עוד סיפור אהבה 1815
"הסיפור של אפרים ומרים" מאת יוסי אבישר, 308 עמ', הוצאת שוקן 2003
"אם היה פעם אפרים, היתה גם מרים. והסיפור, אולי היה ואולי רק רציתי שיהיה"


סיפור אמיתי או בדיה? סיפור אהבה או התרפקות נוסטלגית על מקום ותקופה שבהם היינו רוצים להיות? אלה השאלות העיקריות שעולות בעקבות קריאת "הסיפור של אפרים ומרים".

אכן, היה פה פעם שמח. ברחובות הירושלמים, שהיום נראים זקנים יותר ואפורים יותר, שלטו פעם צבעים אחרים, ילדים אחרים שיחקו בהם, זוגות מאוהבים טיילו שלובי זרוע והקצב היה שונה. הימים שלפני היות המקרר, ימים בהם הפתיליה היתה חדשה ובבתי העשירים דלקה מנורה בודדת לשעות ספורות בלבד.

נדמה כי אבישר עצמו, שנולד שנים אחרי זמן ההתרחשות, ממשיך ומייפה את התקופה מעיניו של ילד ששמע בשקיקה את סיפורי ילדותו של אביו. ירושלים המנדטורית המתוארת בספר, שונה ורומנטית בהרבה מהעיר האמיתית בזמן המנדט.

אפרים כהן, בן למשפחה פרסית דור ראשון בירושלים, מבטל את אירוסיו למרים לבית אזולאי, המשתייכת לעדה המוגרבית – יוצאי מרוקו הספרדית. הסיבה העיקרית לביטול האירוסין היא יחסה המזלזל והמתנשא של מרים כלפי משפחתו הפשוטה של אפרים. בנקודה זו מתחיל סיפור, ספק תיעודי ספק בדיוני, שלאורכו מצוטטים קטעים מיומנו של אפרים, שמקרינים על הספר כולו בלשונם הציורית. אבישר מנסה להתמקד בסיפורם של אפרים ומרים כפי ששמע מהוריו ומבני משפחה נוספים ומשלים פרטים שונים מיומנו של אפרים ומדמיונו שלו. הוא מתבל את הדברים בביטויים ומילים המאפיינים את האוכלוסיה המעורבת כל כך בירושלים של שנות העשרים של המאה הקודמת.

סיפור האהבה, המשופע בתיאורי העיר ושכונותיה, אמור להיטוות לאורך כל הספר כמתבקש מהכותרת ומהפרקים הראשונים. בפועל, עוד לפני אמצע הספר, מגיע אפרים למסקנה שכל עתיד הקושר אותו ואת מרים יחד, הוא בלתי אפשרי. החלטה זו, משאירה למעשה את הקורא בציפיה לשינוי כלשהו שארע במציאות ונתן את הטעם לסיפור, או לחילופין להפתעה שבדה הסופר, אך ציפיה זו נותרת ללא מענה עד לתום הקריאה בספר. פרט למפגשים בודדים, בשלב מסוים נפרדות דרכיהם של אפרים ומרים. אך סיפוריהם ממשיכים ומסופרים. סיפורו של אפרים מקבל תימוכין מציאותיים, בעוד שסיפורה של מרים כנראה בדוי כולו ולפיכך בעל ערך סיפורי שונה. אם בתחילת הקריאה ישנה תחושה מסוימת של קסם ורומנטיקה, הרי שלקראת הסוף, התחושה היא כי הסצינות, שנדמה כי נלקחו מרומנים זולים למשרתות ומיועדות להאדיר את גדולתו של אפרים לעומת התנהגותן הפוחזת של בנות העיר המחזרות אחריו, מכתימות את הספר ומורידות מערכו.

ניתן לאפיין את הספר כמדגיש פערים. כל הדמויות וכל האירועים המתוארים מוקצנים ברמה כזו שקשה לא לשים לב להבדלים הרבים והמודגשים כל כך, אולי מתוך כוונה להעביר את רוח התקופה כולה, יותר מאשר להראות תמונה אובייקטיבית. הפערים שבין ובתוך המשפחות; הפערים המעמדיים בין ה"באשו" – היהודים הפשוטים והלא משכילים – לבין המיוחסים; הפערים בין החילוניים לדתיים; בין הפועלים ובין ראשי ההסתדרות החדשה; בין הבנות הספרדיות התמימות והמסורתיות כביכול ובין האשכנזיות והליברליות; הפערים שבין ירושלים המסורתית לעומת תל אביב המודרנית והמרדנית ובין ארץ ישראל הקדושה והציונית לעומת שאר העולם הגדול.
הפערים המודגשים ביותר לאורך הספר ואלה שעוברים לקורא בצורה הבהירה ביותר, הם אלה המבחינים בין העדות השונות בשכונות הירושלמיות שמחוץ לחומות העיר העתיקה. השכונות בנויות בצפיפות רבה, כדי לספק תחושת ביטחון לדיירים ותחומות על פי תושביהן שרובם עניים ומשתכרים בקושי מעמל כפיהם.

הנחשבים ביותר הם האשכנזים. הם המשכילים, דוברי שפות אירופאיות, בעלי הממון ומותיקי הארץ; תחתיהם בשרשרת הם הספרדים המיוחסים, ולאחר מכן בני העדות האחרות בירושלים – המוגרבים, הפרסים והתימנים. מעבר לסיפורו של אפרים מצטיירת התמונה החברתית הירושלמית והיחסים בין תושביה היהודים והלא יהודים, מחוץ לחומות וביניהן.

חשיבות מיוחדת מוענקת בסיפור למבנה המשפחתי של הדמויות. נקודה זו מתבקשת כמעט הואיל והשכונות הירושלמיות הצפופות נפרדו זו מזו על פי שייכות לעדה זו או אחרת ולמעמדות שונים. בתוך כל שכונה התנהלו החיים החמולתיים סביב נקודות המפגש המרכזיות – התנור, השירותים ובור המים. יחד עם זאת, כאילו כדי להדגיש את תחילת העידן המודרני בעיר, מתוארות חלקות המחיה כמיועדות למשפחות גרעיניות ולא חמולתיות, וקרובי משפחה כגון דודים ובני דודים, כבר אינם צפופים כקודם. למרות הריחוק הרגשי, נמשכת מעורבות השכנים, המשפחה והחברים בבעיות האישיות של צעירי השכונה. רכילות, שמועות שונות ונסיונות להתערב בענייני אהבה ומשפחה הם המניעים את האוכלוסיה ומחברים את הפרטים בה זה לזה, בעיתות שמחה ומשבר גם יחד.

הבעיות כבר אינן נחלת כלל המשפחה וכל ראש משפחה דואג לבני ביתו ולהונו בלבד. כך עולות סוגיות כגון עסקי החלב הלא־רווחיים של אביו של אפרים ולאחר מכן עסקי התרנגולות שלו, בעוד שאחיו הוא בעל בית דפוס שלא רואה שום צורך שהוא לקשור את עתיד משפחתו לעתיד משפחת אחיו, וסוגיות כגון שכר הדירה של אותם ימים, טרום עידן דמי המפתח. ה"מוחרם", שפירושו ראש השנה המוסלמי וכן ראש השנה של שוכרי הדירות, הוא הזמן הקבוע לכולם לחידוש חוזי השכירות ולתשלום מקדמה גדולה שלקראתה חוסכים חודשים רבים מראש. בעיית ה"מוחרם" מעלה אפשרות לשוב לבית המשפחה הנטוש הסמוך לשער שכם, אך הואיל ומדובר באיזור שומם ומסוכן ליהודים, יורדת אפשרות זו מהפרק. על ידי תיאור העיר שבתוך החומות לעומת העיר שמחוצה להן, מעלה אבישר את היחסים בין היהודים לערבים אך אינו מדגיש אותם כלל ומשאיר את הדברים כרקע הנתון להשלמת הפרטים על ידי הקורא, על סמך ידיעותיו ההיסטוריות והגיאוגרפיות.

לאפרים אחים גדולים שעזבו זה מכבר את ארץ ישראל והיגרו לקובה, שם פתחו עסק עצמאי והתנתקו ממשפחתם. הוא ואחיותיו נותרו בירושלים עם שאר המשפחה. בניגוד לאמו האנאלפבתית, אביו של אפרים, יודע ספר ופרט לעבודתו כחלבן (ולאחר מכן כמגדל תרנגולות), עוסק בקבלה ולימודי קודש. אפרים לעומת זאת, נחשב למשכיל, קורא הרבה, כותב ומרחיב את אופקיו בקריאת מניפסטים פוליטיים של אותה התקופה. הוא נקרע בין חיי הדת והמסורת אותם קיבל בבית אביו ומהם קשה לו להתנתק, ובין העולם המודרני המספק אלטרנטיבות חילוניות קוסמות. בשל עבודתו כסדר בבית דפוס, הוא בא במגע עם שפות זרות, רעיונות שונים וכן אנשים מגוונים – ציונים, חרדים, פועלים פשוטים, מנהיגים מקומיים ועוד שמעוררים בו מחשבות, ספקות ולבטים רבים, אותם הוא מתעד ביומנו.

מרים גם היא נחשבת למשכילה משום שסיימה את בית הספר לבנות של הגברת לנדאו, בו היא עובדת כמזכירה וגם היא דוברת מספר שפות. בניגוד לאפרים שמתואר כבחור מחוזר, מנסה המחבר לתאר את מרים כשידוך לא מוצלח בשל גילה המתקדם יחסית (אמצע שנות ה- 20 לחייה) ואופיה המושפע מסרטי קולנוע של אותה תקופה ולכן ילדותי משהו ונתון למניפולציות מצד משפחתה.

תוך כדי קריאה מתברר גם כי אבישר, בהיותו אחיינו של אפרים (עובדה שנכתבת בדרך אגב וברמיזה מסוימת במקום אחד בלבד בספר), טווה חלקים נוספים בסיפור, מתוך יומנו של אפרים. לקורא אין כל דרך לדעת אם היו הדברים או שמא בדיה מוחלטת הם, לא ברור גם עד כמה המחבר עצמו מודע לנקודות אלה ועד כמה יכול היה להשלים את הסיפור מעדויות מהימנות. הבעייתיות שעולה מתוך שזירת סיפורים נוספים אלה היא שהיא מציגה את אפרים באור מסוים ואת שאר הדמויות בסיפור כניצבים בלבד. כך גם מסופר סיפורה של מרים כמתוך אילוץ הנובע מההתחייבות עליו בכותרת וחלקה בסיפור אינו שווה לזה של אפרים ואף אינו מוצג באור חיובי כמו זה שלו.

דמותו של אפרים נתפסת כמעין ולנטינו של זמנו, אף על פי שבצילומים משפחתיים המשובצים בספר הוא נראה צנום, חולני ולא משובב נפש. מרים, לעומתו, יכולה להצטייר מתוך הקריאה כעלמה נאה ועדינה, אך המחבר מוסיף להדגיש את החסרונות בדמותה, כאילו לצורך הגנה על ייחוסו שלו והדגשת האשמה הרבה שהיא נושאת על כתפיה. גם המשך סיפורה, כעלמה המתמסרת לבחורים אחרים כדי לעורר את קנאתו של אפרים, יכול לשמש אולי תסריט מוצלח, אך אינו מתואר בצורה מהימנה מספיק. בעוד דמויות גבריות אחרות בסיפור כמעט ואינן זוכות לתשומת לב, זאת פרט למנשה רפפורט, נציג ההסתדרות שזוכה לאיזכור רב, בין השאר בשל אחותו לינקע, העיתונאית ההולנדית המפתה את אפרים למיטתה, מתוארות רוב חברותיו של אפרים כנשים דעתניות, כל אחת בדרכה הייחודית. רובן ככולן מפתות את אפרים לחיי הוללות ותענוגות ופרט למעורבותן הפוליטית־מדינית בהפגנות ובישיבות ההסתדרות, הן נתפסות כמשוחררות וכמבשרות את ראשית ניצני הפמיניזם בארץ ישראל.

פרט לתיאור הפערים העדתיים, שעוברים מהספר אל הקורא בבהירות, פרטים אחרים בנוגע לזמן ולמקום אינם ברורים כל כך מהקריאה ונדמה כאילו הם מוזכרים שם כדי לצאת ידי חובה באיזכור שטחי משהו.

יתכן ומי שקורא את הספר וכל קשר בינו ובין העיר ושכונותיה לא קיים, יוכל לצייר לו את הרומנטיקה המתבקשת שמנסה להעביר אבישר, אך דווקא ילידי ירושלים כמו גם קוראים המכירים את העיר ואת התקופה, יחושו בעוול מסוים שנעשה להם בתיאור האידיליה המעושה הזו. כמו כן, תיאורי סצינות האהבים של אפרים עם מרים וכן עם בחורות נוספות מורידות דווקא מערכו של הספר ומשוות לו נופך זול בהרבה.

ברור כי דיאלוגים והרהורי ליבן של הדמויות האחרות בספר, פרט לאפרים, נועדו כדי למלא את שאר התמונה אך יחד עם זאת הם מוצגים באופן שגורע מאופין ומשטיח אותן לכדי תסריט קולנועי יומרני אך עם זאת דליל למדי.

הנסיון לשלב בין סיפורם האישי של אפרים ומרים ובין שאר ההתרחשויות התקופתיות לא עולה יפה. ניתן לשער שהסיבה לכך היא תחושת המחויבות המשפחתית של אבישר לתעד את סיפור משפחתו לעומת טווח האירועים הנרחב אותם חווה ירושלים של שנות העשרים. שלטון הבריטים בעיר, היחסים בין תושביה היהודים והערבים, הציונים החילונים לעומת אנשי הישוב הישן הדתיים ותחילת ימיה של ההסתדרות העובדת מוצגים ברדידות מסוימת השואבת גם מעוצמת סיפורם של אפרים ומרים.

גם הנסיון לקשור בין מציאות ובדיה אינו עולה יפה, אולי משום שהוא מודגש שוב ושוב על ידי המחבר. כמו כל הפערים בספר, גם כאן, המציאות והבדיה נקשרות לקצוות מרוחקים מאוד זה מזה. המציאות המוכתבת היא פוליטית וטעונה חברתית ואילו הבדיה הופכת לעיתים למגוחכת ומוגזמת.

בעצם כתיבת הספר, נקשרת תקופת שנות העשרים לתקופתנו אנו. ניתן להבחין בנקודות דמיון רבות בין התקופות ויכול להיות, שהחזרה להבדלי המעמדות והעדות, נועדה להראות לקהל הקוראים שלמעשה, בזמן שחלף מאז ועד היום, לא חלו שינויים משמעותיים בהשקפת העולם וכן בחברה הישראלית עצמה.

תושבי ירושלים, אותם מתאר אבישר, מהווים מעין אספקלריה לחברה הישראלית כולה, שלמרות הפערים הרבים, הפרטים החוזרים על עצמם והתקופה שחלפה, לא עברה שינוי מהותי פנימי או חיצוני.

הפער הגדול ביותר הוא הפער בין המצוי לרצוי. שינויים חברתיים, אישיים ופוליטיים, הם כנראה שינויים הכרחיים לדעת המחבר אך בפועל, הספר בצורתו הנוכחית לא מספק כלים להתמודדות אמיתית עם הנושא אלא מספק תסריט לסרט תקופתי בדיוני ותו לא. כמו אפרים, גם הוא מנסה להצליח, אך בסופו של דבר עוזב.
קישורים
הסיפור של אפרים ומרים - השוואת מחירים ב-Zap
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ירושלים הישנה • אלון עמית • 69 תגובות בפתיל
  לא ממש קשור, אבל • גילית • 14 תגובות בפתיל
  לפרק את הסלט • מריאן • 4 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים