לחוץ מן השפה 1890
Incoherence, האלבום החדש של פיטר האמיל, אחד היוצרים המרתקים ביותר ברוק האנגלי, דורש מאמץ מהמאזין, אבל מספק חוויה עשירה ביותר למי שמוכן להשקיע את המאמץ הזה.
עטיפת הדיסק Incoherence
פיטר האמיל זה לא ההוא מג'נסיס?

לא. פיטר האמיל נולד בשנת 1948, והיה המנהיג הכריזמטי של להקת "ון־דר־גראף ג'נרייטור" שפעלה בשנות השבעים ויצרה רוק מתקדם מהזן הכאוטי א־לה קינג קרימזון. האמיל כתב את רוב החומר וטיפל באופן אינטליגנטי ומרשים בנושאים מורכבים. במקביל לעבודת הלהקה, הקליט האמיל גם אלבומי סולו מגוונים, שנעו בין חומר דומה לזה שטיפלה בו הלהקה - דהיינו, קשה ותובעני - לבין אמירה אישית רגישה וחושפנית. רבים מהאמנים שפעלו בזרם הפאנק האנגלי בסוף שנות השבעים ואילך מציינים את ההשפעה הרבה שהייתה לו עליהם. פיטר האמיל ממשיך ליצור אלבומי סולו עד היום. הוא מוציא את אלבומיו באופן עצמאי ולכן נהנה מחופש יצירה מוחלט. הוא תואם את ההגדרה Cult Following.

מה נשתנה הפסח הזה?

האמיל הוא כותב פורה. הוא חתום על כחמישים אלבומים: תשעה עם להקת ון דר גראף, למעלה משלושים אלבומי סולו, ועוד כעשרה אלבומים שונים של פרוייקטים מיוחדים בהרכב המוסיקלי או ברעיון שעומד מאחוריהם. העשייה שלו אינה נרתעת מהתמודדות עם רעיונות מוסיקליים ותמטיים חדשים וחדשניים, ולמעשה מונעת על ידם. לכל אורך השנים, השפה, הטקסטים של השירים, היו מרכיב מהותי ביצירתו והכוח שהניע אותה. עכשיו, אחרי 35 שנות יצירה הוא ניגש באלבומו האחרון, שיצא לאחרונה, לבחון את השימוש בשפה במבט ביקורתי.

האלבום Incoherence

האלבום הזה הוא יצירה ארוכה שנמשכת קצת למעלה מארבעים דקות. היא עוסקת בבעיות מובנות שמציב השימוש בשפה בתחומים שונים. קשה להתעלם מהאירוניה שהאמיל, השולט בצורה מרשימה במכמני השפה האנגלית ודובר מספר שפות נוספות, יוצר שהשתמש ביכולת הלשונית שלו להעביר מסרים מורכבים ופילוסופים לציבור רחב יחסית במידה לא מבוטלת של הצלחה, דווקא הוא בוחן באזמל מנתחים את מגבלות המדיום ששירת אותו היטב במשך השנים.

האמיל מעביר את הרעיונות האלה הן באופן ישיר בעזרת הטקסט והן באופן צורני, בכך שגם הטקסט וגם המוסיקה ביצירה מהווים חטיבה אחת מחד, אבל מאידך מתפרקים לגורמים לאורך הדרך. תשומת לב הושקעה בהעברת התחושה הזאת במילים, בהלחנה, בנגינה וגם בצורה החיצונית של האלבום: המלים על העטיפה מופיעות שלא לפי סדרן בתקליטור, מודפסות בקווים לא ישרים ובגופנים שונים, ולעיתים עולות זו על זו.

המרחב הצלילי כולל קלידים, גיטרות, כינור, סקסופון וחליל. אין שימוש בכלי הקשה לאורך כל היצירה, אין שום עזרה למאזין לעכל את מה שנראה בהתחלה כמו בליל לא ברור. המלודיות מורכבות, המרקם הצלילי מציק לעיתים. זו לא האזנה קלה ופשוטה, זו האזנה תובענית מאד, שדורשת ריכוז רב. האמיל ציין שלדעתו הזמן האידיאלי לאלבום הוא בסביבות 40 דקות מכיוון שלמעלה מזה קשה לשמור על ריכוז לאורך זמן. יש להניח שאמירה זו לא כוונה בהכרח לדיסק האחרון של קיילי מינו.

המילים והמוסיקה של הדיסק יוצרים אווירה תזזיתית, מפרת שלווה. ביצירותיו הקודמות השתמש האמיל בשפה באופן עשיר מאוד מבחינת אוצר מילים, הדימויים ומשחקי המילים. לטענתו חש בשלב מסוים תסכול מקוצר ידו להעביר רעיונות באופן מדויק, והדבר הוביל אותו לבחון את הנושא באלבום החדש.

על קצה הממברנה

איזה אמיתות עדיין נשארות תקפות, כשהמילים נעתקות מפינו?

מה קורה כאשר אנו מאבדים מילים? אנחנו עלולים לאבד יחד איתן את היכולות שלנו. לאורך כל היצירה האמיל ממשיך ובוחן איבודי משמעויות, שנובעים מדברת שוטפת נטולת מחשבה (ואף מילה על פוליטיקאים), משינוי מובנן של מילים בעקבות שינויים בזמן ובזיכרון, מחוסר המחויבות לאמת אובייקטיבית כאשר דברים נאמרים בהווה לגבי העתיד.

דויד גרוסמן אמר פעם שלמילה היוצאת לחלל האוויר יש כוח אחר לגמרי מזו הנמצאת אצלנו בראש. האמיל מסכים. לא רק שיש לה כוח אחר, היא גם נשארת שם ועלולה להעכיר את האווירה:

אחרי שאמרת אותן, המילים מבשמות את האוויר כמו עשן, כמו נשימה שנעלמה.
כזה בטחון עצמי, כזאת חצי אמת... צליל של קולות מרוחקים מחקה את גאוות הנעורים.
שרפת את הגשרים, שרפת את הדרך חזרה; ההברות הספוגות הופעלו.
אתה לא יכול לקחת בחזרה את מה שאמרת כשנתת את מילתך.

הוא עומד גם על הסכנה שטמונה בכוחן של המילים:

אנחנו יורים בעזרת הפה באופן הרפתקני,
נוגחים עם המילים ופורצים דרך,
מגדילים ומעצימים את ההגיון
עם הכוח של המילים.
ואם השפה מתפוצצת לנו בפנים כמו פגז
כל ההגנה העצמית שלנו נעלמת.

לא נפקד מקומו של הקשר הבין־אישי, בתיאור של שיחה שבה במקום לתקשר זה עם זה, כל אחד מהדוברים נושא מעין מונולוג שבו הוא משמיע, אך לאו דווקא קולט את מה שאומר הדובר השני:

אני לא זוכר מה אמרתי,
אני חושב שגם אתה לא,
אתה הופך את המשמעות כרצונך-
אתה קורא לזה שיחה?

הקטע הזה ביצירה שמתייחס לשיחה מזכיר ברעיון שמאחוריו את הסרט של קופולה, "השיחה" שבו הציר העלילתי נסב סביב מילים בשיחה שאמנם הוקלטו בכלים אובייקטיביים, אבל אותו משפט עצמו, במנותק מההקשר, נתפס במובן הפוך לגמרי ומשנה לגמרי את התייחסות הגיבור (והצופה) למסופר.

על ההבדל בין רעיון שעולה לנו בראש, לבין אותו רעיון כשהוא נתון בעבותות של מילים והקשרים:

כשרעיונות נוצרים ללא מילים הם טהורים
אם אנחנו לא אומרים אותם בקול אפילו לעצמנו הם לא נשמעים
ואז אנחנו מנסים לתת להם קול
אבל שפות התפתחו כדי לתת מענה לתרבויות שונות
כך שכל תחביר שנשתמש בו ידלל את המהות של הרעיונות

האם אמנם כשאנו חושבים מחשבה אישית כלשהי, כאשר מראש המטרה שלנו היא להביע אותה דרך מדיה כתובה, הרעיון "הטבעי" שהיה חולף לנו בראש ללא המגבלה הזאת, יוצא לאור בהכרח באופן מסולף? (לתשומת לב הבלוגרים שבקהל).

העיקר הבריאות

פיטר האמיל חווה לא מזמן התקף לב. ברבים מהמכתבים שקיבל, ובהם איחולי החלמה, ציטטו לו דברים משירים שכתב בעבר. אחד המשפטים באלבום האחרון, שיצירתו הושלמה בדיוק לפני התקף הלב, אומר: "כל כך הרבה דברים עדיין לא נאמרו, והקול שהשתמשתי בו הלך ונעלם" – אליבא דהאמיל, כששכב במחלקה לטיפול נמרץ, החליט שהוא לא יכול להרשות לעצמו להתפגר כשהמילים האלה מופיעות באלבומו האחרון. מישהו עוד עלול להשתמש במילים האלה בתוכנית טלוויזיה על חייו כמילים שניבאו את מותו הקרב ובא. לשיטתו, יש גבול גם לטראגי־קומיות שאפשר לסבול בביוגרפיה טלוויזיונית.
קישורים
Incoherence
השיחה - סרטו של קופולה, ב-IMDb
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

שאלת תם 216450
כמי שאוהב את ואן דאר גראף, וחיבב את אלבום הסולו היחיד של האמיל ששמע (דה קורנר), אבל לא כל כך פתוח לשינויים, אני אקבל הלם תרבות אם אני אשמע את אלבומי שנות השמונים ואילך, או שההבדל לא משמעותי יותר מדי? מילים זה חשוב, ואני מניח שהאמיל נשאר חד בהן כמקודם, אבל אם הוא שינה את סגנון ההלחנה יותר מדי (גם אם מדובר בהקצנה של מה שהלך בואן דאר גראף, לא התרככות) זה יכול להיות בעייתי.
שאלת תם 216453
ההבדל כן משמעותי: ראשית האלבומים שונים מאד זה מזה. מתוך למעלה מעשרים אלבומים משנות השמונים ואילך, יש אולי ארבעה שמזכירים, בחלקם לפחות, את ון דר גראף (a black box, skin, roaring forties, This).
מעבר לסגנון ההלחנה, באלבומים של ון דר גראף הלחנים של האמיל היוו את נקודת המוצא, את השלד של השיר. מכאן ואילך היה עיבוד מוסיקלי (או התפרעות, תלוי במקרה) של חברי הלהקה שהרבה פעמים לקחו את השירים לכיוונים שונים, לקיצוניות אחרת.
ברוב אלבומי הסולו, לטוב או לרע, האמיל מנצח על המלאכה. גם כאשר מתארחים חברי ון דר גראף השונים באלבומי הסולו, הם בדרך כלל מספקים צבע, ליטוש, ולא לוקחים את הלחנים לכיוונים אחרים. יוצאים מכלל זה, הם הקטעים שחותמים את קמיליון ואת סקין שנשמעים ממש כמו ון דר גראף - בכלל הדיסקוגרפיה ההאמילית מתאפיינת בזה שכל אחד ואחד מהאלבומים הוא יוצא מן הכלל כזה או אחר :-) זה חלק מהעניין שבמעקב אחריו כיוצר. בשורה התחתונה, זה שאתה אוהב את ון דר גראף, לא מבטיח בהכרח שתאהב את האמיל סולו.
שאלת רשע 216834
אני כמעט בטוח שהזכרתי את האמיל באייל באיזה דיון.
בתור אחד שדווקא העדיף את ק.ק. על פני ו.ד.ג.ג (על אף ערב מהנה באוזן השלישית במתכונתה המקורית) אני חושב שהאמיל הוא היוצר הסוליסט המוכשר ביותר בדורו.
ה'כבדות' אשר מיוחסת לו או האזהרות מפני מוזיקה קשה לעיכול הן אות כבוד למוזיקאי שמעולם לא עשה לעצמו (ולמאזין) שום הנחה.

כשהאזנתי ל OVER פחדתי שהבן אדם יתאבד, עכשיו אתה מספר שהוא כמעט מסר את נשמתו ובמקום זה הוציא עוד אלבום.
כנראה שהצרות שלו עושות לנו רק טוב...
חטאי נעורים אתה מזכיר לי... 216868
פאב האוזן השלישית, מאחורי חנות התקליטים, 1987? אני חושב שיש לי אחריות על הערב הזה שאתה זוכר לטוב :-)

לגבי הסבל שהוליד את Over, כדאי להזכיר את דבריו של ניק הורנבי על מוסיקאים שסובלים ומוציאים יצירה מרגשת בעקבות זה:
"האם אנחנו רשאים לדרוש מאחרים שלא יהיו מאושרים כדי שנרויח מכך? אחרי הכל יש הרבה מאיתנו ורק מעט מהם. ואיך אתה יכול להיות באמת שמח אם אתה יודע שאתה אדם רגיל כשאתה מאושר, אבל יוצא מגדר הרגיל כשאתה סובל? האם זה באמת שווה את זה? אני יודע שזה נשמע קצת קשה, אבל אם אתם מעורבים כרגע באופן רומנטי עם מישהו שיש לו כשרון אמיתי - ביחוד כשרון לכתוב שירים - אז תעשו לכולנו טובה ותזרקו אותם. אולי יצא מזה איזה Heartbreaker או Boold on the tracks, או Layla בשביל כולנו. תודה."
זכרונות האמיל 224014
תודה, אבי, שהזכרת יוצר אהוב ומוערך, שהזכיר לי כמה רגעי קסם.

הראשון הוא מההופעה הבלתי נשכחת של האמיל ולהקתו בקולנוע דן אי אז בחילת שנות השמונים. אחרי שנים של האזנה לתקליטים שלו ושל וד"ג, היתה לנו התגלות במעמד חצות והאמיל שיגע אותנו. עד אז לא ידעתי שיש לו די הרבה מעריצים בישראל, אבל התעלות הרוח האמיתית באה כשגיליתי שהקהל פשוט שר יחד עם האמיל, כאילו הוא היה איזה שלמה ארצי או פוליקר מלודי. כמה ימים אח"כ הוא הופיע באמפי בפארק הירקון אבל אז החידוש קצת נעלם. מי שנחרט בזכרוני מאותה הופעה היה המתופף שלו, שכינויו היה מוצארט (עכש"ז). אני כותב מתופף אבל הוא לא סתם נתן קצב אלא פשוט ניגן על כמות מצומצמת של כלי הקשה שונים.

אחרי כמה שנים יצא לי לראות אותו בבוטום ליין בניו יורק בעקבות התקליט The love songs, ביצועים מחודשים לשירי אהבה שונים, אם אפשר לקרוא כך לשיר כמו This side of the looking glass.
בכל אופן, אני הולך להקשיב עכשיו ל Still life.
''בחילת שנות השמונים'' 224019
אכן.
האמיל האחד המיוחד 246046
לצערי לא ידעתי על הדיון הזה בזמן אמיתי
ובכל מקרה כיום בטח לא יסתכלו בתגובתי יותר.
אבל
הוא הזמר הכי אהוב עלי בעולם הכי שאפשר.
נכון, גרג לייק בראשון של ק.ק. מהמם יותר
אבל פיטר לוקח אותי למקומות הנפשיים האמיתיים.
אני אוחז בהרבה אלבומים שלו ושל ואן דר..
ראיתיו בניו יורק פעם...
טוב זהו בעצם.
מסתכלים בתגובתך 246734
דיון 1009, 14.
תיקון חצות 288316
רק כדי להעמיד דברים על דיוקם: מוצרט הוא הבסיסט ניק פוטר. המתופף, גאי אבנס, מכונה brain.
כן כן, טרחנים הם חובבי הפרוג, ובכך טמונה חינניותם...
בכיין כרוני 242975
המיל הוא זמר מדהים, פנומנלי, במיוחד בהופעות חיות. לאורך השנים הוא הוציא דיסקים יותר טובים (Clutch) ופחות טובים (Noise הנורא), התרכך, התחספס, אבל דבר אחד לא השתנה - הבנאדם בוכה.
לא מפסיק.
ניג'ס.
נודניק.
מפיץ דיכאון סיסטמתי.
נוגדן-פרוזק.
עליי, אישית, זה נמאס.
1983 ודרומה - הידד! מאז ועד היום - בחשד.
ומה נשתנה הפסח הזה? 295318
אלבום חדש לון דאר גראף ג'נרייטור. הראשון מאז שנות השבעים, דומני:

ומה נשתנה הפסח הזה? 295331
וירג'ין הרימה אתר לכבוד האלבום:

ומה נשתנה הפסח הזה? 318000
ונדר-גראף עלו על הבמה 24 שעות אחרי הפיגועים בלונדון:

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים