עזרת נשים 1941
יותר ויותר צעירות דתיות מנסות לרכוש השכלה דתית מתקדמת באמצעות מדרשות המתיימרות ללמד את תלמידותיהן קצת יותר מאשר לסרוג כיפות. אך מכשולים רבים עדיין מוטלים בדרכן של הנשים הללו אל השיח הדתי של עולם בית המדרש.
אישה קוראת בספר
צילום: טוביאס אוט (iStockPhoto)
על הגאולה

מזה זמן מה לימודי התורה המתקדמים לנשים אינם עוד בגדר חידוש. עשרות רבות של בנות רשומות במספר גדל והולך של מוסדות שמצהירים, בדרך זו או אחרת, שאצלם לומדים תורה. כותבים רבים העלו על נס את החשיבות והבשורה הגדולה שבלימודים הללו לבנות - ונניח לרגע בצד את שאלת התוכן של הלימודים הללו - ורבנים בעלי השקפות שונות ומנוגדות הקימו תחת הפיקוח של ישיבותיהם ו/או תנועותיהם מוסדות לימוד תורניים לנשים. תחת כל עץ רענן מוקמת מדרשה בה לומדים הכל, החל מתנ"ך, דרך אמונה או מחשבה, חסידות, רוחניות ומודעות עצמית, אגדות חז"ל, ואפילו גמרא.

כלפי המדרשות מחוגי "מרכז הרב" לא נראה לי שיש הרבה מה לטעון. ככלות הכל, הן ממלאות את תפקידן נאמנה: להכשיר דור של בנות שירות לאומי להיות עקרות בית טובות שיגורו בהתנחלויות או בקרית משה, במקרה והחינוך התיכוני שלהם לא הספיק לעשות זאת. אין במדרשות של "מרכז" (למעט כמה שיפורטו להלן) יומרה ליצור כישורים חדשים בקרב ציבור הנשים ה"ציוני דתי" (או בכל שם אחר שנבחר לזה) בתחום לימוד התורה. אף אחד לא מצפה מבוגרת "מדרשת הרובע" שתוכל ללמוד גמרא. למרות שהמדרשות אינן שוללות את הלימוד, הבוגרת אינה מודרכת לכלול בתרבות הפנאי שלה רכיב של לימוד מסודר. גם משך השהייה במדרשות של "מרכז" הוא קצר מאוד, עד שנה. בכך, למעשה, ניתן לשייך את רוב המדרשות לתנועת המכינות או לזרם החדש של "מכינות לחיים" ההולך ומתפתח בקרב בוגרי המכינות שלא מכבר השתחררו אחרי שירות צבאי מוארך. לכן לא נעסוק במסגרת הדיון שלנו במדרשות מבית "מרכז".

מערכת שונה לגמרי של טיעונים עולה מפי המדרשות שלומדים בהן גמרא. שני קווי אופי מפרידים את המדרשות הנ"ל מאחיותיהן לבית "מרכז הרב". ראשית, כאמור, לומדים בהן גמרא. אך חשוב מכך, הן מציגות יומרה של בניית טיפוס חדש של אשה דתית - לא פחות. מדרשות הגמרא - מדרשת הבנות של הקיבוץ הדתי בעין הנצי"ב, מדרשת לינדנבאום, בית המדרש לנשים של ישיבת הר עציון בקיבוץ מגדל עוז - מלמדות את תלמידותיהן גמרא על מנת שתוכלנה, כך היומרה, להשתלב בשיח הדתי של עולם בית המדרש, כלומר: בקרב הגברים המשכילים בחברה הדתית, או לפחות הצעירים מביניהם. השאיפה של מנהלי המוסדות הנ"ל היא ליצור ולבנות בתי מדרש שיוכלו להגיע ברמתם לפחות לרמה של בתי מדרש מקבילים לגברים, וליצור בוגרות שחלקן, בכל אופן, יוכל לחזור וללמד במוסדות הנ"ל לאחר זמן.

הבה נסכם את הרצונות של "מדרשות הגמרא" ביחס לבוגרותיהן, כפי שאני רואה זאת:
  • הבוגרות תהיינה בעלות תודעת קיום מצוות גבוהה.
  • הבוגרות תהיינה בנות בית בארון הספרים היהודי בכלל, ובספרות התלמודית (גמרא) והרבנית (פסיקה) בפרט.
  • חלק מהבוגרות תהיינה מסוגלות להשתלב בהוראת הספרות הנ"ל במדרשות ובמערכת החינוך לאחר זמן.
  • בסופו של תהליך, תהיה בעם ישראל קבוצה גדלה והולכת של משפחות בהן לשני ההורים השכלה תורנית רחבה ושווה.
  • חלק מהבוגרות הנ"ל תוכלנה, בבוא היום, לשמש בקודש לא רק בתפקידים פדגוגיים, אלא גם בתפקידי הוראה ופסיקה, ואולי אף לשמש ברבנות.
  • הפלגים השמאליים יותר דנים גם באפשרות של קיום מצוות נוספות על ידי נשים, ושילובן בחיי בית הכנסת כשוות (יותר או פחות).

לכאורה, לא יכול היה אדם בישראל בעל רצון לקידומן של הנשים היהודיות בחברה להיות יותר שבע־רצון מן היעדים הללו. אך (כרגיל) באה המציאות וטופחת על פנינו, בשני מישורים. ראשית, במישור של התאמת הרעיונות לנעשה בשטח. ושנית, בדרך בה נושאי הרעיונות הללו מפתחים אותם. ולמעשה - שני המישורים הללו חד הם, כפי שאדגים להלן.

תחום לימוד התורה הוא שונה במהותו מכל תחום דעת אחר אותו ניגשות ללמוד נשים צעירות בסוף גיל ההתבגרות. כאשר הן באות ללמוד פיזיקה באוניברסיטה, אזי הן מבינות משנות לימודיהן בתיכון כיצד לפתור משוואה בשני נעלמים ולנתח כוחות הפועלים על גוף. כאשר הן לומדות רפואה, הן יודעות היכן נמצא הלב, ושהמוח ממוקם בגולגולת. הן יודעות לחבר, לחסר, לחלק, להכפיל גורמים, ולקרוא בשתי שפות לפחות. הן לא מגיעות מוואקום והן לא הולכות לקראת וואקום. הלימודים שלהן נעשים באותה רמה שכל אדם עם הידע שלהן והוותק שלהן במקצוע לומד אותם, ועם חלוף הזמן, תוכלנה להתקדם לרמתו של מי שמלמד אותן את הידע הזה. לעומת זאת, נשים צעירות בסוף התיכון שנרשמות ללמוד תורה באחת מ"מדרשות הגמרא" שהזכרנו, חסרות את כל המרכיבים הנ"ל: הן אינן יודעות את שפת החומר הנלמד, את מונחיו או מושגיו. רוב הבנות אינן יכולות לומר באיזה צד של העמוד נמצא רש"י. הן אינן יודעות מה הן תלמדנה, ולשם מה, ומה החומר הנלמד יתן להן או מה הן תעשינה איתו.

על כן, הן נדרשות להתחיל מבראשית. לתוך שנת לימודים אחת (לא יותר - ובעניין זה נדון בהמשך) נדרש הצוות החינוכי של המוסד לדחוס את מה שאצל הבנים נלמד בשמונה שנות לימודי הגמרא הפורמליים שלהם במערכת החינוך: הקניית היכרות עם עולם מושגים שונה וזר לחלוטין בצד הצדקה מתמדת של תחום העיסוק הזה. מובן שחלק גדול מהבנות - כמו חלק גדול מהבנים - אינו חובב מושבע של התלמוד הבבלי (או הירושלמי או המשנה או התוספתא); אך הוא אינו יודע את זה כאשר הוא מגיע להתחזק במדרשה. אכזבה זו גורמת לרעשי רקע מתמידים הפוגמים ברמת הלימוד. אם צריך להתחיל מהתחלה - עד היכן אפשר להגיע בשנה אחת? פעמים רבות תסיימנה התלמידות את השנה, והן עדיין ברמת לימוד נחותה מחבריהן הבנים. אבל עבור רובן זה מספיק. הן אינן אוהבות ללמוד גמרא גם כך, כאמור.

עד כאן הבעיות האובייקטיביות של התלמידות. כאילו שהדברים אינם מסובכים כדבעי, מוסיפים עליהן המוסדות - לא ברור מאילו מניעים - כמה וכמה בעיות נוספות:

האינטנסיביות. שנת הלימודים במדרשה הממוצעת היא קצרה מזו שבישיבות ומסתיימת בסוף יולי, בעוד שבישיבות השנה ("הזמן") מסתיימת ב־ט' באב. החופשות נוטות להיות ארוכות יותר, מספר השבתות בבית רב יותר ומשך סדרי הערב - קצר יותר. כיוון שאין מעודדים את הבנות להתפלל בציבור (על כך בהמשך), שעת הקימה גם תהיה מאוחרת יותר. מתוך התחשבות בציבור הלומדות המתחיל, רובו של היום עובר בלמידה פסיבית, בשיעורים, ולא בלמידה אקטיבית - כמו בישיבות - בבית המדרש. החומר הנלמד גם הוא מותאם למתחילות ועוסק פחות במסכתות הלמדניות הקלאסיות ויותר במסכתות קצרות מסדר מועד, כנהוג בכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי וחטיבת הביניים. יותר מכל חשובה העובדה שהחברה, ורוב המוסדות בכלל, אינם מעודדים שהייה ממושכת במדרשות. בעוד שפרק הזמן המקובל ללימודי בנים בישיבות הסדר הוא כארבע שנים - ורוב הישיבות מעודדות שהייה ארוכה אף יותר - רוב תלמידות המדרשה לא תמשכנה ללמוד יותר משנה אחת, בקושי.

"רעשי רקע". תלמידות המגיעות לאחר שתים־עשרה שנים לא מועילות במיוחד במערכת החינוך הממלכתית־דתית מצפות למצוא במדרשה תשובות לבעיות קיומיות המטרידות אותן, הרבה יותר מאשר תוכן עיוני. כל זאת, כמובן, מוצדק ומובן - אך בפרופורציה הנכונה. נדמה שכיוון שהמדרשות רואות את עצמן בראש ובראשונה כמוסדות חינוכיים ולא "לימודיים", כלומר מכוונים להעביר ידע (ואין בראייה זו דבר שלילי כשלעצמו, חלילה!), מוקדש זמן מעבר לסביר לליבון סוגיות מטא־לימודיות: מדוע גמרא? מדוע תורה ומצוות? מדוע צבא ולא שירות לאומי (או מדוע שירות לאומי ולא צבא)? מה המקום של האשה במסגרת של היהדות? מה המקום של היהדות במסגרת של הנשים? למה (לא) להניח תפילין? וכיוצא באלה. בליבון השאלות הללו אין רע, ויש בהן הכרח וצורך. אך יש גם צורך ללמוד: ואם יש שנה אחת גם לרעשי הרקע וגם ללימוד תורה (וגם להתנדבות), הרי שלימוד התורה יצא נפסד. גם במדרשות בהן קיימת תוכנית ארוכת־טווח היא אינה משתווה ברמתה, בהיקפה ובמימונה לתוכניות מקבילות לגברים.

"למה לא לעשות". מתוך פחד מתמיד מפני שינויים בהלכה ותפיסת המוסדות בקרב הציבור כ"רפורמיים", המדרשות הן מוסדות החינוך הדתיים היחידים בעולם כולו המעודדים את תלמידיהם לעשות פחות ממה שהם שואפים לעשות. לא נדיר לשמוע על שיעורים כמו "למה לא להניח תפילין", "למה לא לספור את העומר" או "למה לא לקרוא בתורה", במדרשות. תלמידות מדרשה רבות מצטטות בשמחה "אין ביטול תורה לנשים", ואלו שכן טוענות לביטול תורה זוכות לקיתונות של בוז מפי גברים מזרוחניקים ותיאולוגיות פמיניסטיות שאינן מאמינות במושגים כמו ציות, ויתור או ביטול, כאחד.

"לימודי מגדר". אפשר למצוא במדרשות שיח מעניין מאוד על התורה החדשה שנשים אמורות לפתח לעצמן, או על הגישה הנשית ליהדות שרק מחכה לדור של נשים למדניות שתגלינה אותה. הטענות הללו משפיעות משמעותית מאוד על עולם הלימוד. אם התורה "שלי", היא "אחרת", הרי שאין לי שום צורך לשאוף לכך שרמת הידע שלי ב"ש"ס ופוסקים" (כמושג) תגיע לזו של מכריי הבנים. אם אין לי שאיפה כזו, הרי שאוכל להיות שמחה בחלקי (הדל, יש לציין), או, לחילופין, לשאוף למצוינות בתחומים "נשיים" (ושוליים מאוד מבחינת השיח של בית המדרש, אף החדשני ביותר): תנ"ך, מחשבת ישראל, יצירה, גידול ילדים, סריגת כיפות. למותר לציין שלא כך מגדלים דור של נשים שיהיה מסוגל להשתלב בפעילות ההוראה והפסיקה, שלטובתם נדרשת שליטה מוחלטת, הנרכשת אחרי שנים של לימוד אינטנסיבי בש"ס ובפוסקים, בשיטה אנליטית, "גברית" ויבשה. יש כמה שיטות ללימוד גמרא וכולן לגיטימיות, אך אף אחת מהן אינה "נשית", כפי שאף אחת מהן אינה "גברית". הן פשוט "תורה", וזה מה שיש; כל הרוצה י/תבוא ות/יטול.

על התמורה

כל הבעיות הללו אינן, כמובן, אשמתן הבלעדית של המדרשות. הבעיות מתחילות בגיל הגן כאשר הבנים הם חזנים והבנות לא, ובבית הכנסת כאשר הגברים פעילים והנשים לא. החידוש של המדרשות בדיון שלנו הוא בכך שהן מנציחות את הפער הזה בצורה שאינה ניתנת לריפוי, על־ידי יצירת אשליה של מהפכה בקרב הציבור. אפילו סוציולוגית מנוסה ומובחרת כתמר אלאור השתמשה בביטוי הזה, שלדעתי טומן בחובו את אחד המיתוסים הגדולים של העולם הדתי כיום.

נשים לומדות גמרא. על הסדר. הן יודעות איפה נמצא תוספות ולפעמים אפילו מה זה סתמא. אבל אחרי שנה כל הסיפור הזה נגמר והן הולכות לצבא, או לשירות לאומי או לאוניברסיטה. ומה שנשאר להן אחרי השנה הזו הוא לא חווית הלימוד, אלא החוויות הרוחניות האחרות של המדרשה. לעיתים משקעי המדרשה יבואו לידי ביטוי בתפילה, או בשירת זמירות, או בהארכת השרוולים. אך לשנה של לימוד תורה משום דבר, עם רעשי רקע רבים מאוד והסבר שבעצם לא צריך יותר משנה, יש אפקט בעייתי מאוד על היומרה המגוחכת משהו למהפכה. אולי עדיף לקרוא לזה "רפורמה שלטונית", או "שינוי בתקנות".

יוצא, אפוא, שהדרת הנשים מתחומי הידע המכריעים של התורה עדיין מתרחשת במשנה תוקף. כמה וכמה שינויים צריכים לבוא על מנת לבטל את ההדרה של כמחצית היהודים מתורת ה'. ראשית, יש לתקן את הטעון תיקון במערכת החינוך הפורמלית. זה לא קשה: יש פשוט להשוות את תכנית הלימודים לבנים לזו של הבנות. מספר שונאי הגמרא יגדל במאה אחוזים, אך גם מספר אוהבי הגמרא. שנית, יש להעלות את רף הציפיות מתלמידות המדרשות בהווה. יש להסביר שלימוד תורה הוא תהליך אקדמי, לעיתים מייגע, אך תמיד חשוב ומשמעותי, הדורש כמה שנים של עבודה אינטנסיבית, שבעה ימים בשבוע, עם שישה שבועות של הפסקה בשנה. אפשר להתחיל, למשל, בביטול הטיולים השנתיים של המדרשות ולהמשיך משם. שלישית, אפשר כבר עכשיו להפסיק לדבר על תורה נשית, כי אין דבר כזה, ולהתחיל לדבר על תורת ה', כי זה הסוג היחיד שיש. רביעית, ואולי הכי חשוב, יש לבטל את הפחד מפני הלימוד ואת רגשי הנחיתות של הלומדות. כמו שניתן לעטר את בחורי ישראל בכתר של תורה ולהתגאות בכך, אין שום סיבה שבנות ישראל לא תוכלנה להתעטר בעטרה שעיטרה להן אימן ביום חתונתן - זה מתן תורה.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "דת והעידן החדש"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  מגמות שונות • אסף גד בלבין • 2 תגובות בפתיל
  ''התורה שלי היא אחרת'' • הדר אבירם • 7 תגובות בפתיל
  ראשית מהפכה או אחיזת-עיניים • אלון עמית • 2 תגובות בפתיל
  נער הייתי וגם זקנתי • האייל הסוציולוגי • 4 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • האייל האלמוני • 134 תגובות בפתיל
  לא כל הנתונים שהבאת נכונים • נעמה • 4 תגובות בפתיל
  ומה עם מת''ן • גדי
  עמית, • אסף
  אי אפשר להתכחש לשינוי גם אם הוא הדרגתי • רותי
  הרפורמה האורתודוכסית בפתח? • רון בן-יעקב • 1712 תגובות בפתיל
  הרהורים על מהפכה • גילית • 18 תגובות בפתיל
  הצעה לדגם מהפכני לכיפה • כיפה אדומה • 12 תגובות בפתיל
  תגובה למגיבים • עמית גבריהו • 4 תגובות בפתיל
  מעניין • העז העיוורת
  תסלחו לי • שוטה הכפר הגלובלי • 14 תגובות בפתיל
  מאמר מרתק • האיילה המדרשיסטית
  הגיעו מיים • לא חרדי ולא עורך-דין • 9 תגובות בפתיל
  ובחזרה לנושא המאמר • ערן בילינסקי
  כל הכבוד • רחלי
  נשים אומרות קדיש • אלון עמית • 2 תגובות בפתיל
  עדכון ותגובות • עמית גבריהו • 4 תגובות בפתיל
  עינת ברזילי, אשת תקשורת דתיה-פמיניסטית, כבר נגעלת מהפמיניזם הדתי • אורי פז
  גמרא..למה לא??? • טל • 14 תגובות בפתיל
  עזרת נשים - הדור הבא • ברוריה • 4 תגובות בפתיל
  למה נשים לא מניחות תפילין? • אורי • 3 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים