, הכתיבה". לא יזיק לציין שרבים מאוד מה"יצירות" שהועלו היו בלוגיות באופיין - סיפורים עצובים על החבר שזרק אותה, האמא שמתה, וכדומה. הרוב המוחץ היה זבל מוחלט. דברים שאינם ראויים לקריאת אדם. אבל גם מה שהיה טוב, היה אומנות מהוססת, לא בטוחה בעצמה, שעדיין מחפשת דרך. בתחום הזה לפחות, אני לא חושב שיש הרבה הפתעות. הדברים הללו, כאמור, יותר קרובים ל"אמנות" שתיארת. בלוגים, כך אני סבור מבלי שתהיה לי היכרות רבה איתם, יותר קרובים לתחום הטור האישי. השאלה העיקרית, אבל, לא הייתה למה לקרוא בלוגים מעניינים - כי אין לי ספק שיש כאלו, אם כי אני נוטה לחשוב שהם כמו טורים אישיים מוצלחים - אלא מהי הקדושה החדשה הזו של מושגים כמו "נבכי נפשם *האמיתית* של אנשים *כמוני וכמוכם*", ההדגשות שלי. מה זו מילת הקסם התמוהה הזו, "אמיתיות". ב"יצירות" של במה חדשה לא היו חסרות גיחות אל נבכי נפשם "האמיתית" של היוצרים, שהתעטרלו לעין כל, והתוצאה הייתה מביכה מאוד - אותה נפש "אמיתית" פשוט לא הייתה מעניינת. כשיש כותב טוב, התוצאה תהיה טובה לרוב. אלא שההודעה המקורית שאני דיברתי עליה לא דיברה בכלל על כתיבה טובה וכתיבה רעה, אלא על ה"אותניטות", שדרישה לה נמצאת בכל מקום לאחרונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאיפה/דרישה ל"אותנטיות" גם בספרות וגם בפילוסופיה אינן כה חדשות. הזרם האקזיסטנציאלי של סארטר וקודמיו מזכיר מונח זה לרוב, ונדמה לי שספרות "זרם התודעה" גם מנסה ללכוד אותה אותנטיות חמקמקה. מה זה אותנטיות וכיצד ניתן להגיע אליה, נראה לי כמשהו שמוגדר מחדש כל תקופה, ואולי בתקופתנו, דרך הבלוגים האישיים... לגבי הגדרה מילולית-פילוסופית של אותנטיות - אולי אם ניתן היה להגדיר אותה בצורה מדוייקת לא היינו צריכים ליצור יצירות אמנות מצורות שונות ומשונות בתקופות שונות כדי לנסות ללכוד/להעביר אותה. רמזת בפתיל אחר כי יש לך רקע או נטייה מתימטית. אבל ברור לי שאינך באמת מאמין שניתן להגדיר הכל בצורה חד-משמעית ולא עמומה, אף שיש טעם (לדעתי) לנסות כמובן. בכל אופן, אם אני מבין את האינטואיציה הנוכחית כאן לאותנטיות, הרי שמדובר על ניצול היכולת הכמעט טלפתית להבין לרעך דרך בלוגו על-מנת לקבל שיקוף של נפשך שלך החבויה והנסתרת. אישית, הייתי דווקא מגדיר זאת כבדיוק ההפך מאותנטיות ויותר קרוב למציאת נחמה בשיתוף קונפורמיסטי, אבל אולי אני אגוצנטרי מידי... חוץ מזה, הדבר האחרון שכתבתי נראה כאילו הוא מזהה בין אותנטיות לאינדיבידואליזם, זיהוי שנראה לי על-פניו כמוטעה. אני חושב שאלה שדיברו בעבר על אותנטיות קשרו זאת בד"כ למצב מטאפיסי כלשהו של האדם כאדם בעולם מנוכר וזר, דבר ששוב נשמע לי הפוך משיתוף אמוציונאלי בלוגי... (שהוא במקרה הטוב בבחינת "הבה נתבודד ביחד"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי זה נראה כאילו מי שמדבר על אותנטיות (ולא צריך כאן הגדרה מדויקת) מדבר על משהו שהוא חסר ערך, מודע להיותו חסר ערך, ומתגאה בהיותו חסר ערך. ייתכן שאני טועה, אבל טרם קיבלתי הסבר אחר מניח את הדעת. האהדה ל"אותנטיות" במובנה הזה מצטיירת כסגידה פוסט מודרנית לניפוץ המערכות הערכיות הקיימות - האדרת חוסר הערך, כדרכם של חסרי ערך הצופים מן הצד להמציא את עצמם מחדש, להיפטר מחוסר הערך שלהם לא על ידי צבירת ערך, או חיפוש ערכים אחרים, אלא על ידי פסילת המושג "ערך" והאדרת ההכרה בחוסר הערך. כשאני אומר "ערך" אני לא מדבר על שום דבר ספציפי, זה בהחלט משתנה מאדם לאדם. במובן הזה, ההזדהות חשובה לאדם כדי לדעת שמותר לו להיות חסר ערך - הרי גם האחרים חסרי ערך כמוהו, וגאים בזה. הרבה יותר קל להזדהות עם מישהו כדי למצוא צידוק לעצמך, מאשר לראות בו מודל לחיקוי. אגב, הקצה השני גרוע באותה מידה: סגידה מטומטמת ל"אלילים" בעלי כישורים מוטלים בספק, שהתדמית שלהם היא הדבר היחיד שמקיים אותם, ועצם היותם ידועים היא הדבר האמיתי היחיד שהם עושים, אבל זה ויכוח אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאיפה לאותנטיות היא מודרנית ולא פוסט מודרנית. המודרניזם שאף לחשוף רבדים נסתרים ולהגיע לאיזו אמת. ואילו הפ''מ מתנער מכל ניסיון לאותנטיות, לדידו זה פשוט בלתי אפשרי. כל שאר המאפיינים שציינת (ניתוץ ערכים, למשל) הם פ''מ. אגב, תופעת הבלוגים היא פ''מ עד מאוד, ואני בכלל לא בטוחה שה''אותנטיות'' היא החלק המעניין בו. יש כאן התקבצות של קהילות סביב נושאים ותת-נושאים, יש כאן משחקים של זהויות ומסכות (הרבה בלוגים נכתבים כפארודיה, או בשם דמות שלכל הקוראים ברור שאינה ממשית), יש ערבוב וטשטוש בין רמות שונות (בישרא בלוג ההבדלים חריפים במיוחד, יש בלוגים מחפירים מול בלוגים יפהפיים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמע, אני לא יודע עם מי דיברת. אולי אתה צודק, אבל כמו שאתה בטח מבין, חובת ההוכחה וכולי... ולשם כך יש להביא לכאן מספיק "תומכי אותנטיות". אני בכל אופן לא משתמש במושג הזה באופן שאתה טוען שהוא הרווח בשיח ה"תרבותי" היום, ולא כל-כך מתחשק לי לקרוא אלפי בלוגים כדי לברר את הסוגייה של כיצד אחרים משתמשים בו... (מצד שני כל מה שעליי לעשות זה לצטט את סארטר, בעוד אתה מוזמן להביא דוגמאות מבלוגים :-)) ומשפט היום: "כל האלילים דומים זה לזה, כל חסר-ערך, חסר-ערך בדרכו שלו" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאני אומר הוא דעתי בלבד, והיא לא מבוססת על שום מחקר אמפירי. כמובן, אני אשמח לשמוע מה היא ''אותנטיות'' לדעתם של אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מביא לך פוסט מקרי, שהוא דוגמא לאותנטיות: בחורה בת 18, מספרת על פרקים שונים מחייה אור ליום אתמול. - אותנטי, כלומר לא מזויף. גם אם יש פה ושם 'השטחות' לטובת הסיפור, גם אם היא בחרה להכניס לסיפור הגיגים מסוימים ולא אחרים, עדיין זה אותנטי יותר מפרוזה בה הסיפור כולו בדוי. - ערוץ תקשורת - כפי שאמרה אינדי_גו יפה. יכול להחליף את שיחות הטלפון עם חברות, יכול לאפשר להכיר חברים וחברות חדשים. אם עד היום הכרנו אנשים על בסיס גאוגרפי, תוך סינונים שונים (למשל לבוש, מראה, שפת גוף), אנחנו מכירים פה אנשים ע"פ הכישורים הוורבליים שלהם. מאפשר מרחב חדש, גדול הרבה יותר, של הכרויות. - חוצה גילאים - אדם יותר מבוגר יכול להרגיש נח לשוחח עם בחורה בת 18, נניח אם יש לו ילדה בגילה, ללמוד על העולם שלה *בצורה בלתי מזוייפת* ולהסיק מזה לגבי הבת שלו. יש לדור הזה שפה משלו בהתהוות, מונחים אחרים, (למשל בית ספר=> בצפר) ואדם בשכבת גיל אחרת יכול להיחשף ולהכיר את השפה הזו דרך ערוץ זה. באותו אופן בחורה צעירה קורא הגיגיה של מבוגרת, לא איזה רומן בדיוני אלא התלבטויות אמיתיות של אישה שנקרעת בין הבעל למאהב נניח, כמו ב: יש לזה ערך אותנטי הרבה יותר מסיפור אהבה בדוי שמתואר אצל עגנון, הרבה יותר קל *להתחבר* לזה בגלל הזמן והמרחב הקרובים. ובסופו של דבר אנחנו קוראים סיפור אחר במטרה ללמוד, להבין טוב יותר את העולם שלנו, לרכוש ניסיון, אז הנה הזדמנות 'לשוחח' עם אדם אחר, עם 'המבפנים' שלו אותו הוא יכול לחשוף בפנינו ולא חושף אפילו בפני הקרובים לו ביותר. אני לא מסכים עם ההשוואה למציצנות, כי מציצנות היא סקרנות סתמית שאין תועלת בצידה זולת סיפוקה עצמה, בעוד שפה מדובר אכן בתקשורת שמשלימה ומרחיבה את עולם ההכרויות שלנו לעומת החיים ה'אמיתיים'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אותנטי, כלומר לא מזויף". דהיינו, יש לו בסיס במציאות, לא בדוי. נהדר. זה בדיוק הדבר שאת הסגידה לו איני מבין. מדוע ה"אמת" כל כך חשובה? אתה מוסיף ומדבר על "צורה בלתי מזוייפת", "לא איזה רומן בדיוני" ומפגין הרבה בוז לדברים שנוצרו באמצעות הדמיון האנושי. למה? במה סיפור "אותנטי" יותר טוב מסיפור בדוי? אתה נותן רמז: "הרבה יותר קל *להתחבר*". זה כמובן סובייקטיבי לגמרי. קראתי את פרנצ'סקה, הנה משהו שנתקלתי בו: "ולסיום, ניתן לכם קצת עם מה לשטוף את העיניים לפני כניסת שבת, החתיכיקו שלי עושה שריר עם טרופי. אחח, אחח על הישבניקו הזה שלו. נשבעת לכם שבשבילו,לא רק שהייתי מוותרת עלל עקרון ה"אני לא מביאה זאטוטים לעולם!", אלא גם עושה ממנו פנימייה, כזו שתגרום ב'לה-פונטיין' פיצוץ אוכלוסין (כי מהרחם שלי והדי.אנ.איי שלו,יוצאים ר-ק כדורגלנים משובחים!)." כן. אני אמור "להתחבר" לזה? יש כאן המשך של מה שנתקלתי בו לעתים קרובות בבמה חדשה: בן אדם חושף את צפונותיו הפנימיים ללא היסוס, ואז אתה מגלה שהוא ממש, אבל ממש, לא מעניין. השאלה היא, האם, למרות שהוא לא מעניין, יש ערך לדבריו, בגלל שהוא "אותנטי". רוב האנשים הם בנאליים ומשעממים, ושום "אותנטיות" לא תציל אותם מזה. כמובן, יכולים להיות בלוגים נפלאים של אנשים שמספרים על החיים שלהם - ושוב, פיינמן הוא דוגמא טובה, אמנם לא לבלוג, אבל לאדם שאכן מספר על החיים שלו, ועושה זאת בצורה מרתקת ומלאת תובנות. אבל לאותנטיות אין קשר לזה. מה שחשוב הוא שהחיים מעניינים, ורצוי גם שיהיה כישרון כתיבה משולב בכך. באותה מידה, יכול מישהו מוכשר וחכם לכתוב סיפור מרתק, אפילו שלא יהיה "אותנטי". בלשון מתמטית, אותנטיות היא לא תנאי מספיק לבלוג מעניין, וגם לא תנאי הכרחי לבלוג מעניין. היא לחלוטין לא רלוונטית. באשר ל"ערוץ תקשורת", "חוצה גילאים" וכו' - זה בדיוק אותו דבר כמו צ'אטים, פורומים וכדומה. אני לא מדבר על הבלוגים בתור מקום להכיר בו אנשים בכל מקרה, אלא על שיפוט של מה שכתוב בבלוגים, נקודה. נא לזכור, אני לא דן כאן על "בלוגים - רע או טוב?" כי בשורה התחתונה הם תופעה טובה. אני דן כאן על "אותנטיות - חשוב, לא חשוב, ומה זה בעצם?" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שמלכתחילה דנתה בבלוגים כתופעה פסולה ומיותרת, ועכשיו אתה כבר נותן לה זכות קיום, אז יש להודות שהושגה התקדמות מה. אתה לא חייב להזדהות עם פרנצ'סקה, הבלוג הזה לא מיועד אליך. אבל אולי החכמת במידה מפמה, אליה אתה קרוב יותר בגיל ? אני לא מסכים איתך שהאותנטיות היא לא רלבנטית. אני יכול להנות מבלוגים ספרותיים נטו, אותנטיים נטו, או משולבים. זה בהתאם לצרכים שלי באותו יום. כרגע, לי אישית, מתאימים יותר בלוגים אותנטיים, וזאת מבלי שאסגוד להם. אולי מפני שאני עסוק ב'הישרדות', ולא בחיים אינטלקטואליים פר-סה. אם קיבלתי דוחות חניה אני אכתוב עליהם בתקווה שהמגיבים יתנו לי רעיון איך להתמודד, אם פוטרתי מעבודתי אכתוב על זה ואולי אקבל רעיונות לקריירת המשך, אם חיי האהבה שלי כושלים אכתוב גם עליהם בתקווה למצוא את אהובתי מעל דפי הבלוג. ובאופן דומה אקרא ואגיב אצל אחרים על חוויות השרדותיות דומות. זה כאמור ענין של טעם, ויתכן שלך אין שום צורך באותנטיות. מבחינתי דווקא כשרון הכתיבה הוא משני, והראייה שעולים ופורחים בלוגי-צילומים, בהם אין שום כשרון כתיבה, אלא אותנטיות נטו. כערוץ תקשורת הבלוג הרבה יותר חזק מכל הפורומים והצאט, ובאופן משמעותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף פעם לא דנתי בבלוגים כתופעה "פסולה ומיותרת", מאיפה הגעת למסקנה הזו? במקום אחר בדיון הזה תהיתי על תופעת הבכיינים שברגע שווינט נותנים להם קישור לבלוג, הם חוטפים שבץ ומעיפים את הבלוג לכל הרוחות, פן יקראו אותו אנשים. בחלק הזה של הדיון, מתחילתו, תהיתי על פשר ה"אותנטיות". אני חושש שבתור אחד שטרם מלאו לו 22, אני קרוב יותר לפרנצ'סקה מאשר לפמה. ואני לא חושב שחוסר ההזדהות שלי עם פרנצ'סקה הוא עניין של גיל. בוא נשאל אותך שאלה: נניח שנהנית מבלוג "אותנטי", ואחרי חודש גילית שהוא בדוי, עד האות האחרונה. האם זה ישנה משהו ממה שהבלוג הזה עשה לך? שלוש הפסקאות האחרונות שלך מחזקות את דעתי שהבלוג הוא תוצר של צורך בתקשורת ובחיזוקים הדדים, והרבה פחות תוצר של אמנות, ועל כן בלוגים וספרות הם שני דברים נפרדים. (לפחות הספרות שאני קורא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היתה לי מורה, תמר קטקו, שטענה – לפני כ-15 שנה – שהצורה "בצפר" היא רק ענין של זמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה לימדה אותך תמר ומה דעתך עליה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בביה''ס ''בן-גוריון'' ובהמשך בתיכון ''שרת'' בנתניה. מורה מופלאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיימתי את לימודי בשנת 91, אם אני זוכר נכון. היא עברה לשרת שנים ספורות (2-3 אאל"ט) לפני-כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמר קטקו מלמדת אותי בימים אלו ואני גם חושבת שהיא מדהימה ( : | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה היא מלמדת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמר קטקו מלמדת בימים אלו בסמינר הקיבוצים בקורסים: מבוא למחשבת החינוך, המעדיפה שיקרא פילוסופיה וסוגיות בחינוך - שהוא המשכו של הראשון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"המעדיפה שיקרא פילוסופיה" זהו משפט בעברית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא מתמחה בחינוך, לא בלשון, המעדיף שייקרא תחביר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולא נותר אלא להסכים איתה. הדיון בסוגיית האותנטיות כלל אינו לב העניין לטעמי. אתה דיברת על ערך מול חוסר ערך, ועל ך שאנשים מאדירים את חוסר הערך במקום לחפש ערכים אחרים, וכאן, בדיוק כאן, טמונה אי ההסכמה האמיתית בינינו, לטעמי. מבחינתי בבלוגים יש בדיוק משום שבירת ההגמוניה המסורתית של כותב מהולל ומורם מעם שנבחר ע"י וועדת לקטורים ואח"כ רואיין היטב באמצע התקשורת (ואיני ממעיטה מכשרונו של אותו כותב. מובן שזו הסיבה שנבחר מלכתחילה), ובכל אופן מדובר בממסד, שמתווך בין הצרכנים לבין היצרנים של האמנות. הבלוגים, ותופעות מודרניות אחרות, חותרים בדיוק תחת ההגמוניה הממסדית על "התוכן", והם מציעים תוכן אלטרנטיבי. כצפוי בכל מקום בו התוכן מיוצר ללא התיווך של אותו ממסד מסנן, הרי שאתה, כצרכן התוכן, מקבל אחריות ותפקיד גדלים יותר. לא עוד צרכן פסיבי. אתה אקטיבי בשני מובנים: ראשית, הקריאה יותר אקטיבית משום שאתה עצמך בוחר את התכנים ויכול להתנתק מהם בקלות בכל רגע (נכון, גם ספר אתה רוכש בחנות. אבל אתה רוכש אותו כי שלשום היה מאמר חושפני על הסופר בידיעות, או כי העטיפה שלו מאוד יפה, או כי סטימצקי הציבו אותו במקום מושך. ואולי גם שמעת המלצות. יכול להיות) בקיצור, כקורא בלוגים אתה חופשי יותר לנוע אנכית ואופקית בשדות המקבילים של התוכן, ובמחיר שווה לכל נפש. האספקט השני הוא כמובן שיש לך החופש המלא להפוך מצרכן תוכן גם ליצרן תוכן, על ידי פתיחת בלוג משלך, ובכך להציע את "מרכולתך" ישירות לקהל צרכנים, שלפחות דבר אחד אתה יכול לדעת עליהם: הסיבות לכך שהם בחרו לצרוך אותך הן _אותנטיות_. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל החלק הראשון של דבריך לא כל כך רלוונטי, כי לא קשה בימינו למצוא גם ספרים של ממש המתרוצצים חופשי באינטרנט וברי קריאה, כך שאפילו תיווך חנויות הספרים לא ממש רלוונטי. אתרי הבלוגים גם הם סוג של מתווך, לא יזיק להזכיר, ובדיוק כפי שאתה יכול לקחת ספר לא מוכר ופשוט להתחיל לקרוא אותו אתה יכול לקרוא בלוג לא מוכר, בעוד ששום דבר לא מונע ממך לקבל המלצות על בלוגים מחברים, או אפילו לקרוא עליהם בתקשורת (מקרה ווינט הידוע לשמצה). אז בשורה התחתונה, אני לא מקבל את ההפרדה שאתה עושה בין ספרות ובין בלוגים. לכל היותר, בין צרכני הספרות הטיפשים שקונים ספר בגלל העטיפה או הראיון החושפני, לבין הצרכנים החכמים שקוראים בלוג בגלל האיכות. אבל הרי בכלל לא על זה דיברתי ממילא. אחזור על עצמי: אני לא מתייחס לתופעת הבלוגים באופן כללי, אלא להאדרה של המושג של "אנשים כמוך וכמוני" ש"כותבים מהחיים" ושטויות כאלו. נראה לי שהפירוש שלך למילה "אותנטי" שונה לחלוטין מהפירוש שלי. מהשורה האחרונה שלך משתמע כאילו "אותנטיות" על פיך פירושה התבוננות לא בקנקן אלא במה שיש בו. אני התכוונתי למשהו שונה לגמרי - "אותנטיות" היא מושג שנשמע בתקשורת לעתים הרבה יותר קרובות, בהקשר של "אנשים אמיתיים"/"מדבר מהשטח"/"עמך"/"בגובה העיניים" וכדומה. אגב, כאשר זה נוגע להבדל בין ספרות "ישנה" לבין ספרות בלוגית, ראוי לציין קודם כל את "במה חדשה". בלוגים הם יותר טורים אישיים מאשר אמנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"דבר אחד אתה יכול לדעת עליהם: הסיבות לכך שהם בחרו לצרוך אותך הן _אותנטיות_" לפחות עד שהבלוג שלך הופך למפורסם... (או סתם מפורסם) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו באיסיקיו, דרך עקומה להעריך ותק. תלת ספרתיים הם אלו שמספרי היוצר שלהם הם בטווח 100-999, כלומר שהצטרפו בסביבות שנת 2000. בפראפראזה על מלכוד 22, אל תחשוב שזה אומר משהו: כל מה שזה אומר הוא שאני תלת ספרתי. (טוב, זה כן אומר שהייתי שם קצת זמן וראיתי שם כמה דברים, אז אני מרשה לעצמי לדבר בהכללות על "זבל מוחלט" וכדומה, כי במקרה הזה, למרבה הצער, זה נכון). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני תלת רגלית, סליחה, ספרתית, בבמה חדשה. ויש לי היתרון עליך, שאני גם בלוגרית ותיקה יחסית (בזמן אינטרנט עברי: שנה וחצי), ואפילו יש לי קהל מצומצם של אוהדים. טוב, עכשיו שביססנו את החלק הזה, הרשה לי לומר, שאין לי מושג אילו בלוגים קראת, ולעומתם מה קראת בבמה, אבל עצם העובדה שבלוגים מטבע הווייתם עומדים תמידית לסקירה ולביקורת (הזמינות שלהם והתדירות בדרך כלל שונות מאשר בבמה), ויש עניין של היררכיה סמוה שנקבעת על ידי כמות הקוראים, שהם פונקציה ישירה של מידת העניין שהבלוגר מספק, כל אלה מביאים לכך ש(לדעתי) הבלוגים הם ז'אנר כתיבתי ייחודי. או שמא נאמר, מדיום בפני עצמו. הכלאה, אולי, בין יומן פרטי לבין "יצירה ספרותית". כל הויכוח שהתחיל מההגדרות של אמיתי ואותנטי - אינו נוגע לי. לדעתי מלכתחילה העולו כאן נקודות שגויות לגמרי. זה לא מה שמייחד בלוגים בעיני. מה שמייחד אותם, בעיקר, זו צורת התקשורת הישירה בין הכותב לבין קהלו. (לא, זה לא דומה בבמה. וגם אני אצרח אם תזכיר שוב שהיית עורך שם. כאילו, בנאדם, תגדל פרופורציות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגיע הזמן שמישהו כבר יגיד את זה: הבלוג שלך הוא בפירוש יצירה ספרותית בעיני. חבל שאני לא מבין ביצירות ובספרות שום דבר, כך שעדותי לא שווה הרבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את רואה אותי צורח כשאת מדברת על הבלוג שלך? נראה לי שאת קוראת מה שאת רוצה בדברים שאני כותב. על כל פנים, אפשר להתווכח עם מה שאמרת בפסקה השנייה, בעיקר כשמדובר על "כמות הקוראים" שרחוקה מלהיות מאפיין ייחודי לבלוגים, אבל אין לי כוח להתחיל להתווכח על זה, כי ממילא הדיון הזה הפך כבר לקרב הטחת בוץ אישית. אם הויכוח על "אותנטי" אינו נוגע לך, אז לא הייתי צריך להתחיל לדבר איתך מלכתחילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא דיברתי על הבלוג שלי, למרות שנאי עורכת אותו, כשחושבים על זה :). דיברתי על בלוגינג מזווית ראייתי. ובקוצר רוח מסוים, אני מודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לא סנוביזם, אני פשוט לא רוצה שייצא שפרסמתי את מרכולתי בדיון הזה :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיפורים בבמה - לא משנה איכותם כרגע - נכתבו כסיפורים, כיצירות, לא כיומנים. הם תוצאה של עבודה "אמנותית" (יהא ערכה אשר יהא) ולא פורסמו לפי סדר כרונולוגי ותוך קישור מתמיד למאורעות היומיום. במה היא ספר, בלוג הוא יומן. לפעמים יומן עם אספירציות, אבל יומן. אם כבר מדברים על מקבילה לבלוג, יש מקבילה יותר טובה - ברצוני להזכיר בפורום נכבד זה שכמה שנים טובות לפני היות הבלוגים, פרחו ברשת אתרים אישיים שאנשים הקימו לעצמם ולמשפחתם. שם הם כתבו על עצמם בצורה "אותנטית", ואף עם תמונות (אמיתיות). בגיאוסיטיז ואתרים דומים פרחו מאות אלפי אתרים כאלה 1, עד שהגל דעך מעט והאופנה השתנתה. והנה למשל מה שקרה לאתר של משפחת סיוור הנחמדה (סתם דוגמת חיפוש אקראית): הם "קפצו על עגלת הבלוג", כניסוחם. הפורמט הבלוגי איפשר הקמה והחזקה של אתר בכמה שפחות ידע טכני, וזה יתרונו על האתר האישי. וכמובן, סידור הקטעים בצורה כרונולוגית - יותר מאשר לפי קטגוריות נושאיות - משפיע גם הוא על התכנים וגורר אותם לכיוון היומן. אבל מילא. תגיד לי רגע, איפה בעצם נמצאת הדרישה לאותנטיות, זו ש"נמצאת בכל מקום לאחרונה"? נדמה לי שאתה החלטת על העובדה הזאת, ומאז אתה עוסק בניסיונות לסתור אותה ולהציג אותה כמגוחכת. אבל מי בכלל דיבר על אותנטיות כמאפיין *העיקרי* של הבלוגים? אשמח אם תביא סימוכין כלשהם (שאינם התגובות של תאראזימאכוס). 1 דוגמה טיפוסית: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התגובה שלך, ואנסה להסביר: לא ניסיתי להגיד שהסיפורים בבמה הם כמו בלוגים, הם לא. הובאה כאן טענה שבלוגים הם צורה של אמנות המונים, וניסיתי להגיד שיש צורה אפילו יותר מובהקת מבלוגים של אמנות המונים, וזו במה - והתוצאות אינן טובות, בלשון המעטה. בלוג הוא אכן יומן, וככזה צריך להיבחן הרבה פחות מבחינה אמנותית. אני התייחסתי לציטוט הזה, למשל: "מהם הבלוגים אם לא הצורה העממית של אמנות מסוימת, אחד הנגישות שבהן, הכתיבה?" התשובה שלי הייתה "יש צורה עממית מובהקת עוד יותר של כתיבה" הבאתי את הבמה בתור דוגמא לכך שלרוב האמנות ה"עממית" אינה טובה, בתגובה לשאלות כמו "האמנם, רק מה שקאנון ראוי לקריאה?" אני מקווה שעכשיו טיפה יותר ברור למה עירבתי את הבמה בדיון על בלוגים. בדיון הזה, אין תגובות שקוראות ל"אותנטיות" מלבד התגובות של זה שבגללו העליתי את השאלה הזו מלכתחילה. כשאני אומר "נמצאת בכל מקום" הכוונה היא בעיקר לתקשורת, שעוסקת בצורה אובססיבית בתוכנית "מציאות" וב"תחקירי עומק" ש"מביאים סיפורים מהשטח" על "אנשים אמיתיים" וכדומה. דיברתי מתחושה כללית שלי, שלא מבוססת בהודעה זו או אחרת שיש בדיון הזה באייל. בצורה אירונית משהו, היום ב"במה" מישהו פרסם הודעה שגם היא מהווה דרישה ל"אותנטיות" - http://stage.co.il/forum/read.php?f=7&i=33717&am... אבל גם זו סתם דוגמא מדגמית מקרית לגמרי. אני מדבר על הלך רוח כללי שאני *מרגיש*, וייתכן שאני טועה. לא טענתי בשום מקום שאותנטיות היא המאפיין *העיקרי* של הבלוגים, ואם תקראי את כל ההודעות שלי כאן תשימי לב שאני מנסה לעשות הפרדה ברורה, ואחד הדברים שאני חוזר עליהם כל הזמן הוא שאותנטיות אינה דרישה לא הכרחית ולא מספיקה כדי לעשות בלוג טוב. אני לא מבין איך זה שתוקפים אותי מכל עבר, עושים לי ניתוחי אישיות מקיפים ומייחסים לי המוני טיעונים שמעולם לא טענתי, דווקא בדיון הזה מכל הדיונים, שבו לדעתי יש לי הסכמה עם רוב הדוברים. בלוגים הם יבלת רגישה של מישהו, וכולם מעבירים לאוטומט ברגע שמישהו אומר משהו שעשוי להתפרש ממנו שבלוגים הם לא כליל השלמות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הפסקה האחרונה - לא יודעת למה. אולי בגלל שפתחת ב"זה לא מעניין" תגובה 204614 ומכאן הדיון עבר לפסים של טעם אישי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודקת, הייתי צריך לכתוב "לקרוא על רגשות של אחרים כשאותם אחרים כותבים בצורה בנאלית ומשעממת, וחושבים שהרגשות שלהם מעניינים מעצם העובדה ש*הם* חשים אותם", או משהו דומה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב''במה'' הוא אחר. על פני השטח, מדובר בכלים דומים. ובכל אופן יש ביניהם הבדלים, ברקת פירטה את חלקם, אני כאמור סבורה שעיקר השוני נעוץ בסוג האינטראקציה עם הקוראים. בבלוג נוצר שטח אינטימי בין הכותב לקוראים. במקום כמו במה, לדעתי, לא נותר קשר דומה, אלא יותר כמו הקשר שבין קהל המבקר בגלריה לבין האמן שיצירותיו מוצגות שם (וזאת בהשמטת סוגיית האיכות, שהיא עניין סוביקטיבי משהו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שמישהו הגיב לפני, אז בשביל לך לקרוא ספרים? לשם מה לקרוא נניח את דוסטויבסקי מספר על תאוותו להימורים, את קאמי על תהיות קיומיות, את עגנון מלהטט בלשונו ? בבלוגספירה אתה מקבל את דוסטויבסקי, קאמי, עגנון, אבל 'בקטנה', לא אנשים שיקדישו את כל חייהם לכתיבה, לא אנשים שבורכו באותו כשרון, אבל בהחלט אפשר למצוא פנינים שכאלה שמספקים לך מקור הזדהות (כפי שברקת ציינה), ומצד שני הנופים שהם מתארים הם לא מוסקבא הקפואה או ירושלים לפני חצי מאה, אלא השבוע בתל אביב. הכללה 'התבוססות בחרא' היא מבישה, בלתי ראויה, ומשקפת את ההדרדרות המתמשכת של האייל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא זוכר שקראתי את דוסטוייבסקי כותב על תאוותו להימורים, ייתכן שזה היה מעצבן אותי. כשהוא כתב על מה שעובר על רוצח, למשל, זה היה מעניין, ולא משהו שאני אקרא בבלוגים. גם את איוואן קאראמאזוב אני לא חושב שאפגוש בבלוגים. בקאמי שאני קראתי ואהבתי, יש מישהו שהוא לחלוטין לא "כמוני וכמוך", אלא בדיוק ההפך - נעדר כל רגש שאפשר להזדהות איתו. הגיבורים שיותר מעוררים הזדהות נמצאים בסיטואציה שהיא לחלוטין לא "כמוני וכמוך" - מגפה. לא, "אותנטי" במיוחד זה לא. הזדהות, כפי שכבר ציינתי, אני לא מחפש. אני מעדיף נאום אחד של איוואן על פני מאות "פנינים" שעליהן אתה מדבר. השלם גדול בהרבה מסכום של הרבה חלקים קטנים. ומה אכפת לי אם זה "השבוע, בתל אביב"? זה בדיוק מה שאני שואל, מדוע ה"אותנטיות" הזו חשובה בכלל. "התבוססות בחרא" היא לא הכללה ולא קללה, אלא תיאור "אותנטי" של חלק מהבלוגים. אני שמח שהפכת למבקר הודעות, אבל לא שיכנעת אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין ספק שיש להפריד את המוץ מן התבן, כדי למצוא את הפנינים שיכולות להתאים לך: ע"פ השכלתך, תחומי הענין שלך. בהנחה ששנינו אינטליגנטים, בני אותו גיל, השכלה ומקצוע, זה עדיין לא אומר שנבחר את אותם החברים. כך גם לא נבחר לקרוא את אותם הבלוגים. הבלוג נותן לך הזדמנות חדשה וייחודית להכיר חברים 'יש מאין', ע"פ תחומי הענין שהם כותבים עליהם. חלק מהתהליך הוא החיפוש. אנשים שכבר מצאו לעצמם חברים לנפש 'מלנקקים' אותם דרך הבלוג שלהם, ואז ברגע שמצאת חבר אחד אתה מגיע לאחר. בגלל האנונימיות אנשים מרשים לעצמם להיחשף ברבדים הפנימיים יותר שלהם, למשל מישהו מספר על קשייו בחיי הנישואים, פתאום אתה מגלה שאתה לא לבד בעולם, שאת אותם הצרות שיש לך עם אשתך יש לחיים מהבלוג. אולי לך אישית אין צרות עם אשתך אבל לרבים מאיתנו יש, קריאה בבלוג מסוג זה פותחת אותך לרעיונות חדשים, לפתרונות, למחשבות. אז בסדר, לא תפגוש את איוון קרמזוב בבלוגספירה, אתה תמיד אוכל במסעדות גורמה ? אף פעם לא בא לך לנגב חומוס בחומוסייה בשוק הכרמל איפה שכל הקוליפורמים ? זה לא כ"כ חשוב לי לשכנע אותך, אבל אם יורשה לי להביע את דעתי הבלוגספירה היא ממש רעידת אדמה, אתה פשוט לא מבין את חשיבותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, אני מבין את מה שאתה אומר. לי זה נראה כמו יותר מדי השקעה עבור מעט מדי תמורה. יתר על כן, אני לא מעוניין במיוחד בגילוי (המרעיש!) שאני לא לבד בעולם. אני גם לא מחפש חברים לנפש. רעיונות חדשים, פתרונות ומחשבות - אני מוצא אותם באתר כמו האייל, במקום שבו אני יכול באמת לנהל דיאלוג, ולגשת לנקודות שחשובות לי. ההקבלה שלך לא טובה. כשאני רוצה לנגב חומוס בשוק הכרמל אני קורא את פיינמן, או את פראצ'ט ו-וונגוט, אם לעסוק בפרוזה בידיונית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי עלות/תועלת, איש איש וחישוביו, אם לא מצאת את מבוקשך בזמן שהיקצבת לכך, ותר על זה. תתפלא כמה שהגילוי שאתה לא לבד בעולם יכול להיות מרעיש. היום למשל קראתי בן 51, אינטליגנטי, שקרא את שלוימלה בר שביט מספר בעיתון איך איזה פצע מהילדות מגרד לו עד עתה (הוא בן 70), ואותו בלוגר מזדהה איתו. הגילוי הזה, כך כותב אותו בלוגר, נותן לו הרבה כח ואומץ, וכך גם אולי לקוראיו. יכול להיות שלך אישית איך שום חיי נפש, או צרכים מסוג זה, אשרייך, למרביתינו יש. כל הרעיון הוא שהאייל מסתובב סביב 'נושא', נניח 'סריסים', נושא מרתק שמעסיק את רובינו ביומיום, לעומת זו הבלוג מסתובב סביב 'אישיות'. קראתי מספיק זמן את האייל, הרעיונות שנדונו פה הם גבוה למדי מעל הראש, אישית לא קיבלתי פה תובנות אלא השכלה כללית שחשיבותה מוטלת בספק. אם תרצה האייל הוא בלוג שמספק צרכים אינטלקטואליים מתקדמים, בעוד שמרבית האנשים צריכים צרכים מחשבתיים ברבדים נמוכים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וונגוט זה חומוס? בחייך. וונגוט זה קצפת ודובדבנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהשוואה לדוסטוייבסקי, הכתיבה של וונגוט הרבה יותר קלילה, זורמת ו"עממית". לא קורא רם אורן, מה הייתי אמור לומר? הממ, ג'ון אירווינג? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חומוס זה קליל? זה אולי לא בדיוק גורמה, אבל קליל זה לא. אתה קורא ספרים לפי משקל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיך הספר של פיינמן והיבס בהשוואה לדוסטויבסקי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי זה היבס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספריו היותר קלילים ומשעשעים של פיינמן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ופראטצ'ט זה כלב?! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכמה מילים: השוויתי קריאה של פראצ'ט לקריאה של דוסטוייבסקי. אני בטוח שאם היו אומרים לפראצ'ט שהוא "דוסטוייבסקי" הוא היה מגיב כפי שמגיב ספרן מסויים כשאומרים לו "מנקי". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבלוגים שאתה מתאר נועדו לספק סוג אחר של צרכים וסיפוקים מהאייל הקורא. מדוע אתה חושב שיש ניגוד ביניהם? יכול להיות שהזמן או הסבלנות שלך מוגבלים, אבל אז השאלה איזה צרכים או רצונות שלך חשובים יותר. עניין אישי לחלוטין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. הגעתי למסקנה דומה ב תגובה 204668 הדברים שלי נכתבו בתגובה ל תגובה 204614 שם טען גדי ש"הגעתי למסקנה מעניינת, ואשמח לשמוע דעות נוספות בעניין: לשמוע על רגשות של אחרים - אהבה, שנאה, כעס, קנאה, וכו' - זה ממש לא מעניין... " |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי דוסטוייבסקי והימורים, נראה לי שהוא התכוון ל ''הקוביוסטוס'' ולא ל ''החטא ועונשו''. לגבי השאלה הכללית, האם ועד כמה (מ)המחבר מצוי בדמות הראשית, וספציפית אצל דוסטוייבסקי, אין טעם להיכנס לכך כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שאמרתי, לא קראתי את הספר הזה. קראתי רק את החטא ועונשו והאחים קאראמאזוב. השאלה המדוייקת כאן היא לא האם המחבר מצוי בדמות הראשית, אלא עד כמה הספר מנסה לתאר מציאות "אותנטית" ואנשים "אמיתיים" "כמוני וכמוך". עזוב אותך מאיוואן, אפילו דימיטרי הוא לא בדיוק "כמוני וכמוך", ובהחלט לא נמצא בנסיבות יומיומיות. אני דווקא אשמח לשמוע על ספרים טובים לדעתכם שזה מה שעושים: לוקחים דמות "כמוני וכמוכם" - חסרת כל ייחוד, ומכניסים אותה למאורעות יומיומיים. "מרת דלאווי" היה הספר היחיד שקראתי שאני זוכר שמסוגל להיכנס לקטגוריה הזו, ואמנם, הדמות הראשית בו די מעצבנת, בניגוד לדמויות המשנה הפחות סטנדרטיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא מקרה שיש פריחה של הז'אנר הזה (הו, שרון, שרון) במקביל עם הבלוגריות וה Cam. מצד הקוראים/צופים מציצנות תמיד היתה מצרך מבוקש, והשאיפה לעמוד באורות הבמה מספקת לכותבים את הרווח שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הז'אנר של Reality TV מעולם לא נראה לי אמיתי. הם יודעים שמצלמים אותם, הם יודעים או מנחשים הרבה פעמים מה הפרסים ולמי צריך להתחנף כדי להשיג אותם, ומעבר לכך, תמיד תהיתי מה החוזים האמיתיים שהמשתתפים בתוכניות השונות חותמים עליהם. מצד שני, אולי כל זה הוא חלק מה"מציאות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו, תודה. חיכיתי שמישהו כבר יכניס את ה-reality TV לדיון, כיוון שגם לדעתי יש קשר חזק מאוד בין השניים. נראה שהחוויה אותה כולם מחפשים היום היא החוויה האותנטית/מציצנית, בין אם באינטרנט או על המרקע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, למרות שזו השאלה השחוקה ביותר הקיימת, יהיה נחמד אם מישהו יסביר לי מה בין ''ריאליטי'' טי וי ו''אותנטיות''. אלו שני הדברים המנוגדים ביותר שראיתי מימיי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסייג: לא אותנטיות, אלא אותנטיות-לכאורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כל העניין - מה שמחפשים בסדרות ריאליטי הם בדיוק אותם רגעים של "אותנטיות" - הרגעים שאנשים שוכחים שמצלמים אותם, ועושים או אומרים משהו רק כי הם מרגישים ככה באותו הרגע. הם נדירים בסדרות הללו, אבל זה בדיוק מה שהופך אותם לכל כך טובים. ולא, הדבילים מפרוייקט Y עושים סקס זה לא רגע של אותנטיות. אבל גם לזה רבים חיכו1. 1 לא אני, כי לא ראיתי. בכלל אין לי Yes. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הרי כל קטעי הפספוסים מספקים הרבה יותר אותנטיות מזה, וכמו כן כל תוכנית מצלמה נסתרת פשוטה הייתה מספקת את אותו אפקט. אני לא חושב שהאהדה לריאליטי טי וי נובעת מה''אותנטיות'' של כמה רגעים ספורים בתוכם. (אני אישית חושב שזה בגלל הצורה המלאכותית שבה הם מקרבים בין ''האיש ברחוב, כמוני וכמוך'' לתהילה, לזוהר ולפרסום, אבל זו סתם דעתי האישית והלא מבוססת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותי אישית התכניות האלו משעשעות לא בגלל התהילה של האיש הקטן, אלא בגלל הגיחוך בו הם כולם מתנהגים והקלות בה אני, כצופה מהבית, יכולה ללגלג על טפשותם/תמימותם/חוסר התרבות שלהם. זה מיד גורם לי להרגיש חכמה, נורמלית, תרבותית ומשכילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו פחות או יותר גם הסיבה למה צופים ברוב הסיטקומים, בעיקר הוולגריים יותר, לא? על כל פנים, סליחה שאני דוחף את השאלה הזו לכל מקום, אבל האם בשבילך יש ל"אותנטיות" חשיבות? אולי ה"אותנטיות" באמת באה לידי ביטוי בטפשות/תמימות/חוסר תרבות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לראות מישהו מעמיד פנים של טיפשות (כמו בסיטקום) בעיקר מביך אותי, לא מצחיק ולא משעשע (ומכאן סלידתי מהסיטקומים היותר-מטופשים). עם זאת, לראות מישהו, בעיקר אם הוא נראה נורמלי, מתנהג כמו אידיוט גמור *באמת*, עושה לי את זה. זאת אומרת, האותנטיות היא הדבר היחיד שימשוך אותי לתכניות הטלוויזיה המציאותיות. (ויש לציין שאני לא צופה בהן, כך שכל האבחנות הנ"ל מבוססות על חשיפה מאוד מוגבלת לז'אנר.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי, תודה. נחמד לראות את הפנים הללו של ה''אותנטיות''. אני תוהה אם חסידיה המובהקים התכוונו אליהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספר סדרות Reality TV מהעונה הנוכחית: The Littlest Groom גמד צריך לבחור בת זוג מבין קבוצה של גמדות ונשים רגילות.Forever Eden אוסף של נשים וגברים שנראים כאילו יצאו מפרסומת למכון כושר/קליניקת ניתוחים פלסטיים מתארחים במלון יוקרה על אי. בכל שבוע מגורשים חלק מהם על פי כללים שרירותיים ומשתנים (כך שאין אסטרטגיה ואפילו לא טקטיקה). השאר מקבלים עוד כסף.ואתם יכולים לנחש לבד מהם הנושאים של: Playing it Straight כמו שנגה כתבה, לא האנשים הקטנים (חוץ מהגמד) וגם לא רגעים של אותנטיות. סתם דרך זולה במיוחד למלא זמן אוויר.
America's Next Top Model |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה למה קוראים ''ייחוד'', ומה עדיין נחשב כ''כמוני וכמוכם''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא כנראה התכוון ל''המהמר'', ספר על מהמר כפייתי הנחשב לאוטוביוגרפי ביותר של דוסטוייבסקי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מהמר" זה "קוביוסטוס" ולהיפך. ספר זה של דוסטוייבסקי תורגם בעבר ל-"הקוביוסטוס" (הוצאת עם עובד) וזה העותק בו קראתי. בעקבות הערתך בדקתי ואכן יש היום תרגום בשם "המהמר": (ושימי לב לשורה הרביעית) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, תודה. אני קראתי בתרגום החדש ונהניתי מאוד (אם כי החוויה אינה דומה לחוויה הדוסטוייבסקית הרגילה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא השאלה על מעמד האותנטיות עלתה לא מזמן באייל. אתה הרי תגיב שונה לתמונה (המהממת) הזו: http://greatescapetravel.com/album/bear_fish_mouth.j... בידיעה שהיא אותנטית, מאשר לאותה תמונה בידיעה שהיא נעשתה בפוטושופ. הדלתא הזו בתחושה שלך בין שתי ההסתכלויות על אותה תמונה היא הערך באותנטיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא שהעניין בתמונה הזו נובע מכך שהיא, לכאורה, תופסת סיטואציה שקשה מאוד לתפיסה "אמיתית", אבל קלה מאוד לעיבוד. האם גם בלוגים תופסים סיטואציה שקשה מאוד לתפיסה "אמיתית", אבל קלה מאוד לעיבוד? דומני שבדיוק ההפך, דווקא - קל מאוד לכתוב על סיטואציות אמיתיות, כי הן התרחשו במציאות, בעוד שלסופר בכל זאת יותר קשה לכתוב סיטואציה בדויה בצורה אמינה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאני לא מבין הוא מאיפה יש לאנשים את כל הזמן בשביל להשקיע בבלוג האישי להם? הכתיבה היא משהו שעבורי דורש הרבה השקעה - מעבר לחשיבה על מה *בדיוק* אני רוצה לומר, אני מתעכב על ניואנסים של ניסוח וסגנון ולבסוף ביקורת והגהה. חשוב לי להיות שלם עם כל טקסט שעליו אני חתום. אפילו תגובות לאייל הן משימה לא פשוטה, ואם תוסיפו לזה עיצוב דה-פקטו של אתר אינטרנט (שזה חלק ממה שעושים בבלוג) תקבלו משימה שהיא אולי כיפית אבל תובענית לא מעט. אולי יש אנשים שזה באמת בא להם בקלות, אולי זה עניין של תרגול, אולי יש להם הרבה יותר זמן פנוי ממני (או שזה פוגע להם בפרודוקטביות בלימודים ובעבודה?) ואולי אני מפגין פה פרפקציוניזם שאינו במקומו. בקיצור, למרות שלעיתים ייתכן ויש לי מה לומר לעולם, אני לא מרגיש שיש לי את הזמן לומר אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור מי שהיה עורך קצת זמן ב"במה חדשה", התשובה העצובה פשוטה: אתה לא פרפקציוניסט, אתה אובר-פרפקציוניסט. יש אנשים שלבקש מהם לעשות הגהה הוא עלבון שעליו הם יצאו לדו קרב. רובם פשוט כותבים מה שעולה להם לראש, ולא טורחים לעבור על זה ולו פעם אחת נוספת. אבל מה הבעיה בזה? הרי זה הכי "אותנטי" ו"זורם" שיכול להיות. כתיבה "אמיתית", עם שגיאות, בלי "התנשאות אינטלקטואלית" ודברים איומים שכאלה. הלא כן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו כבר הפעם השלישית לפחות שאתה מזכיר את העובדה שהיית עורך בבמה. אתה רוצה אולי להכניס את זה לשורת הכינוי ולחסוך מעצמך את המאמץ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלמד לספור, פעמיים, לשני אנשים שונים, בשני הקשרים שונים. וזה לא אות כבוד גדול כל כך, אתה יודע. זה פשוט רלוונטי להודעות שבהן אני כותב הכללות שמהן עולה שרוב הכותבים כותבים חרא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל למה אתה מצפה מבלוג? (הכוונה לבלוגים משתפכים, אישיים, ריגשיים וכו'). אני מסכים עם שני הצדדים בוויכוח הזה. אני לא מצפה מבלוג שיהיה טקסט אומנותי "יפה" מבחינה ספרותית או לשונית והוא בדרך כלל לא כזה. לבלוג יש איכויות אחרות. מי שכותב בלוג מספר על מצבו הנפשי - הרגשותיו, ותחושותיו ובאופן כללי הפרספקטיבה שלו לגבי האירועים בחייו. אם אתה מרגיש שהכותב כותב בכנות אז ייתכן שמשהו מהדברים שהוא כותב ייגע בך. אולי תמצא את עצמך, האינטלקטואל, מבין לליבו של תלמיד תיכון מבולבל שמספר על אהבתו הראשונה? אולי החוויות שעליהן תקרא, על אף שאינן מנוסחות בטוב טעם, יצליחו ללחוץ אצלך על הכפתורים הנכונים ולעורר הזדהות רגשית? ואם בהתנשאות אינטלקטואלית עסקינן: בספרים שאתה קורא, האם הגיבור הוא תמיד שנון ובעל כושר אנליטי? לא בהכרח. חלק מהעניין והיופי בסיפור הוא לראות את השינוי שחל בגיבור הסיפור. הסופר משתמש בשלל האמצעים האומנותיים העומדים לרשותו על מנת להמחיש לך את השינוי הזה. הסופר מאתגר אינטלקטואלית את הקורא שצריך לפענח את צפונות ליבו של הגיבור בהתאם לרמזים שהסופר משאיר. אתה יכול לראות בבלוג את אותו אתגר אינטלקטואלי. מה שמרגיש כותב הבלוג בא לידי ביטוי בכתיבתו הן באופן גלוי והן באופן שהוא עצמו אינו מודע אליו. תחשוב על עצמך כאילו אתה הקיר שעליו מוטלים צללי מחשבותיו של הבלוגר (פרויד תיאר כך את הפסיכולוג, לא?). זה עשוי להיות מעניין לשחק את תפקיד הפסיכולוג ולנסות להבין מה קורה אצל אותו כותב, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני? אני לא מצפה מבלוג לכלום. בעיקר לא לכתיבה איכותית. אבל מה שאתה מדבר עליו, ה"ייגע בך", גם הוא לא מתקיים. אני לא יודע, אולי אני אטום רגשית, אבל כשמישהו בוכה בצורה הבנאלית ביותר על זה שחברה שלו זרקה אותו, לא רק שזה לא מייצר אצלי הזדהות, זה יוצר אנטגוניזם. אבל גם בלי זה, קשה להתעלם מעובדה פשוטה: כשאנשים כותבים בצורה בנאלית על החיים הבנאליים שלהם, זה פשוט משעמם. לשחק את תפקיד הפסיכולוג ולהבין מה קורה אצל אותו כותב? כל אדם הוא יחיד ומיוחד, כן, אבל מדהים לראות עד כמה הרוב מתנהגים בצורה שבלונית וצפוייה, כך שהבדל כלשהו ניתן יהיה לראות אחרי תצפית של שנים לכל היותר. אני באמת לא מבין בשביל מה צריך את זה. אם אחרים נהנים מזה, כמובן, שיבושם להם, אבל אני באמת מעדיף לקרוא ספר טוב, שנכתב על ידי אדם שיודע מה שהוא עושה (וזו הנקודה החשובה - סופר שנון ובעל כושר אנליטי, אם כבר, לא גיבור כזה. "טום סוייר" ו"הקלברי פין" הם דוגמא קלאסית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלכסנדרוביץ'. צעיר (?) שחצן, מבושם ומבוסם מאשליית האינטלקטואליות והנאורות שפיתח לעצמו. מפגין נטיות קלות לנרקיסיזם שדי בהן כדי ליצור אטימות רגשית, אבל כזו של קיר גבס ולא של קיר לבנים. משעמם. אלכסנדרוביץ' מספר לקוראיו 1 על ימי תהילתו ועל היכולות המתקדמות שלו בתחומים שברגש ובשכל, מתקדמות כל כך שהשימוש בהן משעמם אותו. משעמם מאד. אולי אמוטיקון השיעמום מהשיר ההוא יחזור? 1 כי הלא כך הוא תופס את המשתתפים האחרים באייל |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בבת אחת איבדת את כל הפאסון עם התגובה הזאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי בלוג וגם אם היה לי, לא הייתי וגו' קשה לי להניח את הזרת על הסיבה, אבל הדמות הזו, עם השם הבדוי בבירור שלה, מעוררת אצלי רגשות של תיעוב שבד"כ מתעוררים רק בחקירות של ערצבים (במיוחד כשמסתבר לך שהתבלבלת בקצה ושוב דיברת לאחורי הערצב במשך 3 ימים). אשתדל לשוב לפאסון או להחליף דמות. זאת קצת נמאסה עלי ע' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בדוי. בדוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין, אתה קורא את ההודעות שלי בציפייה לכך שיהיו מעניינות? עם סטנדרטים שכאלו, תתרגל לאכזבות. על כל פנים, תודה על המחמאה. לא ידעתי שיש לי קוראים, עכשיו למדתי שיש לפחות אחד, והוא אפילו נותן פידבק! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בד"כ מרפרפרפ 1 עליהן. אבל אם אינך כותב את ההודעות מתוך מחשבה שהן יעניינו אפילו אותי, הרי שאין כל מקום לתלונות מצידך על הבלוגרים לסוגיהם. 1 כמו מזרון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה ודאי מבדיל בין בלוגרים, שכותבים במטרה שקהל יקרא, יזדהה ויאהב, וביני, שבסך הכל כותב במטרה ליצור דיאלוג, או שואל שאלות שמטרתן להשיג תשובות, לא לרתק את קהל שומעי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני סבור שזו אולי המטרה המוצהרת, אך בוודאי לא המוטיבציה האמיתית. אפשר לנתח לעומק, אך די להתבונן בכותרות כמו "זו ההזדמנות לשאלה מעניינת" - את מי השאלה מעניינת? אתכם הקוראים כמובן. מעניין (אותי) גם המבנה התחבירי של משפטים וחלקי משפטים מסויימים, למשל: "בקאמי שאני קראתי ואהבתי" אולי העברית שלי קצת לוקה בחסר (יותר מדי זמן עם פרוקי רגליים), אבל נדמה לי שרוב האנשים היו כותבים: "בקאמי שקראתי ואהבתי" או "אהבתי את קאמי" בלי החזרה היתירה על הגוף הראשון המפורש והמרומז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בצורה החיובית, כמובן. האם תמיד בשב"כ נוטים לעשות אובר אנלייזינג? למרות שאני חייב להודות שאני לא עובד שעות על הניסוח שלי, ולכן שום דבר ממה שציינת לא היה מכוון, אשתתף גם אני בחגיגת הניתוח שלך. כשאני מדבר על "שאלה מעניינת", אני מתכוון כמובן - מעניינת אותי, אחרת לא הייתי מעלה אותה. אני מפנה שאלות לאנשים לא כדי שינידו בראש ויגידו "כן, שאלה עמוקה שאלת בני", אלא כדי שיענו. שתי האלטרנטיבות שלך למקרה קאמי לא מעבירות את המסר החבוי המחוכם, שפירושו: "אני לא קראתי הרבה קאמי, אבל ממה שכן קראתי וכן אהבתי..." חשוב להדגיש בתגובה הזו את נקודת המבט הסובייקטיבית שלי, כי ייתכן מאוד שאני טועה ואחרים מוזמנים לחלוק עלי, הרי אסור לקחת מונופול על אמת כלשהי. אבל הרבה יותר קל ונוח לקרוא את זה כסימני נרקיסיזם צרוף, אני מסכים. בעיקר אם אתה רוצה לתקוף אישית, דבר שלא ברור לי אף פעם למה אנשים עושים, על אחת כמה וכמה כשזו תרומתם היחידה לדיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, לפעמים אנחנו מצליחים להגיע לחקר האמת שאיננה, אם כי לרוב מכסים על זה באופן כזה או אחר. שאל את העז של הופה היי. לא ביקשתי לתקוף איש, אלא לתאר את התחושות העולות בי למקרא דבריך ולנסות להבין/להסביר את הסיבה לתחושות אלו, אפילו במחיר של אובדן חובבי הדמות הנוכחית (שלא ענו לי עדיין על שאלת הטריוויה הקלה בתגובה למאמר הסריסים, או שענו מאד לאחרונה ולא הסתכלתי). אפרופו דמויות אותנטיות (לא בטוח שבמובן הלודביגי, טרם הספיקותי לרדת לעומק כוונתו), דמותו של מישל בספריו של מישל וובק (ובפרט בספר החלש ביניהם - פלטפורמה) היא אותנטית מאד בעיני, אם בגלל חוויות חיים משותפות ואם בגלל דמיון בתגובות. יש לציין שבמקרה שלו, כמו במקרה של קמי (שקראת וגם שלא), העניין אינו בכך שאין שיתוף בחוויה רגשית אלא בכך שיש שיתוף בהיעדרה. התנצלות על שימוש מרובה בסוגריים, מעין פשרה רקובה בין הרצון להאריך ולקצר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקאמי שאני (אני! אני!) קראתי, לא בהכרח אין שיתוף בחוויה. ב"הזר" אין שיתוף, אבל ב"הדבר" בהחלט יש. בכל מקרה, לקחתי לתשומת לבי (ולא בפעם הראשונה) את התחושות שההודעות שלי מעלות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בלוגרים (שאני מכירה) כותבים כדי ליצור דיאלוג, (ויש כמה שכותבים לא כדי שיזדהו, אלא כדי לעורר אנטגוניזם) בין אם הוא פנימי או חיצוני. החלק של הריתוק הוא אופציונלי. כשהוא קורה, זה מוצלח. [זה רק נדמה לי, או שאתה מבקר את תופעת הבלוגינג בלי שקראת דוגמאות מגוונות מספיק? כלומר, לא כולם ילדות בוכיות בנות 14. עיין ב"רשימות", זה ייתן לך מושג] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא את כתבת לפני כמה הודעות שאחד הדברים החשובים לבלוגים הוא כמות האנשים שקוראים אותם? נו טוב, אני כנראה לא מבין את מה שאת כותבת. למקרה שזה עוד לא ברור: -אני לא מבקר את תופעת הבלוגים!-. תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במובן של כותב-קוראים. לא דיאלוג של שני אנשים. זה מיישב לך את שאלת הכמות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמע. רוב האנשים מאמינים במשהו שנקרא small-talk, דבר שמבחינתי מהווה אחת מצורות השיחה הכי מיותרות ומשעממות שיש. באירועים החברתיים הבודדים בהם יוצא לי להשתתף, אני מותיר לרעייתי את המשימה הזאת שבאה לה בקלות מירבית (והיא אפילו נהנית מזה). קורבנות שעוברים בסמוך אליי נאלצים להיכנס לדיונים פילוסופיים עד אשר הם נחלצים ובורחים. סוג השיחות ה small-talk-י הוא אולי הדבר ההפוך מאותה השתפכות "אותנטית" כנגדה יצאת חוצץ. הבלוגים המשתפכים מהווים במידה רבה, לפחות ברוחם, אנטיתזה ל"שיחות מסיבה" שטחיות. עם זאת, אתה טוען כי הן עדיין שיחות משעממות ובאנאליות, ואני מסכים עם טענתך, אך לא לגמרי עם הפרשנות של הסיבות לכך. לדעתי, הסיבות לכך (ואני סומך כאן על שיפוטך, שכן לא קראתי בלוגים כאלה בעצמי) קשורות ב*רמת עומק*. בהנחה שאני מוכן לקבל לצורך העניין את ההגדרה של פתיל זה למונח "אותנטיות" (וניתן לומר שאני מקבל זאת "אד הומינם", שזה פירוש נוסף היום לשימוש בצמד מילים אלה במשמעות שאינה מרמזת על "כשל לוגי"), ברצוני לומר שני דברים: א. למרות הבכייה לדורות, לא כל האנשים בבלוגים מוכנים מן הסתם לקלף באמת את השכבות (ועוד בפומביי) ולהגיע לגרעין. זה קשה ביותר להודות (ולהאמין בכך) במגבלות ופגמים אפילו לעצמך, לא כל שכן קבל עם וקהל יעד. ב. בהחלט סביר שיש אנשים יותר עמוקים מאחרים, כך שבנוסף למידת אותנטיות בחשיפה, ניתן גם לתת מדד אותנטיות לאדם (וייתכן שמדובר על שתי משמעויות שונות לאותנטיות (אותנטיות_א יותר קרובה ברוחה להגדרה בפתיל ו- אותנטיות_ב שקשורה להגדרה הפילוסופית שאני היצעתי) שיחדיו מגדירות רמת אותנטיות לכתיבה. כלומר, אני מציע שכדי שכתיבה אכן תהיה אותנטית, עליה לספק שתי דרישות, 1. להוות חשיפה אמיתית, ו 2. להיות חשיפה של משהו מספיק מורכב. רק אם שתי רמות האותנטיות הללו מתקיימות הכתיבה תיחשב אותנטית, ואם אכן התקיימו, גם אתה כנראה תמצא אותה מעניינת. לסיכום, הצד הבלוגי בדיון טועה בהכלילו את הגדרת הכתיבה האותנטית ליותר מידי מקרים, בעוד הצד האלכסנדרובי טועה ביוצאו כנגד אותנטיות מדומה (שמראש הוגדרה רע ע"י שני הצדדים), אף שאם תוצג למולו אותנטיות "אותנטית" לא יוכל להותיר מגבעתו עלי פדחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, הבנתי שאתה מסביר הסבר מלומד למה בלוגים הם משעממים ובנאליים למרות שלא קראת בלוגים ואתה סומך על שיפוטו של גדי? עזוב, בחייך. זה מצחיק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצאתי מתוך הנחה כלשהי של גדי לפיה אותנטיות של אנשים שמדברים על נבכי נפשם היא לא מעניינת אלא בנאלית, משמימה ושבלונית, והיצעתי לכך הסברים. לדבר כזה קוראים תיאוריה או היפותיזה, והיא כלל אינה תלויה בהימצאותם או אי-הימצאותם של בלוגים. אלא מאי, בפתילים כאן נעשה קישור בין הנושא הזה של כתיבה אותנטית לבין בלוגים, כך ש- *אם אכן בלוגים הם משעממים* => על-פי התיאוריה שהיצעתי, הם משעממים כי רמת האותנטיות שלהם נמוכה למעשה מזו שמיוחסת להם ונובעת מכך שרוב בני האדם לא באמת חושפים את צפונות ליבם ו/או אין להם בכלל משהו מספיק מורכב לחשיפה (וכן שכותבי בלוגים נדגמים בהסתברות אחידה מכלל בני האדם). *אם הבלוגים לא משעממים וגדי סתם משמיץ אותם אפריורית* => התיאוריה הנגדית שאני מציע תטען שאו שגדי לא נתן להם הזדמנות על אף היותם אותנטיים, או שבניגוד להנחה שלי, אותנטיות כתיבה (במובן המורכב יותר שהיצעתי) אינה תנאי מספיק בשביל גדי לכתיבה מעניינת (מה שעדיין לא אומר שאינה תנאי מספיק לרוב האנשים). כמו כן, אטען שהאנשים שכותבים בלוגים הם אכן אותנטיים ומעניינים אפילו על-פי ההגדרות הדורשניות שלי, וזה יעלה את השאלה לגבי קיום אותנטיות ממין זה בקרב כלל האוכלוסיה. העובדה שלא קראתי בלוגים מהסוג המשתפך לא אומרת שמעולם לא השתפכתי, שמעתי מישהו אחר משתפך, קראתי צורות כתיבה שונות ואחרות, חשבתי על סוגיות של אותנטיות וכדומה. במילים אחרות, אני מוצא את קובלנתך במקרה הגרוע תמוהה ולא-רלוונטית ובמקרה הטוב לא פחות מצחיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כותבי בלוגים נדגמים בהסתברות אחידה מכלל בני האדם". האומנם? אני לא בטוחה. כדי שאדם יפתח בלוג *אישי* חושפני (לא כל שכן יקיים אותו לאורך ימים) הוא נדרש לתכונה אחת או יותר מן התכונות הבאות: 1. הוא נהנה מכתיבה (או חו"ח גרפומן). 2. יש לו מה לומר על עצמו או על העולם (ולא משנה אם מה שיש לו לומר בנאלי ומייגע). 3. הוא חושב שמה שיש לו לומר גם יעניין אחרים (כנ"ל). 4. הוא נהנה ממידה מסוימת של חשיפה עצמית. 5. הוא זקוק למשוב מאנשים אחרים. וכמובן, יש צורך בגישה קלה לאינטרנט. אגב, לנוחותך, הנה דוגמה לבלוג "משתפך": ובלוג "מהורהר": |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם זה ה''מהורהר'' - מתבעבע לו מעת לעת, לא כל כך מעט, אל עבר ה''משתפך''. לצערי אינני מצליחה להיזכר מיהו הסופר הישראלי הנבון שאמר לפני כמה שנים כי הוא מספר רק על המעשים של גיבוריו, ואת קיפולי נפשם יבין הקורא (או לא) ממעשיהם. זאת מבלי להיכנס לאבחנות סופר-בלוגר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקובל עליי. עדיין, נשאלת השאלה האם התכונות שציינת תלויות או בלתי-תלויות בתכונות שמרכיבות לדעתי את מושג האותנטיות, ובאיזה אופן. אולי האנשים מהסוג שציינת הם מורכבים יותר מממוצע האנשים באוכלוסיה, כך שממוצע האותנטיות (מסוג ב') גדול יותר בקרבם מאשר בקרב כלל האוכלוסיה. אבל אולי עצם זה שהם חלקית אקסהיביציוניסטים, רוצים לעניין וכדומה, מקטין את רמת האותנטיות מסוג א' והממוצע של מה שבאמת (במובן של אינו מיופה, נאמן לאמת, וכדומה) נחשף על-ידם קטן מהממוצע שייחשף על-ידי כלל האוכלוסיה בסיטואציה דומה. כך, שגם אם יש תלות, וכנראה יש, זה לא בהכרח מפיל את התיאוריה שלי, אלא רק מסבך אותה והופך אותה למעניינת יותר כהסבר אפשרי. שאלה לא קשורה: למה את לפעמים "ברקת" ולפעמים "ברקת לא פה"? מדובר על שתי ישויות שונות, או על ישות אחת במצבי-רוח ו/או מיקומים פיזיים שונים? אגב, הבלוג ה"מהורהר" מאוד מצא חן בעיניי כיצירה פואטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בטוחה אם יש קשר ישיר בין התכונות האלה ל"מורכבות". כבר הסברתי מה זה "לא פה", ואני לא הולכת להסביר שוב (כי אז מישהו בטח יביא פה לינק להסבר הקודם ויעמת אותי עם הבדלי הגרסאות). :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדרך כלל, הודעותיה של ברקת הן כמו לחם ארז: עשירות, מלאות בתוכן ובתוספות מזינות, מושקעות וגם נאות לעין ומושכות לב. אלא שלפעמים הגברת טרודה בעניינים אחרים, ומקפצת לאתר המכובד שלנו כלאחר יד, לרפרוף קצר ובלתי מחייב, כפרפר זה שמרחף בין הפרחים ויונק מעט צוף מפה ומשם בלי שהוא משקיע באמת את חידקו לעומק הפרח, ואי לכך גם בלי שהוא מפרה באמת את האוכלוסיה. בזמנים כאלה הודעותיה של ברקת מזכירות יותר את הפיתה השטוחה, חסרת המעוף ודלת הויטמינים, אותה פיסה עגולה של קמח לבן ומעט חלבון ביצים שנקראת במחוזותינו לאפה. למה היא לא טורחת להוציא את הרווח שהשתרבב לה שם, אין לי מושג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם שמים חלבון ביצים בלאפה? חשבתי שרק מים וקמח. אני אשתדל לדלל יותר בעתיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שבזמנו הודחתי באכזריות מתפקידי כ"פרשננו לענייני ברקת"1, אני מנוע מלהגיב ישירות על שאלתך, ולכן אסתפק רק בהפניית תשומת ליבם של עורכי האייל, לכך שברקת מתעלמת בגסות מהמלצתם להימנע מהפרזה בשימוש בסימני שאלה, ובכך היא יוצרת רושם של התלהמות מיותרת: תגובה 187938 1 וחבל, כי לאור הצמאון הגדול בקרב קוראי האייל למידע ופרשנות בתחום, אני חושב שבהחלט יכולתי לתרום רבות ולעזור במענה על פניות הציבור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המלצת המערכת להמעיט בסימני שאלה הגיעה מעט לאחר ההודעה שלינקקת אליה, ואני מאוד מקווה שאין קשר בין הדברים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעולם לא טענתי שבלוג אותנטי הוא משעמם. אין שום ספק שיש בלוגים מרתקים, מכל הסוגים - גם בדיוניים, גם אותנטיים לגמרי. הדבר היחיד שאני אומר במשך כל הדיון הוא שאותנטיות אינו תנאי הכרחי או מספיק לאיכות של בלוג, ולכן אין כל חשיבות לשאלת ה"אותנטיות" של בלוג. אני יוצא בעיקר נגד אמירות מהסוג "אז מה אם הבלוג משעמם אותך? הוא אותנטי, וזה יותר משכל דוסטוייבסקי מסוגל לעשות עם הסיפורים הבדויים שלו" - וכבר פגשתי אנשים שאומרים את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלת מה רבותא ב''אותנטיות'', תוך טענה נלווה שכתיבה היא טובה או לא טובה באופן בלתי תלוי בתכונה זו שלה, שכן משהו שקראת לו ''איכות הכתיבה'' הוא הדבר שבעצם חשוב (מעניינת, נותנת תובנות, וכדומה). אבל אתה גם רמזת שבד''כ אותנטיות כפי שזאת באה לידי ביטוי בבלוגים באה על חשבון איכות זו שאתה מחפש. הטענה שלי היתה שאתה מגדיר ''אותנטיות'' באופן צר, ושאולי הרחבה של ההגדרה שלה כן תהפוך אותה אפילו לגביך לתנאי מספיק, אף אם לא לתנאי הכרחי. השאלה של האם דוסטוייבסקי הוא מעניין כי הוא אותנטי או לא נשארת כאן בכוונה פתוחה, שכן כפי שציינתי, אותנטיות היא לא תנאי הכרחי לכתיבה מעניינת. במילים אחרות, לא שיכנעת אותי שאותנטיות (במובן שאני נתתי למושג זה) אין לה כל חשיבות לשאלת איכות הכתיבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך נדמה היה שרמזתי, אני אצהיר במפורש שזו לא הייתה הכוונה. אני מתקשה לראות איך אותנטיות יכולה לבוא "על חשבון" משהו - או שבלוג הוא אותנטי, או שהוא לא, אבל בכל מקרה האיכות אינה נדחקת לשוליים בשל האותנטיות, אלא במקרים קיצוניים שבהם אנשים אומרים "מאחר שהבלוג שלי אותנטי, אין שום סיבה שאנסה לכתוב ברצינות!" מה שאני די מפקפק בקיומו. ייתכן מאוד שאני מגדיר "אותנטיות" באופן צר, אבל זה לא דיון על המשמעויות הסמנטיות של המילה אותנטיות, אלא על הדבר הצר שאני ניסיתי להגדיר. דומני שלאותנטיות כפי שאתה מגדיר אותה אכן יכולה להיות חשיבות בשאלת האיכות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם מה שאמרת למרות שלא קראתי את דבריך. מכיוון שזוהי תאוריה, היא אינה תלויה בקיום או אי קיום תגובתך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לחך עשבי פרא והנח לי לנפשי. אם אתה לא מסוגל להתייחס עניינית, על-אף שהשתדלתי להסביר לך בפרוטרוט (או לאייל אלמוני אחר) את הקשר בין התיאוריה שהיצעתי לבין בלוגים, אז חבל שאמשיך לשחת את מילותיי ולבזבז כוחותיי עליך לריק. זו לא הפעם הראשונה שאני שומע את הטיעון: "אם לא קראת X, אם אינך במקום Y, אם אתה משתמש במילים ZZ, אם אינך בעל תואר L, אז אין לך הזכות, הידע, וכו' לכתוב על נושא R" (עיין למשל http://www.sf-f.org.il/story_573, בו הטיעון הזה הופיע כנגדי בצורות שונות יותר מפעם אחת) - אני לא מתרשם מהטיעון הזה כלל, והוא לדעתי מהווה תעודת עניות לכאלה שאינם מוכנים להתעסק בטיעונים גופא במקום בגורמים חיצוניים. בדוגמא אותה הבאתי זה נבע מחוסר יכולת לקבל ביקורת. במקרה שלך זה נראה יותר כחוסר יכולת/מוכנות לנהל דיון אינטיליגנטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמה אתה מתעצבן? היצעת תאוריה שהתייחסה לתיאור של *גדי* ל*בלוגים*. אולי תברר אצל גדי אם ההסבר שלך דומה למה שהוא התכוון? תאוריה על *בלוגים* צריכה להתייחס ל*בלוגים*. קראת לתגובה "נסיון פתלתל להראות כי שני הצדדים טועים". זוהי כותרת פרובוקטיבית ויומרנית ( חברה- שניכם טועים, בואו ואאיר את עיניכם, מתוך נסיוני באמנות הסמול טוק). ואכן, מה מתברר? שיש לך תאוריה כללית של השיעמום ואין צורך להכיר את נושא הדיון כדי להחילה עליו. קצת צניעות לא תזיק. הלינק הספציפי איננו רלוונטי ( אם כי כמובן שלא קראתי אותו) משום ששם היתה בעיה סמנטית: אתה לא אהבת את הטקסט, מתורגם או לא. אחרכך סתם הסתבכתם. מזל שלא קראתי את הלינק. אני באמת לא מסוגל לנהל דיון אינטלגנטי, אבל לפחות אני לא משתלח במגיבים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינתי, לא להתייחס ברצינות לטיעונים שמישהו משקיע בהם מחשבה על-מנת לפתחם (ועוד פעמיים, פעם שניה לאחר שאותו מישהו ניסה שוב להסביר) זה ביזוי גדול יותר של אותו אדם מאשר מה שאתה מכנה "השתלחות". פעם שלישית גלידה: כשמישהו אומר, "אם X מתקיים אז אם Y מתקיים, אז Y מהווה הסבר ל-X", אז אין לו שום צורך לבדוק אם X אכן מתקיים. מי שחושב ש-X אכן מתקיים *יצטרך לבחון את Y* - האם Y מתקיים ואם כן, האם Y באמת מסביר את X (ואת האחרון גם ניתן לבצע אפילו בלי בדיקה אם Y מתקיים). ברקת, לדוגמה, שכן הגיבה עניינית, העלתה קושיה כלפי תיאוריה Y (לגבי היחס בין כותבי בלוגים לבין כלל האוכלוסיה) בדיוק כאן, וניסיתי להתייחס לכך. כמו כן, ברור כי אם X אינו מתקיים, אז אין צורך להסביר את X, כך שאם X הוא נניח "היו פה פעם דינוזאורים", אבל אתה למשל על-שום דתך אינך מאמין בנכונותו של X, אז הדיון שמציע תיאוריות Y להסברת X, ייראה לך אולי מראש חסר טעם, או דיון אינטלקטואלי לא מעניין (להלן "תאוריה כללית של השעמום"). כל זה נראה לי כמו לוגיקה פשוטה ביותר, וחורה לי שאתה ממשיך להתעקש סתם ובלי להביא נימוקים מבוססים. נכון שהכותרת היתה מעט פרובוקטיבית ויומרנית, וזה נועד בדיוק כדי לעודד נסיון נגד לסתור את הטיעונים שבה במקום לטעון כי הם אפריורי לא לגיטימיים. והיא נכתבה ברגע ששני הצדדים ב"מריבה" התחילו להפוך אישיים מידי לטעמי ופי אלף יותר פרובוקטיביים. תוכן הדברים שכתבתי לא קטל לדעתי את הצדדים בוויכוח ו/או חו"ח ניסה להציגם כטיפשים, ואם כבר, הציע דרך לפשר בין שתי העמדות. לבסוף, לא ברור לי איך מה שכתבתי לגבי small-talk יצא מסובב ב - 180 מעלות ממה שהתכוונתי אליו. אני מציע שתקרא את זה שוב (גם אני אעשה את זה) ואם אתה עדיין חושב שהתיאוריה שהיצעתי נובעת מתוך נסיוני באמנות הסמול-טוק אשמח לנסות להבהיר לך את הנקודה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ציטוטים (והקשרם ) מתוך תגובה 205335 "עם זאת, אתה טוען כי הן[= בלוגים (ה"ה)] עדיין שיחות משעממות ובאנאליות, ואני *מסכים* עם טענתך , אך לא לגמרי עם הפרשנות של הסיבות לכך." (הדגשה שלי) וקצת אחרי זה " שכן לא קראתי בלוגים כאלה בעצמי" נו , אז עכשיו תסביר לי שוב, עם X ו Y אם לא אמרת- מבלי לקרוא בלוגים אני יודע ש א- הם משעממים, ב- אני מבין יותר טוב ממך למה זה ככה. ההקשר שאני עשיתי להערתך על סמול טוק היא שגם בו, כדבריך, אין לך נסיון. תן לי לנסות גם עם X ו Y: אני לא מבין ב X וזה משעמם אותי. אני גם לא מבין ב Y,(ההפך הגמור של X) אז בהכרח זה גם משעמם. מה שאני מציע, כדי לסיים את הוויכוח ( הקנטרני מעט1 מצידי, אני מודה), זה שתקרא בלוג או שניים2 ותראה אם זה מסתדר לך עם מה שאמרת עד עכשיו. אני סומך על היושר האינטלקטואלי שלך שאם יתברר שאתה טועה קצת בניתוח שלך, תשלח לי דוא"ל. מצד שני, אם אתה חושב שצדקת, אתה מוזמן ללנקק בלוג ולקטול אותו לעיני הפורום. 1 אבל עדיין בעל ערך מסוים, אם יורשה לי. 2 להמליץ לך? מה פתאום! אני לא קורא את הזבל הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
OK, מודה שלא דייקתי בניסוח שם. יכולת להביא את זה בהתחלה בצורה שכתבת עכשיו והרבה עוגמת נפש של שני הצדדים (ואולי גם של הקוראים) היתה נחסכת. אני הראשון שיודה שטעה בניסוח, טענה, וכדומה, אבל לשם כך צריך *להראות ולהדגים* את זה לבן השיח, ולא לקנטר. הסבר לכוונה: גדי הסביר מה לדעתו משמים בשיחות הבלוגיות המסויימות, וכמו שנדמה לי שציינתי אף בתגובה קודמת לכך, אני נוטה לקבל את הצד שלו לגבי מהי כתיבה משעממת ומהי כתיבה מעניינת. אם אכן גדי מתאר נכוחה את המצב בבלוגים האמורים (וייתכן שהייתי צריך להכליל את אותו "אד הומינם" וסמיכה על שיפוטו גם על זה) אז אני מסכים עימו ששיחות כאלה הן משעממות ובאנאליות, ומכאן יוצא בנסיון להסביר זאת. מודה שוב שלא דייקתי, אבל לו באמת הייתי כותב נחרצות ומתוך אוטוריטיביות דוגמאטית מן הסתם כלל לא הייתי מעלה את העובדה שלא קראתי בלוגים, או נצרך לשיפוטו של גדי כדי לבטא את דיעותיי בנושא. כנראה גם הרגשתי כשכתבתי שזה לא מושלם ולא לחינם המילה "פתלתל" נמצאת בכותרת. אבל מה שלי מותר לומר על עצמי מתוך תחושה, עליך, כאמור, כמתדיין אינטליגנטי ולא משתלח, להדגים. אבל אולי אתה מאשים אותי בדמאגוגיה מכוונת... אגב, קראתי את שני הבלוגים (המשתפך והמהורהר) אליהם שלחה אותי ברקת, כפי שניתן היה להבין מתגובתי שאמרה שהשני מצא חן בעיני. כל זה, שוב, וכפי שאני חוזר וטוען, כלל לא רלוונטי לתיאוריה, בין אם אני אקרא בלוג או אלף. ועד שלא נגיע להסכמה בנקודה זו, אין כל סיכוי להתקדם בדיון הזה ביננו (שלשמחתי, לפחות הפך לדיון על אף מעט קינטורים נוספים מהם בחרתי להתעלם). סיכום אחרון: אם אתה רוצה להמליץ לי לקרוא בלוגים, אתה מוזמן לעשות זאת, אבל אל תקשר זאת בכוח לטיעונים שלי. הסברתי בתגובה הקודמת וסיפקתי נסיון הבהרה נוסף כאן למה היתה כוונתי. לצורך העניין, אני חוזר בי מהשמצות כאלה או אחרות שניתן היה להשליך מדבריי לגבי בלוגים ואומר שוב, כי מדובר על "אם Y, אז X" ולמרות הנאמר דלעיל אף ללא התחייבות להניח X. נ"ב - whoever you are תודה על מלאכתך. אשמח אם יראו לי פגמים נוספים בטיעוניי בפתילים השונים. כך אוכל ללמוד מהם ולהשחיזם/לשפרם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תווספתא: "אני סומך על היושר האינטלקטואלי שלך שאם יתברר שאתה טועה קצת בניתוח שלך, תשלח לי דוא"ל" לא ידעתי שלאיילים אלמוניים יש דוא"ל ?! איך בדיוק יעזור לי יושר אינטלקטואלי לדעת לאן לשלוח :-) ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשוט: אם תרגיש שטעית, כתוב תגובה כאן, ואני כבר אשלח לך את הדוא"ל שלי ( במקרה לא שמת לב, זאת סתם הקנטה, ואתה יכול להתעלם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הקישור שהבאת: LOL . מצאת לך ממי לצפות שיוכל לקבל ביקורת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקישור לא עובד אצלי משום מה- מה בדיוק היה שם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי המונח small talk בא להדגיש את העובדה שתוכן השיחה מהווה חלק זניח מהאינפורמציה שעוברת בין המשוחחים. המרכיב החשוב יותר הם אלמנטים רגשיים לא מילוליים שמתבטאים בשפת הגוף והבעות הפנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דסמונד מוריס טוען ב''קוף העירום'' שסמול-טוק אצל בני-אדם מהווה תחליף לפליית כינים כפעילות קושרת-חברתית אצל קופי-אדם שעירים ואילמים יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוצאת כינים אינה פעילות שמכוונת לתכלית מעשית? ז"א, למה לא להגדיר כל פעילות חברתית כתחליף להוצאת כינים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכוונה, אאז''נ, לפעילות חברתית חסרת כל ערך תזונתי. אוננות חברתית, אם תרצה. כשאני מסמלטק איתך, זה לא שאני לומד ממך או מלמד אותך משהו, זה לא שאנחנו בונים בסיס לאיזה עסק משותף, או משתפים אחד את השני בעברנו ברומנטי כדי לבחון התאמה הדדית. כל אלה גם פעולות חברתיות, אבל הן חלק מהקשר רחב יותר של יחסים חברתיים. הסמול-טוק, כמו פליית הכינים, הם לא חלק משום דבר ולא מקדמים ישירות שום דבר. הם פשוט תרוץ להיות יחד בלי להזדקק לשתיקות מביכות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואתה חושב שפליית הכינים אצל הקופים היא גם תירוץ להיות יחד בלי להזדקק לשתיקות מביכות? אצל חיות אילמות? (מצטער, אני לא מבין את המושג "תחליף" כאן). חוץ מזה, סמול-טוק ממלא מגוון עצום של תפקידים. כמעט אף פעילות חברתית במבודד מהמערכת החברתית הכוללת אינה בעלת ערך תזונתי. תוכל כך להשוות (כמעט) כל פעילות חברתית לפליית כינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, זה כמו לשתות או לאכול יחד. זה טקס, פעילות, של חיבור חברתי. אתה יודע למה אני מתכוון. גם השימפנזים יודעים. ואני חושב שהסיבה שהגענו לדיון הזה היא בדיוק שאנחנו יודעים שסמול-טוק היא פעילות חסרת כל ערך ולכן היא נקראת סמול-טוק. אחרת היא לא היתה סמול-טוק. הדיון הזה באייל יכול להיות נסיון ללימוד הדדי, או חד-צדדי. הוא גם יכול להיות מאבק טריטוריאליסטי על סטטוס חברתי בין שני זכרים שאפתנים-חברתית ששואפים להגיע, בסופו של דבר, לזכר-אייל-אלפא. בכל מקרה, הדיון בינינו הוא אינטראקציה חברתית נטו, שייתכן שלא תעזור לאף אחד מאיתנו אם לא יהיו לנו שום יחסים חברתיים יותר. אבל היא בעלת ערך מהבחינה האינטלקטואלית או החברתית, לשנינו, בנוסף לערך החברתי שנובע מעצם זה שאני מדבר איתך, נהנה מזה, ומכיר אותך. אם היינו מדברים סמול-טוק, אז זה שאני מדבר איתך, מכיר אותך, ונהנה מזה, היה כל מה שהיה יוצא לנו מהשיחה. אני לא יכול לתת לך הגדרה מדוייקת של סמול-טוק, אבל I'll know it when I see it, בדיוק כמו שברור מתי פרוצדורה רפואית פרימיטיבית הופכת לערב מהנה של פליית כינים אצל שימפנזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או.קיי. שוב, אני לא יכול לסתור את הנחות היסוד. לי נראה שמושג ההנאה של בני-אדם שונה ברובו ממושג ההנאה של בעלי-חיים 1. ולכן נראה לי שההשוואה היא בגדר קפיצה לא-מוצדקת. אבל אני לא רואה דרך להתקדם מכאן. 1 סמול-טוק מערב את התודעה שלנו בצורות שונות, ואפילו פעילות גופנית בסיסית כמו קיום-יחסי-מין מתרחשת ברמת התודעה לא פחות מברמת ההנאה הגופנית או החברתית (למשל, לאקאן 2 טוען ש"כל אחד שוכב עם הפנטזיה שלו לגבי האחר"). 2 סליחה, אלון. תכף הוא הולך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכ''ז, עם או בלי פנטזיה, מיחסי מין יוצא ילד, ומסמול-טוק יוצא קדחת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהם...אני לא רוצה להשחית את מידותיך, אבל אתה יודע שמיחסי מין בין אנשים לא חייב לצאת ילד, נכון? בני-אדם המציאו אמצעי-מניעה, מה שהופך את ההשוואה לבעייתית. מסמול-טוק יוצא קדחת רק בהתייחס לתכליות שלך. אופס. בני-אדם עשויים לבחור לעצמם את התכליות. (טוב, טוב, אני יודע שזאת הייתה בדיחה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיחסי מין שלא יוצא מהם ילד יוצאים קשרים עמוקים יותר בין בני הזוג (למשל). אבל זה רק בין בני זוג. גם שימפנזים, שהם לא דווקא מונוגמיים, לא שוכבים זה עם זה במקום לומר ''בוקר טוב, מה העניינים, שרון חרא ראש ממשלה, קראת את המאמר האחרון באייל'', הם פולים זה את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי. זה כמו ההשוואה בין פרק הזמן שלוקח למחשב שלי מהרגע שהפעלתי אותו ועד שהוא מוכן לעבודה לבין פרק הזמן של הקפה הראשון שלי בבוקר. אותה פונקציה בערך, אותה תוצאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
די דומה. אם המחשב שלך התפתח מאדם, אז מכיוון שכונן הדיסקטים שלו כבר לא יכול לקלוט קפה כמו מערכת העיכול שלך, הוא מרגיש לא-עירני כשמדליקים אותו. לכן הוא סורק את הזיכרון ומבצע בדיקת דיסק ומעלה מערכת הפעלה כדי להרגיש עירני, במקום הקפה האבוד. כך גם אנחנו מרגישים את החסר החברתי אלא-אם-כן אנחנו יכולים לקשקש בקומקום במקום לקשקש בשיער. ההבדל הוא שסמול-טוק זה תחליף ישיר לפלייה, זה לא רק במקרה אותה פונקציה בעלת אותה תוצאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, לא קראתי נכון את השאלה שלך. לא, פליית כינים אינה בעיקרה פעילות שמכוונת לתכלית מעשית, אליבא דמוריס. לא יותר מאשר אצלנו סמול-טוק היא פעילות המיועדת להחלפת מידע, או משחק-מוקדם בן שעתיים פעילות המיועדת להבאת הדור הבא לעולם. קופי-אדם מבלים הרבה יותר מדי זמן מהדרוש בפליית כינים. גם כשאין כינים. בייחוד בני-משפחה או חברים קרובים. הם פשוט נהנים מזה. זה הכיף שלהם, התירוץ שלהם להסתחבק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני לא יכול לסתור את זה, אבל זה נראה לי כפייה מטורפת של הנחות היסוד שלו על התופעות שהוא מנסה להסביר. לסמול-טוק יש אינספור תפקידים, והיחסים בין בני-אדם מורכבים ושונים מאלו שמצויים בין הקופים (מסקרן למה הוא משווה אמונה דתית או לימודי מתמטיקה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוריס הוא זאולוג, והספר ''הקוף העירום'' מנסה לנתח את ההתהגות האנושית בכלים זאולוגיים, ומשתמש לעתים קרובות בהשוואות להתנהגויות דומות של מינים קרובים. זו דוגמה אחת, ולמיטב זכרוני היא נתמכת היטב. אם הרעיון כולו נראה לך מופרך, או מסקרן, אני ממליץ שפשוט תקרא את הספר. הוא מיושן (שנות השישים של המאה הקודמת), אבל קריא מאוד ולא-ארוך, ולכל הפחות נותן צרור גדול של נקודות מבט רעננות. לגבי ההשוואה הסציפית הזו, מוריס -- שוב, כזאולוג -- לא מנסה למצוא את המקבילה השימפנזית (נאמר) לסמול-טוק, אלא חוקר שימפנזים ואת מנהגי פליית הכינים שלהם, ובודק מה התפקיד החברתי. ואז הוא מחפש מה ממלא תפקיד דומה אצל בני אדם, שכידוע אינם מחטטים זה בשיערו של זה, אלא דווקא זה ברשימת הסרטים האחרונים שראה האחר וכיו''ב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען האמת, אני מכירה דווקא לא מעט בני אדם, או ליתר דיוק, בנות אדם, שנהנות מאד "לחטט זה בשיערו של זה".1 1לא שזה סותר את העובדה שאני דווקא די מסכימה עם ההקבלה של פליית הכינים לסמול-טוקס, and yet |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוריס אומר ששיער זה איבר בעל משמעות מינית1... הוא אומר שרק אנשים "מורשים חברתית" כמו ספרים יכולים לגעת בשיער של נשים זרות, ואפילו כך מיד הם הופכים לפסיכולוגים שלהן. זה הקטע שהוא מתחיל להיות קצת סטרצ'י לטעמי, אבל עדיין רענן. 1 אני אקח את זה כמחמאה :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מכירה מוריס. מכירה בנות שאוהבות שמשחקים להם בשיער.2 1זה כמו משפט תמיהה, רק בלי המשפט. 2גם אנשים חצי זרים. אנחנו לא בררניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה. נחמד. טוב, אז כמו שאמרתי, מוריס קצת מיושן וכנראה לא היה מודע להתפתחויות החדשות. תמיהה, על שום מה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שכבר האב המשותף לנו ולשימפנזים אהב את זה. או האם המשותפת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה משהו שיעניין אותך: http://www.newscientist.com/news/news.jsp?id=ns99994... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כל כך שונא ספרים וגם קצת שזרים נוגעים בי, לאו דווקא בשיער, עד שלאחרונה התחלתי להסתפר לבד בבית עם מספרי נייר, מול המראה, ואח''כ תיקונים ע''פ חוש המישוש. מה שנחמד זה שאין מועד מוגדר לתספורת, אלא שינוי מתמשך, ושבדרך כלל הטעם שלי בתספורות יותר מוצלח מזה של הספרים, אבל הבעיה היא שזה נראה כאילו הסתפרתי לבד במספרי נייר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכונה. זה מהיר, אחיד ואפילו לא צריך מראה. אבל הבעיה היא - שאי אפשר לקום וללכת. צריך להישאר ולנקות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אי אפשר להגיד שלתספורת במכונה יש את אותן איכויות תראפוטיות, אבל אולי אם תזדמן אחת כזאת לידי אני אבדוק אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא מעניין אותך למה הוא משווה ארוחות צהריים? כן, בני האדם יותר מורכבים מאשר קופים. לא, זה לא אומר שאין שום קווי דמיון בינינו לבינם. אנחנו והם התפתחנו מאותו אב קדמון, והמערכת החברתית שלהם היא האבטיפוס של המערכת החברתית האנושית. לפיכך, אין פליאה בכך שאלמנטים מסויימים של ההתנהגות החברתית שלהם באים לידי ביטוי מסויים גם בחברה האנושית. אין פליאה גם בכך שאלמנטים מסויימים שמקבלים ביטוי של מגע פיזי אצל קופים, עוברים אצל בני-אדם סובלימציה לרמת הלשון, פשוט מכיוון שהלשון היא כל כך מרכזית בחיינו. והנה, בכל זאת יש לא מעט שאריות של מגע פיזי, אפילו סימבולי, בכל החברות האנושיות - לחיצת יד, טפיחה על הכתף, נשיקה על הלחי (שלא לדבר על המגע הפיזי בין חברים קרובים יותר - חיבוק, נשיקה על הפה, ליטוף וכיו"ב). ישנן חברות שדווקא השאירו אלמנטים אחרים: הקידה (סובלימציה של ההשתחוות, שקיימת גם אצל הקופים, ואפילו אצל הכלבים), למשל. בני-אדם יכולים להתחנן במילים בלבד, אבל הם מעדיפים בד"כ גם להושיט כף יד מופנית כלפי מעלה עם אצבעות פשוטות לפנים - מחווה שקיימת בדיוק כך גם אצל קופים, ולאותה המטרה בדיוק (כלומר, לא רק כשהקוף מבקש שיתנו לו משהו, שאז המחווה היא הגיונית, אלא גם כאשר הוא מבקש תמיכה יותר מופשטת, כמו סיוע בקרב נגד קוף שלישי). לסיכום - מורכבים יותר? כן. שונים? לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקבל את הטענה שאלמנטים מסויימים של ההתנהגות החברתית של קופים באים לידי ביטוי מסויים גם בחברה האנושית. למה לא. העניין הוא שההשוואה בין הפעילות המורכבת מאוד של הסמול-טוק (ויעידו על מורכבותה כל אלו שלא מוצלחים בכך) לבין הפעילות של פליית כינים לא נראית לי. יסודות מסוימים - כן. הרעיון שאפשר להעמיד פעילות אחת מול השנייה ביחס של אחד לאחד? לא נראה לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מעמידים אותן אחת מול השניה ביחס של אחד לאחד, אלא רק טוענים ששתי הפעילויות ממלאות אותה הפונקציה במערך החברתי. אסיפת הכפר של שבט פרימיטיבי למשיחת הצ'יף החדש אינה ביחס של אחד לאחד לבחירות לפרלמנט, אבל הפונקציה ששתי הפעילויות ממלאות זהה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''ויעידו על מורכבותה כל אלו שלא מוצלחים בכך'' - ואולי הם לא מוצלחים בכך כי אינם רוצים להיות מוצלחים בכך, על-שום תחושתם שזה בזבוז זמן משווע. אם כך, אז כלל לא עולה כי עדות זו מהווה בסיס איתן להוכחת מורכבות הפעולה הנ''ל. חוץ מזה, כלל לא ברור לי איך קובעים מורכבות של משהו, או אף מיהם המשהו-ים עליהם הפרדיקט הזה חל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזמן שמבלה כל קוף בפליית כינים מקופים אחרים מתואם הרבה יותר טוב על מקומו של הקוף המטופל בהיררכיה הקופית, מאשר עם הצורך של אותו קוף בטיפול. ראיתי באחד הספרים תמונה של קופה קרחת לגמרי. הכיתוב מתחת לתמונה הסביר שהקופה איבדה את כל שיער ראשה בגלל האינטנסיביות של פליית הכינים ממנו בתקופה של תהפוכות פוליטיות בשבט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, מי שיש לו בלוג, אין לא חיים וממילא כותב בלוג משעמם ומי שיש לו חיים אין לו זמן לתחזק בלוג. הלוואי וזה היה נכון, לי אין לא חיים ולא בלוג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לינק מתוך הקולקטיב של קונסצפיה: מנומק ואכזרי. במיוחד מוצלחת הצעתו לדיסקליימר הבא: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סוף סוף ניתוח רציני של הסיבות לכתיבת בלוגים. יש כמובן כמה בעיות פילוסופיות בניתוח, בחלק בו הוא מיישם את הדיסקליימר לעצמו, ובקטע בסוף בו הוא מתייחס לתגובות קוראים למאמר, ובייחוד בכך שבדומה לבלוגרים ''הנזעמים'' לא נראה שגם הוא באמת ובתמים כזה פתוח לביקורות (אחרי הכל, כל ביקורת רעה אוטומטית מסווגת את המבקר לקטגוריה מסויימת...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד עכשיו, הבלוג היחיד שהייתי קוראת היה הבלוג של ביל מאהר. היום שלחה לי חברה לינק לבלוג הבא, ונדבקתי בקסם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
" שהוא פחות או יותר נסבל מבחינת המשתמשים בו, זה אומר שיש בקרת איכות כל שהיא על רמת הכותבים שאמנם לא תמיד היא גבוהה והתכנים לא תמיד מעניינים ואבל בדרך כלל היא בתחום הסביר והנסבל. נכון שיש שם כמה כותבים שאין זה ברור מה הם עושים שם ועדיף היה שלא יוכנסו, אבל אני משער שבעלי האתר אינם יכולים לדעת מה יצא מהכותבים שהם נותנים להם להיכנס. מצד שני אולי כדאי שלאחר תקופה מסויימת יבצעו הבעלים הערכה חדשה לגבי מי סתם תופס חלל. אני מוצא יותר מדי בלוגים מחוץ לרשימות בדרך כלל כעילגים בחלק מהמקרים ומפגרים במקרים רבים אחרים . לעיתים קרובות מאוד הם ניכתבים בידי אנשים משעממים שחושפים את עצמם ואת חייהם ( ובעיקר חיי המין שלהם ) בניסיון נואש למשוך תשומת לב ציבורית . נראה שבכמה מקרים הם אכן מצליחים. הדבר המטריד בכל העניין הזה היא התפשטות החשיפה האישית הזאת גם לכלי התקשורת הממוסדים. רק עכשיו פורסם בכתב העת הלתיקשורת "העין השביעית" כתבה על הנטייה החדשה של עיתונאים כמו דנה ספקטור וגל אוחובסקי ויאיר לפיד ואחרים לדון בעיקר בחייהם המשעממים במדורים שלהם. לדעתי יש כאן משום פגיעה בקהל הקוראים . הקהל לא מתעניין בעיתונאים וזה גם לא צריך לעניין אותו מה הם עושים , מחובתם לספק מידע ולא לספר לקוראים אם מי קיימו יחסי מין וכמה פעמים. למה ? משום שזה פוגע לטווח הארוך בתדמיתם בעיני הציבור כספקי מידע אמינים ואובייקטיביים , זה למה.מי יכול לקחת ברצינות כתבת שעוסקת בצורה אובססיבית בתיאור חיי המין שלה? זוהי ההשפעה השלילית בעיני של הבלוגים על התקשורת . הבלוג שלי : |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באר ששתית ממנה מים, אל תזרוק בה אבנים. לפחות לא בפומבי, כשמטרתך היחידה היא האדרת עצמך והבלוג שלך. לו היה לי בלוג מלא שגיאות הגהה, שלפעמים אף מאיית את שם האכסניה שלו בשגיאה ("רשומות" במקום "רשימות"), לא הייתי מלעיזה על עילגותם של אחרים. לו היה לי בלוג שארבעה מתוך כל חמישה פוסטים בו עוסקים אך ורק בלינקוק לקטעים שלי שפורסמו במקומות אחרים, לא הייתי מציבה סימני שאלה על שיקולי פרסום של כותבים אחרים. לגיטימי להשתמש בבלוג כאמצעי לקידום אישי, גם אני עושה את זה לפעמים (הרבה אפילו), אבל זו רק מטרה אחת מבין שלל מטרות. ונכון, פרסמת כמה וכמה מחקרים מעניינים, אבל נראה שלדעתך הארץ סובבת סביב "הגולם" והסטאלאגים, וכל מה שלא מתקשר אליהם הוא "תכנים לא מעניינים". ואם זה לא מעניין אותך אישית, זה לא ראוי להתפרסם ב"רשימות" הנשגבת? זה "סתם תופס חלל"? (איפה החלל הזה, על השרת?) כאמור, טול קורה מבין עיניך. גילוי נאות: aviva.notes.co.il |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזעם הוא מדריך רע , בשום מקום לא טענתי שכדור הארץ נע סביב הגולם והסטלגים ואם אמרתי דבר כזה את מוזמנת להביא אותו לכאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התופעה שתוארה למעלה של נטית העיתונאים להכניס תיאורים אישיים לחיהם היא לדעתי בגדר עצלנות. במקום לבזבז את זמנם של הקוראים על התיאור המפורט של אירועים חסרי ענין בחייהם עדיף היה להקדיש את המקום הזה לתחקירים נוספים על נושאים בעלי עניין אמיתי לציבור . אבל זה כנראה כבר בעולם אידיאלי . ואני בהחלט מבין שזה אכן קל יותר עבור העיתונאים ( אנשים שמשתכרים ברובם משכורת נמוכה ועובדים בעבודה שיש לה תדמית נמוכה באופן לא צודק בעיני הציבור ) לכתוב על דברים כאלה מדי פעם על מנת לחסוך בזמן ובמאמץ במקום לבצע עוד תחקיר, אבל זה אינו מצדיק את התפשטות התופעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאשר אני חושב על כך התופעה הזאת הזאת יש לה שורשים עוד בשנות השבעים או השמונים בתור מה שנקרא אז ה"ניו ג'ורנאליזם "שבו עיתונאי ביטא את דיעותיו האישיות הלא אוביקטיביות על כל דבר שזז . זה טוב ויפה וגם מעניין ( אני למשל אוהב לקרוא את הכתבות של רון מייברג מהסוג הזה ) אבל עד לשלב מסויים. זה כבר לא טוב ויפה ובכלל לא מעניין לקרוא את דיעותיו של עיתונאי על טקס לבישת הגרביים שלו בכל בוקר או על הפשטידה שהוא אוהב לאכול או על המריבות שלו עם אישתו. יש כאן קו מסויים כמובן שנחצה והשאלה היא מה חשוב ומה לא חשוב? תשובתי : מה שחשוב הוא מידע על נושא מסויים שהקורא יתקשה להשיג אותו באמצעיו שלו. אין להאשים את הבלוגרים בעניין,להם אף אחד לא משלם והם יכולים לכתוב ככל העולה על רוחם.זכותי כקורא להתלונן על כך שדבריהם של בלוגרים מסויימים אינם מעניינים אותי אבל כמובן דברי בעניין זה אינם נחשבים יותר מזה של כל קורא אחר. אבל העיתונאים זה כבר עינין אחר,להם משלמים כסף בעבור זה שיביאו דברים שהציבור לא יקבל אותם ממקורות אחרים . אני כקורא בעיתון שמשלם עליו כסף אינני מתפעל לקרוא בו דברי תפלות אישיים במקום תחקיר מעניין . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם סיגנון הכתיבה בעיתון לא מוצא חן בעיניך אז אל תקנה אותו. אתה מאלו שקונים עיתונים כדי להתעצבן על מה שכתוב בהם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לך יש זכות לדבר על תחקיר מעניין? מעניין מאוד. אני למשל זוכר איך נרדמת (!) במפגשים פגניים ואחר כך פרסמת "מאמרים" עליהם כאילו היית עסוק במהלכם בתחקיר נמרץ. אני זוכר איך הצגת את עצמך כעיתונאי מתעניין, גרמת לאנשים לפתוח את דלתותיהם בפניך, ובסופו של דבר ירקת בפרצופם, תוך הדגמת זלזול מוחלט בכל רעיון של אתיקה עיתונאית. ומאמרים במרכאות כמובן. לא יודע אם אפשר לקרוא לקשקושים הגזעניים והשטחיים שלך מאמרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והיה לי דיון סוער על כך בפורום הפגאניות ששם תקפו אותי בטענות האלה ועניתי להם אחת לאחת . בסיכומו של דבר רוןב הטענות שהועלו היו בלשון המעטה מגוחכות . ואגב אף אחת מהן לא היגעה מהאנשים שאכן הוזכרו בכתבה. אדוני האייל הפגאני ( אגב אני חושב שאני יודע מי אתה אבל למה להסתיר את שמך ?) הכתבה שלי הייתה אובייקטיבית ולא ירקתי בפרצופו של אף אחד. יכול להיות שהיו אנשים שהתעצבנו שלא ראיינתי גם אותם אבל אי אפשר להכניס כל אחד לכתבה של כך וכך מילים. אולי בפעם הבאה. ולמי שלא יודע על מה המדובר ראו : |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה ראית זעם? אתה שוב טועה בפירוש העולם. מרכזיותה של תימת "הגולם" היא מוטיב חוזר העולה שוב ושוב, כחוט השני, מעיון בבלוג שלך, שהוא עצמו חוט שני אחד ארוך. כאמור וכמובן, אתה רשאי לעשות כראות עיניך בבמה שניתנה לך. היא ניתנה לך בזכות, וזכותך למלא אותה בלינקים לעצמך. אבל באמת לא יפה - לא יפה ברמה הבסיסית, פשוט גועלי, ושמא סתם חסר מודעות עצמית - לעשות זאת ולהתלונן על כותבים ש"תופסים חלל", כיוון שהנושאים שלהם לא מעניינים אותך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שני העיתונאים כמובן חיים בעולם שבו הכל הפך לאישי וכל סופר כדי לפרסם את עצמו חייב לספר או להמציא את סיפור חייו המזעזע אחרת איש לא יציץ לכיוון שלו . יתכן בהחלט שיש עיתונאים שמרגישים שרק כך על ידי שימת דגש על חייהם האישיים ''המיוחדים במינם '' הם יצליחו להשיג יתר שימת לב . אחרי הכל זה מה שיאיר לפיד עושה היום בכתבות האישיות שלו . שגיאה קשה לדעתי . תשומת הלב שתיתעורר תהיה רק לטווח הקצר וכמו כל בלוגר וכל סופר בראיונות, העיתונאי ימצא שהוא יצתרך יותר ויותר למצוא דברים מדהימים ומזעזעים בחייו האישיים כדי לשמור על עניין הציבור . עדיף כבר לדעתי להישאר בתחום התחקירים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערתה של ברקת הייתה נכונה , לא היה מקום לפרסם כאן את דברי על אתר רשימות,זאת הייתה טעות ואדם לומד מטעויות. אני רוצה להעיר כאן שיש כותבים באתר ''רשימות '' שאני נהנה מאוד לקרוא את דבריהם ( והיא בינהם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
'סתכלי בדואר שלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואתה חושב שהיא תקרא את האייל הקורא לפני שהיא תבדוק דואר? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |