מיהו אדם ומהו דינו? מבוכתו של קורא ברמב''ם 1652
מנקודת מבט מודרנית, המחשיבה את הגישה ההומניסטית, קריאה בכתביו של גדול ההוגים היהודיים עלולה לעורר רגשות של חוסר נחת.
חביב אדם שנברא בצלם. (מסכת אבות)

באמרה המשנאית המוכרת הזו יש משהו לא ברור. על מי חביב האדם? האם האדם הוא חביבו של האל? האם כל אדם מחבב אוטומטית את עמיתיו לאנושות? או אולי מסתתר כאן דבר מה נוסף?

ההלכה היהודית מתרכזת בניתוח המצוות, תוך התעמקות במהותן ומשמעותן, וגוזרת מהן חיוביי התנהגות המקיפים את כל תחומי חיי אדם ומעבר להם. אבל היא גם מנסה לנסח עיקרי מוסר כלליים הנגזרים מהמצוות, אותו עיקרון יווני עתיק של "חוק ומשפט טבעי". אחד העקרונות המוסריים הכללים המוכרים ביותר הוא זה שקבע רבי עקיבא:

ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. (ילקוט שמעוני, ויקרא י"ט)

זהו עיקרון מוסרי אוניברסלי שעליו יכולה להתבסס "תורת מידות יהודית", כשברור שהאלוהים יצר והטמיע את העיקרון הכללי הזה בטבע העולם. זהו עיקרון המבסס התייחסות חיובית בין אדם לחברו. רבי עקיבא לא היה היחידי שניסה למצוא עיקרון מוסרי כללי, ודוגמא אחרת מופיעה בהמשך הציטטה שלעיל:

בן עזאי אומר זה ספר תולדות האדם כלל גדול מזה (שם), כשבסוף הפסוק המקורי שבתורה [בראשית ה' א'] כתוב 'בדמות אלהים עשה אותו'.

הגדרת המושג "אדם" של בן עזאי היא כללית יותר מה"רעך" של עקיבא, כי הרי כל אדם הוא צאצא ביולוגי של אדם הראשון, שנברא בצלם. בכל אדם קיים ניצוץ אלוהי, לכאורה ללא הבדל בין אדם לאדם. לפי העיקרון הזה, המושג "אדם" איננו מבחין במין, צבע, שייכות חברתית, אמונה, כושר שכלי או גופני וכיו"ב. על העיקרון הזה כתב הרב שמשון רפאל הירש (גרמניה, המאה הי"ט):

פסוק זה מביע את אחדות המין האנושי... כל בני האדם קרויים אדם, לעולם לא יאבד אדם צלם האלוהים עד תום. (פרוש בראשית)

לעומת זאת, מהגדרתו של רבי עקיבא לא ברור כיצד נקבע מיהו "רעך" עליו חל העיקרון. ממה שרבי עקיבא איננו אומר, ניתן לכאורה להבין שאפשר ליישם את הכלל המוסרי של "רעך" באופן בררני, כך שקבוצות שונות של אנשים, בזמנים שונים, תחשבנה ל"רעך" לפי נסיבות וקריטריונים שונים.

אם כל אדם "נברא בצלם", ודומה כביכול לאלוהים, מדוע ישנם הבדלים בין בני־אדם? במשנה יש פירוש לפיו הדבר נעוץ ביכולתו המיוחדת של בורא עולם:

שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים... טבע כל האדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחברו. (סנהדרין ד')

הרמב"ם מסייג את מהות הדמיון לאלוהים, באופן שמסביר גם מדוע אנשים שונים זוכים ליחס שונה:

ותהיה הכוונה באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו הצורה המינית שהיא ההשגה השכלית לא התבנית והתאר. (מורה הנבוכים, חלק א', פרק א')

הביטוי "הצורה המינית" פירושו "האדמיות" שבאדם, שמבדילה אותו משאר בעלי החיים. אלא ש"האדמיות" הזו איננה "התבנית" או הצורה – קומה זקופה, שתי ידיים ורגליים וכו', אלא היכולת השכלית. כלומר, ה"בצלם" איננו זהות צורנית לאל, שמעצם הגדרתו הוא חסר גוף ונטול תבנית; זוהי היכולת השכלית של האדם שהיא מהותו של "בצלם".

מיהו אדם?

רבי עקיבא ובן עזאי פועלים במסגרת התפיסה הדתית, שמעצם מהותה מגדירה מי שייך אליה ומי לא. למרות הפתיחות והכלליות שאותן ניתן להסיק משיטתו של בן עזאי – העיקרון המוסרי של "בצלם" חל על כל בני האדם – לא נראה שמדובר כאן על אחווה כלל אנושית. מבחינה זו, נראה שדווקא העיקרון שרבי עקיבא מציע הוא מעשי יותר ואיננו מתעלם מגבולות החשיבה הדתית ומהמציאות החיה. בהמשך נראה ששני העקרונות הללו, "אדם בצלם" ו"רעך כמוך", כוללים בתוכם השלכות מטרידות.

בעקבות הפילוסופיה היוונית והמוסלמית טוען הרמב"ם שהחיים נבראו במדרגות היררכיות. בראש (או במרכז), עומד האדם, שהוא הקרוב ביותר לאלוהים מבחינת תכונותיו, יכולתו ותפקידו; והוא מגשים את תכליתו הטבעית בעזרת ההשכלה, דרכה הוא מתרומם אל מעבר למגבלות החומר ומתחבר עם "השכלים הפועלים" של האלוהות. אם האדם יפעל על פי טבעו הנברא הוא יוכל להיות כמעט כאלוהים.

צלם נאמר על הצורה הטבעית, כלומר על הענין אשר בו נהיה הדבר, ונעשה מה שהוא. (מו"נ א' א')

כלומר "צלם" הוא המהות המייחדת כל דבר. אם האדם נברא בצלם אלוהים, אז האדם הוא התגלמות ניצוץ של אלוהים חסר תבנית, התגשמות הצורה הערטילאית בעולם החומר. את העניין הזה הבהיר הרמב"ם:

נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו... כלומר שתהא לו צורה היודעת ומשגת הדעות (הלכות יסודי תורה, פ"ד ה)

כלומר, הצורה, "הצלם", היא מה שמאפשרת את הפעילות השכלית של האדם. לפי זה, אדם הראשון היה בדרגה הכי קרובה לאלוהים כי מצבו בעולם היה המושלם ביותר, משום שהצורה והשכל היו בו ללא דופי, הוא היה שכל טהור. הוא לא הושפע משיקולי טוב ורע – "המידות המפורסמות" – אלא רק ידע אמת ושקר, ולא נטה אחרי חושיו הגופניים:

ותחסרהו מעט מאלוהים לא היה לו כח שמתעסק במפורסמות כלל ולא השיגן, עד שאפילו היותר מפורסמת במדות לגנאי והיא גילוי הערווה לא היה זה רע בעיניו... וכאשר חטא ונטה אחרי תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים (מו"נ א' ב')

כמו אריסטו ואפלטון, גם הרמב"ם מעמיד את האדם בראש סולם הברואים, כשמתחתיו נמצאות החיות ומתחת להן הצמחים, וכל רמה באה לשרת את זו שמעליה, והטבע כולו נברא כדי לשרת את צרכי האדם:

כל הנמצאים מתחת גלגל הירח אמנם הומצאו בשביל האדם... ואי אפשר לכל עשב וכל עץ... [ו]בעלי החיים מבלתי היות בו תועלת מה לאדם. (הקדמה לפרוש המשנה)

מאוחר יותר עדכן הרמב"ם את הגישה הזו, וציין שהצמחים והחיות לא נבראו כדי לשרת את האדם אלא שהאדם נברא כשטבעו מאפשר לו לשלוט ולהשתמש בהם:

כאמרו באדם ורדו בדגת הים וגו' אשר אין ענינו שהוא נברא בגלל כך, אלא הודעה על טבעו שהוא הטביעו יתעלה בו. אבל אמרו בצמח שהוא מסרו לבני האדם ויתר בעלי החיים, כבר באר בזה אריסטו (מו"נ ג' י"ג)

אבל, כפי שנראה, היכולת השונה של כל אדם משמשת למערכת היררכית אנושית. הוצאה לפועל של היכולת הזו קובעת את מקומו של האדם ביחס לקרבתו למדרגה העליונה ("ותחסרהו מעט מאלוהים"). לנושא היכולת השכלית עוד נשוב.

מאדם לחברה

האדם נברא כדי לחיות בקהילייה, והדעת, אותה קיבל מהבורא, אמורה לשמש אותו כדי ליצור חברה. ישראל נהייה עם על ידי השמירה על חוקי התורה ומצוותיה, וקבלת התורה הופכת אותו לקהילייה אחידה:

והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוהים ונתתי להם לב אחד ודרך אחד. (ירמיהו ל"ב ל"ח)

[שלמות האדם] לא יתכן לאדם אחד בודד כלל... כי אם על ידי ההתקבצות המדינית כפי שכבר ידוע כי האדם מדיני בטבעו. (מו"נ ג' כ"ז)

הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, מחשובי ההוגים היהודיים במאה ה-‏20, אמר כי האדם שואף להתקרב לבורא, להדמות לו ולידבוק בו. כך מצטמצם הפער של "ותחסרהו מעט מאלוהים", שהתרחב, על פי הרמב"ם, אחרי חטא גן העדן. הדרך לגאולה וטהרה עוברת דרך בניית קהילייה, ההתקשרות וההתחברות עם "חבר" - או "רעך" של רבי עקיבא:

לפיכך, תוך משבר וצרה נזרע הזרע של טיפוס חדש של קהילייה – קהיליית האמונה אשר הגיעה להגשמה מליאה בברית בין האלוהים ואברהם. (איש האמונה הבודד)

לפי הסיפא, גאולת האדם הבודד עוברת דרך ה"ברית עם אברהם", הפתוחה רק לבני־הברית. סולובייצ'יק מסביר שהאחרים נחשבים ל"מחללים את הברית", ולמעשה מועלים בתפקידם הטבעי.

קהיליית הברית מתקיימת על רקע קהיליות אחרות, המדורגות, ערכית ומהותית. קרבתם היחסית מטילה עליהם חובות ומקנה להם זכויות שונות, לשיטת חברי קהיליית הברית.

איזהו גר תושב? זה עובד עבודה זרה, שקבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה עם שאר מצוות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל (רמב"ם - איסורי ביאה)

שבע מצוות בני נח הן: (1) איסור עבודה זרה (2) איסור חירוף האלוהים (3) איסור שפיכות דמים (4) איסור גילוי עריות (5) איסור גזל (6) החובה להעמיד דיינים (שש אלה ניתנו לאדם הראשון) (7) איסור אכילת אבר מן החי (זו נוספה לנח). מכיוון שכל בני האדם הם צאצאים ביולוגיים של אדם הראשון, שנברא בצלם אלוהים, ומשום ששבע המצוות הבסיסיות הן חלק ממהותו הטבעית של העולם הנברא, הרי שמוטל על כל אדם לקיימן, מעצם טבעו.

שבע מצוות בני נח הן סמן הגבול העיקרי, החסם החיצוני המפריד בין קהיליית הברית, ישראל, ובין הזרים, וכך כתב הרמב"ם:

על ששה דברים נצטווה אדם הראשון... הוסיף לנו [מצווה נוספת]... וכך היה הדבר בכל העולם עד אברהם [ש]נצטווה יתר על אלו במילה... עד שבא משה רבנו ונשלמה תורה על ידו. (הלכות מלכים)

ה"זרים" מדורגים לעובדי עבודה זרה, לאלה המקבלים על עצמם את שבע מצוות בני נח, וכאלה העוברים טכסי חניכה, הנימולים והמוטבלים. הקבוצות הללו נחלקות לגרים־תושבים, גרי צדק, נכרים ועובדי עבודה זרה, כשהאחרונים נמצאים בנקודה הכי מרוחקת והכי נחותה ביחס לעם ישראל.

אם כך, עקרונות המוסר הכלליים של רבי עקיבא ובן עזאי, "רעך" ו"בצלם", לא חלים על כל בני האדם במידה שווה. אין זה גילוי מרעיש; יש לתמוה על עצם הניסיון לנסח עיקרון שוויוני, מצד מי שמחויב להבדלים - בינו לבין עכו"ם, כמו גם בין מציאות ממשית לבין אחרית הימים.

השונה, מה יעשה איתו?

האם ישנו חיוב לעשות דבר מה עם כל אותם "זרים" שונים, ומהו? הרמב"ם מפרט מהי חובת העשייה המוטלת על היהודי:

והיאך דין עיר הנדחת... מצווין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא... ועורכין עמהן מלחמה... [כל מי] שעבד כוכבים... סוקלין אותן... והורגין כל אלו שעבדו בסייף ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים... ומקבצין כל שללה אל תוך רחובה... בונין חומה... והורגין כל נפש חיה אשר בה ושורפין את כל שללה עם המדינה באש ושריפתה מצוות עשה (הלכות עבודה זרה)

מצוות־עשה היא לאבד עבודת כוכבים ומשמשיה... ובארץ־ישראל מצווה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו... בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי ע"ז בינינו (שם)

כלומר, יש כאן חיוב אקטיבי לבער עבודה זרה "ומשמשיה" מתחומי ארץ־ישראל. יש למצווה הזו סייג מעניין המגביל את קיומה רק לארץ־ישראל ורק בשעה שהשלטון והכוח נמצאים ביד בני ישראל.

עובדי העבודה הזרה מושוים לבהמות וכלבים, גם מתוך זלזול מטפורי, אך בעיקר כחלק מהפרקטיקה המשפטית, ומעמדם החוקי זהה. כך פוסק הרמב"ם:

אחד השוחט לאכילת עכו"ם או לאכילת כלבים... חייב במתנות. (הלכות בכורים)

עכו"ם שנגע במת [נעשה טמא]... למה זה דומה לבהמה שנגעה במת. (הלכות טומאת מת)

הפסיקה מחייבת הימנעות מהגשת עזרה לזרים, אך אין לנקוט בפעולה העלולה לגרום להם נזק:

אסור לרחם עליהם... לפיכך אם ראה מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו ראהו נטוי למות לא יצילנו אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור... אסור. (עבודה זרה)

מכיוון שעובד עבודה זרה איננו נחשב ל"רעך", ישראל שהורג עכו"ם פטור מעונש. רציחתו של "רע" על ידי "רע", קרי רצח בקרב חברי קהילת הברית, דינה מוות; אך הרמב"ם, בדומה לפסיקת המכילתא, קובע שההורג גר תושב (שקיבל עליו שבע מצוות בני נח), או עכו"ם, איננו נידון למוות. עונשו של זה יינתן "בידי שמים" אך לא בידי בשר ודם:

קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים לאחר מתן תורה שהוחמרו, הוקלו? באמת אמרו פטור מדיני בשר ודם, ודינה מסור לשמים. (מכילתא דנזיקין)

מי שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין שנאמר וכי יזיד איש על רעהו ואין צורך לומר שאינו נהרג על העובדי כוכבים (הלכות רוצח ושמירת נפש)

יש להבין שתפיסה זו נובעת מהמחשבה שעונש "בידי שמים" נחשב כמובן לעונש חמור הרבה יותר, אך העמקה בנושא זה תחרוג ממסגרת המאמר. לאור הפסיקות הללו, הקביעה התלמודית שפתחה את המאמר נראית לפתע באור שונה:

אתם קרויין אדם, ואין אומות העולם קרויין אדם. (רמב"ן, בבא מציעא)

"חביבות" האדם, ש"הצלם" טבוע במהותו, איננה חלה על כל אחד, אלא רק על חברי קהיליית ה"ברית עם אברהם".

ומי שלא משתמש בשכלו?

נשוב ליכולות השכליות של האדם. כפי שראינו, אדם הראשון נברא כששכלו משוכלל ומושלם, היכול להשיג ולהבין בין "אמת ושקר", והנמצא בראש מדרגות הבריאה. הווה אומר, יכולתו השכלית של האדם נמצאת בטבע בריאתו:

שכבר הוכח שיש לאדם שתי שלמויות, שלמות ראשונית והיא שלמות הגוף, ושלמות אחרונה והיא שלמות הנפש. (מו"נ ג' כ"ז)

הרמב"ם מסדר את השלמויות כשהחומרית, או הגופנית, קודמת לרוחנית, וזו נמצאת במעלה הגבוהה ביותר.

יסוד תורת משה רבנו ע"ה... שהאדם בעל יכולת מוחלטת, כלומר שיש בטבעו ובבחירתו וחפצו לעשות כל מה שביד האדם לעשות. (מו"נ ג' י"ז)

והוא השכל אשר השפיע ה' לאדם שהוא שלמותו הסופית הוא אשר ניתן לאדם לפני מריו... כי לא יהיה הצווי לבהמות ולא למי שאין לו שכל, כי בשכל יבדיל בין האמת והשקר (מו"נ א' ב')

לאדם ניתנה גם היכולת השיכלית וגם החרות, והחובה, להשתמש בה, זאת משום שהוא נברא "בצלם", ולא הבהמה. על האדם להשתמש ברצונו החופשי כדי להכריע ולפתח את יכולתו השכלית. אם איננו עושה כך, הוא הולך כנגד טבעו, איננו ממצה את יכולתו, ואפילו משתמש בחירותו לרעה. החרות שניתנה לאדם הפכה אותו ל"בר־מצווה", היכולת המהותית והטבעית לקיים מצוות. ישעיהו לייבוביץ' כתב על הנושא:

"לפום צערא אגרא" - כלומר: לפי הטירחה והיגיעה, הוא השכר... הרמב"ם שואל: [מה נראה ונמצא בתורה?] ונותן את התשובה ה'רמבמי"ת' המובהקת: "ותראה האמת בעין השכל... לפום צערא – לפי מה שתצטער בתורה יהיה שכרך"... הרב קוק [כתב] ב'אורות התשובה': "יסוד השלמות של האדם היא הערגה והחפץ הקבוע אל השלמות"; עיקר מובנה של התשובה איננה השלמות שהאדם מגיע אליה, אלא מגמתו, שאיפתו ומאמצו ומאבקו להגיע אליה. (שיחות על פרקי־אבות והרמב"ם)

באדם מוטבע הכושר לנצל את יכולתו השכלית, וניתן לשכלל ולקיים אותה על ידי מאמץ מכוון, על ידי לימוד, ועל ידי שימוש בחירות הרצון שניתנה לו. השלמות השכלית מקרבת את האדם למדרגת "צלם אלוהים", ומכאן שתכונת הצלם איננה דבר שניתן לאדם ללא תנאי, אלא זוהי מעלה הנרכשת ומושגת בהתאם למאמציו של האדם. יש לזכור שמיצוי היכולת השכלית נעשה על ידי מילויה של המצווה העליונה ביותר, לימוד תורה. מצווה זו מגבילה מעצם מהותה את יכולת מימוש "טבע האדם שבצלם" רק לחברי "ברית אברהם". כך כתב הרמב"ם:

כנגד כל המצווה כולן... אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה (הלכות תלמוד תורה)

אלא שישנם אנשים שאינם מסוגלים, או לא רוצים, ללכת אחרי טבעם, עקב "פגם" גופני או נפשי, או בגלל סביבה עוינת המפריעה להתפתחותם:

ויש בני אדם רבים שיש בהם מתחילת הוייתם תכונה מזגית שאי אפשר עמה להיות שלם כלל, כגון מי שהוא בטבע חם לבב מאד... [ויש ש]תנועותיהם פזיזות מאד בלתי מסודרות מורים על ליקוי הרכבה... והטיפול בהם עם מצבים כאלה סכלות מוחלטת (מו"נ א' ל"ד)

בעלי מום אשר אף לא "מדע הרפואה ולא מדע ההנדסה" (שם) לא יכלו לטפל בהם, לא יוכלו להשיג את השלמות הנדרשת. לפיכך, הם לא יוכלו להיחשב "אדם"; זכויותיהם וחובותיהם, ומעמדם בכלל, אינם ברורים.

"בהמה" היא כינוי גנאי לאדם שאיננו רוצה או לא מסוגל להפעיל את כוחותיו השכליים, אך זהו גם תיאור של קיום טבעי ומציאותי. לבהמה יש גם תפקיד מוגדר בעולם, לשמש את האדם השולט, וברגע שהבהמה גורמת נזקים, או שאין לה יותר שימוש, הרי שדינה ברור.

ובהיות בבחירת האדם לקנות זה השלמות בהשתדלו להתבונן בחכמה הנזכרת, הנה התבאר שכאשר ימנע עצמו מזה ישאר כוחו השכלי על כחיותו, משולל מכל שלמות... ויעלה בתוהו ויאבד, כאמרו 'אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו'. ואת כל אלה הורה האל בשתי מילות באמרו 'בצלם אלוהים' (ספורנו, בראשית)

על האדם לשאוף לשלמות רוחנית, והוא עושה זאת מבחירתו. אם האדם בוחר שלא לרכוש חכמה (ואולי אינו יכול לבחור), שהיא "אהבת האל ויראתו", הרי שהוא מבזבז את כושרו השכלי שיישאר ברמתן של החיות ("כחיותו"), פגום, נחות ונקלה, או בלשונו של הרמב"ם "נבזה" (מו"נ א' א').

במאמר שפרסמה החוקרת חנה כשר בגליון 41 של "דעת", כתב עת לפילוסופיה יהודית וקבלה, בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן, היא כתבה, לאור דברי הרמב"ם, שאת האמרה התלמודית לעיל יש לקרוא:

אתם (המשכילים) קרויים אדם, ואין האחרים (הבורים) קרויים אדם.

האדם הבהמי כמזיק

לאלפאראבי, פילוסוף מוסלמי בן ימי־הביניים, היתה השפעה גדולה על הדורות שאחריו. במאמרה, משווה חנה כשר את גישתו וגישת הרמב"ם לנושא מעמדו של האדם. גם הרמב"ם העריך מאד את אלפאראבי, וכתב באיגרת ששלח לשמואל אבן־תיבון, מתרגם מורה הנבוכים:

לא תתעסק בספרי מלאכת ההגיון אלא במה שחיבר החכם אבונצר אלפראבי, כי כל מה שחיבר בכלל... הכל סולת נקיה... לפי שהוא מופלג בחכמה.

אלפאראבי טען שאלו שאינם מנצלים (או לא מסוגלים לממש) את שכלם כדי להגיע לשלמות, הם בחזקת בורים ובהמות, ולכן דינם הוא:

יש אנשים בהמיים מטבעם... אלה מצויים בקצווי המקומות המיושבים... אל אלה יש להתיחס כאל בהמות. את החברותיים שבהם היכולים להועיל במשהו לערים, יש להניח לנפשם, לשעבדם ולהשתמש בהם... [ב]מזיקים, יש לנהוג כפי שנוהגים בשאר החיות המזיקות (החברה הפוליטית, תרגום: שוכרי עבד, מצוטט על־ידי חנה כשר)

רק האדם אשר משתמש ברצון החופשי, מחליט להשתמש בכושרו השכלי ומסוגל לבצע זאת, במטרה להתקרב לשלמות הבריאה, זוכה להיות "כצלם". כל האחרים הם בדרגת בהמות העומדות לשימושו של האדם ש"בצלם". הבהמות ההולכות כנגד הציווי הטבעי – להשתמש ביכולת המחשבה – הם בדרגת מזיקים שיש להיזהר מהם ולבערם. חנה כשר מראה שגם הרמב"ם הולך במסקנותיו בעקבות אלפאראבי, וקובע:

ונעשה לו שכל אנושי בשלמותו ותמותו... והתענינותו אינה אלא בידיעת ה'... [ובתוך כך] השבית מחשבותיו ובטל תשוקותיו לדברים הבהמיים, כלומר החשבת הנאת המאכל והמשתה והתשמיש... יראה את כל בני האדם כפי מצביהם, שהם בהם [בני האדם במצביהם] בלי ספק כבהמות וכחיות הטרף, אשר לא יחשוב השלם יחיד הסגולה... היאך להנצל מנזקי המזיקים... או תועלת במה שיועילו לו מהם אם נזקק לכך (מו"נ ב' ל"ו)

המטרה העליונה של מימוש היכולת השיכלית היא לדעת את האלוהים, ולמלא אחר מצוותיו שהן ממהותו הטיבעית של העולם, זוהי חובתו של האדם מטבע בריאתו. חז"ל כתבו שהשכינה שורה רק על חכם, גיבור ועשיר, היינו מי שיכול לממש את טבעו, להתעלות על גופו החומרי ולהשתחרר ממחסור נפשי וגשמי. הרמב"ם פתח את ספרו "מורה הנבוכים" בציטטה מתהילים:

הודיעני דרך זו אלך כי אליך נשאתי נפשי (קמ"ג ח)

מתרגם הרמב"ם, הרב דוד קפאח, ביאר למה התכוון הרמב"ם בציטוט הפסוק הזה:

למדני דעת, כלומר סלק המעצורים מלפני כדי שאוכל להעמיק בדרך זו אשר אני הולך בה כי השגתך משאת נפשי.

מי שאיננו מוציא לפועל את הכושר הטבעי, מכל סיבה שהיא, נידון לשמש את "האדם העליון" לתועלתו, והוא מסוכן כמזיק וכחית טרף. האם אדם כזה, שלא מממש את טבעו, כפי שנברא על ידי האל, נחשב גם לכופר או לאפיקורוס? שהרי דינם של אלה גם נפסק על ידי הרמב"ם:

הרי זה (מין, ואפיקורסים שכופרים) בתורה ובנבואה היה מצוה להרגן אם יש בידו כוח להרגן בסייף בפרהסיא הורג ואם לאו יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן (הלכות רוצח)


הקורא בכתביו של הרמב"ם נע במושבו במבוכה: תפיסת הבריאה אומרת שכל אדם נושא בקירבו ניצוץ שמיימי, אלוהי, כך שכל בן אנוש הוא "אדם". מצד שני, הרמב"ם שולל את אפיון "האדם" ממי שלא "בוחר לממש" את יכולתו השכלית, שניטעה בו על ידי האל, ולא טורח להתקרב ולעבוד את אלוהי תורת משה. הרמב"ם, פילוסוף ורופא, גאון ורב חכמה, לקה אולי במה שמכונה "מחשך העין" (סקוטומה), ואינו רואה את מה שאיננו רוצה לראות - את ההשלכות הבעייתיות של שיטתו: שאם הגויים, השוטים, ואולי גם המפגרים, אינם "אדם שלם", אז מותר ואף צריך להתייחס אליהם כאל כלי, אמצעי, ש"האדם השלם" יכול אף חייב לנצלו לצרכיו; אולי אפילו להשמידם כמו מזיקים או חיות יער מסוכנות. ואולי הרמב"ם בעצם כן הבין זאת?
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  מסקנה מוגזמת • צדק • 25 תגובות בפתיל
  מה זה קשור? בבקשה הסבר! • עמת שם • 4 תגובות בפתיל
  אז מה? • רן בלוס אנג'לס • 6 תגובות בפתיל
  Another point of view • Budha • 2 תגובות בפתיל
  צ"ל הרב יוסף קפאח ולא דוד קפאח [ דוד הוא אביו ] • האייל האלמוני
  מדוע הצגת את רמב''ם כמי שצריך להתנצל • קורא בין השיטין
  הרמב''ם לא לקה בשום ''מחשך'' או אי הכרה בהשלכות • YB • 7 תגובות בפתיל
  גיבוב שטויות • קורא עם שכל • 3 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים