גם יהודית, גם דמוקרטית 1650
"ישראל ומשפחת העמים: מדינת לאום יהודית וזכויות האדם", מאת אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין, 487 עמ', הוצאת "שוקן" 2003.
"אנחנו דווקא בסדר". זאת, בשורה התחתונה, המסקנה העולה מספרם של יעקובסון ורובינשטיין. נכון, יש מה לתקן, ופינה או שתיים במדינת היהודים ובחוקיה עדיין זקוקות לשיפוץ, ובכל זאת, אנחנו דווקא בסדר. לא מדינה גזענית, ואפילו לא דמוקרטיה סוג ב', אלא מדינה ככל המדינות שנותרה דמוקרטית למרות כל הבעיות הקשות העומדות מולה.

רוב רובו של הספר מוקדש לתשובות לטענות שונות שהועלו עם השנים כנגד התפיסה לפיה ישראל היא מדינה דמוקרטית, וכנגד השילוב הבלתי־אפשרי לכאורה בין "מדינה יהודית" ל"מדינה דמוקרטית". הביקורת מופנית בעיקר אל מבקרים מבית, היסטוריונים חדשים ואנשי שמאל קיצוני ברובם. זוהי התקפה משמאל על גורמים שמאליים יותר: מבחינה זו, אנשי ימין רבים ירגישו בנוח כמעט עם כל תוכנו של הספר, למרות שחלק מהמסקנות המופיעות בו לא יהיו לרוחם. אנשי שמאל־מרכז בוודאי יאמצו את הספר בשתי ידיים. ואם תתעקשו על ציר חלוקה אחר, הרי שנקודת המבט המוצגת בדלנית במובהק, ותוקפת את תפיסת ההשתלבות.

ממכלול הטיעונים המוצגים בספר, הקו המנחה הוא השוואת האידיאל למציאות, והשוואת ישראל למדינות דמוקרטיות אחרות בעולם. לטענת המחברים, רבים ממבקריה של ישראל מעריכים אותה על פי מודל של מדינה דמוקרטית־ליברלית שאינו קיים למעשה באף מקום. הם גם טוענים, בצדק מסוים, שרבים מהמבקרים והפובליציסטים העוסקים בנושא (בעיתונות ובאקדמיה) אינם מכירים מודלים של דמוקרטיה למעט זה האמריקאי, ובפרט אינם מכירים את המודלים השונים הקיימים באירופה ומקובלים בכל העולם כדמוקרטיים לעילא. מתוך קו זה, הספר עמוס בדוגמאות שונות ומשונות, ומכיל בנוסף נספח בן 25 עמודים ובו קטעים מחוקותיהן של דמוקרטיות שונות בעולם. עומס הדוגמאות הוא כה רב, למעשה, עד שלפעמים מתקבלת התחושה כי מתחת לפני השטח, הטענה האמיתית היא שישראל לא שונה בהרבה מכל דמוקרטיה אחרת. דוגמאות אלה ללא ספק יהוו נשק שימושי מאוד לכל ישראלי המוצא עצמו מגן על ישראל בוויכוחים עם עמיתים מחו"ל.

וכך, מתוך תפיסה כי נושא הדיון הוא עקרונות הצדק, הספר מנהל את הדיון במונחים של נורמות אוניברסליות ולא מתייחס ליהודים כאל מקרה מיוחד, אלא שופט את המקרה הפרטי הזה לאור ערכים מקובלים ולאור חוקים ונורמות ממדינות, שאיש לא מפקפק בזכות הקיום שלהן ובמידת הדמוקרטיות שלהן. החריג היחיד הוא פרק הסיכום ("אין ארץ אחרת"), שכן מנסה לתרץ את ייחודה של ישראל, לאור ההיסטוריה של העם היהודי. בעוד כמה מנשואי הביקורת זוכים למקלחת של צוננים על חוסר האובייקטיביות שלהם, הדיון אותו מנהלים המחברים בספר כולו ובעיקר בסיכום (וזאת בניגוד להצגת העובדות) רחוק מלהיות אקדמי ומנותק.

יהודית מול דמוקרטית

החשש העיקרי שמנסים המחברים להפריך הוא כי אימוץ ערכי השוויון האוניברסליים בישראל, יוביל לאובדן ייחודה היהודי של מדינת ישראל. לנגד עיניהם עומדים אלה המבקשים לפגוע בעקרונות הדמוקרטיים המקובלים תחת ההצדקה שמדובר ב"מדינה יהודית" - פגיעה במיעוטים לא־יהודיים, כמו גם פגיעה ביהודים שאינם דתיים (או דתיים שאינם אורתודוכסים). "מעטים", טוענים המחברים, "ניסו להתמודד באופן שיטתי עם שאלת היחס בין שני העקרונות [מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית]: האומנם יש ביניהם סתירה מהותית?" (עמ' 8), ומיד אחר־כך: "בספר זה אנו מנסים להראות כי אין סתירה כזאת. להפך: שלילת הלגיטימיות של המושג 'מדינה יהודית' היא הפוגעת בעקרונות השוויון האוניברסליים". הספר מנסה להרגיע את אותם אזרחי ישראל המרגישים מחויבים לערכים הומניסטים וליברליים, אך עדיין דבקים בהגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ומצדיקים את חוק השבות. "רבים מאלה ... נוקטים נימה מצטדקת ורואים בכך מעין אפליה מתקנת לטובת העם היהודי בשל האסונות שפקדו אותו בעבר", והמחברים מנסים לגרום להם להרים את ראשם בגאווה, להפסיק להצטדק, ולהבין שאין מדובר באפליה מתקנת כלל אלא במדינה מתוקנת.

נתחיל משאלת הלגיטימיות של הגדרת ישראל כמדינה יהודית, ולא, למשל, "מדינת כל אזרחיה". הוויכוח הוא, לדברי המחברים, אבסורדי, משום שהקהילה הבינלאומית היא זו שהחליטה על הקמת מדינה יהודית בשנת 1947. "ההכרזה על הקמת המדינה לא קבעה כי ישראל היא מדינה יהודית, אלא קבעה כי 'המדינה היהודית תיקרא בשם ישראל"' (עמ' 19). כמובן שהגדרת ישראל כמדינה יהודית אינה גוררת אפליה לאומית, ממש כפי שהגדרת איטליה כמדינת הלאום האיטלקי לא גוררת אפליה של המיעוט הלאומי הגרמני בדרום טירול, או שהגדרת גרמניה כמדינת הלאום הגרמני לא גוררת אפליה של המיעוט הלאומי הדני בצפון המדינה. "חוגים מסוימים בשמאל היהודי השתכנעו, או נוטים להשתכנע, כי הגדרה זו היא 'שורש הרע' הן באשר לכפייה הדתית והן באשר לאפליה נגד הציבור הערבי. אין כל הצדקה להשקפה זו" (עמ' 187).

ועדיין, האם כיום אין הגיון באימוץ המודל של "מדינת כל אזרחיה"? בואו ונראה. אם אתם תומכים בהקמת מדינה פלשתינאית, בהתאם להחלטת החלוקה של האו"ם, ובמקביל מבקשים להפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", הרי שהתוצאה היא "מדינה פלשתינאית לצד מדינה יהודית־פלשתינאית" במקום "מדינה פלשתינאית לצד מדינה יהודית", ומכאן עיוות של החלטת החלוקה. כך גם אם אתם תומכים במודל לפיו ישראל צריכה להפוך למדינה דו־לאומית בצד מדינה לאומית פלשתינאית: בשני המקרים, העם הפלשתינאי זוכה למדינת לאום, והעם היהודי מנושל מזכות זו. האפשרות היחידה שאינה מביאה את החלטת החלוקה לידי אבסורד היא מדינה דו־לאומית על שטחי ארץ־ישראל כולה, מהים עד הירדן. זוהי חלופה שנשקלה בידי הוועדה המיוחדת של האו"ם (UNSCOP) שהמליצה על החלוקה, ולמעשה היה דו"ח מיעוטים שהציע הצעה זו בדיוק. אלא שכיום, לאחר מעל חמישים שנה של חיים־לא־חיים זה בצד זה, מעטים היהודים שיסכימו לחיות במדינה מעין זו, בה יהפכו למיעוט לאומי. המחברים עצמם לא מהססים לקבוע כי "יש להניח כי מדינה עם רוב ערבי ומיעוט יהודי תהיה מדינה ערבית לכל דבר, ולא מדינה דו־לאומית, גם אם באופן פורמלי ייקבע לה אופי דו־לאומי" (עמ' 68). המחברים מאמצים בחום את הגישה הבדלנית הנובעת מהחלטת החלוקה.

חשוב לציין, ביחס למונח "מדינה יהודית", כי לאורך כל הספר המחברים משתמשים במונח זה באופן בו השתמשו בו מוסדות האו"ם ומחברי מגילת העצמאות, דהיינו - מדינה לעם היהודי, להבדיל ממדינה בעלת אופי יהודי־דתי. הם מפרטים (עמ' 151): "חלק מהמתנגדים לכפייה הדתית פיתחו עם הזמן הסתייגות מעצם המושג 'מדינה יהודית', תוך הפנמה - שאין לה כל הצדקה - של הפירוש הניתן למושג זה על־ידי הממסד הדתי המרבה להשתמש בו לצרכיו ... חלק מתומכי הפרדת הדת מהמדינה מאמצים את טענתו של הממסד הדתי - כי הפרדה כזאת סותרת באופן מהותי את אופיה היהודי של המדינה; אימוץ זה מביא אותם למסקנה כי אופי יהודי זה הוא מכשול בדרך להפיכתה של ישראל לדמוקרטיה ליברלית מתוקנת. כאן הטעות היא כפולה: מצד אחד, אם יוחלט בישראל על הפרדה בין הדת והמדינה ... אין פירוש הדבר כלל כי ישראל תחדל להיות מדינה יהודית. מדינת הלאום היהודית, כמו כל מדינת לאום אחרת, תישאר מדינת לאום גם אם לא תעניק מעמד רשמי לדת כלשהי. מצד שני, אין זה נכון כי ההפרדה היא הדגם היחיד של יחסים בין הדת למדינה המקובל בעולם הדמוקרטי". אנגליה ומרבית מדינות סקנדינביה מובאות כדוגמאות למדינות דמוקרטיות בהן הפרדה כזו לא מתקיימת.

הספר מתעמת בהצלחה הן עם טיעונים חדשים והן עם טענות נושנות בדבר זכותם של היהודים למדינת לאום משלהם. בין השאר מוצגים טיעונים שהועלו בעצרת האו"ם בעת הדיון על החלטת החלוקה, טיעונים שבחלקם נעשה שימוש עד היום. כך למשל טען הנציג הנוצרי של לבנון באו"ם שאין לחלק ארץ למען מיעוט - וזאת למרות שלבנון נוצרה בשל חלוקה של סוריה על־ידי צרפת, למען המיעוט הנוצרי; ובאופן דומה מתנגד לחלוקה מסוג זה גם נציג פקיסטן, שנוצרה כזכור בעקבות חלוקה של הודו למען המיעוט המוסלמי. ומרגע שיסכים הקורא כי גם ללאום היהודי זכות דמוקרטית ולגיטימית למדינה משלו, אין לו ברירה אלא להתנער מרעיון המדינה הדו־לאומית או "מדינת כל אזרחיה".

במונח "מדינת לאום" מתייחסים המחברים "לתיאור מדינה המעניקה עצמאות לאומית לעם מסוים, כאשר בין אזרחיה יש גם בני עם אחר או עמים אחרים המהווים מיעוט לאומי", ולא בגישה הצרפתית למשל, "הרואה בכל אזרחיה בני לאום אחד ואינה מכירה בזהויות לאומיות אחרות בתחומה" (עמ' 23). צרפת היא, למעשה, מדינת כל אזרחיה, משום שכל אזרח צרפת הינו, בהגדרה, בן הלאום הצרפתי והלאום הצרפתי בלבד. אבל המחיר ששילמו המיעוטים בתחומה על אחדות זו היה גבוה. כך למשל תושבי בריטני אולצו ללמוד צרפתית, ותלמידים שדיברו בשפת־אמם (Breton) - ואפילו בינם לבין עצמם, בהפסקות - נענשו בכבדות; למעשה, הלאומים הלא־צרפתיים נמחקו בכוח מצרפת בכך ש"צורפתו". ברור כי, כיום, פעילות מסוג זה תהיה בלתי־קבילה לחלוטין, אך צרפת המודרנית רשאית ליהנות מפירות פעילות זו במאות הקודמות. אולם מה שלא ניתן לדרוש כיום ממיעוט ילידי, ניתן עדיין לדרוש ממיעוט הנוצר בעקבות הגירה. ואכן, מהגרים זרים המקבלים אזרחות צרפתית נדרשים לוותר על הזהות הלאומית הקודמת שלהם ולהצטרף לזהות הלאומית הצרפתית; בבתי־הספר הם נאלצים לדבר על "אבותינו הגאלים", גם אם הם ילידי אלג'יר. צרפת מסרבת להכיר בקיום מיעוטים בתחומה, במתן זכויות לשוניות קולקטיביות למיעוטים, וכן הלאה. כך למשל, בשנת 1991 קבעה המועצה החוקתית הצרפתית כי חוק, שהועבר על־ידי הממשלה והתייחס לעם הקורסיקני כאל "קהילה היסטורית ותרבותית המהווה חלק מהעם הצרפתי" מנוגד לחוקה, שאינה מכירה אלא בעם הצרפתי, המורכב מכל האזרחים הצרפתים ללא הבדל מוצא, גזע או דת. הרעיון של הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה על־פי המודל הצרפתי (או מודלים דומים לו בעולם) הוא מופרך מיסודו, משום שסביר להניח ששני הלאומים, היהודי והפלשתינאי, לא יסכימו לוותר על ייחודם גם לאחר סיום הסכסוך (ההנחה כי הערבים אזרחי ישראל יסכימו לוותר על זהותם הלאומית אינה אלא התנשאות). זאת ועוד: אפילו במקומות שבהם מתקיים מודל זה, מתחילה בעת האחרונה להתעורר בעייתיות; כך למשל סירבה צרפת לחתום על חלקים מהסכמים אירופאיים שונים המעניקים זכויות למיעוטים, מתוך טענה שאין מיעוטים בתחומה. אולם כיצד תתמודד צרפת עם מיעוט לא זניח של מהגרים מאזור המגרב, שעשוי לדרוש זכויות של מיעוט לאומי?

מה לגבי מדינה דו־לאומית שהיא מעין "מדינת על" לשתי מדינות לאום? כדוגמה למדינות מסוג זה מוצגות בלגיה וקנדה. גם כאן מוצגות בעיות שונות שיש לתת עליהן את הדעת אם רוצים להקים בארץ־ישראל מדינה מסוג זה. כך למשל בבלגיה, מופת הדמוקרטיה, מדוכאים המיעוטים: "ממשלת האזור הפלמי מסרבת להכיר במיעוט הדובר צרפתית באזור זה כמיעוט לאומי, ועומדת על ההגדרה שלפיה כל תושבי פלנדריה נחשבים לפלמים. טיפוח רשמי של האופי הפלמי של האזור כולל הוראות קפדניות בתחומים רבים, המקשות על המיעוט. בין היתר, מימון ממשלתי [לעמותות] מותנה בכך שענייני הארגון מתנהלים בפלמית (הולנדיות); הספריות הציבוריות (גם בישובים שבהם יש רוב לדוברי צרפתית) נדרשות להוציא לפחות 75 אחוז מתקציבן השנתי על רכישת ספרים בפלמית; וראשי רשויות מקומיות, גם אלה שיש בהן רוב דובר צרפתית, אינם יכולים להיכנס לתפקידם אלא אם כן הוכיחו שליטה מספקת בשפה הפלמית. זהו מקרה מובהק", מסכמים המחברים, "שבו רטוריקה אינקלוסיבית של לאומיות אזרחית משמשת כדי לשלול את זהותו הלשונית והתרבותית של המיעוט" (עמ' 402). באופן דומה בקוויבק, חלקה דובר־הצרפתית של קנדה, ישנו דיכוי פעיל של שימוש בשפה האנגלית, עד כדי איסור שילוט באנגלית בעסקים פרטיים. הגישה הישראלית, לפיה שפתו של מיעוט לאומי גדול מוכרת כשפה רשמית, נתפשת פתאום כנאורה במיוחד.

ביקורת הציונות הטהורה

המחברים מתעמתים, כאמור, עם הוגים פוסט־ציוניים ואנטי־ציוניים מקרב השמאל הישראלי והלא ישראלי באופן שגובל לעיתים בהתקפה אישית. את ברוך קימרלינג, הטוען כי "לידתה של המדינה היהודית היתה כרוכה בחטא", הם מאשימים ב"שיפוט מוסרי של צד אחד לעימות אלים תוך התעלמות גמורה ממעשיו של הצד השני ... זוהי גישה פגומה מבחינה מוסרית ותמוהה מבחינה היסטורית. אין להניח כי קימרלינג היה מאמץ גישה זו בהתייחסות לסכסוך אחר כלשהו בעולם; אולם מאחר שגישה זו לסכסוך הישראלי־פלסטיני הפכה בחוגים מסוימים לאופנתית וכמעט נורמטיבית בשנים האחרונות, אין טעם לבוא בטענות מיוחדות בנושא זה דווקא אליו" (עמ' 208).

ח"כ עזמי בשארה גם הוא במותקפים, על חוסר עקביות, צביעות, סתירות בדבריו, וכן הלאה. את אילן פפה, לעומת זאת, מאשימים המחברים כי מאחורי ניסיונותיו לתאר את הציונות כתופעה קולוניאליסטית עומדת "השקפה היסטורית־ערכית ברורה למדי", גם אם לרוב הוא אינו מבטאה במפורש. פפה מאמין, לדברי המחברים, כי "מאחר שהעם היהודי היה לא רק חסר עצמאות לאומית אלא גם חסר בית, הרי שמן הראוי היה כי יישאר במצבו זה. עצם שאיפתו לבית לאומי משלו הייתה 'קולוניאליסטית' ומשום כך פסולה, שהרי היא חייבה, מטבע הדברים, 'תנועה פיסית של אנשים ממקום למקום"'. ללא יומרה לאובייקטיביות הם מסכמים, "למזלו של העם היהודי, הקהילה הבינלאומית לא אימצה השקפה זו" (עמ' 113).

הטענות הדנות בתנועה הציונית כתופעה קולוניאליסטית זוכות להתקפה חזיתית בפרק השני בספר. הואיל ומדובר בטענות שכמעט ואינן מקובלות אלא בשיח הערבי, לא אחזור על שלילתן במפורט, אך אציין את רשימת ההבדלים הבולטים המובאת בידי המחברים - הבדלים הנוגעים בעצם ההגדרה של המונח "קולוניאליזם": הציונות היתה תנועה לאומית; היא לא הונעה על־ידי שאיפה לרווח כלכלי; היא נבעה ממצוקה לאומית; היא הוגשמה בידי פליטים; לא היתה למתיישבים מדינת־אם קולוניאלית; ולמתיישבים היתה זיקה היסטורית לאזור המיושב.

הכל טוב ונכון ויפה, ובכל זאת צרמה לי מאוד העובדה כי הצעד הבא, המתבקש ממש, לא נעשה. כל ההבדלים הללו, למעט האחרון, לא קיימים כיום - לא ביחס לציונות, אלא ביחס להתיישבות היהודית בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. אין זו תנועה לאומית; במקרים רבים היא מונעת על־ידי שאיפה לרווח כלכלי; היא אינה נובעת ממצוקה לאומית; המתיישבים אינם פליטים; יש למתיישבים מדינת־אם קולוניאלית - אם כי יש להודות כי למתיישבים דווקא יש זיקה היסטורית לאזור המיושב. מי שמשתמש בטיעוניהם של יעקובסון ורובינשטיין כדי להגן על הציונות מכתם הקולוניאליות, לא יכול להתנער מתפיסת ההתנחלויות כתופעה קולוניאליסטית, והעובדה כי המחברים בחרו להתעלם מכך, ולא להמשיך את קו הטיעונים שלהם באופן טבעי, מפריעה. נדמה כי הדבר נעשה כדי לא לחרוג מגבולות הקונצנזוס הישראלי, וחבל שכך. (התייחסות בחצי־פה לטענה זו מובאת בעמ' 247, כחלק זניח מדיון בשאלה אחרת).

הפרק השביעי והאחרון מוקדש לביקורת על עבודתו של פרופ' סמי סמוחה, "מבכירי הסוציולוגים בארץ" (עמ' 359). סמוחה הציג בשנות התשעים סדרה של מאמרים, שבאה לידי סיכום במאמרו "המשטר של מדינת־ישראל: דמוקרטיה אזרחית, אי־דמוקרטיה או דמוקרטיה אתנית?" שפורסם בשנת 2000. סמוחה מציג "קטלוג" של ארבעה סוגי דמוקרטיה (אחד מהם אידיאל שאינו קיים במציאות), ומסיק כי ישראל אינה מתאימה לאף אחת מהקטגוריות הללו. מסקנתו היא כי ישראל היא "דמוקרטיה אתנית", ואם תפעל לשיפור חוקיה תהפוך ל"דמוקרטיה אתנית משופרת", אולם בשני המקרים מדובר ב"דמוקרטיה סוג ב"'. לטענתם, הכשל העיקרי בניתוחו של סמוחה הוא שאף מדינת לאום עם מיעוט לאומי אינה מוצאת את מקומה במודל - ובכלל זה מדינות כמו גרמניה (עם המיעוטים הלאומיים הדני והתורכי), איטליה (עם המיעוט הלאומי הגרמני), וכמובן גם ישראל. עם זאת, הביקורת על עבודתו של סמוחה היא מנומסת ואף מתונה, להבדיל מההתקפות על פפה, קימרלינג וחבריהם - אולי משום שבשורה התחתונה, סמוחה תומך בזכותה של ישראל להמשיך להתקיים כמדינת הלאום היהודי, גם אם לדעתו התוצאה אינה דמוקרטיה של ממש.

שאלת חוק השבות וסממנים יהודיים

הספר מתייחס באריכות גם לשאלת מוסריותו ותקינותו של חוק השבות על־פי אמות מוסר של דמוקרטיה ליברלית; והחוק יוצא זכאי. באופן כללי, המצב בו מדינת לאום מקיימת קשר עם בני הלאום החיים מחוץ לגבולותיה הוא נפוץ ומקובל, ומוצגות דוגמאות לכך ממדינות אירופאיות רבות. כך למשל החוק הגרמני מעניק זכות אוטומטית לאזרחות לא רק לפליטים ועקורים, אלא לכל אדם ממוצא גרמני מארצות מזרח אירופה וברית־המועצות לשעבר. "מדובר", מבהירים המחברים למען הסר ספק, "באוכלוסיות ממוצא גרמני שנמצאו באזורים אלה במשך מאות שנים, ואין להן כל קשר אזרחי או גיאוגרפי למדינה הגרמנית המודרנית" (עמ' 227). חוקי רפטריאציה דומים, המעניקים עדיפות בהתאזרחות או אף אזרחות אוטומטית לבני הלאום השרויים מחוץ למדינת הלאום, קיימים בפינלנד, אירלנד, פולין, הונגריה, בולגריה, סלובקיה, צ'כיה, סלובניה, קרואטיה, רוסיה, אוקראינה ועוד. המחברים מציינים במיוחד את יוון וארמניה, שבדומה לישראל, יש להן פזורה בת מאות שנים בכל רחבי העולם. הפזורה הארמנית בעולם, למשל, עולה בגודלה על אוכלוסיית ארמניה, ו"על רובם הגדול ניתן לומר כי אפילו אבות אבותיהם לא היגרו מהשטח שעליו משתרעת היום ארמניה המודרנית" (עמ' 232).

לעיתים מתקיים קשר - המתבטא בחוקי מדינות דמוקרטיות - בין לאומים לבין הפזורה שלהם מחוץ לגבולות מדינת הלאום, שלא דרך חוקי התאזרחות, או בנוסף להם. כך למשל מגישה דנמרק סיוע כספי למוסדות החינוך והתרבות של המיעוט הלאומי הדני בצפון גרמניה, והונגריה פועלת לטפח את הזהות הלאומית ההונגרית בקרב המיעוט הלאומי ההונגרי ברומניה ובמדינות שכנות אחרות. למעשה, רומניה קבלה בפני ועדת ונציה האירופאית על מדיניות הונגרית זו, שלכאורה מובילה לאפליה בין אזרחי רומניה, אך החלטת הועדה מכירה מפורשות בתופעת הקשר בין קהילה אתנית־תרבותית לבין בני אותה קהילה מחוץ למדינת הלאום שלהם, ואף רואה בה תופעה חיובית ורצויה. מובן כי לדעת המחברים, באופן דומה יש לראות את פעילות מדינת ישראל לשמירה על קשר עם הפזורה היהודית בגולה, וכמובן גם את חוק השבות עצמו. מתוקף היותה של מדינת ישראל מדינת הלאום היהודי, אין כל סתירה בין שמירה על קשר עם בני לאום זה מחוץ לגבולות המדינה לבין היותה של המדינה דמוקרטית על־פי אמות המידה האירופאיות המחמירות.

ומה לגבי סממנים יהודיים אחרים של מדינת ישראל? האם הם פוגעים בשוויון הזכויות של המיעוט הלאומי הערבי, ומיעוטים אחרים, קטנים יותר? גם כאן עונים המחברים בדרך של השוואה לדמוקרטיות אחרות. צרפת למשל היא דמוקרטיה מכובדת, המפרידה בין הדת למדינה, ובכל־זאת מודעת לרקע הנוצרי של מרבית אזרחיה, המתבטא באופן מובהק בחוקיה. יום החופש השבועי הוא יום א', וחגים נוצריים רבים (חג המולד, פסחא, וכו') הם ימי שבתון לאומי. כתוצאה מכך, עובדי־ציבור בני הדת היהודית נאלצים לעבוד בימי שבת, ואף ביום כיפור, וסטודנטים יהודיים נאלצים להבחן בשבת. באופן דומה, נאסר על סטודנטיות ותלמידות מוסלמיות להגיע לאוניברסיטאות או בתי־ספר ממלכתיים כשהן חובשות רעלה. האם גישה נוצרית מובהקת זו עומדת בסתירה להיותה של צרפת דמוקרטיה?

ומה לגבי סממנים אחרים, כגון ההמנון, הדגל וסמל המדינה? האם בהיותם משויכים במובהק ללאום היהודי, הם מהווים פגיעה במיעוט הלאומי הערבי, עד כדי הפיכת ישראל ללא־דמוקרטית? דגלי מדינות אירופאיות רבות כגון דנמרק, פינלנד, יוון, איסלנד, נורבגיה, פורטוגל, סלובקיה, שבדיה, שוויץ, בריטניה ועוד כוללים כולם את הצלב הנוצרי. האם יש בכך משום דיכוי המיעוט הלאומי היהודי בבריטניה, או המיעוט הלאומי המוסלמי ביוון, וכן הלאה? יום העצמאות האמריקאי, המתייחס בהילה של קדושה כמעט להצהרת העצמאות האמריקאית, עשוי להיתפש כמדכא את המיעוט הלאומי האינדיאני, שכן ההצהרה מאשימה את מלך בריטניה בין השאר בכך ששיסה במתיישבים "את פראי האדם האינדיאנים חסרי הרחמים, אשר שיטת הלחימה המוכרת שלהם היא השמדה של בני כל הגילים והמינים ללא הבחנה". ההמנון האיטלקי מוקדש כולו למאבק העצמאות של איטליה, וניתן לראותו כמדכא את המיעוט הלאומי דובר הגרמנית בצפון המדינה. כך גם באשר להמנון ההולנדי, המתייחס למלחמה בספרדים, וישנן כמה וכמה דוגמאות נוספות. הכרזת העצמאות וההמנון הישראליים הם אמנם בעלי סממנים לאומיים מובהקים, אך לפחות אינם פונים במוצהר כנגד איש; ואם נקבל את מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, הרי שאין בהם כל פסול.

סיכום

הספר מהווה מדריך נהדר למי שמאמינים בצדקת היעד של המדינה היהודית, אך מפקפקים בצדקת הדרך. הוא מראה כי, בשורה התחתונה, אין למדינת ישראל במה להתבייש - אם כי המצב עדיין אינו מושלם. בפרט, ההמלצות לשיפור המצב הן כאלה שאף שמאלני־מרכזי (מהזרם הבדלני) לא יתנגד להן: המשך תהליך הפרדת הדת מהמדינה, מסלול התאזרחות חילוני (גם עבור חלק מהעובדים הזרים), השארת חוק השבות על כנו, השארת סממניה היהודים של המדינה על כנם, והמשך יישום החלטת החלוקה - דהיינו, הקמת מדינה פלשתינאית בשטחים הכבושים.

האלמנט היחיד שנותר כנעלם בספר, מבחינתי, הוא התייחסותם של המחברים לבעיה הדמוגרפית: מה על מדינת ישראל לעשות, אם בכלל, כשהמיעוט הלאומי הפלשתינאי יגדל בממדיו עד שיחדל להיות מיעוט? השאלה הדמוגרפית לא זוכה להתייחסות כלשהי לאורך כל הטקסט כולו.

מבחינה סגנונית, מדובר בספר מהנה לקריאה, אם כי טרחני לעיתים; דוגמאות רבות חזרו על עצמן מספר רב מדי של פעמים, בהקשרים שונים, וניתן היה במאמץ עריכתי מסוים להפכו לתמציתי יותר, מבלי לאבד כלום מתוכנו ומהטיעונים המובאים בו.

נדמה כי מדובר בספר "לא אופנתי" מבחינת הדעות הרווחות כיום בהיכלי האקדמיה בישראל באשר לאופייה המצוי והרצוי של המדינה - ספר אפולוגטי כמעט, שאינו תוקף את התפישה הציונית הקלאסית אלא מצדיק אותה ומגן עליה נמרצות.
קישורים
ישראל ומשפחת העמים - במיתוס
ציר חלוקה אחר - על החלוקה בין "משתלבים" ל"מתבדלים" בפוליטיקה הישראלית
וויכוחים עם עמיתים מחו"ל ואיך להתנהג בהם
כשהן חובשות רעלה - הן לא יכולות ללמוד בבי"ס ציבורי בצרפת
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  תודה על הסקירה • Lior • 3 תגובות בפתיל
  השד הדמוגרפי לא נורא כל כך • יהונתן • 77 תגובות בפתיל
  מדינות ואזרחים • אלכסנדר מאן • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • ניצה • 229 תגובות בפתיל
  שאלה • אייל מזדמן • 4 תגובות בפתיל
  סקירה נפלאה • Nik The Greek • 95 תגובות בפתיל
  סקירה מעניינת • חמוטל ירון • 3 תגובות בפתיל
  בין גיור לאזרוח • דובי קננגיסר • 14 תגובות בפתיל
  צרפת כדמוקרטיה אקסיומטית • עוזי ו. • 45 תגובות בפתיל
  משהו חסר בתגובות • אבי • 15 תגובות בפתיל
  אלכסנדר יעקובסון • שחר • 2 תגובות בפתיל
  קצת ביקורת • עומר • 56 תגובות בפתיל
  מדוע חשוב כל כך, שישראל תהיה 'יהודית' • סתם איילת בארץ ישראל • 46 תגובות בפתיל
  כן, יהודית ודמוקרטית • יובל נוב
  Genocidal Liberalism • אסתי • 9 תגובות בפתיל
  המשחק המסוכן של אמנון רובינשטיין • רון בן-יעקב • 6 תגובות בפתיל
  ביקורת שפרסמתי בעיתון 'הצופה' • הדר ליפשיץ • 11 תגובות בפתיל
  פתרון לבעיה הדימוגרפית • שי גרכאן
  מאמר (נוסף) של רות גביזון • אלון עמית • 2 תגובות בפתיל
  איני מבין מדוע הצורך בפירוט הרב • קובי חרמון
  הכשל המוסרי של הפוסט-ציונות • אפופידס • 3 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • ' • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • ' • 27 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • '
  ללא כותרת • '
  ללא כותרת • '
  ללא כותרת • '
  ללא כותרת • '

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים