ציפור אחת ביד 1870
מתנגדי תהליך השלום הצליחו לסחוף את המצב בין ישראל לפלסטינאים אל סף טביעה בדם. יוזמות השלום החדשות של השמאל הן הסיכוי היחיד שלנו להגיע חזרה אל חוף מבטחים.

לאחרונה ניתקלתי במספר דיווחים לפיהם במחנות הפליטים בשטחי הרשות הפלסטינית יש תמיכה רחבה בהבנות ז'נבה. המידע הגיע מפעילי שמאל אירופאים ואמריקאים שביקרו במחנות. המבקרים הופתעו ממה ששמעו מהתושבים, כיוון שארגוני הפליטים מתנגדים נמרצות להבנות בגלל הויתור על זכות השיבה המגולם בהם.

למען האמת, לא היה מקום להפתעה. ככלל, נוטים רוב בני האדם להעדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ. בהנתן הברירה בין חיים נורמליים לבין צדק (אמיתי או מדומה), יבחרו הרוב בחיים. ההנהגה האידאולוגית נדרשת למאמץ תעמולתי מתמיד כדי לשמור את האוכלוסיה בתלם. יש להזכיר שוב ושוב כמה נורא הוא האויב, שכל נכונות לויתור תתפרש כחולשה ותוסיף לו כוח. מחויבות הציבור הרחב לאידאולוגיה שבירה בהרבה ממה שחושבים, במיוחד אחרי תקופה ארוכה של סבל כשהעייפות גוברת ואיתה הנכונות להקשיב לדעות שסוטות מהאמונה המקובלת.

לפני אוסלו, סירבו רוב הישראלים להכיר אפילו בקיומו של עם פלסטיני. ההתנגדות להקמתה של מדינה פלסטינית היתה נחלת הרוב, וחוק שאוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף ניתמך ע"י רוב האוכלוסיה היהודית. אך כשרבין נתן פומבי לדיוני אוסלו ולחץ את ידו של ערפאת על מדשאת הבית הלבן, השתנתה התמונה כמעט בן לילה. תוך זמן קצר התהוותה תמיכה של כ-‏70% מהאוכלוסיה בתהליך השלום. חשבון פשוט מראה שרבים מהתומכים היו מצביעים של מפלגות שחרתו על דגלן את ארץ ישראל השלמה, מהליכוד וימינה. כאשר הרשות מלמעלה ניתנה, ויתרו אנשים רבים על הציווי האידאולוגי, אפילו כשהמחיר ניראה גבוה.

תהליך דומה התרחש בצד הפלסטיני. גם שם היתה התמיכה באוסלו ברמה של 70%. רבים מהתומכים ידעו היטב שאוסלו דורשת מהם ויתור על החזרה לאדמות ולבתים שאיבדו ב-‏1948. בנאומי ערפאת מאותם ימים, הודגשה שוב ושוב המטרה הפלסטינית החדשה: הנפת דגל פלסטין על חומות ירושלים. זכות השיבה נעלמה מן השיח הציבורי כמעט לחלוטין. עיתונאית הארץ עמירה הס דיווחה מעזה על זרם של תושבי מחנות פליטים הרוכשים אדמה מחוץ למחנות, פעולה שלפני אוסלו היתה נחשבת לבגידה לאומית. פעילים פלסטינים שנישאלו באותה התקופה על זכות השיבה, השתמשו במילת הפלא MODALITIES – "אופנים". בהסכם הקבע תוכר זכות השיבה, ועם זאת יכיל ההסכם את רשימת ה"אופנים" שלפיהם תיושם הזכות הזאת, באופן שימנע את הצפת ישראל בפלסטינים.

התמוטטות המחויבות האידאולוגית לסכסוך בשני הצדדים היתה אסון לשומרי החומות. כיון שההמונים ויתרו כבר על מה שתפסו כזכויותיהם ההיסטוריות למען השלום, הדרך היחידה להילחם בתהליך השלום הייתה להחריף את הדמוניזציה של האויב, "להוכיח" שהאויב אינו רוצה שלום, שתהליך אוסלו אינו אלא תרמית ומלכודת, דרך חדשה שהמציא האויב להשיג את מטרתו הישנה: לכלותנו. ואכן, עם חתימת הסכמי אוסלו פנו המתנגדים למסע תעמולה ברוח זו ממש. אך למרבה הצער, מבחינתם, לא היה לסחורתם קונה. האוכלוסיות משני צידי המתרס לא היו מוכנות לוותר על התקווה לשלום שבאופק. רק דרך אחת נותרה להם לשכנע את ההמונים בכוונותיו הנפשעות של האויב הנורא: לגייס את האויב עצמו להוכחת כוונותיו הנפשעות. האסטרטגיה הזו הביאה לתוצאה המקווה: היא מוטטה את תהליך אוסלו ודרדרה אותנו למרחץ דמים.

איך מגייסים את האויב להפללת עצמו? באמצעות פרובוקציה. במכתביו של ברוך גולשטיין לפני הטבח במערת המכפלה הוא הציג את מטרתו בבהירות: הטבח יביא את הפלסטינים להתקומם, ולהוכיח לעם ישראל השאנן את טיבם הרצחני. לא קשה לנחש שאותו הרעיון עלה גם במוחם של ראשי החמאס והג'יהאד האיסלמי כשהתחילו לשלוח מפגעים מתאבדים לרחובות ישראל: ישראל תגיב באמצעי דיכוי שיזכיר לפלסטינים עם מי יש להם עסק, ואופורית השלום תתחלף בשנאה מחודשת לאויב האכזר.

בתחילה, לא השיגה שיטת הפרובוקציה תוצאות של ממש. הטבח במערת המכפלה לא פגע בתמיכה הפלסטינית בתהליך אוסלו. גם בצד הישראלי, נשמרה התמיכה למרות פיגועי ההתאבדות. במערכת הבחירות של 1996, הרחיק מועמד הליכוד ביבי נתניהו את עצמו מן המתנחלים ככל האפשר. לא היתה לו ברירה: ארבעה חודשים לפני הבחירות, הוא פיגר בהפרש ניכר אחרי אחד הפוליטיקאים השנואים ביותר בתולדות ישראל - שמעון פרס. נתניהו, שעד לאותה נקודה התנגד להסכמים וקרא לבטל אותם, שבר שמאלה, הודיע על מחויבות לתהליך אוסלו, ואפילו אז הוא גבר על פרס רק ברוב מיקרוסקופי. כדי לנצח הוא שיווק את עצמו כיונה, כמישהו שימשיך בתהליך אוסלו, אם כי ביתר זהירות מפרס בעל העיניים התחמניות והחלומות באספמיה על מזרח תיכון חדש.

בינתיים, התחילה הפרובוקציה של החמאס לשנות את המציאות בצד הפלסטיני. בתגובה לפיגועי ההתאבדות, הפעילה מערכת הביטחון סגרים שמנעו מעובדים פלסטינים להכנס לישראל. ממשלת פרס, ובהמשך שרי העבודה בממשלת נתניהו, תמכו במדיניות זו מתוך חשש שהצלחת פיגועי ההתאבדות תכרסם בתמיכה בתהליך השלום. מעבידים ישראלים שלא יכלו עוד להסתמך על אספקה רצופה של עובדים פלסטינים, הגבירו את קצב יבוא העובדים ממזרח אירופה ומדרום מזרח אסיה. האבטלה בשטחים גאתה, והכלכלה הפלסטינית נכנסה למשבר עמוק. הפגיעה בהכנסות מעבודה בישראל הביאה לצלילה ברמת החיים ובעקבותיה לספקות הולכים וגוברים באוכלוסיה ביתרונות תהליך אוסלו. התמיכה בפיגועים עלתה מ-‏21% במרץ 96 ל38% במרץ 97 ול50% ביוני 98.

ההסכמים יצרו הזדמנויות חדשות לשני הצדדים לקיים את הרגליהם הרעים הישנים. סיום האינתיפאדה הראשונה איפשר לממשלות ישראל להגביר את קצב יישוב ההתנחלויות, ומספר התושבים הישראלים בשטחים הוכפל. המטרה היתה ליצור נקודת פתיחה טובה ככל האפשר לדיונים על הסדר הקבע. בנוסף, תמיד חילחל במערכת החשש שאולי הפלסטינים יפרו בסופו של דבר את התחיבויותיהם והתהליך יתמוטט, והרחבת ההתנחלויות תשמש בסיס למדיניות שתידרש אז. בשטחי הרשות הפלסטינית, איפשרה הנסיגה הישראלית לקיצונים בכל האירגונים לצאת מהמחתרת, ולארגן מחנות נוער בהם אומנו הצעירים בנשק, תוך שהם עוברים אינדוקטרינציה נגד האויב הציוני הנורא. התקשורת הפלסטינית הוצפה במסרים אנטי ישראליים חריפים. ההנהגה לא מנעה את התהליך הזה, ובמידה מסוימת גם עודדה אותו, כדי להכין את התשתית לאפשרות שהתהליך יתמוטט, ויהיה צורך לגייס את האוכלוסיה לחידוש העימות האלים. הכלכלה המתדרדרת והאבטלה הגוברת, יחד עם התעמולה האנטי־ישראלית הבלתי פוסקת, יצרו תערובת נפיצה שחיכתה רק לגפרור המתאים כדי לדרדר את השטח לפיצוץ.

רוב הישראלים המשיכו לחיות בגן עדן של שוטים. הדו"חות של שלום עכשיו על התרחבות ההתנחלויות והכתבות בעיתונות על הסבל הפלסטיני במעברי הגבול ועל האבטלה המעמיקה לא יצרו הד. גם אזהרות הימין על "ההסתה" בתקשורת הפלסטינית התקבלו בביטול. המו"מ לשלום זחל אומנם לאיטו, אבל החיים היו טובים. המצב הכלכלי היה מצוין, שגרירויות ישראל נפתחו בזו אחר זו בבירות ערב, השלום נראה מעבר לפינה. לאף אחד לא היה מצב רוח להקשיב לאזהרות.

אז, אישר ברק את ביקורו של שרון בהר הבית, וסיפק את הגפרור שהתחיל את שרשרת הפיצוץ שהביאה אותנו לקטסטרופה שאותה כולנו מכירים.

היום, שלוש שנים אחרי תחילת ההידרדרות, השיגו מתנגדי ההסכם את מטרתם במלואה. מרבית הישראלים מאמינים שהימין צדק בהתנגדותו לאוסלו, שההסכמים היו מלכודת ותרגיל, טקטיקה פלסטינית חדשה להשמדת ישראל. הפלסטינים המושפלים יום יום במחסומים, המנותקים באופן כמעט הרמטי ממקומות עבודתם, משדותיהם, מבתי הספר ומבתי החולים, הרואים את חומת ההפרדה פוצעת את הארץ וגורמת סבל בלתי פוסק, שוכנעו שהישראלים לא רוצים שלום, ושמטרתם היא מה שהיתה תמיד - לגרש ולנשל אותם מאדמתם.

הפרדוקס הוא, שהסקרים מראים שהפער בין מה שהרוב בשני הצדדים מוכן לקבל כתנאי השלום אינו גדול. למתבונן מהצד, תנאי ההסכם העתידי ברורים כפי שהיו עם חתימת הסכמי אוסלו ב-‏1993: חזרה לגבולות 67 עם חילופי שטח, הכרה סימלית בזכות השיבה יחד עם מנגנון יישום שיבטיח שמספר הפליטים שיהגרו לתוך ישראל יהיה מצומצם, וחלוקת הריבונות בירושלים לפי לאומיות האוכלוסיה. מה שמונע תמיכה המונית בחתימה על הסכם אינו אי הסכמה על התנאים, אלא חוסר אמון בצד השני, ואמונה שהאויב לא ויתר על חלומות ההשמדה והנישול שלו.

מנסחי מסמך איילון־נוסיבה והבנות ז'נבה מבינים היטב כיצד רואים שני העמים זה את זה. הם מקווים שהאסטרטגיה של מתנגדי ההסכם יכולה לפעול גם בכיוון ההפוך. נכון שהתמיכה הישראלית במחסומים, בהתנקשויות ובגדר "מוכיחה" לפלסטינים שהישראלים לא רוצים שלום, והתמיכה הפלסטינית בפיגועי ההתאבדות "מוכיחה" לישראלים ש"אין עם מי לדבר". אבל זה נכון גם שתמיכה פלסטינית נרחבת ומוכחת בהסכם שלום סביר יכולה להחזיר ישראלים רבים לראיית השלום כדבר אפשרי, ותמיכה ישראלית רחבה יכולה להראות לפלסטינים שהישראלים כן רוצים שלום ומוכנים לסיים את הכיבוש. במקום הסלמה מתמדת באלימות, שבה כל מעשה זוועה של אחד הצדדים מגביר את התמיכה במעשי זוועה נגדיים, מנסים אדריכלי הבנות ז'נבה ומסמך איילון־נוסייבה ליצור הסלמה של שלום, שבה תמיכה גוברת בהסכם באחד הצדדים תביא להגברת התמיכה בצד האחר, עד שמסה קריטית של ישראלים ופלסטינים תאמץ מחדש את חזון השלום שטבע באופן זמני בדם.

מוקדם עדיין להעריך את הצלחת המאמצים האלה, אך הסימנים הראשונים מעודדים. סקר שפורסם באמצע דצמבר מראה ש-‏39% מהפלסטינים בשטחים ו-‏47% מהישראלים מוכנים לקבל את הבנות ז'נבה. בין הפליטים עצמם התמיכה מגיעה ל-‏36%. אלה מספרים גבוהים להדהים, בהתחשב בכך שהמציאות בשטח דוחפת את רוב האוכלוסיה לחוסר אמון מוחלט ב"אויב", שרוב הנשאלים בצד הפלסטיני שמעו על תנאי ההבנות לראשונה בזמן הסקר, ושעדיין לא היתה הזדמנות בשני הצדדים להתרשם מרמת התמיכה מן העבר השני. אפשר לקוות שכאשר תבשיל ההכרה שהבנות ז'נבה מייצגות דרך ריאלית, יגדל מספרם של אלה המעדיפים שלום על אידיאולוגיה, והמוכנים לתת לתהליך הזדמנות. כשזה יקרה , כבר לא תהיה חשיבות רבה כל כך למיקום המדויק של הגבולות, או אפילו למספר המדויק של הפליטים שישובו ל"אדמות 48": שני הצדדים יהיו בדרך לשינוי יסודי בתפיסת העולם, שינוי שאותו יכול רק שלום להביא.
קישורים
ארגוני הפליטים מתנגדים להסכם ז'נבה
מרץ 96 - סקר דעת קהל
מרץ 97 - סקר דעת קהל
יוני 98 - סקר דעת קהל
סקר שפורסם באמצע דצמבר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  בליל של דמגוגיה סמולנית • האייל הירוק... • 3 תגובות בפתיל
  שתי הערות קטנות בשביל האמת • יעקב • 17 תגובות בפתיל
  יוזמת ערפאת • דב אנשלוביץ • 37 תגובות בפתיל
  למה אני תומך נלהב של הסכם ז'נבה • יעקב • 2 תגובות בפתיל
  לא רק יוזמת ז'נבה וירטואלית אלא גם ההפגנה למענה • ג. שמעון
  יוזמות ''שלום'' של השמאל... • ארז • 15 תגובות בפתיל
  פעם, • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
  טעות קטנטנה הדורשת תיקון • האיל הטמבל
  מאיפה להתחיל? • אסתי • 19 תגובות בפתיל
  המציאות טועה • האייל התוהה • 120 תגובות בפתיל
  ''זרם של תושבי מחנות פליטים הרוכשים אדמה מחוץ למחנות'' • שועל
  מה שממש יפה אצל חותמי יוזמת ז'נבה, • טווידלדי • 2 תגובות בפתיל
  הכותרת כפי שהיתה צריכה להיכתב, לפי המציאות העכשוית • יוסף עבר הירדני
  אילו הייתה החמצה גדולה ב-‏93' • יהונתן
  הלם העתיד • רנדום, נסיך אמבר • 35 תגובות בפתיל
  שלום הוא עניין של אינטרסים, לא של אמון • אורי • 31 תגובות בפתיל
  המפקד הלאומי, הסכם ז'נבה ותוכנית ההתנתקות של שרון • דרור • 5 תגובות בפתיל
  איפה ועידת קמפ דיויד בנראטיב של עבר הדני? • האייל האלמוני • 71 תגובות בפתיל
  תגובה לתגובות • רן עבר-הדני • 13 תגובות בפתיל
  מים טחונים • אורי • 32 תגובות בפתיל
  השלום מתרחק • רחלי • 4 תגובות בפתיל
  הפספוס הגדול • עוזי ו.
  לא שלום, לא שביתת נשק ולא נעליים • הגולשת X • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים