 |
|
ההבחנה בין פוליטיקאים ושאר שליחי ציבור, לבין מנהיגים רוחניים, רבנים והוגי דיעות.
|
|
| חברה וכלכלה • אהוד לם • שבת, 25/3/2000, 11:33 |
|
| |
"עשה לך רב וקנה לך חבר. והוי דן את כל האדם לכף זכות." ממש כך כתוב (פרקי אבות, א, ו). שלושה ציווים שראוי לנו ללומדם. אמנם הימים האלה כאילו אומרים שהצווים הללו סותרים זה את זה, אולם יתכן שאין הדבר מעיד על הצווים עצמם, אלא עלינו. אולם לא בכך ראוי לנו שנעסוק, שהרי בעיות החברה שלנו עמוקות יותר, ומשמעותיות יותר מכל דבר הבל ושיטנה.
הסוגיה שברצוני לדון בה, גם היא אינה חדשה: ההבחנה בין פוליטיקאים ושאר שליחי ציבור, לבין מנהיגים רוחניים, רבנים והוגי דיעות.
בציבור הדתי חרדי, ההבחנה הזו ברורה. עד כדי כך ברורה שניתן לשמוע טענות שרב זה או אחר הוא "איש פרטי," ומכך משתמע לכאורה, שמוצדק שיתגולל על אישי ציבור. למרות שימוש ציני זה, ההבחנה בין פוליטיקאים לבין מנהיגים רוחניים או רבנים היא הבחנה חשובה. עד כדי כך חשובה, שנדמה לעיתים שהיא חיונית על מנת לשמור על אמון כלשהו של הציבור במבנה השלטון הדמוקרטי. זאת משום שהנסיון לשווק פוליטיקאים ועסקנים כמורי דרך, לא מצליח להסתיר את עובדת היות רובם לכל היותר זנבות של שועלים.
ראוי שהציבור ידע להבחין בין הוגים, שמחויבותם הראשונה לאמת - נביאים ומוכיחים בשער, שבמידת הצורך אף זורעים מדנים (כלשון עתירה היתולית לבג"ץ בעניין כלת פרס ישראל למפעל חיים) על־מנת להביע את זעקת האמת שלהם - ובין פוליטיקאים שמחויבותם, ובצדק, לרעיונות שניתן לממשם, לקואליציות, ובמידת הצורך גועליציות. הסכנה שבהתעלמות מהבחנה זו גדולה. היא גוררת מסקנה שהמנהיגים לכאורה, היינו הפוליטיקאים, שאינם משרתי אמת, מעידים על כך שאין כל חשיבות לאמת, שאין במי לתת אמון, ששטחיות הדיון ורדיפת השלטון הן הן פני הדור. ומכאן הדרך קצרה למסקנה שפני הדור כפני הכלב, שאין במי לתת אמון, ושהפתרון צריך להימצא במנהיג חזק שמעל לכל זאת.
ההבחנה בין מורי דרך לבין העוסקים במלאכה הפוליטית ממש, אינה נפוצה בעולם הפוליטי־חברתי החילוני, ולכאורה בצדק. שהרי תשובתו של האדם החופשי לציווי "עשה לך רב" היא "הוי מרבה לחקור את העדים" (אבות א, ט) ומתכוון לומר - היה נכון לשפוט כל דבר בכוחות עצמך.
אלא שהסתירה בין שתי האפשרויות הללו היא רק על פני השטח. עשה לך רב - משמע היה מאזין. אין, אפילו בתפיסה היהודית המסורתית, ובודאי בתפיסת העולם החילונית, סתירה בין האזנה ואף האזנה קפדנית, ובין קבלת מרות ולא כלום.
כיצד תראה ותפעל מועצת גדולי־תורה חילונית?
ראשית ראוי לשאול מי ראוי להם שירכיבו מועצה כזאת. הרעיון הראשון הוא לכלול סופרים, הוגי דעות, פרופסורים ושאר אנשי רוח. אלא שכבר כאן ראוי לעשות שינוי מהמתכונת החרדית. אדם חילוני לא פועל לפי תפיסת עולם המרימה אנשים מעם והופכת כל אמירה שלהם לדבר אלוהים. אין לכן טעם רב בלקחת הוגה דעות שתחום עיסוקו פילוסופיה ימי־ביניימית ולהסיק שיש לו בהכרח מה לומר בענייני השעה.
ראוי לנו לרצות בתור מורי דרך חברתיים, פוליטיים ומדיניים לשים לנו את אותם אנשים שעסקו בתחומים אלו, והוכיחו יושרה, חזון, ופשוט חכמה. בבחירה בהם, אין לקבוע שכל דבריהם תורה, ושכל קביעה שלהם צריכה להיות מחייבת - יתכן אפילו לבחור באלו שעמדותיהם הקשות מעוררות התנגדות: התנגדות שמלווה במחשבה.
שני שמות שמתבלטים מייד בישראל של ימינו הם שולמית אלוני ושמעון פרס.
כפי שאין להסיק מהתבטאויות צבעוניות של הרב עובדיה יוסף שאין הוא ראוי להנהיג, לא ראוי ואף לא חכם להסיק שמשום שדברי התוכחה של שולמית אלוני אינם נעימים לכל אוזן - אין ראוי להקשיב להם. דווקא משום כך שדבריה מעלים סוגיות כואבות, ראוי להאזין להם. החבאת בעיות מתחת לשטיח, היא בגידה בציבור. ויכוח נוקב הוא הכלי של חברה חופשית להגיע להכרעות.
שמעון פרס הוא האיש המגלם בציבוריות הישראלית יותר מכל את המושג חזון. יש הסוברים שזהו חזון תעתועים - ויתכן שכך. אלא שלא זה המבחן, שהרי זהו מבחן שתוצאתו תתברר מאוחר מידי. פרס מציב מול החברה שלנו את השאלה "אנא אנו הולכים" - שאלה שראוי לנסות לענות עליה, מתוך דיון ולא על־ידי שאלת כן/לא במשאל עם.
האם העובדה ששני אנשים אלו מייצגים תפיסת עולם פוליטית דומה צריכה ללמד שהגרסה החילונית למועצת גדולי התורה צריכה לדבר בקול אחד, כמקבילתה הדתית? ודאי שלא. ראוי שתדבר בריבוי קולות; שתמחיש הלכה למעשה כיצד ניתן להתווכח בצורה חריפה ביותר ומנומסת ביותר גם יחד.
לא רק שראוי שלא לנסות אפילו להגיע לפסקי "הלכה", אלא אף ראוי שכחלק מהדיון הציבורי יתקיים ויכוח, דיון ומחלוקות על הרעיונות שיושמעו. ראוי לה למועצה כזאת שדיוניה, לפחות בחלקם, יהיו במתכונות של דיונים ציבוריים, שהקהל יוכל להביע בהם את עמדתו.
בכך נהיה לא רק למדים מן המודל הדתי, אלא אף מנסים ללמד דרך אחרת לקביעת הלכות. הלכות ולא הלכה. ריבוי דעות, קולות וגוונים; נחרצות, תוך האזנה הדדית, וחשיבה פתוחה. עקביות, תוך גילוי סובלנות לעמדות הזולת.
וכך, לחלוטין שלא לשמה, נמצא עצמנו חוזרים לצווים "אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות", "חכמים, היזהרו בדבריכם" "והוי מקביל את כל האדם בסבר פנים יפות" (פרקי אבות א)
ועד שנגיע, נתנחם בכתוב: "אל תתיאש מן הפורענות" (שם).
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש