שליחי האלה קאלי 1685
להינדואיזם יש צד אפל בדמות חסידיה של האלה קאלי, ''התאגים'', שהקריבו לה קרבנות אדם במשך מאות שנים.
תבליט של האלה קאלי מקטמנדו שבנפאל (צילום מתוך גיליון אוקטובר 1920 של National Geographic)
אגדה הודית קדומה מספרת כי בעבר הרחוק נאבקו האלים בשד מפלצתי מאין כמותו בשם רקטביג'ה. לשד הייתה סגולה מיוחדת: כל טיפת דם שניגרה מגופו יצרה שד חדש בדמותו ובצלמו, וכך, בכל רגע, נוצרו שדים חדשים. האלים עצמם נואשו מלגבור על השד הנורא וצבאו הבלתי מתכלה, ולבסוף, זימנו את האלה קאלי, "נשק יום הדין" שלהם, כדי שתחסלו. קאלי החלה ללקק את הדם הזורם מדמו של השד ולבלוע את כל השדים שנבראו ממנו. אולם המשימה התגלתה כקשה מדי אפילו עבורה, והיא נאלצה לברוא לעצמה עוזרים. היא יצרה מהזיעה שעל זרועותיה שני גברים, נתנה לכל אחד מהם מטלית בד, וציוותה עליהם להוסיף ולקטול את השדים בלי להגיר אפילו טיפת דם אחת – את הדם רצתה קאלי לשמור לעצמה בלבד. עוזריה של קאלי התגלו כיעילים ביותר והתגברו על השדים. או אז הסתערה קאלי על רקטביג'ה עצמו, כרתה את ראשו, הניפה את רגליו באוויר וינקה מצווארו הפעור את כל הדם שזרם בגופו. לעוזריה הורתה קאלי לשמור על מטליותיהם ולהמשיך להעלות לה קורבנות באותה צורה, אך הפעם לא שדים כי אם קורבנות אדם.

עוזריה אלה, מוסיפה ומספרת האגדה, היו יוצרי כת "התאגים", "החונקים", ששמם מעורר חלחלה עד עצם היום הזה. במשך שנות קיומם רצחו מאות אלפי הודים, ואולי אף מיליונים, כמנחת קורבן לאלתם הנוראה.

אלת המוות

רבבות ישראלים נוסעים מדי שנה להודו ובהם רבים המחפשים אחר "הארה רוחנית", שלדעתם, תימצא להם, משום מה, רק באותה ארץ ענקית, המלאה במיליוני קבצנים מזי רעב ו"טמאים" מנודים, ששאר ההודים מתייחסים אליהם כאל תתי־אדם. כשהם חוזרים לארץ מטיפים ישראלים אלה, לכל מי שמזדמן להם, על "עליונות" הדרך ההודית והאמונה ההינדית שוחרת השלום. אך לאמונה ההינדית יש גם צד אחר, פחות מסביר פנים. בהינדואיזם, ככל שזה ישמע מפתיע, אין התנגדות עקרונית להקרבת קורבנות אדם. התופעה היתה מקובלת באמונות פגאניות רבות לאורך השנים והיתה קיימת גם בהודו. ויותר מכל, היא נפוצה בקרב חסידי האלה קאלי.

קאלי היא אלת המוות וההרס באמונה ההינדואית. היא בת זוגו של אל החורבן שיווה, אולם היא מפחידה לאין ערוך מבן זוגה (שגם הוא לרוב אינו מסביר פנים, בלשון המעטה). תפקידה הוא להשמיד את השדים המאיימים על הסדר הקוסמי. אך תאוות הרצח וההרס שלה גדולה כל כך, שהיא בהחלט יכולה להוות איום עוד גדול מהם על הסדר הקוסמי. היא נחשבה לחזקה עוד יותר מבעלה, אחד משלושת האלים הראשיים במיתולוגיה ההינדית, וחסידיה הקנאים תפשוה כאלוהות העליונה. הם ראו בה את שליטת הזמן והאחראית לכל השינויים שחלים בעולם, וככזאת, כך האמינו, היא תביא להרס העולם. על פי האגדות היא איימה לעשות זאת כמה וכמה פעמים ורק בקושי רב הצליח בן זוגה שיווה להרגיעה. סביר להניח שהיא גלגול של האלה האם, ששלטה בדת הפרימיטיבית בהודו לפני בואם של השבטים האריים לשם, וייצגה את הצד האפל של האישה: יוצרת החיים כאם אך גם יכולה להשמידם.

לרוב היא מתוארת בציורים כיצור מעורר פלצות בעל ארבע ידיים (ולעתים גם עשר ואף שמונה עשרה), עיניה אדומות, שיערה פרוע, לשונה ארוכה ומושטת החוצה באיום, שפתיה מכוסות בדם, ציפורניה ארוכות ולרוב גופה עירום למחצה. היא עונדת מחרוזת של גולגלות אדם או ראשים שנכרתו זה מקרוב, וכל גולגולת מייצגת אות של האלף בית; חגורתה עשויה ידיים כרותות והיא עונדת עגילים שנוצרו מתינוקות מתים. בידה האחת היא אוחזת תמיד חרב שטופת דם, ובידה האחרת ראש כרות. לעיתים קרובות היא מצויירת כמי שרוקדת על גופתו נוטפת הדם של בעלה שיווה. בתמונות מתונות יותר, שבהן השניים עוסקים רק בפעילות מינית, קאלי היא הדומיננטית ותמיד נמצאת למעלה. אולם, את סיפוקה המלא היא מוצאת אך ורק בדם. המקומות החביבים עליה הם שדות הקרב – שם היא אוכלת את בשר יריביה ושותה את דמם – ובתי הקברות, שם אפשר למצוא אותה לעיתים קרובות ישובה על גופה וזוללת אותה לתיאבון, וסביבה משרתיה.

היה גם צד אחר לפולחן קאלי, שכמוהו אפשר למצוא גם בפולחנים אחרים: זנות מקודשת, שבה נשים מתמסרות מרצונן לכוהנים ולמאמינים במקדש כחלק מהפולחן. לרוב היו מקדשיה מרוחקים ממרכזי ישוב ונמצאים בשוליים, כמו האלה שאותה ייצגו. הוקרבו למענה קרבנות בעלי חיים, אולם בניגוד לפולחני אלים אחרים, הוקרבו לה גם קרבנות אדם, ונאמר שקורבן אדם אחד יכול לשכך את זעמה לאלף שנים. קאלי היא אפוא אלה המייצגת את התוהו ומאיימת על היציבות, והגם שהיא מגינה עליה במאבקיה כנגד שדים שונים, היא עלולה להיות מסוכנת ליציבות לא פחות מהם. קאלי עצמה היא מעין שדה מסוכנת, שברכתה העיקרית היא היעדרותה. שכן, תמיד היא קשורה לדם ולמוות. ועם זאת, חסידיה האמינו שהחיים אינם אפשריים בלי המוות, ולפיכך האנושות והאלים אינם יכולים להתקיים בלי קאלי, ומכאן שיש לעשות הכול למענה. תפיסות אלה הביאו לכך שיותר מכל ידוע פולחן קאלי במנהגיו האיומים, ובראשם אלה של "כת התאגים", החונקים.

החונקים

משמעות השם "התאגים" היא "הרמאים", והמילה חלחלה לאנגלית כמילה נרדפת ל"בריון" (thug). שמם האחר הוא ה"פאנסיגארים", שמשמעותו החונקים.

אין יודעים מתי וכיצד נוצרה כת החונקים. יש הגורסים כי הם היו קיימים עוד בימי קדם, והם מזהים רמזים לקיומם בכתבי ההיסטוריון הקדום הרודוטוס ובכתבים מימי הביניים. סביר להניח שהם היו קיימים כבר במאה ה-‏13, שכן יש עדות מתקופה זאת המתייחסת לשולטאן מוסלמי שעליו סופר כי הגלה אחת מקבוצותיהם לבנגל. היסטוריון מוסלמי מזכיר אותם בהקשר אחר. ייתכן שמוצאם מקבוצות מוסלמיות דווקא למרות אמונתם ההינדואיסטית. בכל אופן, נראה שהם החלו לשגשג בעיקר בתקופת הוואקום השלטוני בהודו במאה ה-‏17, כאשר מעצמות אירופיות שונות כמו אנגליה וצרפת התחילו להרחיב בה את השפעתם.

השלטונות הבריטיים והמערביים החלו להיות מודעים לקיומם בסוף המאה ה-‏18, כאשר בהודו שלטה למעשה "חברת הודו המזרחית" הבריטית. יש דיווחים על קיומם מ-‏1810, אך אז הם עדיין לא נתפסו כאיום רציני. ב-‏1816 כתב דוקטור ריצ'רד שרווד מאמר מקיף על התאגים, ובו הזהיר מפעילויותיהם, אך השלטונות התקשו להאמין לטענותיו שמדובר בארגון גדול של רוצחים. רק ב-‏1830 החלו הבריטים להיות מודעים באמת לחומרת פעילויותיהם של שליחי האלה קאלי.

התאגים היו יותר ממאמינים באלה קאלי, שנקראה בפיהם "בוואני", הם היו מעין כוהנים, והקריבו לאלה קרבנות האדם, שעל פי אמונתם היא זקוקה להם לשם המשך קיומו התקין של העולם. מעריכים כי בראשית המאה ה-‏19 הם מנו לפחות עשרת אלפים איש, והיו מבני כל המעמדות והקסטות (רובם היו כנראה בני הקסטות הנמוכות), והיו בהם אף אנשים ממוצא מוסלמי. מוצאם היה מכל אזורי הודו - וכמוהם קורבנותיהם.

חייהם התרכזו סביב עבודת האלה, ומצוות דתם הועברו בסודיות מאב לבן. על מנת להפוך לתאגי "מוסמך" היה על המאמין הצעיר ללמוד איך בוחרים קרבנות ואיך הורגים אותם כהלכה בחבל חניקה, אך נאסר עליו להרוג בטרם עבר תקופת הכשרה ארוכה. המאמין הצעיר היה יוצא בחברת המבוגרים ולומד מהם כיצד לכרוך את חבל החניקה סביב צווארו של הקורבן בלי שהלה יספיק להשמיע קול אנחה, צעקה או יללה. חבל החניקה והחרב היו כלים קדושים באמונת התאגים. לאחר שנים של הכשרה היה מקבל התאגי הצעיר את תואר "קובולה", שוליה, ומצטרף לקבוצות החונקים הגדולות. שם היה יכול לעלות לדרגת "שומשיה", "מחזיק הידיים", וגם להגיע לבסוף לדרגה העליונה: "בורקה". הבורקות הם החונקים, ורק להם מותר היה לחנוק אדם בצווארו. נערים יכלו להיחשב כתאגים במלוא מובן המילה כבר בגיל 16, ולהמשיך בכך עד גיל 70 ויותר. כפי הנראה היו בהם גם נשים, אם כי מעטות בלבד. הם מעולם לא שפכו דם, והרגו את קורבנותיהם אך ורק בעזרת חבל החניקה. קשה להעריך במדויק את מספר קורבנות התאגים, אך הוא היה גדול מאוד.

נוודים מסוכנים

התאגים נדדו ברחבי הודו בקבוצות של עשרה עד 250 איש. לרוב היו מחופשים לסוחרים (ולעיתים אף סחרו בפועל), לעולי רגל למקומות הקדושים, לחיילים או לפקידי ממשלה. באותם ימים נהגו הנוסעים להתנהל בחבורות כהגנה מפני שודדי דרכים. התאגים נדדו בדרכים, ובמקביל תרו שליחיהם אחר שיירות, בדקו את גודלן ורכושן והתיידדו עם אנשיהן. כשנפגשו הקבוצות הציעו התאגים לאנשי השיירה שנבחרה כקורבן להתלוות אליה כדי להקטין את סכנת הפגיעה משודדים. אנשי השיירה היו מקבלים את ההצעה בשמחה, מבלי שהעלו על דעתם לאיזו מלכודת הכניסו את עצמם. הקבוצה התאגית הייתה תמיד גדולה יותר מהקבוצה שאליה הצטרפה. למעשה, רוב שיירות הנוסעים בהודו באותה עת היו קטנות, להבדיל מהתאגים, שבדרך כלל נעו בקבוצות גדולות.

התאגים נהגו להתקדם עם אנשי השיירה שאליה חברו במשך ימים אחדים ואפילו שבועות. הם חלקו עימם את מזונם, התחלפו עימם בשמירות וכיו"ב, ויצרו רושם ידידותי ביותר. אך בינתיים, אחדים מהתאגים היו נשלחים קדימה כדי למצוא מקום מבודד, לרוב בסמוך לג'ונגל, ושם החלו לחפור קברים מראש... ואז, בבוא הלילה המיועד, נתנו מנהיגי התאגים את האות, שיכול היה להיות הערה תמימה לכאורה, קריאה רמה או סיסמה בראמאסית, הלשון הסודית של התאגים שבה הזדהו זה בפני זה, והבורקות והקובולות היו קופצים על רגליהם ונכנסים לפעולה. השומשיות היו מזנקים קדימה ותופסים את ידי הקרבנות כדי לשתק את התנגדותם. מאחורי כל קרבן היה צץ הבורקה כשהוא שולף חבל חניקה ומניח אותו על צוואר הקרבן, השומשיה החזיק את ידיו כדי שלא יוכל להתנגד, ותאגי שלישי תפס את רגליו. הקרבן היה נחנק למוות מבלי שיספיק להשמיע קול. בתוך זמן קצר הומתו בחניקה כל אנשי השיירה. לעיתים הומתו עשרות אנשים בו־זמנית בידי התאגים. הם לא הותירו שום מבוגר בחיים, אך לעיתים חסו על הילדים והכניסו אותם לאחוות התאגים או שמכרו אותם לעבדות. בתום הטבח היו הבורקות אוספים את השלל, רכושם של המתים (האלה היתה מעוניינת רק במתים עצמם). הם טמנו את גוויות הנרצחים בקברים שחפרו, והקפידו מאוד שלא יתגלו כל סימנים למעשיהם. אחרי כן, היו התאגים מתפללים לקאלי, ולעיתים לא השתהו, ותרו מיד אחר שיירה נוספת כדי להמשיך בביצוע מלאכת הקודש שלהם.

מכיוון שהרציחות אירעו לרוב באזורים מרוחקים מאוד מאזורי מגוריהם של הנרצחים, איש לא בדק ולא חקר מה עלה בגורלם, שכן, הכול ידעו על הסכנות האורבות לנוסע בהודו. התאגים מצידם שמרו תמיד על כללי זהירות חמורים: הם מעולם לא הרגו אדם ליד מקום מגוריו ומעולם לא נפטרו מהשלל קרוב למקום הרצח, מחשש שהדבר יעורר חשדות. ולכן, כאשר ניסו משפחות הקרבנות לברר מה עלה בגורל יקיריהם, נדמה היה שהם כמו התנדפו באוויר. לעיתים, אנשים בדרגות גבוהות ואף נסיכים שיתפו פעולה עם התאגים ועזרו להם ללכוד קורבנות תמורת חלק מהשלל, והדבר הקשה עוד יותר על השלטונות ללכוד את התאגים.

התאגים הרגו את כל מי ששמו עליו את ידיהם: עשירים ועניים, ברהמינים וטמאים. אסור היה לתאגים לרצוח אנשי קודש ופאקירים או נשים וילדים, והם האמינו כי הריגתם היא חטא שימיט עליהם "מזל רע"; אך כנראה שגם הטאבו הזה הופר לעיתים קרובות, שכן הם לא רצו להותיר בחיים עדים לרציחות שביצעו. אחד הדיווחים מספר כי הם הרגו אפילו ראג'ה במקרה מסוים, ועל פי דיווח אחר הם הרגו בכמה מקרים שומרי־פרות, בעל החיים שמקדשים כל ההודים, לרבות התאגים. אך דומה כי צימאון הדם היה חזק אצלם מכול. מאוחר יותר, כשהבריטים החלו להילחם בהם ולחסלם, טענו אחדים מהתאגים כי זהו עונש משמים בשל רציחות שביצעו אשר הפרו את הקודים שלהם עצמם.

נוסף לתאגים שפעלו בדרכים היו גם תאגים שפעלו בנהרות ונקראו ה"פונגווס". הם שייטו בספינות בנהרות הודו כשהם מתחזים לנוסעים או לעולי רגל, כמו עמיתיהם מהיבשה. הם נהגו לפתות אנשים לעלות לספינותיהם, ושם היו הקפטן התאגי ואנשיו מבדרים את נוסעים עד ששניתן האות: כל הנוסעים נחנקו, גופותיהם הושלכו לנהר, והספינה התאגית היתה ממשיכה במסע הציד שלה.

מלחמתם של הבריטים בתאגים

וכך זה נמשך במשך מאות (ואולי אלפי?) שנים. הממשלה הבריטית פעלה נגד התאגים בין השנים 1808 ו-‏1826 אך ללא הצלחה רבה, הן משום שלא ידעה עליהם הרבה והן משום שפעילותם לא כוונה נגד הבריטים דווקא, בניגוד לזאת של קבוצות אחרות באוכלוסייה. אולם היות שהם הרגו מפעם לפעם גם אירופאים אחדים הוסבה אליהם בסופו של דבר תשומת ליבם של הבריטים.

ב-‏1826 החל לפעול נגד התאגים הקצין הבריטי ויליאם הנרי סלימן, שניהל נגדם מלחמה של ממש בשנים 1837-1828. ההישג הגדול ביותר במלחמתו היה לכידתו של מנהיג תאגי חשוב בשם פארינגאה ב-‏1830. בפני פארינגאה הועמדה הברירה: עונש מוות או מסירת מידע על אנשי תנועתו. הוא החליט לשתף פעולה וגילה לבריטים מקומות שונים שבהם קברו אנשיו נוסעים שאותם רצחו. בין השאר חשף בפני סלימן 13 גופות שהיו קבורות תחת אוהלו, וטען שכמעט בכל פינה בסביבה המיידית הוא יכול לחפור גופות נוספות שאותן הטמינו התאגים. רק אז החלה הממשלה הבריטית להאמין כי אכן קיימת כת של מאות ואלפי אנשים רצחניים, שרוצחים אלפי אנשים אחרים בשם אמונתם. הבריטים בראשות סלימן יצאו למלחמת־שמד נגד התאגים.

תמורת הבטחה שישחררוהו סייע פארינגאה לבריטים ללכוד את אנשיו לשעבר. כאמור, קשה היה ללוכדם בגלל יכולתם להתמזג באוכלוסייה ולהעמיד פני "אנשים מהישוב", וגם בגלל העזרה שקיבלו מגורמים חשובים בממשלות ההודיות. סלימן גייס תאגים רבים לעבוד בשירותו בלכידת אחיהם לשעבר, ובהצלחה מרובה. התאגים נרדפו וניצודו בכל פינה בהודו.

סלימן חיסל מאות תאגים בקרבות ולכד לא פחות מ-‏3,266 מהם, שמתוכם 412 נתלו, 483 שימשו עדי מדינה והשאר הוגלו או נדונו למאסר עולם. הממשלה חילצה מהם את כל סודות התנועה ורשמה את שמות כל חבריה עם פירוט תאריכי לידתם ומקומות מגוריהם בספרים מיוחדים. מאז, מי שנחשדו כחברים בתנועת התאגים, לרבות בני משפחותיהם, הועמדו תחת פיקוח משטרתי הדוק. ארגון התאגים חוסל למעשה בשנים הללו. אולם, התפרצויות שונות של פעילויות פשע בהודו בסוף המאה ה-‏19 ובראשית המאה ה-‏20 יוחסו מפעם לפעם לתאגים, ככל הנראה ללא ביסוס מוצק. סביר להניח שגם הופעת כלי תחבורה מודרניים כמו הרכבת פגעה אנושות בשיטות הפעולה הישנות שלהם ללכידת ורציחת בני אדם.

פולחן האלה קאלי נפוץ היום בהודו כפי שהיה תמיד, אך ככל הידוע שוב אין מקריבים לה קורבנות אדם, והתאגים כארגון אינם קיימים עוד כפי הנראה. עם זאת, עדיין צצות כל העת עדויות על הקרבת קרבנות אדם לאלה קאלי גם בהודו המודרנית; והיות שכתות קדומות רבות כל כך קמו לתחייה בשנים האחרונות בגרסה פוסט מודרנית, כותב שורות אלה לא יופתע אם יתברר שגם החונקים חיים קיימים ופועלים מחדש בסמטאות האפלות של הודו.

ברוח הפוסטמודרניזם והניסיון להציג באופן שוויוני יותר תרבויות זרות, שבעבר (ובהווה) נראו לכל בר דעת מעוותות, יש כיום נטייה ב"חוגים אקדמיים מתקדמים" מסוימים ל"העריך מחדש" את פעילותם של התאגים. חוקרים פוסטמודרניים מנסים להסביר את מעשי התאגים כמעין פעולה "אנטי־אימפריאליסטית ואנטי־קולוניאליסטית" של המעמדות הנמוכים ושל נציגי הדת הקדומה נגד המעמדות הגבוהים הברהמינים המנצלים. מועלות טענות כגון: הם מעולם לא פגעו בנשים (ואין זה נכון); הם היו "דמות מראה" של השלטון הבריטי המנצל ו"הוא שיצר אותם"; התאגים, כפי שתוארו בידי הבריטים, מעולם לא היו קיימים באמת וכיו"ב. אך טענות אלה אינן משכנעות. התאגים היו מה שהם היו: שליחי האלה קאלי, שהקריבו קרבנות למענה, וזה מגוחך ליחס להם מניעים מודרניים בניסיון להצדיק את פעולותיהם.

התאגים בתרבות הפופולארית

התאגים שרדו ביצירות של הספרות הפופולארית והקולנוע. הם הותירו רושם עמוק על הדמיון הוויקטוריאני והמערבי. סופרים בריטיים יצרו רומני מתח שהתבססו על פעילויות כת החונקים, על עורמתם השטנית וחמקמקותם ועל יכולתם לבצע מעשי טבח המוניים מבלי להשאיר עקבות. הם זכו לאזכורים בספרו של ז'ול ורן "מסביב לעולם בשמונים יום" ובסיפורי שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל.

סופר ההרפתקאות האיטלקי הידוע אמיליו סלגרי העמיד אותם כיריבים הראשיים והמסוכנים ביותר של גיבוריו הקבועים, ההודי האמיץ טרמאל נאיק והפירט המלאי הנועז סנדוקאן, וחיזק את המיתוס שלהם כחברי ארגון כל יכול, הנמצאים בכל מקום. שלושה מספרים אלה "מסתרי הג'ונגל השחור" (1895) "נקמת ההודי" ו "שני הנמרים" (1897) התפרסמו גם בתרגום עברי.

הם הופיעו גם בספרי אימה מודרניים ובסרטי קולנוע כהתגלמות האולטימטיבית של "הסכנה ההודית". בין הסרטים הרבים על אודותיהם: "גונגה דין" משנות ה-‏30, על פי פואמה של רודיארד קיפלינג, ובו מתואר מאבקם של החיילים הבריטיים בתאגים; עיבודים קולנועיים איטלקיים מ-‏1952 לספריו של אמיליו סלגרי בכיכובו של לקס בארקר; סיפור לכידתם תואר בסרט האימה "החונקים של בומבי" מ-‏1959, שבו מוצג המאבק בין התאגים כנציגי הרשע השטניים לבריטים כנציגי החוק והסדר; סיפור דומה הוצג בסרט "The Deceivers" מ-‏1988 (על פי רומן של ג'ון מסטרס מ-‏1952) בכיכובו של פירס ברוסנן, אלא שבסרט זה מהתקופה הפוסט־קולוניאלית כבר יש רמזים לרגשות אמביוולנטיים יותר כלפי התאגים והתרבות שהם מייצגים, והם כבר אינם מתוארים בו רק כנציגי הרשע והתוהו.

התיאור המפורסם ביותר שלהם בתרבות הפופולארית בת זמננו מופיע בסרטו של סטיבן ספילברג "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" מ-‏1989, ובו נאבק הארכיאולוג הבלתי מנוצח, בגילומו של האריסון פורד, בכת תאגים רצחנית שחידשה את פעילותה במאה העשרים במטרה להשיג שלטון עולמי לאלה קאלי. כל הסרטים והספרים הרבים שיוצאים לאור בשנים האחרונות מחזקים את המיתוס על התאגים ועל אלת המוות השטנית שלהם, שאמנם נוצחה לבסוף בידי כוחות הסדר, אך שרידיה הקיימים בלתי נראים והם מאיימים לתקוף בכל רגע מחדש ולהמיט על העולם תוהו ובוהו.
קישורים
מאמר על החונקים של מרק טויין
מאמר נוסף על התאגים
מאבק הבריטים בתאגים
מאמר אקדמי "פוסטמודרני" על התאגים
הקרבת קרבנות אדם לאלה קאלי גם בהודו המודרנית
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "דת והעידן החדש"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

האין זוגתו של 183015
שיווא פרוואתי ?
אותה הגברת 183017
בשינוי מצב-רוח, או משהו כזה. ויש עוד שמות.
שיטות ההקרבה 183016
בתור מי שאכן שמע לראשונה על הנושא באמצעות סרטי אינידיאנה ג'ונס: האם הייתה נהוגה על ידיהם גם השיטה (בדומה למזרח התיכון הקדום) של הקרבת קרבנות אדם באש?
עת לדאוג 183019
לפי שמועות חולפות הכת עדיין פועלת בצפון המדינה
ראו הוזהרתם
עת לדאוג 183020
אתה גם קורא את הכתבות או רק שולח תגובות? כי הכתבה מזכירה את זה וגם יש לינק למאמר על הנושא הזה.
במקום מחמאה- מחאה. 183048
"רבבות ישראלים נוסעים מדי שנה להודו ובהם רבים המחפשים אחר "הארה רוחנית" שלדעתם תימצא להם משום מה רק באותה ארץ ענקית המלאה במיליוני קבצנים מזי רעב ו"טמאים" מנודים, ששאר ההודים מתייחסים אליהם כאל תתי אדם. כשהם חוזרים לארץ מטיפים ישראלים אלה לכל מי שמזדמן להם על "עליונות" הדרך ההודית, והאמונה ההינדית שוחרת השלום".

ההתיחסות שלך להינדואיזם מזכירה לי, באסוציאציה חופשית אך לא מדי, את דבריו של מיקיס תיאודורקיס על העם היהודי- משהו לגבי עם שאין לו תרבות והיסטוריה, יש לו רק את אברהם ויעקב, שהם צללים.
אבל תיאודורקיס לפחות רק זלזל, הוא לא חיפש מתחת לאדמה ולא נטפל לצדדים הפחות המחמיאים של הדת והתרבות היהודית. והרי לא חסרים כאלה.

האם היה זה באמת מחוייב המציאות לשלב במאמר המעניין כשלעצמו על האלה קאלי, פיסקה כל כך מלאת זלזול ואי הבנה, גם כלפי הודו הפרימיטיבית [לשיטתך, גם אם לא ניסחת זאת כך], וגם כלפי הטיפשים [שוב לשיטתך, גם אם לא במפורש] הנוסעים אליה, ואחר כך מנג'זים לאחרים על הארה.

מזל שאני לא נסעתי להודו (לא יכולה להתרכז על מקדשים וחוכמה, כשסביבי עוני מנוול).
הודות לכך אולי לא תמהר מדי לזלזל בי על הכבוד העמוק שאני רוחשת לתרבות המופלאה של הודו. [מה גם שבמקרה התחום המדובר מוכר לי מלימודי האקדמיים. איזה מזל, אפשר לעטוף את הכול באצטלת מכובדות!]

ההינדואיזם הוא דת, תרבות, השקפת-עולם, ואורח-חיים רבי פנים, הוא נוצר בהדרגה ועל פני אלפי שנים, ויש בו, מלבד פולחני-זוועה, גם הגות מעמיקה, וגם דרישות מוסריות לפחות כמו אלה של המערב הנאור. ו- כן, יש גם משהו נורא כמו פולחן האלה קאלי.

אבל בוא לא נשכח את הוודות, את האפנישדות, ואת הבאגאוואגטה. וזה רק ההינדואיזם הקלאסי.
וכשנוסיף לכך את הבודהיזם והג'איניזם עם הדגש החזק מאוד שלהם על ערכי מוסר, נבין שהפסקה המזלזלת שלך שציטטתי לעיל הינה אומללה, ומיותרת. ורק גורעת מהמאמר.

ולגבי הנוסעים להודו- נכון, יש בהם כאלה שנוסעים לחפש הארה, וביניהם יש גם כמה שאולי ימצאו אותה. אז?
בקיצור: למה לצחוק על מה שאתה (כנראה) פשוט לא מבין?
מה יש לי נגד ההינדוהיזם 183096
באופן עקרוני אני מסכים איתך שבהינדוהיזם יש את הצדדים היםים כמו שיש בו צדדים אפלים כמו בכל הדתות והתרבויות המתוחכמות האחרות.
אבל ...לדעתי בהינדוהיזם "הצד האפל " הוא חזק יותר מבתרבויות רבות אחרות ולא דווקא בגלל תופעת התאגים שהיא אכן תופעת שוליים ולא קשורה ל"זרם המרכזי " יותר משהטנטרה קשורה אליו.
המד האפל של ההינדוהיזם שקשור קשר בל ינתק לרעיונות המרכזיים ביותר שלו הוא של תופעת "הטמאים " . עשרות מיליונים של תתי אנוש שאסורים במגע ונגיעה מצד "בני האדם" שבקסטות העליונות וסובלים מהיחס המחפיר ביותר האפשרי ומכל בחינה היחס אליהם גרוע מאל עבדים.
א5ם אני הייתי "טמא " כי אז הייתי עובר מיד לנצרות או לאיסלאם או לבודהיזם כדי לברוח מהיחס שהייתי מקבל מאנשי הכתות ההעליונות . אבל לאחרונה מסתבר שגם דרך בריחה זאת נאסרת עליהם יש מדינות בהודו שאוסרות עליהם אף לשנות את דתם.
נכון שבנצרות היו תופעות אפלות גם כן כמו מסעי הצלב והאינקוויזציה אבל הן היו תופעות זמניות לא קשורות למסרים העיקריים של הנצרות ( ורצוי להזכיר את המאבק שניהלו כמרים נוצרים רבים כנגד העבדות שבה תמכו כמרים נוצרים רבים אחרים ) . כנ"ל באיסלאם עם תופעת המתאבדים שלו ששוב היא תופעה חדשה שאינה קשורה למסרים המרכזיים של התרבות האיסלאמית . כנ"ל ביהדות ובוודאי בדת אחרת שמוצאה בהודו בבודהיזם ( שמבחינה היסטורית הוכיחה את עצמה כדת "מוסרית " ופחות צמאת דם יותר מהדתות הגדולות האחרות ) .
זה לא נכון לגבי ההינדוהיזם שבה התופעה הנתעבת הזאת אינה תופעה זמנית והיא קשורה לרעיונות המרכזיים ביותר של האמונה .
וזה מה שיש לי נגד ההינדוהיזם ונגד התרבות הנובעת ממנו .
אגב כדאי להזכיר שגם תופעת המתאבדים מוצאה כנראה בהינדוהיזם , הטרוריסטים המתאבדים הראשונים לא היו אנשי החיזבללה בלבנון אלא "הנמרים " ההינדים בצילון כעת מאבקם בשלטון המרכזי הבודהיסטי שם.ומהם ככל הנראה קיבלו השיעים ואחייהם שאר האיסלאם את הרעיון.
מה יש לי נגד ההינדוהיזם 183097
כשאתה אומר לגבי ההינדואיזם שתופעת ה"טמאים" קשורה לרעיונות המרכזיים ביותר של אמונה זו - איכפת לך לפרט למה בדיוק אתה מתכוון?
כי לדעתי עניין הכתות בהודו מרכזי לאמונה ההינדית בערך כמו שדיכוי הנשים בארצות ערב מרכזי לדת האיסלם- כלומר, ממש לא. מדובר במנהג חברתי שקדם להתפתחות הדתית, ואשר הדת אולי לא נלחמת בו, אך בוודאי אינה מטיפה לו.

ובאשר לשאלה מי היו המתאבדים הפוליטיים הראשונים- אני בכל זאת חושבת שה"כבוד" הזה שייך לאיסלם, בדמות כת החשישיים של המאה ה-‏12.
מה יש לי נגד ההינדוהיזם 183102
החשישיים היו מתאבדים פוליטיים? זה חדש לי. תוכלי לפרט?
מה יש לי, מה. 183120
החשישיים אמנם הסתפקו בד"כ בלרצוח רק את האחר, מבלי לקפד גם את עצמם בהזדמנות חגיגית זו. אלא שזכור לי משהו שקראתי (בועטת בעצמי אך זה לא עוזר- לא זוכרת איפה, אולי זה יבוא אחר כך) על נוסע ימי ביניימי שהגיע למצודה של הכת (באיזור ההררי של צפון סוריה ועיראק בערך, אא"ט). ושם המנהיג הדגים לו את מידת השליטה שלו באנשיו- הוא קרא לכמה מהם לקפוץ לתהום והם עשו זאת (אחד אחרי השני, לא ביחד). כמובן, הם עשו זאת לאחר "הכנה" של סימום ותזכורת מחודשת על התענוגות המצפים להם בעולם הבא.

בקיצור, אנסה לאתר מאוחר יותר מאיפה לקחתי את זה‏1. אך נכון שעקרונית, ההתאבדות לא היתה חלק בלתי נפרד מהפעולה האסאסינית. ואם תזכור, גם שכנינו התחילו להתאבד ביחד עם קורבנותיהם, כדרך לעקיפת אמצעי מניעה שלנו נגד פיגועים לא התאבדותיים. מה שכן, העניין מצא חן בעיניהם כ"כ שנראה שהיום הם מתאבדים בשביל הכיף (כלומר - 72 הבתולות וכל זה) גם כשאין צורך, ואפשר להרוג גם בלי זה.

1 אני רק מקווה שזה לא מהספר של ברנרד לואיס בנושא. ספר אינפורמטיבי, אבל הסגנון קצת משעמם...
מרקו פולו 183121
מה יש לי, מה אין לי 183124
מה שאת מתארת לא נתפס אצלי כ"התאבדות פוליטית" במובן המוכר. אני אתעלם באלגנטיות מההערה הצינית(?) לגבי ה"כיף" שכן אין לי הכשרה בפסיכולוגיה.
מה יש לי, מה אין לי 183126
אה נכון, "התאבדות פוליטית" אצלך זה כשפוליטיקאי עושה טעות שמחסלת לו את הקריירה... רגע, הרי הפוליטיקאים שלך לא עושים טעויות! ז"א שאצלך בעצם אין התאבדויות פוליטיות, נכון? נו טוב, עם זה אני באמת לא מתכוונת להתווכח :)
מי קופץ מהצוק? 265404
נראה לי שהתכוונת לספר 'שוגון'. ביפן של המאה ה-‏14 היה מאוד חשוב לאנשים להקשיב למנהיג הסומוראי.
חץ מזה שהתאבדות אלטרואיסטית מאוד "פופולארית" בעולם בחברות רבות, עתיקות וישנות.. מהג'יהאד האיסלמי.. ועד מורמונים מטורפים.
ואנחנו שיוצאים להלחם ולמות על הגנת המולדת.. אנחנו לא מתאבדים אלטרואיסטים?? שאלה למחשבה בלי גוון בוליטי..
החשאשינים... 195086
חסן אבן-צבאח, מנהיגה של קבוצה איסלאמית קנאית, אימץ את שיטת הרצח כחובה קדושה במלחמתו לסילוק הכובש התורכי ובני-בריתו, החליפים המצריים.
הארגון הסודי שהקים התפשט עד מהרה מערבה לעבר סוריה, שם קיבל כל אחד מיורשיו את התואר "הזקן מן ההר".
בשנת 1096 הצלבנים פתחו במלחמה, בברכת האפיפיור, לשחרור קברו הקדוש של ישו מידי הכופרים.
פולשים אלה הפכו ליעד רצחני של ה"זקן" וחבר מרעיו, שכונו "חשאשינים", משום שהתמכרו לחשיש כדי להגיע לאקסטזה דתית שתכינם לקראת מעשי ההקרבה העצמית המזומנים להם.
הצלבנים ביטאו שלא כהלכה את המילה "חשאשינים", וחזרו לאירופה עם מונח קרוב - אסאסינים, רוצחים!
תטל''א 195087
(תשובה טובה לשאלה אחרת :) )

קרא/י שוב את השאלה - האם החששינים היו מתאבדים פוליטיים: תגובה 183097
מה יש לי נגד ההינדוהיזם 183112
הטמאים קשורים קשר בל ינתצק לרעיון גילגול הנשמות של
ההינדוהיזם . ההנחה שיש קרמה וכל אדם מקבל בחייו את מה שמגיע לו כתוצאה ממעשיו בחיים קודמים. ואדם נהפך לפי האמונה ההינדית ל''טמא '' כתוצאה ממעשיו בחיים קודמים . זהו בסיס של האמונה ולא נלוה אליה וזהו מאפיין מרכזי של החברה ההינדית מאז המאות הראשונות לפני הספירה לכל הפחות ועד היום גם כאשר זה נאסר בידי הממשלה.
החשישיים אכן היו מעין מתאבדים וכנראה גם הם הותירו את רישומם על החיזבללה שבא מאותם המקומות בלבנון , אבל אני משער שה''נמרים'' שימשו כדוגמה מיידית יותר.
ואם כבר אנחנו בענייני תורות נתעבות אז אי אפשר שלא להזכיר את מנהג שריפת הנשים המקובל בהינדוהיזם שעליו קראתי את אחד המאמרים המפגרים ביותר שנחו עליו עיני בעיתונות ישראלית ''רצינית'' , איזה שהוא דבר שהופיע בכתב העת הרציני בדרך כלל ''מסע אחר '' ושבו המחברת ( לא אינני זוכר את שמה ) במיטב הסגנון הפוסט מודרניסטי השליט באוניברסיטאות ניסתה לשכנע את הקוראים שזוהי ''התנשאות '' מצד אנשי המערב לתקוף את ההודים על מנהג זה.
המאמר הזה יזכר לדיראון עולם ביחד עם איזה מאמר מפגר אחר שהופיע שם על ארון הברית שכביכול נמצא באתיופיה ותיאר בפרטי פרטים את ההתרגשות שנחה על הכתב כאשר צפה בעיניים
קרואות לרווחה במה שהאתיופים היציגו ''כ''ארון הברית המקורי'' . המאמר הזה אפילו הפך בסופו של דבר לסרט בידי המגזין.
סאטי 183154
סאטי / ניט סאן

בחשכת הנהר
כשתישרפי
על המוקד
בטקס לא לך.

בקשי מהם
מחילתי
שלא חזרתי
כמובטח.

מה יש לי נגד ההינדוהיזם 183374
התנצלות ל"מסע אחר" אותו מאמר שהופיע אצלהם ( של עורכת האוניברסיטה המשודרת תרצה יובל ז"ל ) רק התייחס לאותו מאמר נתעב שהופיע במעוז הפוסט מודרניזם בישראל "תיאוריה וביקורת " ב-‏1995 .
יצירת המופת הפוסט מודרנית הגאונית הנ"ל נכתבה בידי פוסט מודרנית הודית , אחת גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק. שם היא התייחסה לאיסור שהוטל בידי הבריטים על שריפת נשים בהודו כאל "פגיעה ברצון החופשי של סובייקט מוגדר מינית "(דהיינו בלשון בני אדם שכנראה אינה מובנת לפוסט מודרנים לנשים ) והיא מגדירה זאת רכ"אקט של גברים לבנים המבקשים להציל נשים חומות מגברים חומים". בקיצור אבי אבות כל טומאה הוא הקולוניאטליזם הבריטי המערבי שניסה לפגוע ברצון החופשי של הנשים ההודיות האומללות בעת שהנ"ל ניסו לשרוף את עצמן.
ומן הסתם הממשלה ההודית המודרנית שממשיכה באיסור גורף על פעולה זאת ( אם כי רבים אינם טורחים לציית לו וממשיכים בשריפת הנשים ) גם היא כתוצאה אוייבת אימפריאליסטית של הנשים ההודיות התמות ,לפחות אם נקבל את דברי הפוסט מודרנית ההודית האמיצה.
איפה קאלי? 183057
מה אין במאמר? אגדות על דמותה הנוראה של קאלי, ההסטוריה של התאגים, הבריטים ומעשים מודרניים. מה שחסר בו הוא ניתוח דמותה של האלה עצמה, חיפוש המקורות לדמותה וניסיון להבין אותה ואת מקומה במערכת האלים ההינדים.
איפה קאלי? 183063
אלי בחר לכתוב מאמר על ''שליחי האלה קאלי'' - ה''תאגים'', לא על האלה קאלי (למרות שהוא הוסיף סקירה מסוימת עליה). את מוזמנת כמובן לשלוח לנו מאמר מפורט על נושא זה, אם תרצי.
וכן, שכחתי 183059
לשמה של קאלי מצורפת גם המלה "מא" שפירושה אם - מה התייחסותו של אלי אשד לשם המצורף כפי שהוא ידוע למליוני מאמינה של קאלי-מא, ומה ידוע לו עליו? נדמה לי ששם המאמר היה צריך להיות "התאגים" ולא "קאלי"
וכן, שכחתי 183060
כמו שאני רואה אז שם המאמר הוא 'שליחי האלה קאלי', ז''א התאגים, נראה לי שסתם נטפלת אליו.
נכון, 183178
שמתי לב אחרי שכתבתי והיה כבר מאוחר מדי לשנות. סליחה, אלי.
ודייק 183061
שמו של המאמר אינו "קאלי" אלא "שליחי האלה קאלי". אלי מתייחס לתפקידה של האלה "קאלי" כאם, למשל: "סביר להניח שהיא גלגול של האלה האם, ששלטה בדת הפרימיטיבית בהודו לפני בואם של השבטים האריים לשם, וייצגה את הצד האפל של האישה: יוצרת החיים כאם אך גם יכולה להשמידם." בחלק "אלת המוות".
תודה אלי - כמו תמיד, מרתק. 183146
רקטביג'ה האלגורי 183285
רקטביג'ה השד שכל טיפת דם שלו הופכת לשד נוסף נשמע כמו משל להתנהלותו של המערב נגד המזרח ובפרט זה המוסלמי, כשכל הרס הופך מייד לעוד זרועות נקם וטרור-לפחות אליבה דה אנטי-גלובליסטים, שמאלנים, היסטוריונים חדשים, מנייאקים.
אלפי ישראלים 183621
ואולי עשרות אלפים ביקרו לאורך השנים בהודו ובמזרח בזרם הולך וגובר שהפםך לאופנה מחייבת ( בדומה לאופנה של ביקור בני אצילים אנגליים באיטליה ובכל אירופה "הקלאסית " בראשית המאה ה-‏19 כחלק מההתפתחות האישית שנראתה כמחוייבת על הכל ) ורבים רבים מאלה חזרו כשהם שונים לגמרי כתוצאה מההתנסות. רבים מהם עברו בארץ כתוצאה להתנסות בכתות מיסטיות , לצריכה מוגברת של סמים ( אם כי בשביל זה אין כל צורך בביקור בהודו דווקא ) ופעילות בסדנאות "טנטרה" ( שהוקמו בידי בוגרי הודו מבית מדרשו של אושו ).
את פרי ההתנסויות האלו אפשר למצוא ביצירות ספרות רבות שהידועות שבהן הן לא דווקא של "בוגרי הודו " כמו א.ב. יוהשע בספרו "השיבה מהודו " ורם אורן ברב המכר "אשראם",ובסדרות טלוויזיה כמו העונה השלישית של "הפוך". ומן הסתם ההשפעות על התרבות הישראלית של "ההתנסות ההודית " הן עמוקות הרבה יותר ממה שתואר כאן ממש "על קצה המזלג ".
אחת הדוגמאות הבולטות של משורר ישראלי ידוע שהושפע השפעה עמוקה בידי התרבות והאמונה ההודית ,ובאופן ספציפי ה"טנטרה" היא של המשורר אמיר אור .
ועל כך ראו :
המיתוס של אמיר אור
אלפי ישראלים 183770
ורבים עוד יותר שבו מהודו ותאילנד בלי להעמיק ובלי ללמוד שום דבר, אחרי ביקורים "מהנים" בתעשיית המין האיומה בתאילנד, אחרי שהשחיתו ולכלכו אוצרות טבע ותרבות, ואחרי שלימדו ילדים הודיים קטנים לשיר שירי סיירות, וחזרו בדיוק למקום המתאים בפס הייצור הישראלי: אוניברסיטה, עבודה, חתונה, דירה, ילדים.

אם אנשים לא רוצים ללמוד ולהתפתח מתוך עצמם, אלף מסעות לקצווי עולם לא ילמדו ולא יפתחו אותם.
אלפי ישראלים 183817
את חושבת שמי שעובר את המסלול הרגיל בפס הייצור הישראלי (צבא, טיול, אוניברסיטה וכן הלאה) הוא חסר עומק?
אלפי ישראלים 184205
כמובן שלא בהכרח, דורון... שני אנשים יכולים לעשות את אותן בחירות בחיים, אבל אחד מהם יעשה אותן מתוך מודעות, ומתוך התפתחות, ואחד סתם מתוך צעידה בעקבות העדר. הבחירה במסלול חיים קונבנציונלי אינה רעה או טובה לכשעצמה, השאלה היא איך עושים זאת. והתחושה שלי היא שהרבה אנשים לא מנצלים את האפשרויות שיש להם - בארץ, בחו''ל, בלימודים, בעבודה, בכל מקום בעצם - לגדול, להשתפר, להשכיל, להרבות טוב בעולם - אלא פשוט עוברים את מסלול החיים המקובל ונעים מתחנה לתחנה בלי להשתנות, להעמיק וללמוד.
שיר הייקו 213869
בתרגום חופשי:
היו שני אחים
אחד נסע מסביב לעולם
והאחר יצא לגינתו
שיר הייקו 213876
קריאה מומלצת: "מסעותי עם דודתי", גרהם גרין.
שיר הייקו 261889
האזנה מומלצת: The Whole of the Moon של The Waterboys.
שיר הייקו 261928
צפיה מומלצת פארק היורה של סטיבן שפילברג.
אלפי ישראלים 183825
אני עצמי מוצא את האובססיה הזאת של כל כך הרבה ישראלים למצוא את ה''אמת'' אצל איזה שהוא גורו בהודו עלובה ומעוררת רחמים. אבל כפי שציינתי במקום אחר נראה שאין קבוצה מיסטית ברחבי המזרח או המערב שאיננה כוללת כמה ישראלים לרפואה. וזה מעורר שאלות לגבי הצורך העמוק הזה למצוא ''משמעות '' ומדוע הם חושבים שאיזה גורו בהודו יכול לתת תשובות שהם אינם יכולים למצוא אצלם בבית.
אלפי ישראלים 184037
ואם אנשים *כן* רוצים ללמוד ולהתפתח, מסעות (הן במובן הפיזי-גיאוגרפי והן במובן הסמלי-רוחני) הם אמצעי לא רע בשביל זה, וודאי למקומות שכבר אלפי שנים מעודדים התפתחות כזאת. אם הם לא רוצים, אז מה הודו אשמה? ואם כן - אז למה לא הודו?
זה קצת כמו לומר "מלא אנשים הולכים למוסד המשונה הזה שנקרא אוניברסיטה רק כדי לפגוש אנשים/להסתלבט על הדשא/להוסיף שורה ברזומה.. אם הם לא רוצים ללמוד מתוך עצמם, אלף הרצאות לא ילמדו אותם". לי נראה שאולי יש להפנות את החיצים כלפי האנשים ומטרותיהם, ולא כלפי המדינה המארחת. (כנראה שזו ממילא היתה הטענה בין השורות, ובעצם אני רק מחדד אותה כאן..??)
שאנטי שאנטי 184043
בבירור אין לי הרבה סימפטיה לישראלים שמאמינים שאת כל התשובות או אפילו כמה מהן אפשר למצוא בהודו.
אבל נשאלת השאלה למה דווקא הודו והמזרח הרחוק יש להם כזאת השפעה על הדמיון הישראלי. התשובה שלי היא מאחר שהם כזה ניגוד ''רוחני '' לאורח החיים הישראלי שנהפך לחומרני כל כך עם התמוטטות האידיאולוגיה הסוציאליסטית והקיבוצית .כאשר ישראל הפסיקה לשמש ''דוגמה לגויים'' עם
הקיבוצים שלה החלו הישראלים לחפש מקומות שאפשר יהיה לחקות אותם חיקוי עיוור של התבטלות מוחלטת. בדומה לחקיינות העלובה של התרבות האמריקנית ( ראו את היללות שנתקלים בהם כל שני וחמישי במקומונים של מקומונאים ומקומונאיות שבוכים על כך שישראל אינה ניו יורק) זאת בניגוד לעבר שבו האידיאולוגיה הסוציאליסטית של בהרית המועצות התקבלה רק לאחר שינויים ומודיפיקציות מקוריות רבות .
אני טוען שהודו בשנים האחרונות תפסה את המקום של אפריקה עבור הישראלים בשנות החמישים והשישים,גם כמעין ''ארץ אגדות '' ששם הכל יכול לקרות ושם יכול האדם להגיע להארה ולהגשמה עצמית .
אלפי ישראלים 184206
האם הובן מדבריי שיש לי משהו נגד הודו? כמובן שלא (קראתי שוב ונראה לי שזה גם לא השתמע, אבל אם אני טועה, עמך הסליחה). לא, הטענה היא כלפי האנשים. כמובן שלא כלפי המדינה המארחת. ויכולתי להגיד בדיוק אותו דבר על האוניברסיטה.
אלפי ישראלים 184303
מראש פטרתי אותך מאשמה בסיום התגובה הקודמת, ולכן אין על מה לסלוח :-).
אז שנינו מסכימים בענין הודו והאוניברסיטה, ועדיין הראשונה סובלת מיחסי ציבור גרועים יותר [1,2]
ככלל נראה לי שהדיון בנהייה אחרי תרבויות/ארצות זרות, לוקה בשטחיות בכך שהוא נע בין "גיליתי את האור" לבין "הבל ורעות רוח " או "התבטלות מוחלטת", כפי שצוין בתגובה של אלי כאן. בין לבין יש לתרבויות אלה מאגרי ערכים, מסורת ופילוסופיה עשירים ומעניינים, שמי שמעוניין יכול בהחלט להרחיב את עולמו (ואף, חס וחלילה, להפיק הנאה/שמחה/אושר תוך כדי) על ידי היחשפות אליהם והכרות (סלקטיבית, חוויתית, מודעת...) עמם. הייתי מסתכן כאן בחוסר פופוליזם ואומר שזה נכון לא רק להודו, אלא אף לתרבות האמריקאית שהובאה כאן כדוגמה.
יש כנראה הרבה סיבות מורכבות לנהירה להודו, ביניהן אפקט העדר, מחיר הטיול והשהייה הנמוכים, וגם התרבו(יו)ת ההודי(יו)ת השונות וההשקפה הכה שונה מהמיינסטרים שרובנו גדלים עליו, וזה מבלי להזכיר סתם נופים טבעיים ואנושיים מופלאים, וכו'. ההכללה המוקצנת של "שאנטי וסמים חופשי, אחי" מצד אחד ו"וואו אושו הזה מדהים" מצד שני, היא שקצת צורמת לי אישית , חוטאת לאמת ,ואף הופכת את הדיון בענין לקצת תפל ועקר... (ולזה הרי נתנגד כאן בכל תוקף !!-))

1 בן: אמא, אני הולך לאוניברסיטה!
אמא פולניה: יוסי, ילד שלי מוצלח!
2בן: אמא, אני נוסע להודו.
אמא פולניה: הודו, מה יש לך לחפש שם? ריבונו של עולם.... אשר, מה עשו לילד שלנו ??
אלפי ישראלים 184308
תיקונצ'יק ל‏2
האמא: "מ-ה?!אחרי כל מה שעשיתי בשבילך? על גופתי!"
ומיד- התקף של משהו מסתורי עד כדי אשפוז. ואם זה לא עוזר, השתטחות על המסלול, לפני גלגלי המטוס.
אלפי ישראלים 184362
ואם זה לא עוזר, אז לפחות "שלא תשתה שם חשיש, שמעת?"
מיסתורי הגוה\נגל השחור היה ספר ילדות אהוב 184497
ברגע שהתחלטי לקרוא את הכתבה עלו בזכרוני ספרי ההרפתקאות שקראתי בגיל 10-12 ואהבתי כל כך, אין ספק שהודו היה כר פורה לדמיון המערבי לכתוב סיפורי אימה והרפתקאה, מענין העם בעומנו היום עם אמצעי התיקשורת יכולה להתקיים כת כזו?
שובם של התאגים 184498
וודאי וכי למה לא ?
בדומה לקבוצות טרור פשע וחטיפה שונות שמשגשגות בעידן התקשורתי שלנו.
רוצחים סידרתיים 184545
ניתן לראות ב"תאגים" את הרוצחים הסידרתיים הראשונים , דהיינו אנשים שרוצחים פעם אחרי פעם ולא מסיבות אישיות חד פעמיות אלא מסיבות שיובנו רק להם וקורבנות הרציחות יכולים להיות אקראיים או לא אבל נרצחים מסיבות שהן לרוב בעלות אופי מיסטי שיובנו רק לרוצח.
זוהי תופעה שהחלה להיות נפוצה מאוד בעשורים האחרונים של המאה העשרים עד כדי כך שהרוצח הסידרתי הקולנועי "חניבעל לקטר " קניבל אינטילגנטי הפך להיות מעין גיבור תרבות של תקופתנו הפוסט מודרנית .
בכל אופן הרוצח הסדרתי הידוע הראשון מסוג זה(במערב לכל הפחות ) הופיע עוד במאה ה-‏19 וקיבל את הכינוי ג'ק המרטש .
הוא לא ניתפס מעולם והפך למיתוס.
ועל כך ראו :
שלכם בברכה מג'ק המרטש
רוצחים סידרתיים 195100
ג'ק המרטש חוזר
ב:
מוות כברירת מחדל? 185252
האם מוות הינו מרכיב הכרחי ובסיסי בכל דת המוכרת לאדם? ובמונח מוות אני מתכוון להרג של אנשים ,בד"כ חוטאים ,אשר אינם נכללים באמונה הקולקטיבית.ואם כך מדוע?
השלמות מיתולוגיות ועוד... 205858
ע"פ המיתולוגיה ההינדית לאל שיווה ישנו גוש שחור בגרון, בתחילת שחר ההיסטוריה איים מבול להחריב את העולם (כמו בעוד רבות ממיתולוגיות העמים) האלים והשדים שילבו כוחות ע"מ להציל את העולם, הם החליטו לעשות מהמים (שהיו לפי גרסה אחרת חלב).. חמאה. הם ערבבו את החלב/מים עם הר גדול שנעקר ממקומו, ותוך כדי העבודה נוזל שחור, וכנראה לא נפט, החל משפריץ החוצה ושורף כל מה שבדרכו, היחיד שיכל לגבור עליו הוא שיווה שבלע את הנוזל ומאז יש לו כתם שחור בגרון.
קאלי, כאמור במאמר הינה האלה פרווטי.. כאשר שד או מישהו אחר 'מהרעים' היה מאיים על יציבות העולם ואף אחד כולל שיווה לא היה יכול לו. היתה פרווטי נכנסת דרך פיו של בעלה (שיווה), ויוצאה שחורה כ-קאלי. מול קאלי לא היה אויב אחד שיכול לה.. הבעיה היתה שמסע ההרג שלה לא הסתיים אף אחרי שהאיום שבגינו הגיעה הוסר! היא היתה ממשיכה לקטול בנ"א אחרים..
ומי יכול לרכך כאבה.. שיווה.
לשיווה היו שני שיטות (שהם כנראה שני נוסחים למיתולוגיה) לעצור את קאלי.. שני שיטות שפרויד היה עושה מהם מטעמים. "מקרה" אחד הוא ששיווה היה מופיע בדמות תינוק בתוך שדות הקטל, רגשותיה של קאלי כאמא היו כמעט מכניעים אותה וכשהרימה את התינוק הלא הוא שיווה, היה יונק האחרון משדה את הרוע שנותר בה, והופכה לפרווטי. (כל עניין פרווטי ורצונה בילדים עם שיווה הוא נושא בפני עצמו, את הבן היחיד שהיה לה בנתה אותו מסמרטוטים לפני גרסה אחת או מלכלוך גופה, התינוק קבל כוחות חיים ושיווה שבז לה הרג את התינוק ע"י שכרת את ראשו. לבסוף ריצה אותה כשהרכיב לתינוק ראש של פיל. שהיה במקור הרכב מלחמה של אידרה אל הגשם. התינוק לכשגדל הינו האל גאנש עם ראש הפיל)
סטיטי לגמריי מהנושא... סליחה
בדרך השניה לעצור את קאלי היה שיווה שוכב ערום, כשהלינגה שלו (פין- שאגב יש אנשים לא מעטים בהודו שעובדים את הלינגה..) מזדקרת, קאלי היתה "מתישבת" עליו ונרגעת. אגב זו הסיבה שלרגלי קאלי בציורים ופסלים אפשר לראות בד"כ את שיווה שוכב כתינוק או באל מבוגר.

בסביבות ספטמבר ביקרתי בכפר סרהן (כינור וואלי, מדינת הימנצ'ל פרדש. הודו). יש שם מקדש ענק, עתיק ויפיפה של האלה קאלי. ובאותו איזור בכפר צ'יטקול הקריבו המקומיים עז לאלה. אני לא יודע אם עדיין יש פעילות של הכת,אך היא אחת הפופולאריות בשלטים ,פסלים ואף בסרטים ההודים.
הייתי שם בסוף תקופת המונסונים, ערפל, קר, קאלי מציצה מקול קיר ועל כל מקדש.. מקום מדהים ומצמרר..
ואם כבר מדברים על הודו.. סעו לשם אחת מפינות החמד של העולם.. מאוד מומלץ
מאמר טוב מאוד, רהוט ומעניין 249594
ואכן הזכיר לי את ''גונגה דין'', ''אינדיאנה ג'ונס'', ''מסתרי הג'ונגל השחור ועוד.
הסופר רוברט בלוך 257727
שפירסם את הספר "הפחד " שתורגם לעברית ,רומן מתח על שליחי האלה קאלי בארה"ב המודרנית ,התפרסם במיוחד בספר האימה שלו "פסיכו " שהפך לסרט האימה המפורסם ביותר ויש האומרים ,המפחיד ביותר בתולדות הקולנוע . הספר בכל אופן הוא מפחיד הרבה יותר מהסרט.החודש נפטרה השחקנית ג'נט לי שכיכבה בסרט אבל ל"פסיכו " עצמו קמו לאורך השנים עשרות יורשים וממשיכים .
ראו :
פסיכו לא מת
הסופר רוברט בלוך 262374
גם הספר ''בין הפקירים'' של לואי בוסינר, שיצא אף בעברית, עוסק כולו בתאגים (כולל תיאור מפורט ומצמרר של רצח בעזרת חבל חניקה)
מורה טנטרה רומני בישראל 261573
בשנים האחרונות יש בישראל פריחה עצומה ללימודי הטנטרה , התורה של היוגה המינית של מעריצי האלה קאלי בישראל . בישראל יש אולי היום עשרות מדריכים לתורה זאת .
בכל אופן נראה שהמורה הפופולארי ביותר על אלפי ישראלים בתחום זה הוא רומני דווקא והוא שוכן כיום בתאילנד .איש זה הוא תלמיד של אסכולה רומנית של יוגה וטנטרה שגם מוריה הרומנים הם נערצים על מאות ישראלים אם כי המדובר באנטישמים קיצוניים.
לאחרונה הוא מבקר בישראל והנה ראיון איתו :
הרומני מתאילנד
כישוף ומין 467725
מאז האדם הקדמון עולם הכישוף קשור קשר בל ינתק עם עולם הרומנטיקה, האהבה והמין .

פרנסתם העיקרית של מכשפים ומכשפות לאורך הדורות הייתה מכירת לחשים ושיקויים מסוגים שונים ומשונים שיגרמו לגברים ונשים לאהוב או לשנוא זה את זה וכן להגביר את תשוקותיהם .

המין הפך לאורך השנים לאחד מהאלמנטים המרכזיים של שיטות כישוף מזרחיות ומערביות שונות -יש יאמרו האלמנט החשוב ביותר .

ביום שני ה-‏14 בינואר יוצג בשמונה בערב בבית הסופר ברחוב קפלן 6 בתל אביב מופע ספרותי –תרבותי בעריכתם של בלש התרבות אלי אשד והמשוררת דפנה שחורי שיוקדש לנושא מרתק זה .

המופע יכלול הרצאות ,הקראות שירים וסיפורים שכל כולם עוסקים בעולם הכשפים והאהבה מצורותיהם המוזרות והאזוטריות ביותר ועם זאת גם המרתקות והמרגשות ביותר .

מנחה: אלי אשד

.

במופע משתתפים

דברי פתיחה :יו"ר אגודת הסופרים בלפור חקק

המשוררת יעל גלוברמן שתקריא מ'שירי לילית'

איש הספרות יואב איתמר יקריא שיר על הספן אודיסאוס ומכשפה .

המשוררת דפנה שחורי שתקריא את שיריה "חיתול שחור' ו"קלף הכוח".

חוקר ספרות הפנטזיה שחר לאודון ירצה על שבת המכשפות

בלש התרבות אלי אשד ירצה על ויתאר לחשים טקסים וכישופים ליצירת אהבה ( ושינאה ) וכמה פרשיות מתולדות הכישוף המיני לאורך הדורות .

הזמרת המוכשרת ירונה כספי תשיר .
המשוררת וכלת פרס ראש הממשלה ל2007 דבי סער תקריא שיר על כישוף האהבה

עורך הדין המו"ל ואיש הספרות ד"ר אייל ליאני ירצה על כישוף ומין במשפט הישראלי .

איש הבוהמה ליאור דיין ישמיע שיר .

הסופרת שהרה בלאו תרצה על שדת האהבה והסקס לילית ותביא לחשים וכישופים המגנים מפגיעתה הרעה .

דפנה שחורי תקריא קטע מספרו של יהושע קנז "מחזיר אהבות קודמות ".

המויקאית והיוצרת אסיה רודשטיין תלווה את הערב בנגינה על כינור ומלחינה קטע מיוחד לכבוד האירוע ושמו "הקטע הבלתי גמור " לכינור סולו.

דמי כניסה 20 ש"ח.

הקהל מוזמן להתכשף ולכשף
כישוף ומין 467729
"איש הבוהמה ליאור דיין ישמיע שיר ."
מה זה איש בוהמה?
כישוף ומין 467737
וזה שמלחינים קטע בלתי גמור במיוחד לאירוע לא מטריד אותך?
כישוף ומין 467757
איש הבוהמה, במקרה דנן, הוא איש צעיר שפרנסתו קלה ונאה בעזרת השם (של אבא), הוא מעריץ את גרינג, מתעניין בחייו של עמיר פרץ וקורא לפלדמרשל מונטגומרי (מונטי) "מונטוגאמרי". ואל תראהו שהוא מנסה להישמע חכם ובסוף יוצאות לו מזה ערימות היסטריות של שטויות בקצב - האמת היא שיש לו חיי נפש עמוקים ומיוסרים! באמת-באמת! ("השתחררתי ממניעים נרקסיסטיים לחלוטין...", "... קצת עצוב לי שלא הייתי בקרבי...").

להבדיל מאיש הבוהמה, איש החינוך בכתבה הנאה ומרחיבת הדעת שלפנינו הוא העיתונאי שמסביר לנו את מה שאנחנו צריכים לדעת על הלופטוואפה, שמא נחשוב שזהו שמו של מין משקה אנרגיה חדש ואופנתי. ותודה ששאלת.

ודייק: הבנאדם עשה שירות לאומי 467768
'לא עשיתי צבא כי הרגשתי שאני מבזבז את הזמן שלי. מלא אנשים קראו את הטורים שלי וקיבלו חוויית קריאה רכה מאוד וצחקו, זה גם סוג של שירות לאומי.'

לא ככה?
ביקורת על האירוע יש כאן 468330
להיכשף או לא להיכשף זאת השאלה

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים