פרשיית עפרה חזה כמקרה מבחן לזכות הציבור לדעת 164
מה השיקולים המובילים להחלטה בדילמה שבין זכות הציבור לדעת, לבין הזכות לפרטיות?

עובדות המקרה ידועות לציבור הרחב: עופרה חזה ז"ל הלכה לעולמה כתוצאה מסיבוך שנבע מהטיפול שקיבלה לנגיפי HIV. מעבר לפרטים השונים ומספר שאלות קונקרטיות, בולטת שאלה אחת יותר מכל, והיא מה הם גבולות "זכות הציבור לדעת"?

זכות הציבור לדעת היא תולדה של חופש הביטוי, שהוא החופש של האדם להשמיע את דעתו ולשמוע את זולתו, בלא שתהא מוטלת עליו החובה לעשות כן. לשם הגשמת חרות זו מעניק הדין לבעליה זכויות נוספות הנגזרות ממנה, כגון חופש העיתונות, ההתאגדות, הזכות להפגין וכו'.

לכולי עלמא, חופש הביטוי הוא בעל מעמד מיוחד של עקרון יסוד של השיטה המשפטית ושל זכות עילאית.

ד"ר אילנה דיין מתייחסת ליסודות העומדים מאחורי זכות זו והיא מחלקת אותם לשלוש קטגוריות.
1. הטיעון בדבר חקר האמת - החרות להחליף רעיונות, לחקור, לבקר ולתרום, היא תנאי הכרחי לקיומו של תהליך יעיל של חיפוש אחר ה"אמת". הנחת היסוד היא שיש אמת אובייקטיבית, ואנשים רציונלים יכולים לאתרה על־ידי חיפוש. בכך, ימנעו התנגשויות בין ערכים.
2. הטיעון בדבר האוטונומיה של הפרט - חופש הביטוי נועד להגן על הפרט. גישה זו רואה באוטונומיה האישית ערך בפני עצמו או כלי מרכזי להגשמה עצמית.
3. הטיעון בדבר הדמוקרטיה - זוהי התיאוריה הדומיננטית, הסוברת כי הגבלת חופש הביטוי תגרום לכך שקהל הבוחרים יהיה דל מידע ונטול כושר החלטה. החשיבות היא בכך שמה שצריך להאמר יאמר, ולא שכולם ידברו.

רבים סבורים שיש לשלב בין התיאוריות השונות. יש צורך בקיומו של שוק חופשי של רעיונות שיביא לשיפור החברה על־ידי גילוי האמת שהיא יחסית (גון ס' מיל).

חופש הביטוי, כמו זכויות יסוד אחרות, אינו מוחלט. כאשר הוא מתנגש בעקרון אחר, יש להתיר את הסבך על־ידי איזון. במקרה זה ההתנגשות היא בין חופש הביטוי והזכות לפרטיות של החולה ושל משפחתה. גם זכות זו היא זכות יסוד, והוכרה ככזאת על־ידי בית־המשפט העליון בפס"ד דיין.

זכותה של עופרה חזה לפרטיות מושפעת ללא ספק מהיותה דמות ציבורית. אך מכיוון שלא הייתה דמות פוליטית אלא זמרת, טיעון זו אינו בעל משקל מוחלט.

ניתן לומר, מחד גיסא, כי לא היה אינטרס ציבורי בחשיפת העובדות, שכן המידע לא תרם לציבור באופן כלשהו. המלחמה במחלה זו נמשכת זה יותר מעשור והמודעות לה גברה, כך שהפרסום לא היה תורם להגברת המודעות. ואפילו הייתה תרומה מסוימת, עדיין הנזק שבפגיעה בזכות לפרטיות עולה על התועלת. מכאן שהשיקול של אמצעי התקשורת היה רייטינג.

מאידך גיסא, ניתן לטעון כי התרומה של הפרסום התבטאה בהגברת המודעות, ובמיוחד לעניין אי־נקיטת אמצעי הזהירות על־ידי הצוות הרפואי עקב הסתרת המידע על־ידי בני המשפחה. בכך יש משום סיוע להתמודדות עם הבושה שחשים החולים ובני משפחותיהם.

יש לומר כי זוהי קביעה אישית שנובעת ממערכת ערכים אישית של כל אדם ואדם והיא איננה אובייקטיבית. יחד עם זאת, אין ספק שהיו שיקולים מסוג של: האם פירסום יגביר את הרייטיניג או שהפרסום יוביל לביקורת ציבורית קשה?

אחד מחשובי העיתונאים בעולם, ג'ון סווינטון מהניו־יורק טיימס, שהיה מכונה "הדיקן של מקצועו", התייחס לשיקולים מסוג זה. הוא אמר את הדברים ב-‏1953:

"אילו אפשרתי לדעתי הכנה להופיע בגליון אחד של עיתוני, לא יעברו 24 שעות, והמקצוע שלי יהיה כלא היה. עניינו של העיתונאי הוא להרוס את האמת; לשקר במצח נחושה; לעוות ולסלף; להתרפס לרגלי הממון, ולמכור את ארצו ואת מינו עבור לחמו. אתם יודעים זאת ואני יודע זאת, ואיזו איוולת יש בהשקת העיתונות החופשית? אנו הכלים והאריסים בידיהם של העשירים שמאחרי הקלעים. אנחנו הבובות על חוט, והם מרקידים אותנו. הכשרון שלנו, האפשרויות שבפנינו וחיינו - כולם הם רכושם של אנשים אחרים. אנו זונות אינטלקטואליות."

פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  העיתונות והזכות • רן • 12 תגובות בפתיל
  Who done it? • ירדן ניר • 2 תגובות בפתיל
  לאחר מחקר מעמיק מצאתי... • זהר נבות • 8 תגובות בפתיל
  לא היתה חיבת לספר • מוטי משרקי • 2 תגובות בפתיל
  John Swinton, 1953? no sure • anonymous • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים