קצת מגעיל אז נגעלים? 1682
חדר המיתות של סאד / יואב רינון
פטיש - סדרת מקור לביקורת התרבות, הוצאת רסלינג, 176 עמ'
עורכי הסדרה: יצחק בנימיני ועידן צבעוני
מן הראוי לפצוח בתודות לבביות לזיגמונד פרויד, שהחדיר אל שורות האקדמיה דיון לגיטימי ומרתק על מין, תאוות, תשוקות, דחפים והגוף האנושי העונה לקריאות טבעיות אלו. משעשע לחשוב מה פרויד, שנודע בין השאר גם בשמרנותו וברצונו לשמור על הסדר החברתי התקין, היה חושב על כתביו של המרקיז דה סאד, השואפים לפרוץ כל גבול חברתי.

ד"ר יואב רינון, מרצה בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית, מציג בפנינו ניתוח של כתבי סאד. סיבת העניין של רינון בסאד אינה מצוינת מפורשות, אך רינון מציג קשיים הן בקריאת כתביו של סאד והן בכתיבה עליו. אמנם סאד התקבל בחזרה אל שורות האקדמיה כאינטלקטואל לגיטימי לאחר היותו מוקצה ממנה לאורך שנים, אך תחום ההשפעה של קבלה זו תואם את גבולות השפה והתרבות הצרפתים מהן צמח. כמו כן מציין רינון כי "החומר הסאדי, לשונו והשקפת העולם המנוסחת בו" (עמ' 14) עדיין מהווים נושאים מגעילים מדי לעיסוק בכלל ולעיסוק אקדמי בפרט. קשה לומר אם מקור ההתעסקות של רינון בסאד, כמו גם יצירת ספר זה, נטועים ברצונו של רינון להתגבר על מעצורים חברתיים שונים שעדיין מסייגים את סאד כספרות מחליאה, בסקרנות בנוגע לטיב כתיבתו של סאד והצדקת חזרתה אל האופנה הצרפתית, או שמא בנסיון להרחיב את גבול קבלתו של סאד אל תחום האקדמיה הישראלית. על כל פנים, זהו נסיון הרואי ומאתגר. יתכן והמבחן האמיתי נמצא אצל הקוראים: אם קריאת ספרו של רינון יוצרת סקרנות ולא גועל, יתכן שהשפעתו של סאד חרגה מגבולות מדינת האם הצרפתית.

השקפת העולם של סאד

כדי לחוש מעט מעולמו ומאופן כתיבתו הייחודי של סאד, דואג רינון לצטט קטעים נרחבים משלל יצירותיו. רינון מראה את אופי הכתיבה הסאדית, הנעה בין קטעים פסאודו־קומיים, כמו למשל שימוש כלאחר יד במין, לקטעים קשים לעיכול. קחו לדוגמה ציטוט מתוך "ז'וסטין החדשה", כתב היד שהביא למעצרו של סאד בשנת 1799: "מחשבה מתוקה זו גירתה בי תנודות כאלה של עונג עד שלעיתים קרובות הייתי חייב לעצור את המרכבה ולזיין בתחת את העגלון שלי." (עמ' 109). לעומתו, הנה קטע קשה - ביתור גופתה של אוגוסטין מתוך "סדום", כתב יד מוקדם יותר: "... לאחר מכן מחדירים לכוס שלה יד חמושה באזמל, מנתחים ומבקעים את המחיצה המפרידה את פי הטבעת מן הנרתיק; מוציאים את האזמל, תוחבים עמוק יותר את היד, נוברים במעיה ומאלצים אותה לחרבן דרך הכוס." (עמ' 22). בבחירתו את הקטעים הסאדיים המייצגים, שומר רינון על המאפיין הסאדי הברור: כתבי המרקיז יכולים מדי פעם להעלות חיוך קל, אך התחושה הקיבתית המטרידה אינה מרפה.


דונטיין אלפונס פרנסואה - המרקיז דה סאד (פורטרייט מאת ואן־לו, 1760-1762)



רינון, דרך בניית ספרו ואופן כתיבתו, מאפשר לקורא הלא מזויין אפשרות לחדור לעובי הקורה הסאדית, ובכך גדולתו. הוא מציג את הפילוסופיה הליברטנית, שאליה משויך המרקיז, ותפיסת האושר שזו מייצגת. רינון מסביר כי "הליברטניות היא השקפת עולם ... שקראה להשתחררות מכבלים חברתיים, דתיים ומיניים והעמידה את המימוש העצמי האנוכי בראש סדר העדיפויות." (עמ' 11), ומראה כיצד הגיבור הסאדי סבוך בתוך תפיסה זו. יתרה מכך - רינון, בניתוחו את סאד, משלב סוגיות אקדמיות אחרות. למשל: המהפך הלשוני וכוחן המפעיל של מלים, תיאוריות של אושר ומוסר, מקום האל, מוות.

הספר מורכב משני חלקים לא זהים בגודלם. הראשון, הנושא את מלוא כובד היצירה, הוא ניתוחו הספרותי והרעיוני של רינון את הגיבור הסאדי על־פי חלוקה לאיברים: עין, פה, יד, רגל, זין, כוס, תחת, ולב. החלק השני מנסה למקם את כתיבתו של המרקיז מן המאה ה-‏18 במאה ה-‏21 על־ידי ניתוח של המוסר הסאדי בעזרתו של הפסיכואנליטיקן הצרפתי ז'אק לאקאן, ולאחר מכן ניתוח המתודה הסאדית על ידי השוואתה לזו של הפילוסוף הדקונסטרוקטיביסט (והצרפתי) ז'אק דרידה.

החלוקה לאיברים יוצרת דרך נוחה להכנס אל תוך היצירה הסאדית. רינון נע חליפות בין דיון באברים הארוטיים או חלקי הגוף המשמשים את האקט המיני (פה, יד, זין, כוס ותחת) לבין דיון באיברים ניטרליים, כביכול, מבחינה מינית (עין, רגל, לב). אלה האחרונים אינם נטולי מיניות לחלוטין, במיוחד כשסאד עומד על הפרק, והם משתלבים בסקירת ההעדפות של הגיבורים הליברטניים ומיקום הקורא ביצירה.

האיברים מסייעים בבנייה הדרגתית של הגוף הסאדי, כאשר ה"לב", הפרק המסכם של חלקו הראשון של הספר, מצרף את האיברים כדי לבחון את פעימת הגוף הרגשי הכולל. רינון מתאר את כתיבתו של המרקיז כעולם אשר "אינו סובל חללים", שבו החורים הנפערים מתמלאים כדי ליצור "רצף של אושר" (עמ' 152), אך החלוקה האיברית של רינון רק יוצרת פערים, בעיקר מבחינה מבנית. רינון מאלץ את הקורא לבצע קפיצות מלאכותיות מאיבר לאיבר, תוך התעלמות מן הרצף והמחזוריות הפיזיים או הרעיוניים המתבקשים. מחזוריות הדם בגוף המעבירה את נוזל החיים מאיבר לאיבר ומרכיב החזרתיות בניתוחו של רינון דורשים התאמה מבנית משלימה. יתרה מכך, רינון מזכיר כי החללים שנמצאים ביצירה של סאד, מטרתם היא אחת, וזו כרוכה בהמשכיות על ידי הפעלת הקורא לעשיה. דהיינו, החללים שנוצרים אמורים להתמלא על ידי מעשיו של הקורא הקשוב, המתגרה לבצע בעצמו את מה שקרא, ובכך באה לידי ביטוי תפיסתו הלשונית של סאד ועוצמתן המפעילה של מלים. זאת ועוד, הקריאה מהווה מעין ציווי. חלק מן ההחזקה באמונה הליברטנית כרוכה בהוצאתה אל הפועל. הגיבור הליברטני מחויב לתפיסת עולמו שלו ולא לצווים חברתיים כלשהם, בתקווה שגם הקורא יבין זאת ויעשה כן.

הפילוסופיה לפי סאד

הפער הגדול ביותר ביצירה של רינון נפער במעבר לחלק השני של הספר. עצם הרצון לגשר בין שלוש מאות מתמיה, ועולה השאלה: מדוע מוצא רינון צורך להראות כי העולם של סאד הוא העולם שלנו? פרשנותו של רינון, הנעזרת במושג ה"אחר" של לאקאן, עומדת בניגוד בולט לתפיסתו של הגיבור הליברטני בעולמו של סאד.

ה"אחר" הנו כל העולם הסובב את ה"אני" הסובייקטיבי, המהווה את מקור האושר והתשוקה במקביל ליסוד תסכול בלתי פוסק. אך אצל סאד ה"אחר" אינו בהכרח מקור האושר, לכן הליברטן יכול בלתו ומנסה לדחוק אותו ואת המוסר המתחייב ממנו מחוץ לחייו. ה"אחר" רק מפריע לליברטן לעסוק בעצמו ולזהות את תאוותיו. לאקאן אמנם כתב על סאד, וכתביו עוזרים להבין את מורכבותו של הגיבור הליברטני, אך האתיקה של המרקיז, אם רצונו של רינון לעשותה רלוונטית לימינו, קרובה יותר לתיאוריה נהנתנית (הדוניסטית) המטיפה למיצוי הנאה מקסימלית. לעומתה, הליברטניות מטיפה לפריצת גבולות חברתיים ולהתעלמות ממעצורים מוסריים. הליברטן, שלא כמו ההדוניסט, יעשה כל אשר לאל ידו כדי להשיג את מבוקשו; יתכן ורק שאלת הגבול מפרידה בין השניים. הליברטניות מתעלמת לחלוטין מגבולות וחוקים, בעוד הללו משתכללים בהגדרת הנאתו של ההדוניסט. כדי להבין את מקום המוסר או האנטי־מוסר ביצירותיו של סאד עלינו לעמוד על ההבדלים שבין הליברטן והנהנתן.

ההשוואה המעניינת יותר היא זו בין דרידה והמרקיז. יצר ההרסנות הסאדית דומה מאוד למתודה הדקונסטרוקטיביסטית של דרידה. ההרסנות של דרידה מתבטאת בהשלכת הסימנים והיסודות המקובלים לקביעת משמעות. משתמע מכך כי כתיבה או יצירת משמעות מאבדות את כוונתן ההתחלתית ואוספות אינספור משמעויות אחרות מרגע הופעתן הציבורית. ההשוואה בין כתביו של סאד לאלה של דרידה מתגלה כדרך מופלאה לפטור אותנו מעולו של דרידה והמתודה הפוסט־מודרנית המתלווה אליה. כמו מכבש ההרס של ניתוח דקונסטרוקטיביסטי, המפרק לגורמים כל משמעות קבועה של יצירה, כך גם גיבורו של סאד מוכרח להשמיד את האובייקט המיני שלו, ובסופו של דבר, לאחר דריסת הרגל הסאדית או הדרידיאנית, לא נותר מאום. התהליך יכול רק לחזור על עצמו, אך הוא לא מוביל אל הנחלה המובטחת. דווקא במושג זה נמצא ההבדל בין השניים: בעוד סאד מחזיק באידאל של אושר ורגשות ליברטניים, דרידה אינו מציב שום מושא אליו יש וכדאי לחתור.

סאד לעם

רינון מצליח לסקרן בניתוחו עד כדי רצון לרכוש קולקציה סאדית למתחילים, ולבחון את צדקתו. מקום האשה אצל סאד, למשל, על־פי רינון, מעלה תהיות רבות. האם סאד אכן שם את האשה בעמדת יתרון? האם הליברטניות האמיתית ניתנת למימושה על־ידי האשה בלבד? סאד, או שמא רינון, הופך את היוצרות החברתיות המקובלות: העולם הליברטיני מטיף ל-Isolism, מבודדות. זהו מונח שהמציא המרקיז (עמ' 41) ופירושו: רצונו של הגיבור הסאדי להתגבר על הצורך הפיזי שלו במגע חברתי. כיוון שמגע עם העולם החיצון הוא הכרחי, נוצרת תלות בסביבה אפילו לשם הגשמת ההנאה מהעצמי. יתרה מזאת, הנאה מתאפשרת מהיכולת להיות גם מענה וגם קורבן.

עד כאן נראה כי שני המינים מסוגלים להגשים את האידאלים הליברטניים. אך היצר הגברי להרס, השמדה וחוסר סיפוק אינו מאפשר לגבר הנאה מוחלטת. הגבר תמיד ישמיד את מקור הנאתו, וימצא עצמו בנקודה זו או אחרת במחזוריות אכזרית. לעומת זאת, התכונות הנשיות כגון גמישות פיזית ורגישות נפשית (עמ' 154), מאפשרות את ההתגשמות הליברטנית המלאה. על כן, בעולם של קורבנות ומענים, דווקא נשים, המזוהות על־פי רוב עם הקורבנות, אמנם נמצאות במצב זה אך מתוך עמדת חוזק ולא מתוך חולשה: "העולם הסאדי הוא אכן עולם 'גברי', אך גבריותו צריכה להתפרש לאור מקומן הבכיר של הנשים בו והקשר ההדוק ביניהן ובין הכוח והאושר... מכיוון שהם הם מקור האושר, הרי שהאושר לעולם לא יוכל להיות מנת חלקו של הגבר. גם כאשר ישנה אהבה אצל גברים (והיא מתקיימת לרוב בין שני גברים ולא בין גבר לאשה), היא מועבת בצילו של תסכול הקשור בנשים" (עמ' 155).

רינון מראה כי דעתו שלו בנוגע לסאד היא עניין נתון במחלוקת. חוקרים רבים לפניו הציגו שלל ניתוחים שונים ומגוונים לסוגיות הנדונות בספרו. הגוף הסאדי, התפיסה הליברטינית ומקום האישה ספגו משמעויות ופרשנויות לרוב. אך גדולתו של רינון מוצאת את ביטויה בהצגה מזערית של דיון רחב בהרבה, ובגירוי היצר האנושי (ובכך נאמנותו למרקיז דה סאד). רינון כאילו מצפה מהקורא להתגבר על החלחלה והגועל המלווים את קריאת כתבי סאד ולבדוק דבר לאשורו. נותר רק לפנות אל הקורא ולבחון האם ספר זה, כשאיפתם של כתבי המרקיז, יגרום לו להיכנס אל חדר המיתות של סאד.
קישורים
חדר המיתות של סאד - לרכישת הספר ב"מיתוס"
ביקורתו של יצחק לאור על הספר - באתר "הארץ"
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

זה אומנם נושא שחוק... 180593
נראה כי המארקיז דה סאד (הדמות שתבע בהיסטוריה ולאוו דווקא האדם הממשי שאיננו נגיש עוד) מזכיר בהיבט מסויים את העל אדם של ניטשה ולא רק בהנערות מכבלים חברתיים. האם מוזכר יחסו של סאד אל הדת הקאתולית? (בתקופה ההיא הקאתוליות הייתה קשורה למדינה ולמלוכה המתפרקת).
הקשרים בין סאד וניטשה נדונו 180601
בהרחבה במהלך עשרות השנים האחרונות. מבחינות מסויימות דומה שהאידאולוגיה של סאד התקדמה מעבר לזו של ניטשה (מעבר למעבר לטוב ולרע?), יתכן שכתוצאה מהיותם של הכבלים החברתיים בתרבות הצרפתית/פרובנסאלית שונים מאד מאלו של הגרמנים.

כמובן שבכתבי ניטשה, היותו ככל הנראה הומוסקסואל אינה מוזכרת בעוד שביצירתו של דה סאד, למרות העיסוק במיני התעללויות בעלמות חמד, מובהקת השאיפה לניצול עכוזו של המרקיז האלוהי על ידי איבר המין של צעיר חלק.

אגב, כתבה ביקורתית עד מאד של יצחק לאור על הספר התפרסמה בסוף אוקטובר ב'הארץ'
ואגב, יהיה נחמד אם מישהו 180606
יטרח וינתח את הקשרים בין סוף הפילוסופיה וניתוח השפה של ויטגנשטיין לבין האידאולוגיה הליברטינית, במקום לעסוק בהבלים של דרידה ו/או אלו של פרויד.
סליחה, לא שמתי לב שיש קישור 180607
למאמר של לאור.
יישר כח 180636
קראתי בעיון רב את ניתוחה של גברת שפיר לספר ''חדר המיתות של סאד'' לא נותר לי אלא לציין - כה לחי, על ניתוח פרטני ומרתק זה
סאדיזם 180651
כל דביליות כשרה (במיוחד כשרה להתפלספות) ובלבד שיש בה תאורים של התעללות בנשים.
סאדיזם 180659
מילא תיאוריה ופילוסופיה, מה אם קצת פרקטיקה מלכתי?
סאדיזם 180660
ע"ע הסאדיזם מעללל גם בגברים ומבחינה זו שיוויוני
(מחקתי קוקיס, האלמוני לעי"ל הוא אני:)
תני לי לנחש 180663
מעולם לא קראת את דה-סאד, נכון?
תני לי לנחש 180934
ואתה, BDSM?
סאדיזם 200168
שלומית יקרה.
מספיק כבר לשאוב כוחות מן הויכוח על נשים בין אם הן סובלות ובין אם הן לא.
מציאות יומנו שנבנתה על ההיסטוריה לא תשתנה אלא תלך ותחריף בגלל אותם מוטיבים סאדיסטים שבכל אחד מאיתנו, ומן הפח אנו כבר בפחת.
אז מספיק עם ההצטדקות בשם העם הנשי ובשם סבלו. נשים כמוך רק מוסיפות דלק לויכוח ע''י הדיבור עליו.
180664
בתשובה לשאלה מהכותרת: בהחלט כן.

תרבות הסאדו לא יכולה ולעולם כבר לא תהיה "התנתקות מכבלי החברה" משום שמדובר בתרבות חיה ובועטת. תרבות וכל איזם שהוא (כולל איסוליזם) מעצם הגדרתם הם התנהגויות חברתיות לכל דבר.

אז לא, אין פה יצוג לשבירת מוסכמות ופריצת גבולות שמציבה החברה אלא לסתם אימוץ של קונפורמיות של תרבות אחרת (עם סגנון לבוש ואופנה משלה, עם מותגים משלה, עם איזמים משלה, עם ז'ארגון משלה, ועם מנהגים חברתיים משלה).

אז אם מדובר בסך הכל בתרבות, כל מה שנשאר לבחון זה אם אפשר ללמוד משהו חיובי מתרבות שכזו. לדעתי, בהחלט לא. לדעתי היא מצליחה ליצג רק את מה שאכזרי, נמוך, כהה חושים, סובל מאינטלקטואליות יתר או אטום לסבלו של האחר בקוגניציה של המין האנושי (ולכן מדובר בההיפך המוחלט מיצריות מינית ולחיבור אל הצד הקדמוני שבאנו, למרות היומרנות האינטלקטואלית).
אין כמעט קשר 180666
בין הקיטצ' המודרני של בגדי העור ומועדוני ה S&M שאתה מדבר אליו (שמזכיר יותר מכל משחקי תפקידים בנוסח דרקונים ומבוכים) ובין משנתו של סאד ואין לבלבל ביניהם. ההשוואה דומה מבחינת המידע שהיא מכילה להשוואה שנערכת בין משנתו של ניטשה ובין האידאולוגיה הנאצית, השוואה שמקורה בוודאי באי קריאת כתביו ובשמועות על כך שהוא מדבר על 'אדם עליון'.

שים לב שאותה תרבות שאתה מתייחס אליה, מושתת לפחות על פני השטח על עקרונות של הסכמה מהם עולה כי מקומו של האחר אינו דומה *כלל* למקומו על פי האידאולוגיה הליברטינית.

את המשפט האחרון בהודעתך לא הבנתי כלל, כיצד התרבות הזו היא משהו קהה חושים ונמוך ועם זאת סובלת (?) מאינטלקטואליות יתר? כיצד היא סובלת מאינטלקטואליות יתר ובו בזמן מחברת אותנו אל הצד הקדמוני?
אין אז אין. 180670
מסכים, אך ההשוואה הנ"ל נעשית במאמר עצמו (אם כי באופן מחויך) - "רינון מצליח לסקרן בניתוחו עד כדי רצון לרכוש קולקציה סאדית למתחילים, ולבחון את צדקת ניתוחו".

אם עשינו הפרדה בין האידאולוגיה הליברנטית לבין תרבות ה-S&M המדוברת, אז אפשר באמת להתחיל לדבר על מה שהאדם עצמו רצה להגיד לנו ומה האספקטים החיוביים במשנתו שכדאי לאמץ. מן המאמר לא הצלחתי להבין אילו אספקטים כאלה קיימים במשנתו וכל מה שכן ראיתי הוא סוציופאטיות כסוג של אידאולוגיה (אכן לא יצא לי לקרוא חצי מילה מכתביו, אך המאמר למעלה ממש לא הצליח ליצור בי את הסקרנות לגשת אל מישנתו אלא רק לתחושת אנטגוניזם ורצון להתרחק ממנה).

בכלל, אינני מבין את הפילוסופיה או היומרה שעומדת מאחורי האיסוליזם. הרי אחת ממהויות האדם היא היותו יצור חברתי והמושג אדם-לא-חברתי הוא אוקסימורון די מוזר, לדעתי.

אני מודה שהמשפט האחרון לא היה מנוסח בצורה מוצלחת במיוחד, אבל אינני רואה את הסתירה שאתה רואה בין קהות חושים לאינטלקטואליות יתר (אינטלקטואליזם=חושניות?). גם לא אמרתי שהיא מחברת אותנו לצד הקדמוני שבנו (אמרתי את ההיפך מכך) ולכן גם הסתירה הזאת לא היתה קיימת בדברי.
אם הבנתי נכון 180674
הקולקציה היא של כתבי סאד, אבל אולי טעות בידי. יבהירו הכותבים. שאלה מעניינת במידת מה היא מהו אחוז העוסקים בניתוח כתביו של סאד שמעורבים (הלכה למעשה או בעולם הפנטזיה) בתתרבות הזו.

האידאולוגיה של סאד היא זו של כפירה בעיקר. הן כפירה בטוב הכנסייתי והן בטוב החברתי שלא היו שונים במיוחד בתקופתו - בהכחישו את מקורותיהם האלוהיים של הצוים המוסריים, מבטל אותם סאד לחלוטין. בכך היא משיקה לזו של ניטשה, אך מניעיה (הרשמיים לפחות) הם שונים. הסיבה שקישרתי בדברי את סאד לויטגנשטיין היא המכנה המשותף העמוק בדבריהם - קץ הפילוסופיה של האתיקה, שהוא מקיף יותר מחוסר המשמעות של האקזיסטנציאליסטים.

אם תרצה לקרוא מכתביו, מומלץ כמבוא הדיאלוג בין כומר ואדם גווע. ז'וסטין ו 120 יום בסדום שניהם פורנוגרפיים למדי ולפחות לדעתי הסובייקטיבית אינם מועילים במיוחד. ישנה גם ביוגרפיה עבת כרס מאת Maurice Lever השופכת אור על הרקע המשפחתי והחברתי לדברים.

לבסוף, פירשתי כנראה את המשפטים האחרונים בהודעתך שלא על פי כוונתך המקורית. לא הקדשתי מחשבה רבה להיבטים אלו של תרבות ה S&M, אם כי יתכן שיש בלבול מסויים בין קהות חושים - Being Jaded ובין Numbness, הייתי מאמין יותר לראשונה מאשר לשנייה.
על הסתירות הפנימיות בעולם הסאדי 180671
על רקע כל העינויים והמיתות המשונות המתוארות בספריו, נשאלת השאלה מה מציע לנו סאד? והתשובה: מתכון לאושר. הטבע נטע באדם יצרים שמחייבים מימוש ופורקן, כל שיבוש בהלימה בין היצרים הטבעיים הללו לבין התנהלותו של האדם במציאות חייו גורר חוסר סיפוק בחיים, להיעדר הרמוניה, לאומללות. גיבוריו של סאד אמורים להדגים לקורא את הדרך לאושר של מימוש היצרים הטבעיים, משום שלא קיים אצלן פער בין רצון למימוש, שהרי הן מגשימות כל פנטזיה שעולה בדעתן, בלי להתחשב בשום כבלי מוסר. המוסר המקובל, לפי סאד, הוא זה החוצץ בינינו ובין החירות והאושר, ולכן יש לנתצו. (לשאלתו לעיל של אחד הקוראים: כן, יש לקרוא תיגר על אלוהים ולהפילו כי כל המערכת המוסרית מעוגנת בו, והפלתו של אלוהים תביא להתמוטטותה).

רינון, לאורך כל ספרו, חושף את הסתירות הפנימיות בעולם הסאדי ומצביע על אי-לכידותה של תיאוריית האושר והחירות הסאדית. ביקורת ממקום של מוסרנות צדקנית אינה יכולה למוטט את התזה הסאדית, אלא לכל היותר לנסות להסתירה מעין הציבור ללא הצלחה; ביקורת אנאליטית של הטקסט לעומת זאת, חושפת את הבעייתיות של התזה, את אי התקיימותם באמת של אחדים מהתנאים המוגדרים הכרחיים להגשמת האושר הסאדי.

כך, למשל, ניתוח הטקסט מוכיח, שהמרקיז אינו מצליח לסלק ולהיפטר לחלוטין מרגשות בעולמו, בין אם מדובר ברגשות שליליים כמו קנאה וזעם, ובין אם מדובר על רגש אהבה. אולם, טוען רינון, "המציאות הרגשית של תלות בזולת מסוים כלשהו, עצם העובדה שאדם מסוים מצליח לעורר רגשות בנפש הגיבור, מעידות על חוסר היכולת לעמוד בתנאי המבודדות והקור האדיש שבלעדיהם המבנה הסאדי כולו קורס. אי-אפשר להפוך אדם לחפץ ובו בזמן לשמור על ייחודו האנושי".

התשוקה תמיד מופנית החוצה, כלפי אדם אחר, ועצם העובדה הזאת כבר יוצרת תלות בזולת, ולכן, על הגיבור הסאדי למצוא תמיד דרך לנתב את תאוותיו לעבר אנשים שהם בני אדם וחפצים בעת ובעונה אחת, "משימה בלתי אפשרית, שמביאה אותו שוב ושוב לאותה נקודה: רגע מותו של הקרבן." המוות הוא שמגדיר את האדם אנושי, אך הוא עושה זאת באותה נקודה שבה האדם הופך דומם, הופך לחפץ. אולם גם רגע מותו של הקורבן אינו מביא לאושר הסאדי המיוחל, אומר רינון בדיון שלו על לאקן וסאד. לאקן מראה כי בעולם הסאדי "כל עוד אינני רוצח אותך לחיי אין כל משמעות." אבל המוות הוא גם היעדרו המוחלט של הזולת, כלומר המצב המונע מהגיבור הסאדי למלא את התנאי השני לקיומו – היכולת לנתב את תאוותיו החוצה. "במילים אחרות, רגע אבדנו של הקרבן הוא גם רגע אובדנו של התליין, שקיומו כ'אני' תלוי במערכת יחסיו עם זה שיצאה נשמתו." לפיכך, הנוסחה המלאה של האישיות הסאדית, לפי לאקן, היא "כל עוד אינני רוצח אותך לחיי אין כל משמעות, אבל ברגע שאני רוצח אותך חיי מאבדים את משמעותם."

המאבק לאושר הסאדי נידון אפוא לכישלון מראש, והדרך היחידה של המרקיז לנסות להיחלץ מהמלכוד הזה הוא לא להשאיר שום חלל ושום רגע פנוי, ומיד עם מותו של הקורבן, הוא אנוס להיחפז למצוא את קורבנו הבא, וחוזר חלילה.
על הסתירות הפנימיות בעולם הסאדי 180675
אכן, לתליין אין קיום מלא ללא קורבנותיו. בעיה סבוכה.

יתכן שיש לשאול האם מאזן האושר של התליין גדול יותר כשהוא עוסק ברצח הסדרתי (פיזי או רוחני) שתיארת, או כאשר הוא מכפיף עצמו (כאילו זה יתכן) למוסר הכנסייתי.
על הסתירות הפנימיות בעולם הסאדי 180743
אמרו פה כבר שיש קשר רופף בלבד בין משנתו של סאד לבין הפרקטיקה הסאדו-מאזוכיסטית שמתקיימת היום. אז עוד הבדל בין השניים: עד כמה שראיתי, השיח של סאדו-מאזוכיסטים עכשוויים מכיל את המילה "אהבה" בתכיפות גדולה למדי. הוא גם מדבר על אמון מוחלט של המאזוכיסט בסאדיסט, וידיעה של הסאדיסט שהמאזוכיסט תלוי בו ושיש לשמור על הגבול בין הפרקטיקה האמורה לבין התעללות "סתם".

אגב, זה גם השיח שנמצא ב"סיפורה של או".
על הסתירות הפנימיות בעולם הסאדי 181217
ספוליר ל"ממנטו"

בקשר למשפט האחרון שלך - זהו המצב של הגיבור בסרט ממנטו- לאחר שהוא מבין את מצבו באופן מלא הוא מחיה את המצב שוב ע"י יצירת מות לזולתו, בגלל הרצון לשכוח
מצב השיכחה מתחדש ע"י יצירת טראומה לעצמו והתחלת התהליך מחדש
או משהו כזה

השפעה סאדיסטית?
תכנית על המרקיז דה-סאד ברשת א' 181211
בשבת, העשרים בדצמבר 2003, בשעה 11:00 בבוקר, תשודר ברשת א' תכנית הספרות "מילים שמנסות לגעת" ותוקדש למרקיז דה-סאד. שידור חוזר של התכנית יהיה ביום רביעי שלאחר מכן, בשעה 23:00.
תדרי רשת א' באיזור המרכז: 100.7FM
באיזור ירושלים 98.4 FM
בצפון: 97.2FM

וגם 1458AM 576AM.
אני בעד דה-סאד. 181550
ספרות ארוטית שהיא חובה בכל בית.
מאוד מגעיל- אז נגעלים 182994
אפשר להגיד כי מאחורי דה- סאד יש קואליציה שלמה, אני לא יכול שלא להגעל מביזוי האדם ודחיה ממעשיו גם אם היו מאות שנים אחורה הם רלוונטים גם היום

גועל מלא גם התמלאתי לאחר שקראתי את הידיעה ב"הארץ" על האנשים האלה, אשר בטח היו לוקחים את דה- סאד כסנגור אם יכלו
שירות לקוראים 183515
מדובר בהשלמה לידע התיאורטי, כמובן - אל תנסו זאת בבית ‏1.

"מיומנה של שפחה", או "פה ושם בסצינת השליטה":
1 אלא אם אתם מתכוונים לספר על זה.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים