צ'רצ'יל - יומנו של מעריץ 1753
"צ'רצ'יל: איש חזון. מדינאי. היסטוריון", מאת ג'ון לוקץ' (מאנגלית: אריה חשביה), 173 עמ', הוצאת "שוקן" 2003.
מנהיגים רבים מסתמכים, בשעת קבלת החלטות, על שיקולים של דעת־קהל, סקרי אהדה וכיוצא באלה. אולם יש גם מנהיגים – בעיקר מנהיגים של מעצמות, מנהיגים של מדינות בשעת מלחמה, ומנהיגים החשים שהם נמצאים בצומת היסטורי בדברי־ימי עמם – ששיקוליהם כוללים לא רק את דעת בני־עמם על מעשיהם, אלא גם את דעת הדורות הבאים; הם מודאגים מהדרך בה תשפוט אותם ההיסטוריה.

אלא ש"ההיסטוריה" אינה שופטת בני־אדם. מי ששופט דמויות היסטוריות הם ההיסטוריונים. ואלה, מתברר, לא תמיד תמימי־דעים. חוות הדעת ההיסטורית על מנהיגי עבר עשויה להשתנות עם הזמן, ומבחינה זו היכלי השן של חקר ההיסטוריה דומים מעט לבורסה לניירות ערך. קרנו של אדם ה"נסחר" בבורסה זו עשויה לעלות או לרדת כשמתגלים מסמכים חדשים, כשמשתנה תפיסת המוסר המקובלת, כשמאורעות מאוחרים יותר שופכים אור על השפעת מאורעות עבר, ולפעמים סתם כתוצאה של אופנה. וכמובן, ישנו גם עניין דעתו הפוליטית של ההיסטוריון. "היסטוריונים חדשים", מסתבר, אינה תופעה ייחודית למדינת ישראל ולחקר ההיסטוריה שלה.

וינסטון לנַרד ספנסר צ'רצ'יל (נובמבר 1874 – ינואר 1965) הוא דוגמה למדינאי שמניותיו עברו טלטלות חדות בשנים האחרונות. ג'ון לוּקַץ', מחבר הספר הנידון כאן, הוא (על־פי הכריכה האחורית) היסטוריון של אירופה בת־זמננו ש"בילה שנים ארוכות בחקר דמותו המורכבת ומדיניותו" של צ'רצ'יל. הוא כבר פרסם בעבר מספר ספרים על חובב הסיגרים בעל פני הבולדוג (אחד מהם אף תורגם לעברית – "הדו־קרב: שמונים ימי ההתמודדות בין צ'רצ'יל להיטלר" בתרגומו של עמנואל לוטם, הוצאת משרד הביטחון, 1994). לוקץ' פותח את הספר הנוכחי בדיון על ערך המניות של צ'רצ'יל בבורסת ההיסטוריונים. המבוא מתחיל בציון העובדה כי "בימים אלה ... נמצאים המוניטין של צ'רצ'יל בשיאם" (ע' 9), והמחבר מציג אינדיקטורים לשיפור זה, ומנסה להסבירו. כך לדוגמה: "[מתוך] חמישה־עשר האקדמאים ואישי הציבור שהשתתפו [בכנס על צ'רצ'יל שנערך בינואר 2001 באוניברסיטת לונדון], רק היסטוריון אחד מתח ביקורת נוקבת על צ'רצ'יל (ביקורת אחרת היתה מאוזנת יותר)" (ע' 10). קנו, רבותיי, קנו: המניות הללו רק עולות. לוקץ' טוען כי "נבצר ממנו" להסביר את השינוי הזה, לאחר הביקורת הקשה שהטיחו בצ'רצ'יל היסטוריונים בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, אך הוא בכל זאת מנסה למצוא הסברים. ראשית, הפרספקטיבה: איך אפשר להשוות את דמותו הענקית של צ'רצ'יל לגמדים ("האישים הבינוניים", אם לצטט במדויק) המתרוצצים על במת ההיסטוריה של ימינו? ושנית, העובדה כי אנו יכולים לראות כיום, לאחר עשרות שנים, עד כמה היו מדויקות התחזיות הפוליטיות־היסטוריות של צ'רצ'יל.

הספר מכיל תשעה פרקים. האחרון שבהם הוא תיאור אישי מאוד, רגשני על־פי עדות מחברו, של לווייתו של צ'רצ'יל. שמונת האחרים הם למעשה שמונה מאמרים נפרדים ובלתי־תלויים, שחלקם התפרסמו בעבר בגרסאות אחרות, והם עוסקים בשלושה פנים של צ'רצ'יל האיש, כפי שמעידה הכותרת: צ'רצ'יל כאיש חזון, צ'רצ'יל כמדינאי (בעיקר קשריו עם סטאלין, רוזוולט ואייזנהאור), וצ'רצ'יל כהיסטוריון. עם זאת, הספר לא נועד למי שאינו בקי בקורות ימיו של צ'רצ'יל בכלל, ובפעליו בזמן מלחמת העולם השניה בפרט. אם אתם צריכים רק רענון זיכרון קל, התחילו מהסוף, שם כלל אריה חשביה, המתרגם, ביוגרפיה קצרה בת עמודים ספורים. אולם אם אתם זקוקים ליותר מרענון קל שכזה, מומלץ להתחיל במקום אחר, ולקרוא מעט על צ'רצ'יל בטרם תחזרו לניתוחים הנקודתיים המופיעים בספר זה. הפרק השמיני כולל הפניה לשני מקורות אפשריים לקריאת רקע שכזו – ביוגרפיות חדשות של צ'רצ'יל, האחת פרי עטו של רוי ג'נקינס והאחרת מאת ג'פרי בסט.

הדיון בצ'רצ'יל כהיסטוריון הוא, לטעמי, החלק הטוב ביותר בספר, בהיותו דיון היסטורי באיכות כתיבתו של היסטוריון, שחלק לא מועט מכתיבתו עסק בביקורת היסטוריונים אחרים. לוקץ' מגן על כתיבתו הסובייקטיבית של צ'רצ'יל, שרבים מספרי ההיסטוריה שלו עסקו בקורותיו־הוא או בקורות אבותיו: בספר מלחמת הנהר דן צ'רצ'יל במעלליו כחייל בחיל המשלוח של לורד קיצ'נר בסודן. הספר לורד רנדולף צ'רצ'יל הוא ביוגרפיה פוליטית כרסתנית בת שני כרכים על אביו של צ'רצ'יל. הספר מרלבורו, על ארבעת כרכיו, הוא אליבא דלוקץ' "יצירתו הגדולה ביותר והמוזרה ביותר של צ'רצ'יל" ועסק באחד מאבות־אבותיו. ויש להניח כי צ'רצ'יל לא יכול היה לכתוב את ספרו הנודע ביותר, מלחמת־העולם השניה, מבלי להתייחס לראש ממשלת בריטניה במהלך השלבים המכריעים של המלחמה – אחד, וינסטון ל. ס. צ'רצ'יל. אכן, עם בחירת נושאים סובבת־העצמי שכזו, קשה לצפות מהיסטוריון להיות אובייקטיבי; "אבל אנו", כותב לוקץ', "מעבר למאה העשרים ואולי מעבר לכל מה שנקרא כביכול העת החדשה, חייבים לדעת שהאידיאל של אובייקטיביות, משמע ההפרדה השלמה והסטרילית של הצופה מן הנצפה, אינו אפשרי... שהחלופה לאובייקטיביות אינה סובייקטיביות... שכל הידע האנושי הוא בהכרח אישי והשתתפותי" (ע' 90). כהיסטוריון, חשובה ללוקץ' אמינותו של צ'רצ'יל כהיסטוריון. לפיכך הוא מחפש בנרות ומדגיש את כל אותם המקרים בהם צ'רצ'יל היה "הוגן להפליא כלפי ראיות וטיעונים המנוגדים לעמדתו" (ע' 100), כמו גם את המקרים בהם נהג בנימוס למי שבעת כתיבת ההיסטוריה, כעבור שנים, היה ברור כי טעו בטיעוניהם מולו. כך הוא מעלה על נס את האדיבות והעדינות בה נוהג צ'רצ'יל (בניצחון וטרגדיה, הכרך השישי והאחרון של מלחמת העולם השניה) בעורכי העיתונים טיים ולייף, שהתקיפו במהלך המלחמה את מדיניותו, וגם את גדלות רוחו בהצגת ההיסטוריה של יחסיו עם אייזנהאור – גנרל בתקופה בה עוסק הספר, ונשיא ארה"ב בתקופה בה פורסם הספר. אך מובן כי הריכוך של אותה היסטוריה רבת ויכוחים ועימותים לא נבע רק מגדלות רוח, אלא גם משיקול פוליטי פשוט: ככלות הכל, צ'רצ'יל ההיסטוריון היה גם ראש ממשלת בריטניה בעת פרסומו של אותו כרך, והתקפה שלו על נשיא ארה"ב לא היתה נידונה רק בקתדרות לחקר דברי־הימים.

ומה לגבי איכותו של לוקץ' כהיסטוריון? נדמה כי הוא עצמו רחוק מלהיות אובייקטיבי: לאורך כל הספר כולו הוא נשמע כמעריץ של צ'רצ'יל. הספר כולל התקפות רבות על היסטוריונים שהעזו למתוח ביקורת על מושא ההערצה. חלק הארי של התקפות אלו נשמע מוצדק לחלוטין, אלא שקשה להשתכנע באמינותו כשהטון הכולל אינו מנסה אפילו לעטות ארשת של אובייקטיביות. בהקשר זה מעניין במיוחד הפרק בו דן לוקץ' בפתיחות במגרעותיו, מבקריו ואף כישלונותיו של צ'רצ'יל, אלא שגם כאן הוא אינו מצליח להתעלות אל מעל לנקודת המבט של "גרופי". לוקץ' מכיר בכך שלפני מלחמת העולם השניה, צ'רצ'יל, גם בעת שכיהן בתפקידים בכירים (ויסלחו לי תלמידיו של פרופ' בלבן) טעה לא פעם. כשר היימיה במלחמת העולם הראשונה, הוא טעה בהחלטתו לנסות ולכבוש את קונסטנטינופול דרך מיצרי הדרדנלים – אבל, כפי שמבהירה הערת־שוליים ארוכה, התוכניות החלופיות לא היו טובות יותר. כשר האוצר בין מלחמות העולם, הוא פגע קשות בכלכלה הבריטית כשהחזיר את הלירה הבריטית לבסיס הזהב שקדם למלחמה – אבל "הוא הסתמך על ייעוץ מקצועי ... הצמדה זו נכשלה, אך לא בגלל טיפולו השלומיאלי" (ע' 114). הוא טעה בקראו להתקיף את גרמניה עוד ב-‏1938 (משום שצבא בריטניה לא היה חזק דיו אז, והניסיון היה נכשל ללא תמיכה רוסית – שספק רב אם הייתה מגיעה), אבל "שנת אלף תשע מאות וארבעים טיהרה אותו מכל זה". וכך הלאה: לכל כשלון – סיבה, ורק לעיתים רחוקות נעוץ האשם האמיתי בצ'רצ'יל עצמו. לעיתים נדמה הפרק לאותו שלב במבחני קבלה לעבודה, בו נדרש הנבחן לציין את חסרונותיו; למשל, כשלונו הגדול ביותר של צ'רצ'יל, לפי הספר, הוא בכך שלא הצליח לשכנע את האמריקאים בצדקתו...

לסיכום, נדמה כי הספר מתאים "לחובבי הז'אנר בלבד". קהל יעד מיוחד שימצא עניין רב בספר הוא סטודנטים המחפשים נושאים לעבודות מחקר בהיסטוריה: בהתחשב במצב מניותיו של צ'רצ'יל, נדמה כי זהו הימור בטוח, ולוקץ' כולל לאורך הטקסט כמה וכמה רעיונות למחקרים שטרם נעשו ומן הראוי, לדעתו, שייעשו.
קישורים
היסטוריונים חדשים - מאמרו של יוסי גורביץ
צ'רצ'יל: איש חזון. מדינאי. היסטוריון - הספר באתר "מיתוס"
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  הביקורת על צ'רצ'יל • אלון עמית • 68 תגובות בפתיל
  ? • דב אנשלוביץ
  כבר נתתי כאן את הלינק הזה. • ארז לנדוור • 24 תגובות בפתיל
  פרופ' עמנואל לוטם • גיבור מקומי
  ג'ני • לודביג • 3 תגובות בפתיל
  הקסם של צ'רצ'יל • יזהר מזרחי
  תאור רגשני של לווית המנהיג • רון בן-יעקב • 3 תגובות בפתיל
  מוסר השכל מצ'רצ'יל • אורי פז • 46 תגובות בפתיל
  ביקורת על הספר. • ארז לנדוור • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים