האור בקצה המנה''ר 17
על הצורה בה עמיר פרץ תופס את משמעות המושג ''שוק חופשי'', וגם קצת על ש''ס ועל מפלגת העבודה הנורבגית.
פוליטיקה • דובי קננגיסר • יום ג', 21/9/1999, 21:23
היום דווח בעיתונים על סגירת המתפרה האחרונה במצפה־רמון, פעולה שתביא את הישוב לרמת אבטלה של כ-‏14 אחוזים. כצפוי, מיהר נציג הנדכאים באשר הם, עמיר פרץ, לזנק ולהצהיר הצהרות על המדיניות ההרסנית של הממשלה, על חוסר הרגישות החברתית, ועוד כהנה וכהנה הצהרות שכבר התרגלנו להתעלם מהן, בעיקר כאשר הפרצוף הפולט אותן עוטה שפם מטופח. לא שאנחנו אטומים לאומללותם של אלו שנזרקו ממקום עבודתם, אלא פשוט שהתרגלנו כבר לכך שהמאבק שפרץ וההסתדרות מנהלים לכאורה למען הפועלים הפשוטים, נעשה בדרך כלל דווקא למען הוועדים החזקים, אלו שזוכים להטבות הולכות ומתרבות ולהשפעה פוליטית ניכרת.

אך מסתבר כי הפתרונות היצירתיים שפרץ מציע למצב הקיים מראים על פחות השקעה מאשר התירוצים המגוונים לשביתות הפוליטיות הרבות שנקט בהן בשנים האחרונות.

בראיון לערוץ 1, התאונן פרץ כי בעבר, אם מפעל כלשהו היה עומד בפני קריסה, כל שהיה על מנהיג הפועלים המודאג לעשות היה להרים טלפון לראש מנה"ר (מנהל הרכש של צה"ל), לזרוק כמה מילים טובות (או רעות, תלוי) על המפעל, ומיד היה צה"ל מוציא הוראה לרכוש מצרכים בכך וכך מיליוני שקלים מאותו מפעל כושל. אכן, פרץ מציע לנו כאן הסדר כלכלי מרתק ומעניין, שללא ספק מסביר דברים רבים מאוד בנוגע לתקציב העצום של צה"ל לעומת היכולת העלובה שהוא מפגין, בין אם בשדות הקרב של ימינו, ובין אם בטיפול בחיילים. בלי להפסיק כדי למצמץ, המשיך אז פרץ והתלונן שכיום, כך טוענים שלטונות הצבא, "כבר אסור," וכאן הוסיף כמה סימני קריאה ווקאליים. אין ספק, חוצפה מעין כמוה.

צה"ל היווה במשך תקופה ארוכה את פח הזבל של המדינה. נוער שלא חינכו היטב בבתי הספר זכה לחינוך בצבא, אוכלוסיות שלא זכו למעמד גבוה בחברה החיצונית זכו לעמדות שררה מטילות אימה בחברה הצה"לית (מבטיח אני לכם כי אין לבני עדות המזרח כל עדיפות על בני אשכנז בנוגע להקפדה על משמעת, ובכל זאת - כמה רס"רי משמעת אשכנזים אתם מכירים?), ובכלל - כל מי שלא הצליח למצוא את מקומו המקצועי בעולם הפרטי, ידע שתמיד יוכל לחזור ללבישת המדים ולקבל משכורת קבועה ומובטחת.

כיום, צה"ל כבר נוקט בצעדים של התיעלות. מכרז השקמיות, שנפל בסוף בשל התנאים הקשים שהוצעו למתמודדים, היה אמור להוציא את ניהול השקמיות מידיו של צה"ל, ובכך לחסוך בכוח אדם ובמשאבים (כלי רכב, חשמל, ניירת), ואולי אף להכניס לקופת צה"ל כמה שקלים בדמות ארנונה שישלמו מפעילי השקמיות לצה"ל. צה"ל נוקט במדיניות של צמצום מספר התקנים לאנשי קבע, ומוציא לפנסיה מוקדמת אזרחים עובדי צה"ל שנשארו עד כה בצה"ל מכוח האינרציה בלבד, כמו גם מסרב להעסיק עובדים חדשים במקומם, ואלו שכן מועסקים, מוגבלים לצעירים מתחת לגיל 30 ואף פחות מכך.

כל אלו, כמו גם צעדי התייעלות אחרים, עשויים לצער את מר פרץ עד מאוד. בעתיד לא יהיה ניתן לסמוך על צה"ל שיספק תעסוקה מפוקפקת לכל דיכפין, וישראל תאלץ להתמודד עם כלכלת שוק אמיתית, כזו שתצריך את הישובים בנגב להשקיע לא בפשיטת יד, פן יפשטו בסופו של דבר את הרגל, אלא דווקא בחינוך של הדור הצעיר כדי לספק מצע אנושי עשיר יותר להקמת מפעלי תעשיה באזור. כמו כן, ישובי הנגב יאלצו להגיע למסקנה שהפיזור הרחב שלהם עומד בעוכריהם, והישובים יתקבצו לאזור קטן יותר, גם במחיר של נטישת ישובים מסויימים מאחור, לפחות עד שהריכוזים החדשים יתחילו לשגשג.

המנה"ר לא יביא את הישועה, מר פרץ, והגיע הזמן שנכיר בכך כולנו, וגם ההסתדרות. ההסתדרות צריכה גם, בהזדמנות זו, ללמוד לא רק לצעוק את מה שהיא חושבת שהיא צעקת הפועלים, אלא גם להכיר במציאות, ולהציע לפועלים הרעבים לעבודה פעולות לתיקון מצבם. גורל האדם, בסופו של דבר, הוא בידיו, ואל לו לשים את כל מבטחו בממשלה.

ד'ה ש"ס שואו

ש"ס ממשיכה באופרת הסבון הקטנה שלה. תקציר הפרקים הקודמים: אריה, שובר הלבבות, נעלב כאשר אודי (אהוד ברק בהופעת אורח), דרש ממנו להתפטר מתפקידו, ועזב את הארץ. על המקום שנשאר בליבו של עובדיה יוסף ובתפקיד מנהיג ש"ס נאבקו ישי וסוויסה, כאשר לבסוף אימץ לעצמו יוסף את ישי, כשגילה שסוויסה עדיין שומר אמונים לאריה. בינתיים רחש אליקים מזימות והצליח להוציא את יעקב חמד, מנכ"ל "מעיין החינוך התורני", מתפקידו. יוסף, שנטל של מיליוני דולרים מונח על צווארו, סירב לאפשר לחמד להגיש בג"ץ, מפחד שמא ההליך המייגע עשוי לדחות את העברת הכספים בעוד מספר חודשים. אך חבר מועצת החכמים, הרב שלום כהן, שהוא גם דודו של חמד, איים להתפטר ולפלג את המועצה, אם לא יתאפשר לאחיינו להגיש את הבג"ץ. עובדיה יוסף, איש משפחה שכמותו, לא עמד באיומים, ואפשר לבסוף לחמד להגיש את אותו בג"ץ מיוחל. כל זאת, על רקע חזרתו של אריה, שובר הלבבות, אל חיקה של ארץ הקודש, תוך המהומי אהבה כלפי המקובל כדורי, שאינם אלא חיצי קנאה המופנים כלפי הרב עובדיה, שכזכור, נטש את אריה בעבור יפה־זקן אחר. בקרוב הסרט.

השר הנורבגי

אהוד ברק, כך דווח בידיעות אחרונות היום, גם הוא התלונן, והפעם בפני חברי מפלגתו שלא הצליחו להכנס לכנסת. "אין," מירר ברק כאשר הודיע להם על נחישותו להעביר את החוק הנורבגי, "אין מי שיעבוד בכנסת ובוועדות." אולי הוא היה צריך לחשוב על זה כששינה את חוק יסוד: הממשלה, והושיב עוד כמה חברים מסיעתו המדולדלת אל שולחן הממשלה.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

תורת המספרים 110
טל לינזן יום ג', 21/9/1999, 22:37
בעוד הקפיטליסט דובי קננגיסר כותב לו מאמרים נזעמים באינטרנט, יושבת התופרת סבטלנה רזניקובה וחושבת איך תצליח לגמור את החודש בשנה הבאה. ואיזו נחמה מציע לה דובי? השקעה בחינוך שתביא, ייתכן, לרווחת ילדיה בעוד 20 שנה? הצעה לעקור מביתה ולהתיישב במרכז הארץ בדירה קטנטנה, תמורת שכר דירה צנוע של 600 דולר לחודש (קצת יותר משכר המינימום, שאותו קיבלה, קרוב לוודאי)?
דובי חושב במספרים, כמו שאופנתי בכלכלה. השקעה של כך וכך שקלים במקום כזה וכזה תביא בעתיד לתוצאות חיוביות. אבל מה עם הטווח הקצר? מה בינתיים? מה עם האנשים? חברה מתוקנת חייבת לדאוג לפרנסה גם לפחות מוכשרים, גם לאנשים שהיא דאגה ברוב טובה ליישב בפינות נידחות בנגב, גם לאנשים שרכשו בעידודה מקצועות שאין להם ביקוש ועתה כבר מאוחר מדי להחליפם. היא צריכה לשלב מדיניות סעד עם מדיניות של חינוך, כלומר לדאוג בטווח הקצר לאנשים ש"אבוד עליהם" כדי שתוכל להשקיע באנשים שעתידם לפניהם. וכן, זה כולל גם לקנות בכספי משלם המיסים סחורות שיוצרו בארץ, אפילו במחיר גבוה יותר מסחורות מטיוואן.
תורת המספרים 111
דובי קננגיסר • בתשובה לטל לינזן יום ג', 21/9/1999, 22:48
חוששתני כי לא הבנת את דברי נכונה - לא הצעתי שתושבי הדרום יעקרו למרכז הארץ, אלא שהישובים המרוחקים יתאחדו ל"גושים" (זו המילה האופנתית היום, נכון?) של ישובים. במקום שדרות ואופקים וירוחם, שיהיה ישוב אחד גדול, שיספק מספיק אנשים שיוכלו לעבוד בתעשיה, וכך תוכל גם להתבסס סביב האנשים הללו קהיליה של מסחר ושרותים. כך ניתן יהיה לבנות עיר שיכולה לתמוך ביושביה, מבלי שיאלצו לשכור את שרותיהם של יחצ"נים כדי לקבל כמה פרוטות מהממשל.
במצב של היום, כל עוד הישובים מרוחקים זה מזה, לא משנה כמה כסף תשקיע - זו תשאר חבית ללא תחתית. חובה להתחיל כבר עכשיו לפעול, כדי שבעוד חמש שנים יהיה שיפור מספק, ובעוד עשרים שנים יהיה שינוי מדהים.
היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה 112
שי כהן • בתשובה לטל לינזן יום ד', 22/9/1999, 0:44
קראתי נפעם את התגובה הנזעמת כנגד אוייב מעמד הפועלים הקונטרה-רבולוציונר ד.ק.
ולא חסר היה שאמצא במאמר את "קדימה עם חלכאים מזי רעב יחד נצעד לעבר עולם חדש..."
הלו ! להתעורר שם בבקשה, הנסיון הזה נכשל.
כמובן הוא לא נכשל לפני לנין, סטלין ועוזריהם (האסוציאציה צריכה להיות ברורה...)
קברו כ 30,000,000 סווטלנות באדמה במסגרת הטיהורים למינהן... הוא גם לא נכשל עד שבריה"מ - רוסייה כיום נמצאת במצב הדומה לערב עליית היטלר לשלטון עם קריסה רבתי של מערכות החברה התקינות, וגם לא נכשל עד שעתידם של כ 250,000,000 מונח על הגורל.
אבל הוא נכשל. הלו ! הרעיונות הללו נכשלו.
ברנרד שואו אמר פעם שמי שלא תומך בסוציאליזים בצעירותו הינו ככל הנראה רשע, ומי שלא מתנער מהם בבגרותו הינו ככל הנראה כסיל גמור... היום (כבר מזמן) אין אפילו את הרישא של המשפט הזה. דרך המחשבה הזו כושלת.
הכסילות מתחילה כיום כבר יותר מוקדם...
שיטה לא שיטה זו של יללא משה תזמין לצה"ל משהו... בתור טובה הינה אם כל השחיתויות. היום זה למען מפעל מסויים, מחר צריך לקבל את הבת של יעקוב (שסידר שצה"ל יזמין) להסתדרות בתור פקידה מספר 25598 ברשימת המיותרים... וגו'.
על האיש פרץ ישנם מילים רבות לאמר, דומני שהוא העיד על עצמו לא פחות טוב מכל קטיגור.
לסווטלנה יהיה הרבה יותר טוב בלי הרעיונות האלה. היי ככלות הכל אם הם היו פועלים היא הייתה בשוויץ של מזרח אירופה לא בישראל...
מיומנו של קפיטליסט מוצהר 120
ניר יניב • בתשובה לטל לינזן יום ה', 23/9/1999, 14:05
למרבה הצער, חשיבה רגשנית במוצהר (המתבטאת בתגובה של טל) לא תביא אותנו לשום מקום. הטיעונים אותם מביא דובי בתגובתו נראים הגיוניים בהרבה (אם כי אופטימיסטים במקצת). חשיבה בקוים של "הבה נקל על החלשים" תגרום ליותר ויותר אנשים לחדול להתאמץ להיות "חזקים". כבר היום פושה המנהג של אנשים (ולאו דוקא מפשוטי העם) המבקרים בלשכות התעסוקה במקום לעבוד, היות וזה הרבה יותר קל. הקשיחו את קריטריוני האבטלה, ומחצית מהם ילכו לעבוד ברינה. כנ"ל לגבי עידוד קנייה מתוצרת מקומית: אם התוצרת המקומית תתמודד עם תוצרת החוץ בתנאים שוויוניים יותר, היא תאלץ לעלות ברמתה, ובכך תהיה נתנת גם לייצוא, והרווח למדינה (ובכך גם לאזרחיה) מובן. כמו כן העליה ברמה תחייב התמקצעות של העובדים, ומכאן עלייה ברמת כח העבודה, במשכורות, ובאופן עקיף גם ברמת החינוך במקצועי. בתנאים של העדפה מוצהרת לשוק המקומי, אין היצרן חייב להפיק מוצר טוב על מנת להתקיים, וכך כל המעורבים מפסידים, פרט ליצרן עצמו: הפועלים מקבלים שכר רעב (שלא לדבר על מפגע הפועלים הזרים), הרוכש מקבל מוצר רע אותו יאלץ להחליף לאחר תקופת שימוש מוגבלת, ועל יצוא אין מה לדבר.
אינני רואה מדוע על המדינה "לדאוג בטווח הקצר לאנשים ש'אבוד עליהם' כדי שתוכל להשקיע באנשים שעתידם לפניהם" - למיטב הבנתי אין כל קשר בין הדברים. הקצאת משאבים עודפים לסעד תגרום רק לעלייה במספר ה-"נזקקים" לו, וכתוצאה מכך לדרישה לכספי סעד נוספים. הקצאת משאבים בחינוך, בהכשרה מקצועית ובעיור ומיזוג של מקומות טעוני טיפוח תגרום לתוצאה ההפוכה.
לדובי, טל ושי. 115
ירון פלג יום ד', 22/9/1999, 11:27
כמי שתומך בכל מילה של טל לינזן, אני תמה על כך, שהמחבר הנכבד העדיף להשיב על השגה שולית לחלוטין בתגובתה, במקום להתמודד עם התיזה המהותית שהציבה כאתגר מולו.

השאלה אינה, האם דובי מציע לסבטלנה לעבור למרכז הארץ או רק לגוש ישובים קרוב. השאלה היא, האם החברה הישראלית צריכה לדאוג לסבטלנה, או להשקיע משאביה רק בעניינים "כדאיים".

אומר יותר מזה: טל לא הציבה מול התיזה של דובי את האנטיתזה המתבקשת, שהיא הקומוניזם, אלא את הסינתיזה - מדינת הסעד. בכך תגובתה היא תגובה נבונה, מאוזנת וריאליסטית, ולא צריך להשתלח בה עם 30,000,000 סווטלנות שבאדמה, כפי שעושה שי כהן.

אסיים בנימה אישית: כשלון הקומוניזם הוא עובדה. הצלחת הקפיטליזם גם היא עובדה. ביודענו את הסבל והדם שבהם הטביע עצמו הקומוניזם, אולי איננו צריכים להתאבל יתר על המידה על מפלתו. אבל, בלי שום קשר לגיל, חושבני שכל אדם צריך לשמור פינה חמה בליבו לאותו משטר, כושל, מרושע, בזבזן ומושחת ככל שהיה, אבל אחד שהתיימר, לכל הפחות, לתת גם לחלש, לנחשל, חלק שווה לזה ש"מגיע" למוצלח ולחזק.

לפני יותר מיובל שנים הגדיר אותו ברכט כ"הדבר הפשוט שקשה לעשותו". כנראה שבאמת היה זה קשה מדי לעשותו, וקל יותר לשוב למה שהניע את העולם מאז ומתמיד - הכסף.

טל, בתגובתה השקולה, נתנה ביטוי לצורך למתן את ניצחונו של הקפיטליזם, באמצעות הכרה חלקית, לפחות, בעקרונות הצודקים והנכונים של הקומוניזם, אשר ככל הנראה אינם בני הגשמה כשלעצמם.
עפר מי יגל.... 118
שי כהן • בתשובה לירון פלג יום ה', 23/9/1999, 1:02
העמדת השאלה האם מדינת ישראל צריכה לדאוג לגברת סבטלנה (הי מה קרה עם מסעודה?) או לא
הינה שאלה במקומה. מה שאינו ברור כלל מהי העזרה, איך לתת את העזרה, מהי שיטה נפסדת והרסנית לגב' האמורה ולמערכות החברה והחיים בישראל בכללה, ומדוע שיטתו של האזרח ד.ק.
איננה גרועה כלל כפי שנשמעה לגב' הנכבדת ט.ל. אשר מיהרה להפעיל את התגובה הנרכשת של "יושב לו הקפיטליסט ..." וגו'.
מדינת ישראל לא דאגה לגב' האמורה (מיודעתינו סבטלנה) כבר בזאת שמקום מגוריה הינו עיירת פיתוח. נקודה. בצורה ברברית הרבה יותר נלקחו על גבי משאיות אותם אילו שאיתרע מזלם ועלו לישראל בשנות ה 50 (במקום להמשיך לצרפת כפי שעשו רבים מיוצאי גוש צפון אפריקה) ונזרקו באישון ליילה בסוף העולם פינת קצה ישראל.
הסיבות הכלכליות הינם ברורות: אין אפשרות לספק שירותים מתקבלים על הדעת לעיירות קטנות וחלשות. זוהי הסיבה מדוע יש תהליך עיור בכל העולם כולל אלבניה ומדוע ישנו תהליך של מגה-ערים. שירותים הכוונה בראש ובראשונה לחינוך, תרבות, אפשרויות עבודה
ועוד.
לשיטתו של מר פרץ במחיר של חוסר יעילות כלכלית משווע, דבר המקטין בסופו של תהליך את העוגה לכלל אזרחי המדינה ובראש וראשונה לחלשים יותר, במחיר של פתח לשחיתות בקנה מידה לאומי ( פרשיות ש"ס מכיר ? מישהו? הלו? ) תתקבל התוצאה הבאה: סבטלנה תמשיך לחיות על הקצה. קצה החיים. התוצאות: אין צורך בכדור בדולח, ישנה מעבדה בה במשך 50 שנה התנהל ניסוי חי על בני אדם, להלן התוצאות: יוצאי צפון אפריקה שהגרו לצרפת (בעיקר) תופסים מקום באליטה החברתית הצרפתית עם שיעורי השכלה גבוהה חסרי פרופורצייה למשקלם. יוצאי צפון אפריקה שעלו לישראל ו"יושבו" בעיירות הפיתוח הינם בתחתית הסולם החברתי הישראלי - יהודי. אצלם יש נתון חריג גם כן. שיעור המאכלסים את בתי הכלא הינו חריג למשקל בני עיירות הפיתוח באוכלוסיה. הרעיונות להנשמה עלובה של חמצן הינם אם כן גזר דין לעליבות מתמדת למי שמבקשים האדונים ט. + י. לעזור.
רעיונו של מר ד.ק. פוגע בנקודה. אין לעיירות הפיתוח כל בסיס כלכלי. לכן לא יסגר שם הפער החברתי. לכן יש למצוא פתרון אחר.
הפתרון הינו לקרב רחוקים למרכז. אומנם אין אני סבור שכיום יהיה זה ריאלי לעקור ישוביים ולקבצם לאיזור אחד כלכלי יותר, אבל מדוע לא להקים תשתית תחבורתית, רכבתית בעיקרה, מהירה במיוחד (בצרפת רכבת ה TGV נוסעת במהירות של 340 קמ"ש ) ירוחם הייתה נראת כפרפר של ת"א. סבטלנה הייתה יכולה לעבוד בעוד עבודות מלבד מעבודת הדחק בירוחם. ילדיה היו לומדים בבתי ספר בעלי מורים ותשתיות מתקדמות, העתיד היה נראה הרבה יותר ורוד הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך.
מה עושה ממשלת ישראל בנדון? לא הרבה. אם כבר מעלה ומבצעת מדיניות הפוכה בה לוקחים קרקעות מדינה, מוסרים אותם ל 20 שנה לבעל ממון פרטי לבניית כביש אגרה שירחיק עוד יותר את הגב' האמורה ממרכז הארץ.
על מנת לדאוג לשכבות החלשות, האנרגייה של הגב' ט.ל. מוטב ותוצא בצורת לחץ על ממשלת ישראל לעשות את מה שכבר שנים ברור לכל מי שמבקש באמת לעזור. על מר פרץ לא כדאי לבנות. רעיונות פופוליסטיים בנו אותו ושכמותו, דור פוליטיקאי "צדק חברתי להשכיר בע"מ". (יללא זוז לי מהכיסא...).
אותה הגברת בשינוי אדרת 129
טל לינזן • בתשובה לשי כהן יום ו', 24/9/1999, 14:29
בחייכם, אני בן!

ולעניין – גם שי וגם דובי התעלמו בתגובותיהם מהטיעון המרכזי שלי. אין לי כמובן מחלוקת איתם בנושא "קירוב" היישובים למרכז. הויכוח המרכזי הוא בשאלה האם המדינה צריכה לממן ולסבסד את האזרחים הלא-יצרניים שלה (לא יצרניים שלא באשמתם, אגב). לדעתו של דובי המדינה צריכה להתעלם מהאנשים האלה.

אני חייב ללכת. אוף. פעם אחרת.
אותה הגברת בשינוי אדרת 182
רועי • בתשובה לטל לינזן יום ו', 1/10/1999, 13:10
השאלה היא מי הם האנשים.
הגברת סבטלנה היא אולי אשה מאוד נחמדה.
אבל היום היא מעדיפה לחיות על תקציב המדינה.
וזה אומר על הגב של משלם המיסים.

יפסיקו האנשים לבכות ולרחם.
מי שרוצא ללמוד יכול , למה סטודנט יכול לעבוד בשתי עבודות וללמוד?

החינוך בארץ היום הוא שלעבוד בידיים זה אסור אם זה בדימונה ואם בירוחם ואם בתל אביב.
אבל החינוך הזה ישתנה ואיך נשאלת השאלה.

את דמי האבטלה שנותנים בקלות רבה יפסיקו לתת (אני מבטיח שלא ירעבו האנשים.) ויחיבו לעבוד.

אבל מה אם אין עבודה?

גם לזה יש תשובה אותם אילו שחולים ומסכנים ולא"מתאימים" ישלחו לעבוד בניקוי מדינת ישראל.
לא עבודה קלה, אפילו בשמש.
אבל ברגע שבו יחיבו אותם לעבוד תמורת הכסף שהם מקבלים אני מבטיח שהם יצליחו לחזור לשוק העבודה במהירות. ללא עזרת פרץ וידידיו.

אבל האם לא הם אילו שמשלמים את הביטוח הלאומי לצורך זה שלא ילכו לעבוד ב...
ממש לא! אנחנו ניתן להם כסף לאכול ואת האפשרות למצוא עבודה אבל נחייב אותם לעבוד ולרצות למצוא עבודה.

נקיון הארץ היא רק דוגמה קטנה לא חסרים דברים שניתן לעשות למען המדינה מבלי לשתות את דמה.
חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות