אין לו אופי אפילו במיל 1720
הנעבעך בפזמון הישראלי לדורותיו.

"המצעד קרב", מריע הרמקול.
המצעד קרב, הנה גם הקצין.
כל החיילים דורכים ברגל שמאל,
רק חיימקה שלי דורך פה בימין!
כי כל החיילים
טועים ברגל, בלי בושה!
רק חיימקה שלי
דורך ברגל הנכונה!

עוד בארבעה בתים נוספים מתגאה האם הפולנייה בבנה, שעושה הכל אחרת משאר החיילים, כי הוא יותר טוב; עד הבית האחרון, בו חיימקה צועק, מתוך המצעד, "הי אמא, זה אני" -

כי כל החיילים
שונאים את אמא כל העת!
רק חיימקה שלי
אוהב את אמא באמת!

כך שרה רחל אטאס - 1964, בשיר 'חיימקה שלי' מאת דן אלמגור (הקישורים למילות השירים הם לאתר "שירונט"). הלהיט הגדול בזמנו, שאפשר להיתקל בו ברדיו עד היום, מייצג בגלולה מרוכזת את דמותה של החברה הישראלית דאז, המלוכדת והמגוייסת, ואת יחסה לחריגים. כאן החריג הוא חייל אידיוט קצת, שלומיאל, אולי עולה חדש - אטאס שרה את השיר בחיקוי נלעג של מבטא מזרח־אירופי. אפילו אהבת הבן לאמו מהווה כאן חלק מהנלעגות של דמותו: חיימקה, רכרוכי שכמותו, מקדיש תשומת לב לאמא'לה במקום לחבר'ה.

ייתכן שאלמגור ומאזיני התקופה חשבו כי זו בדיחה טובת־לב. ממרחק השנים, בעידן בו התרגלנו ליחס מבין וסובלני יותר לשונים (במיוחד בתקשורת ובתרבות), הבדיחה נראית די מרושעת, ודי תפלה.

הוא נשאר מבולבל ומחייך

'חיימקה שלי' הוא מייצג נאמן למה שפרופ' עודד זהבי כינה פעם בהרצאה "ז'אנר הנעבעך בפזמון העברי". הדוגמה של זהבי לז'אנר הוא אחד מ"שירי יום הזיכרון" הקלאסיים והאהובים ביותר - 'אליפלט' מאת נתן אלתרמן. ביצועו המוכר הוא בפי 'התרנגולים' מ- 1961 (קודם לכן הוא בוצע על־ידי אחת הלהקות הצבאיות).

נזמר נא את שיר אליפלט
ונגידה כולנו בקול:
כאשר עוד היה הוא רק ילד,
כבר היה הוא ביש גדא גדול.
בו שכנים ושכנות דיברו דופי
ואמרו, שום דבר לא יועיל:
אליפלט הוא ילד בלי אופי,
אין לו אופי אפילו במיל.

אם גוזלים מידיו צעצוע,
הוא נשאר מבולבל ומחייך,
מחייך מבלי דעת מדוע,
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

מתואר כאן, אכן, נעבעך לפי הספר, אחיו הרוחני של חיימקה. אולם לכאורה אין מקום להאשים את אלתרמן ברשעות כמו זו של אלמגור. שהרי זה רק הבית הראשון; מייד אחר־כך עובר השיר לספר על הקרב הקשה, בו הפגין אליפלט אומץ לב, ושילם על כך בחייו. התיאור "אין לו אופי במיל" עובר היפוך אירוני: "כיוון שאין אופי במיל לו, הוא זחל כך ישר מול האש". אלתרמן לא בא להלעיג על אליפלט, אלא להלל אותו.

אבל האמנם אליפלט "יוצא טוב" מהשיר? תיאור הקרב משאיר מקום לתהיות:

בליל קרב ברעום אש מזנקת,
בין אנשי הפלוגה קול עבר:
העמדה הקדמית מנותקת,
מלאי תחמושת אזל בה מכבר.
אז הרגיש אליפלט כאילו
הוא מוכרח את המלאי לחדש,
וכיוון שאין אופי במיל לו,
הוא זחל כך ישר מול האש.
ובשובו מהומם ופצוע,
התמוטט הוא, כרע וחייך.

מתקבל על הדעת שזחילתו של אליפלט מול האש היתה אמיצה, אבל חסרת טעם. אלתרמן לא אומר שהיה צריך לחדש את מלאי התחמושת, ואליפלט התנדב, אלא - אליפלט הרגיש כאילו הוא מוכרח לחדש את המלאי, גחמה שכזו. קשה להאמין שאליפלט הצליח להגיע לעמדה הקדמית (אם כן, למה הוא חזר?), או שמלכתחילה היה לו סיכוי לכך; סביר יותר שהוא שב מהומם ופצוע אחרי מטרים ספורים של זחילה (ואיפה היו המפקדים שלו, אפשר לתהות!? היום כבר היתה קמה על כך ועדת חקירה). אליפלט היה נעבעך בחייו הקצרים, ונעבעך גם במותו.

נקודת המוצא של השיר היא גוף ראשון רבים - "נזמר נא". אנו, החברה המרכזית, הסתכלנו על אליפלט מילדותו בשמץ זלזול ורחמים. בגן גזלנו מידיו צעצועים, בבית הספר אולי הצקנו לו קצת, אחרי הלימודים בוודאי השארנו אותו בשולי החבורה, אם בכלל. כשהוא נהרג בקרב, הרגשנו אולי קצת לא נוח, אז כתבנו לכבודו שיר, ואף התנחמנו שבמרום יש ממנו נחת (כך אומר לו המלאך גבריאל לקראת סוף השיר). אבל לא ניסינו - לפחות אלתרמן בשיר לא ניסה - להיכנס לראשו, להבין איך נראה העולם מעיניו, להזדהות עם מצוקותיו. לא פלא שהכל אצלו נדמה "בלי מדוע ובלי כיצד, בלי איך ולמה". אולי כל שנותיו הוא ניסה לשווא להוכיח את עצמו, להיות אחד מהחבר'ה? אולי הניסיון הנואש האחרון היה ההחלטה לזחול מול האש?

הוא נתן לשמש, לרוחות, לאנשים

כידוע, החל מסוף שנות השישים ובשנות השבעים התרככה החברה הישראלית. היא הפכה פחות מלוכדת, פחות צבאית, יותר סובלנית לשונים וחריגים. מהאמנות במיוחד, והפזמונאות בכלל זה, למדנו לצפות דווקא לייצג את החריגים, להתבונן מעיניהם של החלשים והרגישים (למשל, יהודית רביץ ב'איזו מין ילדה'). נראה ששירים דוגמת 'חיימקה' ו'אליפלט', שנכתבים מנקודת המבט של החברה המתבוננת מלמעלה על היחיד השונה, כבר מזמן אינם יכולים להיכתב - וטוב שכך.

מפתיע, אם כן, לגלות את הנעבעך מבליח שוב ב- 1978, ומכיוון לא־צפוי - מפרי עטו של מאיר אריאל. 'ארול' הוא אחד השירים האהובים ביותר על מעריציו, והוא גדוש בלהטוטי חריזה ובניואנסים יחודיים של תחביר.

בסוף מצאו אותו זרוק מתחת עץ אשכוליות אחד,
חשבו כבר, זהו זה, הרי הכל יכול להיות מחד,
מאידך התברר,
זה לפי שעה בסדר,
שתי סטירות הוא התעורר,
אם כי בדרך אל החדר,
הוא חשב שאם ממילא
גוררים אותו שני אלה,
ושקע שוב בתנומה,
נו מה, כל עוד נמשכת הגרירה.
זה רק נגמר בעוד סטירה.

השיר מתאר בצורה חיה ומדויקת אווירה של קיבוץ, פיזית וחברתית. בהספד שכתב על מאיר אריאל הזכיר גידי אביבי את השיר הזה כשיר אוטוביוגרפי אולי (אריאל הוא בן קיבוץ משמרות). בסוף השיר מופיע פתאום המספר בגוף ראשון: "בכיתי גם אני איתה, אני מי שאהב אותה" - את רוחיק, אהובתו של ארול. נראה שהיתה כאן כוונה לפואנטה מפתיעה שתאיר את השיר באור אחר; זה לא קורה, והשורה הזו נשארת שולית בזיכרון מהשיר. הדמות הבולטת בו היא בלי ספק זו של ארול, ולא של המספר. מפתה יותר לחשוב שאריאל כתב על עצמו בדמותו של ארול - אולי לכך התכוון אביבי. מתבקש לדמיין את אריאל כמו ארול: הבחור החריג בקיבוץ, הרגיש, החולמני.

אבל האם יש בסיס לכך? קשה להאמין. כי אין לאריאל משהו מעניין להגיד על העולם כפי שהוא נראה מבעד לעיניו של ארול. השורות הבאות אולי מנסות להתקרב לכך:

כל מיני מראות, ריחות, קולות ולחשים
ניגנו עליו כמו היה אורגן חשמל.
הוא נתן לשמש, לרוחות, לאנשים
אבוד כל כך כמו תינוק שלא נגמל.

אך לא סביר שכך היה ארול מתאר את עצמו. זה אפילו לא ניסיון רציני להבין את הבחור החולמני; לכל היותר זו דרך, חביבה אמנם, לתאר מבחוץ את התנהגותו. אריאל יודע להיות ציני־משועשע גם כלפי החברה, או לפחות חלקה, בתיאור השנון של "כל מיני" האומרים שמדובר בחשיש; אבל פרט לכך, נראה די ברור שאריאל הוא בצד של החברה. הוא מסתכל על ארול מבחוץ, קצת מלמעלה; לא נבהל במיוחד, סקרן בקושי, בהחלט לא מזדהה. יכול להיות שהוא אהב את רוחיק, שאהבה את ארול; אבל הוא לרגע לא מנסה - לפחות לא בשיר - לתהות מה יש בארול שגרם לה לאהוב אותו.

אריאל לא מצטייר כאן כרגיש במיוחד. האם זה מפתיע? במבט על כלל שיריו, נראה שהוא רגיש מאוד למילים, אבל לא כל כך לאנשים ('היכנסי כבר לאוטו וניסע' הוא דוגמה הפוכה, וחריגה: שיר נטול כל להטוטנות מילולית, אך מעביר באופן מדויק ונוגע ללב את הלך רוחו של גבר נשוי ברגע של משבר). ברוב שיריו, אריאל הוא וירטואוז גדול בטיפול בשפה, לעתים מסקרן בתיאורי מצבים, אבל דל מאוד בחדירה לעולמות הנפש.

האמנם ז'אנר?

למרות ששני השירים הראשונים נראים כמייצגים היטב את רוח התקופה, לא קל למצוא דוגמאות אחרות. דוגמה טובה היא 'אחד חולמני' של תרצה אתר, הנשכח מעט ("אוי זה לא נורמלי, יש לי חבר אידיוט"; אבל לא מצאתי את מילותיו המלאות). הדוגמה השניה של עודד זהבי היתה 'יוסי, ילד שלי מוצלח' של ע' הלל, אבל נראה שהיא פחות מובהקת: יוסי הוא רק ילד, ולכן הלא־יוצלחיות שלו טבעית יותר; ויתרה מכך, נראה שהמחבר כאן יותר מנסה ויותר מצליח להכנס לראשו הקטן ולעורר הזדהות עמו. 'בנצי השמן', שוב מאת דן אלמגור, הוא דוגמה בוטה, אבל הוא אינו יותר מאוסף בדיחות סתמיות על שמנים (שאוגדו כלפי דמות אחת). הסתמיות הזו עושה אותו, באופן פרדוקסלי, פחות מרתיע אולי מ'חיימקה שלי'.

שתי דוגמאות מעניינות נמצאות דווקא בתקופת התפר שבין ימי הלהקות הצבאיות לראשית הרוק הישראלי: 'מי מפחד מגברת לוין', של יהונתן גפן, ו'שיר הטמבל' של כוורת. סגנון הכתיבה (כמובן מאוד שונה בין שני השירים) כבר מודרני ויותר הולם רוק. הנושא הוא עדיין מבט קצת מתנשא מבחוץ (גם אם כתוב בגוף ראשון) על מישהו קצת מסכן.

האם מוצדק, בסופו של דבר, לדבר על "ז'אנר הנעבעך בזמר העברי"? איני בטוח. אבל כל אחד מהשירים הללו בפני עצמו מלמד משהו, לאו דווקא מחמיא, על האיש והתקופה שיצרו אותו.
קישורים
שירונט - כמעט כל מה שרציתם לדעת על מילות שירים עבריים
'חיימקה שלי' - דן אלמגור (רחל אטאס)
אליפלט - נתן אלתרמן (התרנגולים)
ארול - מאיר אריאל
היכנסי כבר לאוטו וניסע - מאיר אריאל
יוסי, ילד שלי מוצלח - ע' הלל (התרנגולים)
בנצי השמן - דן אלמגור (להקת הנח"ל)
מי מפחד מגברת לוין - יהונתן גפן (השלושרים)
שיר הטמבל - כוורת
איזו מין ילדה - יהודית רביץ
על מאיר אריאל כמלחין וכמבצע - מאמר קודם באייל
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  אנחנו שנינו לא מאותו הכפר • ירדן ניר-בוכבינדר • 19 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • העלמה עפרונית • 8 תגובות בפתיל
  אחד חולמני • אפופידס • 2 תגובות בפתיל
  תודה רבה על המאמר המעניין! • מיכל
  גברת לוין נעבעכית? • ברקת • 37 תגובות בפתיל
  לגבי אליפלט • האלמוני המקורי (מהדיון ההוא)
  כמה מחשבות אקראיות • אלון עמית • 30 תגובות בפתיל
  לגבי ארול • האייל האלמוני • 28 תגובות בפתיל
  One of these days • ארד מייסון • 5 תגובות בפתיל
  מילכוד אליפלט • ירושלמי בכחול • 3 תגובות בפתיל
  נעבך של בוטנים • רון בן-יעקב
נעבך של בוטנים 184780
גם זה שיר שנכנס למאמר שלי, ויצא משם. לפי שירונט, יוסי בנאי תרגם. אני לא בטוח ששירונט נותן את כל הפרטים. אני מכיר ביצוע של יוסי בנאי, אבל בו לא מדובר על בוטנים אלא על בונבונים. אם המקור של ברל הוא בוטנים, אני חושב שבונבונים הוא תרגום בעייתי, כי בונבונים הוא משהו שבאמת יותר סביר, ופחות נעבעכי, להביא לנערה.

בגרסת הבוטנים, שמעתי את ישראל גוריון שר אותו השנה, כאורח בהופעה של סוזן ופראן. הזקנה הברורה של גוריון, יחד עם המרץ שהוא בכל זאת הפגין, עשו זאת נוגע ללב במיוחד. בסוף השיר הוא חידש:

"מאז עברו הרבה שנים,
תחזירי לי את הבוטנים."
  נעבך של בוטנים • ירדן ניר-בוכבינדר
  נעבך של בוטנים • הקשה המקשה
  נעבך של בוטנים • דורון הגלילי • 6 תגובות בפתיל
נעבך של בוטנים 702973
ומוקדם יותר הערב שר ישראל גוריון בבית הנוסף:

"עכשיו אני כבר בן שמונים‏1,
תחזירי לי את ה...
את ה...
<הצגה של שכחתי מה הייתי אמור לשיר>
את השנים."

בסוף ההדרן, בהופעה נהדרת עם אסף אמדורסקי.

1 ושלוש, טכנית.
נעבך של בוטנים 702984
יש לי פינה חמה בלב לישראל גוריון.
הפעם היחידה בו ראיתיו בהופעה חיה, היה דוקא בקטע קצר מתוך מופע פרינג' מאד אוונגרדי ו'חדשני', בתחילת המילניום, כשהקהל יושב סביב שולחנות ובין קטעי התיאטרון מוגשות מנות שונות (ומשונות) לארוחה. כראוי לפרינג', מרבית המופיעים היו צעירים למדי.
ואז עלה באמצע המופע לקטע קצר, ישראל גוריון, כבר אז כמעט בן שבעים. והוא גנב את ההצגה. בקטע יחיד, רמת התיאטרליות, השליטה המופלאה בגוף, בפנים, בקול, בקהל הכריזמה‏1 - רק אז הבנתי איזה חיית במה הוא, וכמה יכולים ללמוד ממנו כל הצעירים החדשים והבועטים שהיו סביבו. אני הורדתי את הכובע.

והערונת - הקישור בתגובה הישנה שלך מוביל לספאם.

1 המפתיעה מבחינתי.
נעבך של בוטנים 702986
גוריון פשוט מדהים. מבחינת שליטה על הגוף (והפנים!) הוא נמצא כנראה באותה קטגוריה עם פנטומימאי אגדי אחר, שייקה אופיר.
  האם יוסי כתקנו? • אורי • 36 תגובות בפתיל
  ז'אנר או טעות במדגם? • אורי • 84 תגובות בפתיל
  מאמר טוב מאוד • נמרוד קפון • 3 תגובות בפתיל
  המוזיקה בשירות המילים • ירון • 9 תגובות בפתיל
  מאיר הגבר • מיש מיצמיץ
  עוד משהו • מיש מיצמיץ
  מצטרף לשבחים. • ארז לנדוור • 3 תגובות בפתיל
  הנבעכית מאוסטרליה • ישי • 13 תגובות בפתיל
  ועוד כמה: • אביגיל • 26 תגובות בפתיל
  דוגמה מהארוויזיון • יוני לזרסון • 15 תגובות בפתיל
  נ.ב. • דורון הגלילי • 25 תגובות בפתיל
  הבילויים • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
  אליפות הנעבעכים • דורון הגלילי • 2 תגובות בפתיל
  שלאגר בהזדמנות • רון בן-יעקב • 4 תגובות בפתיל
  איזה קול יש לו זה • ברקת • 8 תגובות בפתיל
  התיישב אותו ביש גדא • אביר הקרנפים
אני מרשה לעצמי עם קצת דמיון חופשי 716115
תודה קודם כל על מאמר מרתק ורגיש, גם כתוב היטב וגם נוגע בנקודות מאד אמיתיות של החברה ושל אנושיות באופן כללי.
בגלל שהצלחת לגעת בי, מתעורר בי הרצון לשתף אותך בדעתי השונה מעט. קראתי לתגובתה "דמיון חופשי" בגלל שגם מה שאני אכתוב, וגם מה שאתה כתבת, מבוססים על מה נשמה לנו (כלומר מה אנחנו מדמיינים) שהתכוונו כותבי השירים.
אז אני בדמיוני מייחסת לכותבים, לפחוץ לחלקם, קצת יותר רגישות ועומק ממה שאתה הצעת. לפעמים הדיבור המרוחק והקר מסתיר מאחוריו כוונות קרובות מאד ורגשות חמים. והציניות צועקת מתוכה כאב וביקורת חברתית.
כשקראתי את צ'כוב כספר חובה לבגרוךת בתיכון השתעממתי. לא הבנתי מה העניין. כשקראתי אותו בשנות ה 20 שלי בכיתי ללא הפסקה. כי הבנתי מה המספר מראה לי, הוא מראה תמונה, ולא מגלה לי מה מרגישות דמויותיו, רק רומז על כך כאשר מתאר מה עובר עליהםן ואיך הן מתנהגות. ואילו אני כאדם מבוגר עם קצת יותר מודעות לרעות של העולם, מסוגלת לראות את התמונה בדמיוני, ולחוות בעוצמה את רגשותיהן של הדמויות משום שמצבים המתוארים אינם זרים לי. במיוחד זכור לי סיפור העגלון שבנו מת בלילה הקודם והוא מנסה לספר על כך ללקוחותיו שלא מביעים כל עניין ולבסוף הוא מתיידד עם הסוס. בסיפורו של צ'כוב אין אפילו מילת תיאור אחת של רגשות העגלון, הוא מספר חיצוני, ומתאר מן הצד כיצד הכל נראה ונשמע בלי להביע עמדה. יש אפילו משהו מגוכך באופן שבו מוצג העגלון, משום שכך הוא אכן עשוי להיראות. אנחנו למעשה רואים אותו בפי שרואים אותו נוסעיו - החברה המרכזית. אבל אדם שקורא את הסיפור מתוך עמדה מוסרית שונה, ליבו נשבר. בפרשנות הסיפור הקלאסית לא מייחסים לצ'כוב את עמדת החברה, אלא בדיוק את הביקורת על החברה. מדוע לא להתייחס כך לחלק מן השירים שהזכרת?
קשה לדעת עד הסוף מה הרגישו המשוררים. ואולי הם היו בין לבין. אבל עצם העובדה שהנושא נגע לליבם מספיק כדי לכתוב שיר מרגש יש בכך כדי לעורר חשד, שהם ראו משהו שהחברה המרכזית לא ראתה.
אני מרשה לעצמי עם קצת דמיון חופשי 716135
תודה!

קראתי עכשיו את "יגון". צ'כוב דווקא כן מוסר בשלב מסוים את תודעתו של הגיבור (בעיקר בפסקה "יונה מסתכל איזה רושם עשו דבריו", וגם פה ושם לפני כן). אבל הנקודה שלך נכונה. אפשר לתאר "מבחוץ" ולתת לקורא להבין את הבפנים. אני בכל זאת חושב שבשביל זה צריך לספר לנו משהו שלא ידענו על הגיבור, או שלא שמנו לב אליו, שפתאום יאיר אותו באור חדש ויגרום לנו לחשוב עליו כפי שלא חשבנו קודם. צ'כוב עושה את זה, חוץ מבתאורי תודעתו של הגיבור, בעצם הפניית תשומת הלב אליו. אנחנו הקוראים רואים פתאום איך האחרים בסיפור לא רואים את יונה, ויכולים להרהר בכל האנשים שאנו נתקלים בהם ושקופים לנו.

אני לא ממש רואה את זה ב"אליפלט" ו"ארול". אם הכרנו אליפלט כלשהו או ארול כלשהו, ואולי לא חשבנו עליהם יותר מדי ואולי לא ניסינו לראות את העולם מעיניהם עד עכשיו, אני לא חושב שאלתרמן ואריאל מערערים במשהו את התמונה שלנו. הם מראים לנו את מה שראינו ממילא.

(איפשהו בדיון קישרתי לטור של אריאל הירשפלד על "אליפלט", שמתייחס לשיר הרבה יותר בחיוב ממני. אבל גם הירשפלד לא טוען שהשיר אומר משהו מעניין על נפשו של אליפלט, אלא על החברה הישראלית ומות נערים בצבא.)

דווקא ל"חיימ'קה שלי" נראה לי, שש עשרה שנים אחרי כתיבת המאמר, שהתייחסתי יותר מדי בחומרה. השיר אכן לועג קצת לחיימ'קה ולאמו, אבל נדמה לי שבחיבה. אולי הוא אפילו עושה כאן צ'כוב: הנטייה הטבעית שלי (אני מדמיין את עצמי לרגע צבר בשנות השישים המוקדמות) היא לגמרי ללעוג לאמא גלותית כזו, אבל השיר, בעצם כניסתו באופן אמין לתוך ראשה לכמה דקות, מאפשר לי להבין ולהזדהות איתה.
אני מרשה לעצמי עם קצת דמיון חופשי 716144
ובתור מי שהפך להורה בשש עשרה השנים האלה, אני יכול אפילו יותר להזדהות עם 'חיימק'ה'.
ממילא חשבתי תמיד שהוא שיר מאד משעשע וחביב.
אני מרשה לעצמי עם קצת דמיון חופשי 716161
אגב, אשתי טענה מאז ומתמיד ש"חיימק'ה" הוא טוב לב ומעורר הזדהות עם האם. היא משווה אותו לאמא של חייל מפזמון אחר, שאלתרמן לא עשה איתה חסד דומה, שהיא רק נלעגת.
אני מרשה לעצמי עם קצת דמיון חופשי 716198
נראה לי שהיא הבינה את שני השירים הפוך.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים