קצת מגעיל אז נגעלים? 1682
חדר המיתות של סאד / יואב רינון
פטיש - סדרת מקור לביקורת התרבות, הוצאת רסלינג, 176 עמ'
עורכי הסדרה: יצחק בנימיני ועידן צבעוני
מן הראוי לפצוח בתודות לבביות לזיגמונד פרויד, שהחדיר אל שורות האקדמיה דיון לגיטימי ומרתק על מין, תאוות, תשוקות, דחפים והגוף האנושי העונה לקריאות טבעיות אלו. משעשע לחשוב מה פרויד, שנודע בין השאר גם בשמרנותו וברצונו לשמור על הסדר החברתי התקין, היה חושב על כתביו של המרקיז דה סאד, השואפים לפרוץ כל גבול חברתי.

ד"ר יואב רינון, מרצה בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית, מציג בפנינו ניתוח של כתבי סאד. סיבת העניין של רינון בסאד אינה מצוינת מפורשות, אך רינון מציג קשיים הן בקריאת כתביו של סאד והן בכתיבה עליו. אמנם סאד התקבל בחזרה אל שורות האקדמיה כאינטלקטואל לגיטימי לאחר היותו מוקצה ממנה לאורך שנים, אך תחום ההשפעה של קבלה זו תואם את גבולות השפה והתרבות הצרפתים מהן צמח. כמו כן מציין רינון כי "החומר הסאדי, לשונו והשקפת העולם המנוסחת בו" (עמ' 14) עדיין מהווים נושאים מגעילים מדי לעיסוק בכלל ולעיסוק אקדמי בפרט. קשה לומר אם מקור ההתעסקות של רינון בסאד, כמו גם יצירת ספר זה, נטועים ברצונו של רינון להתגבר על מעצורים חברתיים שונים שעדיין מסייגים את סאד כספרות מחליאה, בסקרנות בנוגע לטיב כתיבתו של סאד והצדקת חזרתה אל האופנה הצרפתית, או שמא בנסיון להרחיב את גבול קבלתו של סאד אל תחום האקדמיה הישראלית. על כל פנים, זהו נסיון הרואי ומאתגר. יתכן והמבחן האמיתי נמצא אצל הקוראים: אם קריאת ספרו של רינון יוצרת סקרנות ולא גועל, יתכן שהשפעתו של סאד חרגה מגבולות מדינת האם הצרפתית.

השקפת העולם של סאד

כדי לחוש מעט מעולמו ומאופן כתיבתו הייחודי של סאד, דואג רינון לצטט קטעים נרחבים משלל יצירותיו. רינון מראה את אופי הכתיבה הסאדית, הנעה בין קטעים פסאודו־קומיים, כמו למשל שימוש כלאחר יד במין, לקטעים קשים לעיכול. קחו לדוגמה ציטוט מתוך "ז'וסטין החדשה", כתב היד שהביא למעצרו של סאד בשנת 1799: "מחשבה מתוקה זו גירתה בי תנודות כאלה של עונג עד שלעיתים קרובות הייתי חייב לעצור את המרכבה ולזיין בתחת את העגלון שלי." (עמ' 109). לעומתו, הנה קטע קשה - ביתור גופתה של אוגוסטין מתוך "סדום", כתב יד מוקדם יותר: "... לאחר מכן מחדירים לכוס שלה יד חמושה באזמל, מנתחים ומבקעים את המחיצה המפרידה את פי הטבעת מן הנרתיק; מוציאים את האזמל, תוחבים עמוק יותר את היד, נוברים במעיה ומאלצים אותה לחרבן דרך הכוס." (עמ' 22). בבחירתו את הקטעים הסאדיים המייצגים, שומר רינון על המאפיין הסאדי הברור: כתבי המרקיז יכולים מדי פעם להעלות חיוך קל, אך התחושה הקיבתית המטרידה אינה מרפה.


דונטיין אלפונס פרנסואה - המרקיז דה סאד (פורטרייט מאת ואן־לו, 1760-1762)



רינון, דרך בניית ספרו ואופן כתיבתו, מאפשר לקורא הלא מזויין אפשרות לחדור לעובי הקורה הסאדית, ובכך גדולתו. הוא מציג את הפילוסופיה הליברטנית, שאליה משויך המרקיז, ותפיסת האושר שזו מייצגת. רינון מסביר כי "הליברטניות היא השקפת עולם ... שקראה להשתחררות מכבלים חברתיים, דתיים ומיניים והעמידה את המימוש העצמי האנוכי בראש סדר העדיפויות." (עמ' 11), ומראה כיצד הגיבור הסאדי סבוך בתוך תפיסה זו. יתרה מכך - רינון, בניתוחו את סאד, משלב סוגיות אקדמיות אחרות. למשל: המהפך הלשוני וכוחן המפעיל של מלים, תיאוריות של אושר ומוסר, מקום האל, מוות.

הספר מורכב משני חלקים לא זהים בגודלם. הראשון, הנושא את מלוא כובד היצירה, הוא ניתוחו הספרותי והרעיוני של רינון את הגיבור הסאדי על־פי חלוקה לאיברים: עין, פה, יד, רגל, זין, כוס, תחת, ולב. החלק השני מנסה למקם את כתיבתו של המרקיז מן המאה ה-‏18 במאה ה-‏21 על־ידי ניתוח של המוסר הסאדי בעזרתו של הפסיכואנליטיקן הצרפתי ז'אק לאקאן, ולאחר מכן ניתוח המתודה הסאדית על ידי השוואתה לזו של הפילוסוף הדקונסטרוקטיביסט (והצרפתי) ז'אק דרידה.

החלוקה לאיברים יוצרת דרך נוחה להכנס אל תוך היצירה הסאדית. רינון נע חליפות בין דיון באברים הארוטיים או חלקי הגוף המשמשים את האקט המיני (פה, יד, זין, כוס ותחת) לבין דיון באיברים ניטרליים, כביכול, מבחינה מינית (עין, רגל, לב). אלה האחרונים אינם נטולי מיניות לחלוטין, במיוחד כשסאד עומד על הפרק, והם משתלבים בסקירת ההעדפות של הגיבורים הליברטניים ומיקום הקורא ביצירה.

האיברים מסייעים בבנייה הדרגתית של הגוף הסאדי, כאשר ה"לב", הפרק המסכם של חלקו הראשון של הספר, מצרף את האיברים כדי לבחון את פעימת הגוף הרגשי הכולל. רינון מתאר את כתיבתו של המרקיז כעולם אשר "אינו סובל חללים", שבו החורים הנפערים מתמלאים כדי ליצור "רצף של אושר" (עמ' 152), אך החלוקה האיברית של רינון רק יוצרת פערים, בעיקר מבחינה מבנית. רינון מאלץ את הקורא לבצע קפיצות מלאכותיות מאיבר לאיבר, תוך התעלמות מן הרצף והמחזוריות הפיזיים או הרעיוניים המתבקשים. מחזוריות הדם בגוף המעבירה את נוזל החיים מאיבר לאיבר ומרכיב החזרתיות בניתוחו של רינון דורשים התאמה מבנית משלימה. יתרה מכך, רינון מזכיר כי החללים שנמצאים ביצירה של סאד, מטרתם היא אחת, וזו כרוכה בהמשכיות על ידי הפעלת הקורא לעשיה. דהיינו, החללים שנוצרים אמורים להתמלא על ידי מעשיו של הקורא הקשוב, המתגרה לבצע בעצמו את מה שקרא, ובכך באה לידי ביטוי תפיסתו הלשונית של סאד ועוצמתן המפעילה של מלים. זאת ועוד, הקריאה מהווה מעין ציווי. חלק מן ההחזקה באמונה הליברטנית כרוכה בהוצאתה אל הפועל. הגיבור הליברטני מחויב לתפיסת עולמו שלו ולא לצווים חברתיים כלשהם, בתקווה שגם הקורא יבין זאת ויעשה כן.

הפילוסופיה לפי סאד

הפער הגדול ביותר ביצירה של רינון נפער במעבר לחלק השני של הספר. עצם הרצון לגשר בין שלוש מאות מתמיה, ועולה השאלה: מדוע מוצא רינון צורך להראות כי העולם של סאד הוא העולם שלנו? פרשנותו של רינון, הנעזרת במושג ה"אחר" של לאקאן, עומדת בניגוד בולט לתפיסתו של הגיבור הליברטני בעולמו של סאד.

ה"אחר" הנו כל העולם הסובב את ה"אני" הסובייקטיבי, המהווה את מקור האושר והתשוקה במקביל ליסוד תסכול בלתי פוסק. אך אצל סאד ה"אחר" אינו בהכרח מקור האושר, לכן הליברטן יכול בלתו ומנסה לדחוק אותו ואת המוסר המתחייב ממנו מחוץ לחייו. ה"אחר" רק מפריע לליברטן לעסוק בעצמו ולזהות את תאוותיו. לאקאן אמנם כתב על סאד, וכתביו עוזרים להבין את מורכבותו של הגיבור הליברטני, אך האתיקה של המרקיז, אם רצונו של רינון לעשותה רלוונטית לימינו, קרובה יותר לתיאוריה נהנתנית (הדוניסטית) המטיפה למיצוי הנאה מקסימלית. לעומתה, הליברטניות מטיפה לפריצת גבולות חברתיים ולהתעלמות ממעצורים מוסריים. הליברטן, שלא כמו ההדוניסט, יעשה כל אשר לאל ידו כדי להשיג את מבוקשו; יתכן ורק שאלת הגבול מפרידה בין השניים. הליברטניות מתעלמת לחלוטין מגבולות וחוקים, בעוד הללו משתכללים בהגדרת הנאתו של ההדוניסט. כדי להבין את מקום המוסר או האנטי־מוסר ביצירותיו של סאד עלינו לעמוד על ההבדלים שבין הליברטן והנהנתן.

ההשוואה המעניינת יותר היא זו בין דרידה והמרקיז. יצר ההרסנות הסאדית דומה מאוד למתודה הדקונסטרוקטיביסטית של דרידה. ההרסנות של דרידה מתבטאת בהשלכת הסימנים והיסודות המקובלים לקביעת משמעות. משתמע מכך כי כתיבה או יצירת משמעות מאבדות את כוונתן ההתחלתית ואוספות אינספור משמעויות אחרות מרגע הופעתן הציבורית. ההשוואה בין כתביו של סאד לאלה של דרידה מתגלה כדרך מופלאה לפטור אותנו מעולו של דרידה והמתודה הפוסט־מודרנית המתלווה אליה. כמו מכבש ההרס של ניתוח דקונסטרוקטיביסטי, המפרק לגורמים כל משמעות קבועה של יצירה, כך גם גיבורו של סאד מוכרח להשמיד את האובייקט המיני שלו, ובסופו של דבר, לאחר דריסת הרגל הסאדית או הדרידיאנית, לא נותר מאום. התהליך יכול רק לחזור על עצמו, אך הוא לא מוביל אל הנחלה המובטחת. דווקא במושג זה נמצא ההבדל בין השניים: בעוד סאד מחזיק באידאל של אושר ורגשות ליברטניים, דרידה אינו מציב שום מושא אליו יש וכדאי לחתור.

סאד לעם

רינון מצליח לסקרן בניתוחו עד כדי רצון לרכוש קולקציה סאדית למתחילים, ולבחון את צדקתו. מקום האשה אצל סאד, למשל, על־פי רינון, מעלה תהיות רבות. האם סאד אכן שם את האשה בעמדת יתרון? האם הליברטניות האמיתית ניתנת למימושה על־ידי האשה בלבד? סאד, או שמא רינון, הופך את היוצרות החברתיות המקובלות: העולם הליברטיני מטיף ל-Isolism, מבודדות. זהו מונח שהמציא המרקיז (עמ' 41) ופירושו: רצונו של הגיבור הסאדי להתגבר על הצורך הפיזי שלו במגע חברתי. כיוון שמגע עם העולם החיצון הוא הכרחי, נוצרת תלות בסביבה אפילו לשם הגשמת ההנאה מהעצמי. יתרה מזאת, הנאה מתאפשרת מהיכולת להיות גם מענה וגם קורבן.

עד כאן נראה כי שני המינים מסוגלים להגשים את האידאלים הליברטניים. אך היצר הגברי להרס, השמדה וחוסר סיפוק אינו מאפשר לגבר הנאה מוחלטת. הגבר תמיד ישמיד את מקור הנאתו, וימצא עצמו בנקודה זו או אחרת במחזוריות אכזרית. לעומת זאת, התכונות הנשיות כגון גמישות פיזית ורגישות נפשית (עמ' 154), מאפשרות את ההתגשמות הליברטנית המלאה. על כן, בעולם של קורבנות ומענים, דווקא נשים, המזוהות על־פי רוב עם הקורבנות, אמנם נמצאות במצב זה אך מתוך עמדת חוזק ולא מתוך חולשה: "העולם הסאדי הוא אכן עולם 'גברי', אך גבריותו צריכה להתפרש לאור מקומן הבכיר של הנשים בו והקשר ההדוק ביניהן ובין הכוח והאושר... מכיוון שהם הם מקור האושר, הרי שהאושר לעולם לא יוכל להיות מנת חלקו של הגבר. גם כאשר ישנה אהבה אצל גברים (והיא מתקיימת לרוב בין שני גברים ולא בין גבר לאשה), היא מועבת בצילו של תסכול הקשור בנשים" (עמ' 155).

רינון מראה כי דעתו שלו בנוגע לסאד היא עניין נתון במחלוקת. חוקרים רבים לפניו הציגו שלל ניתוחים שונים ומגוונים לסוגיות הנדונות בספרו. הגוף הסאדי, התפיסה הליברטינית ומקום האישה ספגו משמעויות ופרשנויות לרוב. אך גדולתו של רינון מוצאת את ביטויה בהצגה מזערית של דיון רחב בהרבה, ובגירוי היצר האנושי (ובכך נאמנותו למרקיז דה סאד). רינון כאילו מצפה מהקורא להתגבר על החלחלה והגועל המלווים את קריאת כתבי סאד ולבדוק דבר לאשורו. נותר רק לפנות אל הקורא ולבחון האם ספר זה, כשאיפתם של כתבי המרקיז, יגרום לו להיכנס אל חדר המיתות של סאד.
קישורים
חדר המיתות של סאד - לרכישת הספר ב"מיתוס"
ביקורתו של יצחק לאור על הספר - באתר "הארץ"
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  זה אומנם נושא שחוק... • יריב מ • 4 תגובות בפתיל
  יישר כח • גלית
  סאדיזם • שלומית • 6 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • אביב י. • 4 תגובות בפתיל
  על הסתירות הפנימיות בעולם הסאדי • ג. שמעון • 4 תגובות בפתיל
  תכנית על המרקיז דה-סאד ברשת א' • אפרת
  אני בעד דה-סאד. • מאיר חנוכה
  מאוד מגעיל- אז נגעלים • מיאתה
  שירות לקוראים • ברקת

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים