חמש יריות ברחוב ראסין 1949
היום לפני שבעים ושמונה שנים הפך השען האלמוני, שלום שוורצבארד, לדמות בינלאומית, לאחר שירה למוות במנהיג האוקראיני הגולה, סמיון פטליורה, שהיה אחראי לרצח רבבות יהודים.

"הרגתי רוצח המונים"

הרוצח לא ניסה כלל להכחיש את מעשיו. הוא הניח לשוטר הנרגש לאחוז בידו ולהוליך אותו אל תחנת המשטרה ברובע אודיאון שבפאריס. המפקד הביט בעצור. הוא נראה לו שליו באורח מוזר מעט. הוא היה בשנות השלושים המאוחרות שלו, בעל שיער כהה, משוך לאחור. שפמו העשוי היטב, יחד עם עיניו, שהיו קרובות זו לזו ונעצו באנשים שסבבו אותו מבטים כהים ונוקבים, שיוו לו ארשת חמורת־סבר.

השוטר דיווח בהתרגשות שהעצור ביצע רצח ברחוב ראסין, ליד בולוואר סן־מישל. המפקד הביט בעצור ושאל אותו את מי רצח. "הרגתי רוצח המונים, גנרל אוקראיני שעמד בראש צבא ברברי", השיב האיש מניה וביה. הוא הזדהה כשלום שוורצבארד, שען יהודי, יליד רוסיה, בעל אזרחות צרפתית.

זה קרה ב-‏25 במאי 1926, היום לפני שבעים ושמונה שנים. בשעה שתיים ורבע אחר הצהריים יצא גבר ממסעדה בויון־שארטייה שברובע הלטיני. הוא הספיק לעשות כמה צעדים כשניגש אליו אדם לבוש חולצה לבנה. "אתה מר פטליורה?", פנה אליו בצרפתית. האיש שיצא מן המסעדה נעמד במקומו, מופתע משהו מהפנייה הבלתי צפויה. עובר האורח שב ושאל "אתה מר פטליורה?". הנשאל, בתגובה, נופף במקלו, אולי כדי להגן על עצמו. "כן", צעק אליו עובר האורח, "הגן על עצמך, נבל!". הוא שלף אקדח, כיוון אותו אל האיש וירה. "זה על פרוסקורוב!", צעק לאחר שירה את הכדור הראשון, והמשיך לירות, תוך שהוא מאזכר שמות שונים אחר כל יריה, "זה על ברדיצ'ב! ועל אומן! ועל צ'רקסי! רוצח, זה על מעשי הטבח, על הפוגרומים!". לאחר חמש היריות הראשונות, כשההלך כבר היה מוטל על המדרכה, מתבוסס בדמו, כיוון היורה את האקדח אל ירכתי המדרכה וירה עוד שתי יריות. הוא ידע שייעצר מייד ולא רצה שייפלט כדור כלשהו בשעת מעצרו. עדיף, איפוא, להמתין לה באקדח ריק מכדורים.

עוברי האורח שראו את המעשה פרצו בצעקות "רוצח! הרגו אותו!". שוטר שנזעק למקום הציל את היורה מההמון שנאסף שם. דקות אחדות לאחר שהגיעו לתחנה, נכנס שוטר נוסף לתחנה והודיע ששם ההרוג הוא סמיון פטליורה. תגובתו של שוורצבארד הייתה מפתיעה: הוא תפס את ידי השוטר, לחץ אותן בשמחה וקרא: "זה נכון? הוא מת. אה, כמה אני שמח שלא טעיתי ושאכן רוצצתי את גולגלתו של הנחש!".

סמיון פטליורה היה מנהיג אוקראיני שטיפס בסולם הדרגות בצבא הצארי של רוסיה ולאחר מהפכת פברואר הקים צבא אוקראיני, הכריז על עצמו כאַטַמַן (מנהיג) והפך לנשיא הרפובליקה האוקראינית קצרת הימים. הצבא בראשותו שיתף פעולה עם מנהיגי הצבא הלבן, וראנגל ודניקין, שעשו מאמץ כושל לדכא את המהפכה הבולשביקית. אנשי פטליורה רצחו, שדדו ואנסו אלפי יהודים באוקראינה המזרחית בימי מלחמת האזרחים של 1918-1920, אחרי המהפכה ונסיגת הגרמנים. למעשה, נשמו יהודי אוקראינה לרווחה כאשר הביס הצבא האדום את צבא האטמן והשתלט על חלק ארץ זה. פטליורה נמלט לגליציה, שהייתה גם היא נתונה בקרבות דמים: אחרי התפוררותה של הקיסרות האוסטרו־הונגרית ביקשו הלאומנים האוקראינים להקים בה מדינה עצמאית, והניחו שהעובדה שהיא מאוכלסת בעיקר באוקראינים תהיה לעזרם. אלא שפולין תבעה אותה לעצמה והגנרל יוסף פילסודסקי פלש לתוכה בראש צבאותיו. פטליורה קיווה שפילסודסקי יבוא לעזרתו ויחזיר לו את גליציה המזרחית, אותה ראה כחלקה המזרחי של המולדת האוקראינית. הוא עשה מחווה כלפי פילסודסקי בכך שהכריז כי העם האוקראיני מוותר לפולין על אוקראינה המערבית. אך הכרזה זו עוררה מורת רוח בקרב האוקראינים בגליציה. למעשה, עד יום מותו הם ראו בו בוגד. פטליורה עצמו, שנותר מבודד פוליטית, ברח לפאריס ושם עמד בראש קבוצה של גולים אוקראיניים שחלמו לשוב למולדתם ולכבוש את השלטון בה – עד שנרצח.


סמיון פטליורה



חקירת הרצח נמשכה חודשים ארוכים. שלום שוורצבארד ישב בכלא, מודע לחלוטין לסנסציה שעורר מעשה הנקם שלו בעיתונות. דעת הקהל הצרפתית סערה. המקרה עורר לא מעט שדים אנטישמיים מרבצם, אך גם הביא יהודים רבים להביע תמיכה בשוורצבארד, בין השאר באמצעות משלוח מכתבים אל האסיר. סניגורו, אנרי טורז, נדהם מעוצמת התמיכה במעשהו של שוורצבארד – גם בקרב חוגים פוליטיים מסוימים בצרפת עצמה – היה מעודד לקראת המשפט. שוורצבארד עצמו התנגד לכל ניסיון להגן עליו באמצעות הצגתו כאדם שלא שלט במעשיו. רופאים אחדים התעניינו אם במשפחתו הייתה היסטוריה של מחלות נפש או אם המלחמה שבה לחם (שוורצבארד התגייס ב-‏1914 ללגיון הזרים הצרפתי, נפצע קשה וזכה בעיטור הגבורה) ערערה את יציבותו הנפשית. ביקשו ממנו להעלות על הכתב את מחשבותיו בקשר לרצח. שוורצבארד כתב בפירוש שהטבח של פטליורה וצבאו בבני עמו לא נתן לו מנוח והוא החליט לנקום את דם הנרצחים. הוא גם הוסיף כי איש לא סייע לו במעשיו. שוורצבארד היה צלול ובהיר כמו אוויר האלפים באביב. אי אפשר היה להוכיח שהוא היה בלתי־שפוי בעת הירי.

המתח גאה לקראת בואו של שוורצבארד לראשונה לאולם בו נערך משפטו, שנתיים וחצי לאחר הרצח. אולם בית המשפט היה דחוס בעורכי־דין, עיתונאים, סופרים ואינטלקטואלים. האווירה הייתה נוחה לנאשם, משום שבשנתיים שחלפו בין הרצח לבין ראשית המשפט לא נעלם מעיני צרפתים רבים שבעוד ששוורצבארד היה גיבור מלחמה בשירות מולדתם, לא היה פטליורה אלא רוצח נאלח שהצליח לנצל את חסדיו הנדיבים של העם הצרפתי ולמצוא בפאריס מקלט ממבקשי נפשו. שוורצבארד, כאמור, לא טרח להכחיש את המעשה, אלא הצהיר שביצע אותו בהכרה מלאה ושהוא מקבל על עצמו את מלוא האחריות לו. כלומר, לא היה ויכוח על השאלה אם שוורצבארד היה אשם. אנרי טורז העלה על סדר היום שאלה אחרת, שטרדה את מנוחת המתעניינים לא פחות מאשר שאלת האשמה: האם פטליורה היה באמת אחראי לפרעות בהם נרצחו כמאה אלף יהודים? ושאלת ההמשך: ואם אכן היה אחראי לפוגרומים – האם היה רשאי שוורצבארד לנקום את דם הקורבנות ולרצוח אותו נפש?

הדרמה שהתחוללה בבית המשפט ניזונה מלאומיהם של השחקנים המרכזיים בה. פטליורה היה מדינאי ואיש־צבא אוקראיני; שוורצבארד היה יהודי יליד רוסיה ובעל אזרחות צרפתית; אנרי טורז, פרקליטו של שוורצבארד, היה יהודי־צרפתי, ליברל, שמשפחתו הגיעה לצרפת למעלה מארבע מאות שנים קודם לכן, לאחר שגורשה מספרד; בראש התביעה הכללית עמד ריינו, פרקליט בכיר בפרקליטות המחוז; בראש התביעה האזרחית עמד סזאר קמפינקי, יליד קורסיקה; עוזרו הבכיר היה צ'סלב פוזננסקי, בן למשפחה יהודית פולנית מיוחסת שהמיר את דתו לנצרות והיה ידוע בפעילות אנטי־יהודית.

"כדי שלא יגדלו באוקראינה בולשביקים"

התביעה עמלה להוכיח ששוורצבארד היה סוכן של המשטר הבולשביקי בברית המועצות, אותו משטר שראה בלאומן האוקראיני הכריזמטי אויב מר ומסוכן. הובאו, בין השאר, עדים שטענו ששוורצבארד היה אנרכיסט ואף ישב בכלא בגין פעילות חתרנית בחוגים אלה, שהיה סוכן של המשטר הבולשביקי, שירה בפטליורה בזמן שהלה כבר התבוסס בדמו. עדים רבים באו מקרב הקצונה האוקראינית, שגם הם נטלו חלק בפוגרומים. אלה תיארו את פטליורה כפטריוט, כאדם ישר ונטול פניות, שלא זו בלבד שלא ערך פוגרומים ביהודים אלא אף דן למוות את אלה שיזמו וביצעו אותם. התביעה לא חסכה בעדים: היסטוריונים, מדינאים, מומחים, עדי ראייה, עסקנים – כל אלה הוזמנו להוכיח את חפותו של פטליורה ולהביא את חבר המושבעים למסקנה שלא ידע מאומה על המתרחש בעיירות היהודיות באוקראינה. האשמים בפרעות, לפי גירסה זו, היו הבולשביקים.

ביום השני למשפט עשה אחד מעדי הראייה לרצח שירות חשוב לעניינו של השען היהודי. האיש, מורה לאנגלית בשם סמית', סיפר כי כאשר טייל לאורך בולוואר סן־מישל שמע יריות וראה איש גבוה נופל על המדרכה. הוא תיאר כיצד רץ אל הצעיר היורה, שהיה חיוור מאוד, תפס בידו וקרא "רוצח! אתה הוא הרוצח!". "אך עד מהרה אמרתי לעצמי שכפי הנראה טעות בידי", המשיך העד, "נדהמתי בראותי את פניו: אלה לא היו פני רוצח, אלא פני אדם חולם שהגשים את חלומו. משהחל ההמון להתאסף סביבו והתנפל עליו עזרתי לשוטרים להצילו מידיו... רבותי השופטים, אני מעריץ את שוורצבארד. לא רוצח הוא כי אם אידיאליסט, ואילו הייתי במקומו הייתי עושה כמעשהו...".

ההגנה ניסתה, מצידה, להוכיח שפטליורה מילא תפקיד מרכזי בפרעות 1917-1919. עו"ד מ' גולדשטיין, משפטן יהודי־רוסי ששימש כיו"ר ועדת החקירה בעניין הפרעות באוקראינה, העיד כי במדינה זו נערכו כמה מאות פוגרומים ומספר הנרצחים בהם עלה על חמישים אלף. גולדשטיין סיפר כי התרשם שפטליורה היה אחראי למעשי הטבח משום שאלה כוונו מלמעלה ודורבנו על ידי כרוזים שניתלו בכל רחבי המדינה וקראו לרצח ולשוד, נוסח "הרגו ביהודים והצילו את אוקראינה!". גם חרושת השמועות עבדה שעות נוספות. בפרוסקורוב נפוצה השמועה שהיהודים גנבו את פעמוני הכנסייה בפלשטין ותלו שלושה מכמריה, ואילו בפלשטין סיפרו שבפרוסקורוב גנבו היהודים את פעמוני הכנסייה ותלו שלושה מכמריה...

אחת העדות האפקטיביות של ההגנה הייתה חיה גרינברג, צעירה יפת־תואר, ילידת פרוסקורוב, שתיארה את הפוגרום בעיר. בבוקר ה-‏15 בפברואר נחתה הפגזה כבדה על העיר. בדיעבד התברר שהפגזה זו, שתוארה כבולשביקית, בויימה על ידי המיליציות של פטליורה במטרה להתנכל ליהודי העיירה. באותו יום פרץ הגדוד ההיידמקי השלישי לעיר ומפקדו, סמסנקו, הורה לחייליו שלא לבזוז רכוש יהודי אלא "רק" לרצוח יהודים. זאת, "כדי שלא יגדלו באוקראינה בולשביקים", ו"יש לרטש כרסי יהודיות הרות, כדי שלא ייוולדו עוד באוקראינה בולשביקים". הוא הורה להשתמש בכידונים ובפיגיונות בלבד, כדי שלא להקים רעש ולחסוך בתחמושת, משום שהיהודים אינם ראויים שאנשי פטליורה יבזבזו עליהם אבק שריפה.

בראש הפורעים צעדה תזמורת שניגנה שירי לכת. חיילי המיליציות קראו "תחי אוקראינה!" ו"יחי אבינו פטליורה!" וקולותיהם נשמעו למרחוק. הטבח החל בחמת־זעם ונמשך שלוש שעות רצופות. רק למחרת התבררו ממדי הזוועה, כאשר השלג שכיסה את הרחובות היה זרוע גופות ורווי דם. חיה גרינברג בעלת המראה ה"גויי", יחד עם כמה אחרים שנותרו בחיים, יצאה להציל את אלה שעדיין ניתן היה להצילם. אחד הבתים הפך לבית חולים מאולתר והיא הורתה לכמה צעירים לאסוף את הפצועים מהשלג ולהביאם לבית החולים. מאתיים איש נאספו מכל קצות העיר. גרינברג אמרה כי לעולם לא תשכח את מחזות הזוועה הללו ואת מראה הדם על השלג. בין השאר, סיפרה על ילד בן חמש שהיה פצוע קשה בגבו וכולו שתת דם; הילד שתק שעות רבות, משום שלפני שנשחטה אימו על ידי הפורעים ממש לנגד עיניו, ציוותה עליו לשכב ולא להוציא הגה מפיו – אולי יינצל אם יחשבוהו למת.

"אולי היו אלה מתאבדים?..."

אחד העדים המרשימים מטעם ההגנה היה ד"ר ליאו מוצקין, מראשי התנועה הציונית אז. הוא דיבר בהתרגשות רבה, כמעט בלחש, ואמר כי "מי שלא ראה בעיניו את הפרעות לא יידע מה טיבו של פוגרום. אני עברתי כל זאת, בילדותי, ולעולם לא אשכח את הזוועה שבדבר, עד יום מותי". פרקליט התביעה, קמפינקי, חשש מהשפעת דברי מוצקין על המושבעים והבטיח לו כי הוא מבין לליבו. "אין אתה חש את כאבנו, שאם לא כן לא היית מגן על הפורעים!", הטיח בו מוצקין חזרה.

עדים נוספים שחיזקו את טענות ההגנה היו גולים יהודים רוסיים שהתגוררו אותה תקופה בפאריס, וסיפרו על הטרגדיה של הנרצחים היהודיים. את דבריהם חיזק ההיסטוריון ד"ר ויקטור צ'ריקובר, שתיעד לפרטי פרטים את הזוועה – שמות הקורבנות, רשימת העיירות שנחרבו, תאריכים וכדומה. בין השאר, ציטט צ'ריקובר את תשובתו של פטליורה למשלחת היהודית שביקשה ממנו להורות על הפסקת הפרעות. "אינני יכול לעשות כלום", דחה אותם האטמן הראשי, "הפרעות מחזקות את המשמעת בקרב חיילי...".

אחד מעדי התביעה היה הגנרל האוקראיני אודובצ'נקו, שהתפרסם בדיעותיו האנטישמיות. האיש טען שפטליורה היה דווקא פרו־יהודי. דבריו עוררו גלי צחוק באולם בית המשפט. לשאלותיו של הסניגור אנרי טורז השיב אודובצ'נקו שהוא יודע זאת על סמך היכרותו האישית עם פטליורה. בתגובה, הוציא טורז את רשימת מעלליו של אודובצ'נקו עצמו וסיפר לשופט ולמושבעים כי עמד בראש כנופיות הפורעים בעיירות אברוץ' ושוונגורוד, בהן השתוללו חייליו במשך שלושה ימים רצופים, שחטו יהודים ושדדו את רכושם. לסיום דבריו, הגיש טורז לשופטים רשימה של מאה קורבנות יהודיים שהעד היה אחראי ישירות לרציחתם. אודובצ'נקו, בניסיון נואש, הגיב: "אולי היו אלה מתאבדים?...".

התביעה ניסתה להכתים את שוורצבארד בעזרת עדותו של השוטר שהגיע ראשון למקום ההתנקשות. האיש טען כי שוורצבארד הוסיף לירות גם לאחר שפטליורה היה שרוע על הרצפה וצעק "די! די!". טורז שאל את השוטר באיזו שפה צעק פטליורה את דבריו האחרונים. השוטר השיב שבצרפתית. טורז, בתגובה, טען – וגם הצליח לשכנע בכך – כי אין זה סביר שברגעיו האחרונים ידבר אדם בלשון שאינה שפת אימו, כלומר אוקראינית. אם אכן דיבר פטליורה בשפה זו, הרי שאין כל סיכוי שהשוטר הצרפתי יכול היה להבינו. בכך קיעקע טורז את אמינות העד. הוא לא הסתפק בכך, אלא גם הורה לאחד מעוזריו לשכב על הדרגש. הוא עצמו קפץ עליו ובעודו עומד כיוון אל השוכב את אקדחו, כדי להוכיח לבית המשפט שבתנוחה זו נורית הירייה בזווית מסוימת, שלא בה נורו הכדורים שפגעו בפטליורה.

עד תביעה אחר, קצין אוקראיני, העיד לטובת פטליורה וטען שהיה אדם הגון, ישר וירא שמיים. לשאלת טורז השיב הקצין שלא הכיר את האטמן הראשי אישית ולא נפגש עימו מעולם, אלא רק התרשם מהדיווחים עליו באמצעי התקשורת. טורז, בתגובה, שלף מתיקו תצלום גדול וברור שבו נראו פטליורה והעד סועדים ליד אותו שולחן באחד הגנים שליד פאריס. עד אחר, הקולונל האוקראיני בוטקוב, קבע כי הפרעות היו "מעשים שנעשו מתוך השראה אלוהית". שטות זו, חש טורז, השפיעה עד כדי כך על המושבעים שאולי מיותר לערוך לפניהם מצעד של שלושים עדי הגנה. הוא החליט, איפוא, לוותר עליהם. בכל זאת נשמעה עדותו של הקראי סַפַרו, שבנו נספה בפרעות; ספרו אמר בהתרגשות כי הוא עצמו לא היה יורה בפטליורה אלא מענה אותו באכזריות במשך שנים רבות. אז הודיע טורז כי מאחר וכל עדי התביעה שהעידו עד כה העידו, בעצם, לטובת ההגנה, הוא מוותר על עדי ההגנה שלו.


שלום שווארצבארד



"לא אתה עומד כאן למשפט"

למחרת נישאו נאומי הסיכום. מטעם התביעה גרס עו"ד וילם (התובע האזרחי מטעם אחיו של פטליורה) ששוורצבארד אינו גיבור ואינו אידיאליסט ו"את פשעו עשה לא לבדו אלא בסיוע עוזרים". לדבריו, אלה שהטילו את אשמת הפוגרומים על פטליורה היו כולם יהודים, ומכל מקום פטליורה עצמו גינה את הפוגרומים שלא היה מסוגל למנעם. "אני יודע שעם ישראל סבל והוא סובל גם עכשיו", אמר וילם, "...אולם אין להכחיש את העובדה, כי בתנאים ידועים מעורר עם ישראל עצמו תנועה של שנאה נגדו. ב'צ'קה', במוסדות הבולשביקיים, בכל מקום ישנם יהודים, לרבות נשים יהודיות. פראותם עולה על זו של האחרים". וילם הוסיף כי היהודים שיתפו פעולה עם הבולשביקים ו"הלכו לפני צבאותיהם", ובשל כך הייתה איבתם של האוקראינים כלפיהם לגיטימית. הוא הסביר כי פטליורה נרצח דווקא שעה שלא היה עוד בשיא כוחו ושברוסיה הולכת וגוברת האנטישמיות האדומה. "דבר זה מוכיח לצד מי נוטים היהודים", אמר, "הם היו שליטיה של המהפכה הרוסית. עכשיו, בגלל האנטישמיות הגדולה השוררת בעם, מגרשים אותם מעמדותיהם. המפעל שהם עצמם הקימו, הולך ונהפך ופועל נגדם".

קמפינקי, שייצג את התביעה האזרחית מצד אלמנתו של פטליורה, פתח אף הוא את נאומו בהשתתפות בצער הנרצחים ובמחמאות לסולידריות שמגלים היהודים איש עם רעהו. גם הוא קבע כי "אי אפשר היה לצפות מן היהודים, שהופיעו כאן כשליחי גזעם, שיעידו בצורה אובייקטיבית, תוך דאגה לגילוי האמת הטהורה. הם רואים לפניהם רק את התמונות של סבלות אחיהם". הוא הוסיף וטען כי אנטישמיות ופוגרומים התקיימו באוקראינה גם לפני פטליורה וכי דווקא המנהיג המת היה ידידם של היהודים ובממשלתו כיהנו שלושה שרים יהודים. קמפינקי, כמו וילם לפניו, תהה מדוע רצח שוורצבארד את פטליורה רק בשנת 1926, לאחר שהאחרון כבר התגורר שש שנים תמימות בפאריס והתרחק מחיים ציבוריים ומדיניים. הוא קרא למושבעים לדון את שוורצבארד למוות או, לכל הפחות, למאסר עולם עם עבודת פרך.

טורז, מנגד, הזכיר כי הסוגייה כאן מורכבת בהרבה מרצח "רגיל". הוא דיבר על התקדים ההיסטורי של הסטודנט הארמני טייליריאן, שרצח בברלין את טלעת ביי, מי שנחשב למנהיג הטורקי שהיה אחראי יותר מכל לשואת העם הארמני. למרות עדויותיהם של קציני צבא גבוהים בצבא הגרמני, שהעידו כי טלעת ביי היה ידידה הגדול של ארצם ועשה למענה שירותים רבים, זיכה חבר המושבעים בברלין את טייליריאן, שנקם את דמם השפוך של בני עמו. טורז הוסיף כי שוורצבארד ביצע את מעשהו גם ממניעים אישיים לחלוטין, שכן תריסר מקרובי משפחתו נרצחו בפוגרומים בבלטה, בקירבו־אוזרו ובמקומות נוספים. הוא אף פנה אל פטריוטיותם של המושבעים והזכיר כי גם מחולליה הרפובליקניים של המהפכה הצרפתית רצו כי בעולמם החדש ייהנו היהודים משוויון זכויות מלא. "לא, שוורצבארד", פנה אל הנאשם, "לא אתה עומד כאן למשפט. כאן עומדים למשפט הפוגרומים... אני מבקש מכם בצורה הנמרצת ביותר לזכות אותו, לקרוא דרור לאיש אשר במצחו טבוע החותם המחריד של אסון עמו".

שוורצבארד עצמו הכין נאום סיכום אישי בו עשה את חשבון הדמים עם האוקראינים והתפלמס עם טענותיהם של העדים שגוננו על מבצעי הפוגרומים ופטליורה בראשם. "מאחורי גבי עומדים מאות אלפי קדושים, מחנה של קורבנות מעונים המביטים אליכם באלם ודורשים צדק", כתב ברשימותיו, "לא רחמים, כי אם צדק בלבד. הנני איתם בכל נפשי ומאודי... גם אני, שופטי, צועק יחד איתם: לא רחמים, אלא צדק בלבד!". אבל טורז, שהבין כי לא רצוי להציג את הנאשם כגיבור לאומי יהודי וכי עדיף יהיה אם המושבעים יתייחסו אל מעשהו שנובע מטעמים הומניטריים, אסר עליו לשאת את הנאום הזה והוא נותר על הכתב בלבד.

אב בית הדין הינחה את המושבעים לשקול חמש שאלות כשהם באים לחרוץ את דינו של שוורצבארד: האם הוא אשם בפגיעה ובגרימת פצעים לפטליורה; האם גרמו פגיעות אלה למותו של פטליורה; האם התכוון שוורצבארד לגרום למותו של פטליורה; האם פעל שורצבארד במחשבה תחילה; והאם עשה את מעשהו במארב. חבר המושבעים עזב את אולם בית הדין לצורך התייעצות. הקהל נשאר באולם כשהוא מחכה בנשימה עצורה לשובם. התייעצות המושבעים נמשכה זמן קצר להדהים: מחצית השעה. הם שבו לאולם ונכנסו אליו לאיטם. המתח היה עצום.

זקן המושבעים פנה אל בית המשפט ואמר בקול רם: "מתוך מצפון והכרה מלאה אנו מודיעים כי תשובתנו על כל חמש השאלות היא: לא!". תשובת המושבעים ניתנה פה אחד.

הקהל שנכח באולם פרץ בתשואות אדירות. בתוך רעם מחיאות הכפיים וקריאות העידוד נבלע כמעט לגמרי קולו של אב בית הדין, השופט פלורי, שהכריז: "הנאשם יצא זכאי בדינו!". בית הדין נענה לדרישת עורכי הדין וילם וקמפינקי והטיל על שוורצבארד לשלם לכל צד פרנק אחד כפיצוי סמלי. לאחר מכן פנה פלורי אל שוורצבארד ואמר לו כי מעתה והלאה אדם חופשי הוא.

"נשאר נאמן למסורתו"

העיתונות הצרפתית – וגם הבינלאומית – סערה וגעשה. חלק מעיתוני צרפת התנגדו בחריפות לזיכוי שוורצבארד, אם כי לא בהכרח מטעמים אנטישמיים. הם ייצגו את נקודת ההשקפה של צרפתים רבים, שמאסו בכך שזרים הנהנים מהכנסת האורחים הצרפתית מחסלים זה את זה על אדמת ארצם. ארמון דה־מניל עשה חשבון היסטורי עם העם היהודי במאמר הראשי של עיתונו "לה לאנטרן", ובו קבע כי אבות־אבותיו של שוורצבארד הכחידו עמים שלמים, כמו העמלקים בפרס של ימי אחשוורוש. הוא הוסיף כי אין מדובר בהיסטוריה עתיקה בלבד, שהרי ידוע כי גם בימינו משמשים יהודים רבים כחברים ב'צ'קה', המשטרה החשאית הרוסית, ומובילים את משטר הדיכוי הבולשביקי שם. עיתונאי צרפתי אחר, גוסטב הרווה, פירסם ב"לה ויקטואר" מאמר הקובע כי השארתו של שווצבארד בחיים מייד לאחר הרצח היא שאיפשרה את זיכויו – ממש כפי שאיפשרה את זיכוי וילן, רוצחו של ז'אן ז'ורס, שנים אחדות קודם לכן. מקריאת מאמר זה היה ניתן להבין בבירור שהרווה לא היה מתנגד ללינץ' שיבצע ההמון הזועם בשוורצבארד. ליאון דודה, עיתונאי מה"ל'אקסיון פראנסז" הלאומני, קבע כי כל רוצח פוליטי הוא פרי מעשיה של הבולשת המשתמשת בו, לפי הצורך, ולעתים תוך תיאום עם התביעה הכללית. מסקנתו של דודה הייתה שהמוסד שזיכה את שוורצבארד – חבר המושבעים – הוא כלי בידי הבולשת הצרפתית ויש לבטלו.

מאידך, היו לא מעט שתמכו בפסיקת בית המשפט. ה"ל'אוור" כינה את ההחלטה "צודקת, הוגנת ונבונה". "לה פפל" הסוציאליסטי הסביר שמדובר בגינוי כללי לאנטישמיות ולמחוללי הפוגרומים. ה"ל'הומאניטה" הקומוניסטי קבע שפסק הדין הוא בשורה לפרולטריון הבינלאומי ופירש אותו כהרשעה של כל אלה שפעלו נגד כוחות המהפכה, ובכך כרך יחד עם פטליורה גם מנהיגים כדוגמת קלמאנסו, פואנקרה, לויד ג'ורג' ואחרים.

בעולם היהודי הפך שוורצבארד לסמל לאומי ולמקור גאווה. היו כאלה שחששו שמעשהו – ועוד יותר מכך, זיכויו בדין – ישמש כעילה לגל חדש של אנטישמיות. אבל רוב התגובות היו אוהדות למדי. הסופר שלום אש, שחי אז בפאריס, אמר כי "קללתו של החלש, חסר האונים, הבזוי, קללתם של אלה המושלכים כבשר בהמה זול, על ידי כל הרפתקן, כתגמול לחבורת השודדים שלו – קללה זו הרובצת עליך, עלי, על כולנו, היא נהפכה אצל אחד מאיתנו למעשה – ותהא גאולה לכולנו...". אלברט איינשטיין כתב לאחר הזיכוי כי "משפט שוורצבארד הוכיח, כי העם הצרפתי נשאר נאמן למסורתו: הגנה על זכויות האדם".

הזיכוי נחוג על־ידי היהודים בתהלוכות, וחגיגות נערכו במאות ערים ועיירות באירופה, בארצות הברית ובמקומות נוספים. נציגים יהודיים ביקרו בנציגויות דיפלומטיות צרפתיות וביקשו להביע את הוקרתם על פסק הדין. גם בארץ ישראל הייתה תחושה של התעלות. בתל־אביב עברה הידיעה מפה לפה במהירות ועוררה שמחה והתלהבות. בעל מסעדת "אוקראינה" שברחוב גאולה החליף את שמה ל"שוורצבארד". בראשון־לציון הפסיקו פועלי מפעל הנעליים "כתר" את עבודתם ופרצו בריקודי שמחה. התערבויות שנעשו בין חברים לעבודה בנוגע לתוצאות המשפט שולמו במקום. בראש פינה ערכו בני הנוער מסיבת ריקודים ממושכת, וכך גם בעפולה ובמרחביה. במושב כפר יחזקאל יצאו אנשים לרחובות, לפידים בידיהם, וזעקו "יחי שוורצבארד גואל הדם" ו"יחי הצדק העולמי".

שוורצבארד עצמו ניסה לעלות ארצה אך השלטונות הבריטיים מנעו זאת ממנו. הוא שב להתגורר בצרפת והקדיש את מירב זמנו לגיוס כספים לסיוע ליתומים יהודים ממזרח אירופה. בשנת 1937 נענה להצעה לנסוע לשליחות לדרום אפריקה, במטרה לגייס כספים למפעל תרבותי חשוב: הוצאה לאור של אנציקלופדיה יהודית כללית באידיש. הוא הספיק לפעול בדרום אפריקה תשעה חודשים בלבד. ב-‏3 במרץ 1938 הוא נפטר בקייפטאון ובה גם נקבר. בסוף 1967 הועלו עצמותיו לישראל והובאו לקבורה בבית העלמין במושב אביחיל.

קברו של שווארצבארד

קברו של שלום שווארצבארד בבית העלמין באביחיל (צילום: מערכת האייל הקורא)



גירסה אחרת

במשך שנים ארוכות נמשך הוויכוח על מידת אחריותו של פטליורה לפוגרומים המזעזעים ביהודי אוקראינה במהלך המלחמות שהתחוללו בה לאחר מהפכת 1917. בעיני אוקראינים רבים פטליורה הפך במותו למעין קדוש מעונה. גישה זו התחזקה עוד יותר עם עליית התנועות הלאומניות באוקראינה, החל מסוף שנות השמונים ועד ימינו. בעשרות השנים שחלפו מאז הרצח והמשפט שבעקבותיו הועלו לא פעם סברות לפיהן לא נשא פטליורה באחריות מלאה לפוגרומים. ההיסטוריון הנרי אברמסון טען כך בספרו "A Prayer for the Government". טאראש הונצ'אק מאוניברסיטת ראטגרס טוען כי פטליורה היה הומניסט שניסה דווקא להקל על היהודים; ושבתוך הפלישות החוזרות ונשנות לאוקראינה והבלגאן הכללי שנותר בה באותה תקופה, לא ניתן היה לשלוט בתגובות ההמונים למתרחש. לא מעט גירסאות כאלו קיימות, וחלקן, כאמור, ממשיכות להכתב.

שיכחה

שלום שוורבצארד, כאמור, היה במשך שנים גיבור יהודי לאומי. במקרה כזה, לכל הפחות היה כדאי ללמוד את המקרה שבו היה מעורב ואת השפעתו העצומה על קהילות יהודיות בכל העולם. כרגיל, שכחנו מזמן את הכל. שלום שוורצבארד הוא היום לא יותר ממצבה צנועה הניצבת על קברו שבשרון. עיסוק בפרשה זו מטה את תשומת הלב פעם נוספת אל הפוגרומים הנוראים באוקראינה של אז – פוגרומים שהיקפם עצום בהשוואה ללא מעט אסונות שנחתו על העם היהודי במהלך הדורות. היום שמו אינו אומר דבר לאיש, וחבל. הפרשה הזו מרתקת מכדי שנחמיץ אותה ומה שחשוב יותר, היא מלמדת אותנו לא מעט על דרכו הפתלתלה של צדק היסטורי. אפשר להתווכח על השאלה עם רצח פטליורה היה מוצדק מוסרית או שהיה טבוע בחותם הלגיטימיות, וגם אם שוורצבארד שירת במעשהו את עניינו של העם היהודי או את האינטרסים של שלטון סטאלין. אפשר, אבל לא עושים את זה. כיום כמעט שאין מי שיזכור את הפרשה, ובבתי־הספר היא כלל אינה נלמדת. התוצאה ברורה: כיום אין מי שיודע בכלל על עידן הפוגרומים האפל ההוא, על אף שמבחינת היקפו לא היה דומה לו בעשרות השנים שלפני מלחמת העולם השנייה. במדינה שיכולת השימור של הזכרון ההיסטורי שלה היא בעייה כאובה כל־כך, יש ללימוד הפרשה הזו ערך רב.
קישורים
סמיון פטליורה
דניקין
וראנגל
הגנרל יוסף פילסודסקי
אנרי טורז
'A Prayer for the Government'
לא מעט גירסאות כאלו
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

סתם שאלה טכנית 221388
" שוורצבארד, כאמור, לא טרח להכחיש את המעשה, אלא הצהיר שביצע אותו בהכרה מלאה ושהוא מקבל על עצמו את מלוא האחריות לו. כלומר, לא היה ויכוח על השאלה אם שוורצבארד היה אשם."

"...אב בית הדין הינחה את המושבעים לשקול חמש שאלות כשהם באים לחרוץ את דינו של שוורצבארד: האם הוא אשם בפגיעה ובגרימת פצעים לפטליורה; האם גרמו פגיעות אלה למותו של פטליורה; האם התכוון שוורצבארד לגרום למותו של פטליורה;..."

"מתוך מצפון והכרה מלאה אנו מודיעים כי תשובתנו על כל חמש השאלות היא: לא!"

---

כלומר בית הדין קבע ששוורצבארד לא גרם למותו של פטליורה, וזאת בסתירה ל-*כל* הראיות ולעדותו של שוורצבאד עצמו? האם אין דרכים אחות באמצעותן ניתן היה לזכותו?
תולדה של שיטת המושבעים 221391
כפי שנכתב במאמר עצמו, כבר בשלב מוקדם מאוד הצליח הסניגור טורז להפוך את ציר המשפט העיקרי ל"האם פטליורה היה אשם בפוגרומים". כלומר, טורז הצליח לטעת במושבעים את התפיסה שמי שאחרי לפוגרומים כאלה מביא עליו נקמה צודקת. למן הרגע שהוכח שפטליורה היה אחראי לאותם פוגרומים (וכאמר, מספר נרצחים - ולו גם יהודים - הנאמד בעשר רבבות לא נתפס כנורמטיבי במונחים של תקופת טרום מלחמת העולם השנייה), חלק דינמיקה מרתקת במוחם של המושבעים.

אני מעריך שמה שקרה שם הוא שילוב של כמה גורמים. האחד, שוורצבארד עצמו הודה בכל מה שיוחס לו לגבי הרצח עצמו. לא היה קיים ניסיון הכחשה. שנית, אסור לשכוח ששוורצבארד ישב בכלא למעלה משנתיים לאחר הרצח כאשר באופן פורמלי, לפחות, טרם הוכחה אשמתו ונגזר דינו. יתכן מאוד שהמושבעים "התחשבו" בכך.

ועכשיו למה שקרה מאחורי הקלעים. בהתאם להליך שהיה מקובל באותן שנים מספיק היה רוב רגיל בחבר המושבעים לשם קבלת החלטה לחיוב או לשלילה, לזיכוי או להרשעה. מתברר כי מלכתחילה התחלקו קולו המשובעין כך: ארבעהה היו בעד זיכוי מלא, שלושה - נגד זיכוי מלא וחמישה דרשו ביאורים נוספים לשאלות שהציג השופט. אב בית הדין הוזמן לחדר המושבעים ובנוכחות נציגי הצדדים נתן הסברים לשאלות שהוצגו בפניו. אחת השאלות, אגב, הייתה זו: אם התשובה על השאלה הראשונה (על אשמת שוורצבארד ברצח פטליורה) תהיה שלילית, האם יהיה צורך לענות גם על ארבע השאלות האחרות?

על הפגם בניסוח השאלות שהוצגו לחבר המושבעים הגיב גם העיתון "פארי סואר". במאמר שהופיע בו ימים אחדים לפני המשפט כתב ברנאר ג'רבז: "...כדי לזכות נאשם אין לחבר המושבעים ברירה אלא לענות על כל השאלות המוצגות בפניו בשלילה, מה שהביא במשפט שוורצבארד לידי מצב משונה. על השאלה אם שוורצבארד רצח את פטליורה, ענה חבר המושבעים בשלילה. יוצא שפטליורה איבד את עצמו לדעת , נרצח על ידי רוצח בלתי ידוע או אולגי גם נשאר בחיים. בכל אופן, הוא לא נרצח על ידי שוורצבארד. וזאת על אף העובדה שעדים שונים, לרבות שוורצבארד עצמו, הודו שנרצח על ידו".

ג'רבז ביקר את החלטות בית הדין גם בהקשר נוסף. לדברי, מצד אחד זיכו את הנאשם ומצד שני הטילו עליו תשלום פיצויים אזרחים, ולו גם סמליים. שוב סתירה משוועת. הוא סיים במליםף "אינני מגנה פסק-דין דו-משמעי זה, כי יש לי יראת כבוד בפני המשפט הצרפתי. עם זאת, צר לילקבוע כי הנקודות העדינות על הפלפולים המשפטיים עולות בהרבה על תפיסתי הרופסת...".

על אף הנימה הסרקאסטית בדברי ג'רבז, יש הרבה צדק בדבריו. בדיון הפלילי בפני בית דין עם חבר מושבעים קיימות מגרעות, ואחת הבולטות שבהן היא ההוראה שעל המושבעים לענות על השאלות תשובה ברורה במילה אחת: כן או לא. מכאן הקושי בניסוח השאלות, מה גם שמרבית המושבעים הם אזרחים ללא כל רקע משפטי. לכן טענו שני הצדדים במשפט כי ניסוח השאלות היה פגום.

ולמרות הכל, משקפת הכרעת המושבעים את הכרתם המלאה בתפקידם ובאחרותם והיא היית נאמנה למצפונם.
הבעיה היא באמת בשאלות? 221408
המחוקק (הצרפתי, הישראלי, האמריקאי, זה לא ממש משנה בהקשר זה) בחר להגדיר רצח על ידי מספר אלמנטים. הפרטים כמובן שונים ממדינה למדינה, אבל בגדול מדובר על ארבע השאלות הראשונות של אב בית הדין: גרימת מוות, כוונה ותיכנון מוקדם. תפקיד התביעה להוכיח את כל אותם האלמנטים "מעבר לספק סביר" (מונח אמריקאי, אבל תקף גם לעניינו) ותו לא. ההגנה, מעבר לניסיונותיה לקעקע את טיעוני התביעה, רשאית לנסות לנמק מדוע הנאשם זכאי למרות שכל האלמנטים של רצח התקיימו בעזרת בחירה מכמה הגנות שהציע החוק, כדוגמת אי שפיות או רצח מתוך הגנה עצמית. נקמה אגב, מוצדקת ככל שתהיה, אינה אחת מההגנות האלה.

הבעיה היא לא השאלות שהציג אב בית הדין, אלא הפסיקה של המושבעים. המושבעים היו חייבים לצאת עם פסק דין "אשם", אבל הם החליטו כי הרגשות האישיים שלהם חשובים יותר מחוקי המדינה.
פיתרון ראוי יותר היה למצוא את שוורצבארד אשם ולדון אותו, אם הדבר אפשרי לפי חוקי צרפת, למאסר של שנתיים שאותם כבר ריצה

(כל זאת בלי קשר להזדהות שלי עם מעשיו של שוורצבארד)
הבעיה היא באמת בשאלות? 221443
כמעט בכל מערכת מושבעים יש למושבעים את הזכות לזכות נאשם ללא קשר לעובדות, לפי צו מצפונם זה נקרא
jury nullification

ראה: http://www.caught.net/juror.htm
תולדה של שיטת המושבעים 221416
By the way: the Scottish jury system has an option for "maybe" - which is not a hung jury ,but can be a unanimous outcome.
תולדה של שיטת המושבעים 221418
ומה עושים אז? שמים את הנאשם אולי בכלא, אולי לחמש שנים, עם אפשרות לחנינה אולי אחרי שלוש שנים בערך?
תולדה של שיטת המושבעים 221420
ה output של מערכת fuzzy logic הוא מוגדר וחד ערכי לחלוטין.
תולדה של שיטת המושבעים 221469
בתשובה לאלון עמית.
חבר.תלוי את מי רצחו? מה הייתה האוירה הפוליטית? כמה ג'יגה טונות של צביעות הייתה על פני החברה? לאיזה זרם פוליטי היה שייך הרוצח? ומה הייתה האוירה המשפטית בחברה בה אירע הרצח? ואיזה משקל היה לאוירה זו בגזר הדין?
תולדה של שיטת המושבעים 221490
nope - I think it's called "undecided"; the defendant walks free, but a shade of stigma still hovers around.

(actually, when I think of it, several people found 'not guilty' are in a similar siatuaion)
החוק לידיים 221883
האם היתה אפשרות לשכנע את התובע הכללי הצרפתי (בהנחה שהיה כזה דבר) להעמיד את פטליורה לדין על הפוגרומים?
סתם שאלה טכנית 221409
הרושם שאני קיבלתי, רק מקריאת המאמר, היה יותר פשוט מהסבריו של אורי. אורי מביא מקורות בני התקופה שמספרים סיפור מורכב, וכבודם במקומו מונח; אבל אני תוהה אם זה לא הרבה ערפל מסביב למשהו פשוט יותר: המושבעים מאוד מאוד רצו לזכות את שוורצברד. ההדרכה של השופט לא ממש נתנה להם אופציה לעשות את זה בדרך ישרה ופשוטה (מה היו מניעיו של השופט לנסח כך את השאלות? או שהוא כן רצה להרשיע את שוורצברד, או שפשוט הוא חשב שזה הדבר הנכון משפטית, שזו גם מחשבה סבירה). הפתרון שהם מצאו היה... לשקר במצח נחושה, כדי להביא לתוצאה הטובה.

מתנגדי שיטת המושבעים יכולים לראות בכך חיזוק לעמדתם. תומכי שיטת המושבעים גם; אולי יותר, אם אנחנו חושבים ששוורצברד עשה מעשה מוסרי. אחד הנימוקים לשיטת המושבעים הוא שאנשים "מהרחוב" יתנו פה לתחושת הצדק הטבעי, להבדיל מדקדוקי המשפט.
סתם שאלה טכנית 221415
About two years ago I worked as a teaching assistant in a Sociology of Law class. The teacher, Prof. Lauren Edelman, found an amazing documentary called "inside the jury room".

http://www.pbs.org/wgbh/pages/frontline/programs/inf...

In this documentary, the filmmakers got permission to film the deliberations of a jury in a case in which there was enough evidence to find a defendant guilty, but that would lead to extremely unjust consequences. The jury eventually decides to vote "not guilty".

What's interesting about this movie is how the jury deliberates. One can agree, or disagree, with questions of how much they should adhere to law; but it was very evident that there was good, interesting discussion, and that different perspectives, stemming from the jury's different backgrounds, were evident. I guess it's just like Yarden says: both supporters and opponents of the jury system would find these cases supportive.

I have left to recommend Sidney Lumet's fabulous film Twelve Angry Men (starring the magnificent Henry Fonda), and to thank Uri for a very well-written and thought-provoking article. I learned something new today, and for a very high-quality source; thanks!
סתם שאלה טכנית 221421
''שנים-עשר המושבעים'' מציג מדי פעם גם בתיאטרון בישראל. אני מכיר טוב את אוהד שחר ששיחק את התפקיד של הנרי פונדה, אז אמנע מלשבח את משחקו המקצועי והמעולה.
מאמר מעניין 221392
למי שמעוניין בפרטים נוספים, סיפורו של שווארצברד מתואר גם ב- http://www.irus.co.il/shvarz.htm ו- http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/oren.ht... .
מיהו המיילל ברוח 221396
יום יפה לאלהים. ערב פסח.
תפרחת הלילך באילנות...
אבל באו פטליורה ודניקין...
חורבן והשמד ומעינות אימה רבה

במשך שבעים שנה נשא עמו יעקב אורלנד את צער השתיקה על הפוגרום בטטייב עיירתו, להן היה עד בהיותו בן החמש. ניסיונות ההשתקה והעמדת הפנים חילצו מתוכו צער וגעגועים שבצבצו מבעד לשיריו, "נרדים את עברנו", ""מיהו המיילל ברוח / ובקולו השכול?".

רוחמה אלבג בתרבות וספרות של הארץ
מיהו המיילל ברוח 221785
כתוב שם שז'בוטינסקי חתם הסכם עם פטליורה, שלפיו אם יחזור לשלוט באוקראינה, תוקם מיליציה להגנה יהודית.
הכיצד זה דווקא ההדר הבית"רי עושה עסקים דיפלומטיים שכאלה?
מיהו המיילל ברוח 222003
באמת מפתיע אותך שמי שהיה מוכן לשאת ולתת עם המפלגה הנאצית ולראות בה בעלת ברית אפשרית (ואף לבש מדים בצבע דומה, שהוחלף אח"כ רק בגלל הבושה), עושה עסקים עם אחד כזה?
ציינתי כבר, שיש כמה פוליטיקאים כאן שהיה מתאים מאד לשבת עם אחד כזה על סיגר משובח.
מיהו המיילל ברוח 222480
איילמוני.
החתול הוא המיילל.הלא ידעת שהחתול דופק ובוכה?ונדמה לי שאתה הוא החתול התורן.מדוע שלא תשווה את צבע מדי צהל לצבע מדי הוורמכט.רק משום שאתה רואה את המציאות בעיניים ישראליות?הרי העולם רואה אותך (אותנו כנאצים).
נדמה לי שהיה ראש ממשלה ישראלי שירה בתותח קדוש על מעפילים חסרי אונים.ובכל זאת ישבו איתו ועשו עם יורשיו עסקים,ומי?יורשיו של ז'בוטינסקי הנ"ל,ונדמה לי שיש כאן כמה פוליטקאים שהיה מתאים להם לשבת כחברים ביודנראט עם או בלי שמפניה וקויאר מטעם המפלגה.בחר איזו!
כאלה סיפורים הייתי צריך לשמוע בתיכון... 221403
כאלו שנותנים לך תחושה של דרמה ולא רק פרטים יבשים.
כאלה סיפורים הייתי צריך לשמוע בתיכון... 221535
מצד שני, סיפור כזה עלול לעודד גם רציחות-בלתי-מוצדקות.
חס וחלילה סיפורים כאלו יעודדו אנשים המאמינים בשקר לרצוח ראשי ממשלה.
תודה 221406
אורי, תודה על מאמר מרתק, מרגש ומעשיר.

אני לא היסטוריון שיכול להתייחס מקצועית, אבל זה לא מפריע לי לכתוב לך שנשארתי עם רושם של עבודת הכנה מדוקדקת והבנה טובה של הרקע החברתי-פוליטי של אירופה בכלל וצרפת בפרט באותם ימים נוראים. תוסיף לכך יכולת סיפור משובחת וקיבלת מאמר מעולה.

ישר כוח!
מצטרף 221411
סיפור מעניין שלא הכרתי, והמאמר כתוב היטב. תודה.
תודה 221478
מסכים עם כל מילה.
תודה 221639
כנ''ל.
בב''ש מוקירים את שלום שוורצבארד 221422
מי שיסתובב בעיר העתיקה בב''ש יתכן ויעבור ברחוב 'הנוקם'. אם יקדיש המטייל עוד מספר שניות לקרוא את הכתוב על השלט ימצא שם את שמו של שלום שוורצבאד וסיפור חייו בקצרה (תודות לדוד פרנקל).
מערכת צדק בת איש אחד 221449
פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא מערכת צדק מושלמת בת איש אחד.קטיגור,סניגור.שופט,מושבעים,ותליין.יושבת מערכת הצדק הזאת(בת האיש האחד)על המדוכה המשפטית ומחליטה לעשות צדק עם העבריין(אברהם לינקולן,הארכידוכס פרנץ פרדיננד,ראש ממשלת שבדיה,ראשי ממשלות בהודו,ועוד מספר חברים).העבריין נמצא אשם בבית הדין בן האיש האחד.זאת ללא
מתן אפשרות להגן על עצמו,והעבריין מוצא להורג.
בית הדין הנדון.נידון על פי דין בבית דין אמיתי.ועל משקל פורנורגרפיה זה עניין של גיאוגרפיה.הופך הנאשם לגיבור או רוצח בהתאם למגזר.
עם הזמן באים אנשים טובים.גוונים על פניהם החסודות. ודנים בסוגייה האם מערכת הצדק בת האיש האחד היא גיבור,נוקם בצדק.או פושע בר השמדה,או אולי פושע בדרגה שווה עם הרייכסמרשל רודולף הס שכמוהו צריך היה לכלוא עד קץ ימיו בבידוד.
ברמה העקרונית גיבור הכתבה (על אף האהדה שלי)היה עוד מתנקש פוליטי מן השורה ההיסטורית,ובשורה העתידית.אך כולם הם רוצחי נפש,ודינם צריך להיות שווה.ובהדגשה,שווה.
מערכת צדק בת איש אחד 221491
זו יציאה פוסט מודרניסטית עם אירוניה עצמית וקריצה לא?
כי אם לא אז מי בדיוק הסמיך אותך להיות מערכת משפטית של איש אחד ולקבוע שדין כולם צריך להיות שווה?

בהדגשה אפילו
מערכת צדק בת איש אחד 221506
Well, in this case Ironimus' opinion is supported by the Israeli criminal law, which establishes an identical penalty on premeditated murder. However, even the Israeli law has been amended in recent years to allow for a possibility of diminished responsibility and less than life imprisonment.

Other countries have other systems. In the US, punishment is defined by degrees, between a maximum and a minimum, depending on parole board decisions; this allows for a more complex, but more constrained, system of plea bargaining.

The big question is, of course, whether a social "justification" of a murder should be among the mitigating circumstances; I suppose the bondary between what is "justified" and what accounts for a "clinical problem" are not very clear, particularly when law meets psychology.
מערכת צדק בת איש אחד 221507
Boundaries, not bondary... sorry, folks.
מערכת צדק בת איש אחד 221821
"וידבר ה' אל משה לאמור: פינחס בןאלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי:לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום" (במדבר,פנחס) - המקרה שבגללו פנחס מקבל את ברית השלום עם אלוהים הוא מקרה של אדם אחד שמהווה "מערכת צדק מושלמת" ובאמת חז"ל שואלים המון שאלות על הזכות המוסרית של פנחס לעשות את המעשה נידמה לי שאני לא אחטה חאמת אם אגיד שאת הדיון המוסרי חז"ל מסכמים בכך שיש מצבים שבהם יש להניח את "החוק היבש" (זה שלא נרטב אף פעם),בכל זאת היה צורך בעדות אלוהית ע"מ שפנחס יצא זכאי בדין.
דבר נוסף בקשר ל "הופך הנאשם לגיבור או רוצח בהתאם למגזר" גם בסיפור פנחס על ציון אילן היוחסין של פנחס אומר רש"י : "לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים,והרג נשיא שבט מישראל"
מערכת צדק בת איש אחד 225032
אירוני-מוס, את/ה מוציא את הצד השווה ברציחות הללו. אך חובה להתייחס לצד השונה, והוא שונה מאוד. צד זה יש לו חשיבות בעולם המשפטי כי הוא מתייחס למניע של הנאשם. אם ניקח לדוגמא את הרצח של אברהם לינקולן, נוכל לשער שמדובר בסיבות אידיאולוגיות או אידיאולוגיות-כלכליות (או מצב נפשי רעוע). הרוצח אולי חש כעס, מסיבותיו הוא. אך הוא לא הרג רוצח. הוא הרג מישהו שהכעיס אותו, אך לא אדם שרצח אלפים. ההבדל מבחינת התפיסה של האדם הסביר, הוא ניכר. אני יכולה בקלות לראות את עצמי בין אותם מושבעים, כאדם סביר ומן השורה. הגיוני לי לראות -אפילו צדק - במותו של רוצח המונים. העולם המשפטי מנסה להצמיד פעולות הנובעות מרגשות אנושיים אל לוגיקה מתמטית. זה לא תמיד עולה בקנה אחד. אני דווקא סבורה שעשוי להיות פיצוי כלשהו, בשיטת המושבעים, על הרציונליזציה, שהיא לפעמים לא מציאותית, של עולם המשפט. לאדם סביר, רצח פוליטיקאי בעל דעה שונה, ורצח פוליטיקאי רוצח בפועל, אינם נראים כלל אותו דבר. אולי גם מבחינת חוש צדק כלשהו אין מדובר באותו דבר? אפלטון אומר שצדק הוא שינתן לכל אחד כגמולו. אמירה זו, שניתנת להצרנה מתמטית, דווקא מתיישבת יפה עם חוש הצדק האינטואיטיבי של בנ"א סבירים רבים.
תודה - ועוד משהו 221496
חבריה, תודה על התגובות ועל הפרגון. אני סבור באמת ובתמים שמדובר באירוע בעל משמעות ושראוי היה ללמד אותו בבתי הספר שלנו - כולל את המשמעויות הבעייתיות שבו (נטילת החוק לידיים, זיכוי רוצח המודה ברצח שביצע וכדומה).

לעניין זה, קיימת דוגמה נוספת של יהודי שהתנקש באישיות שנתפסה בעיניו כאחראית לרצח יהודים. האמת היא שיש כמה כאלה, כולל הרשל גרינשפן שירה ב-‏7 בנובמבר 1938 במזכיר השגרירות הגרמנית בפאריס, ארנסט פון ראט. התנקשות זו הייתה אחת העילות המרכזיות לפרוץ מאורעות ליל הבדולח, יומיים לאחר מכן, אבל הדבר כבר נשכח מלב.

אני מתכוון כאן לדוד פרנקפורטר. איש זה, בן למשפחת רבנים בסלובקיה, היה סטודנט באוניברסיטת ברן שבשווייץ. פרנקפורטר זעם על הרדיפות שהיו מנת חלקם של יהודי גרמניה ואוסטריה ועל ניסיונות הנאצים להחדיר את האנטישמיות הגזעית שלהם גם למדינה נייטרלית כשווייץ. הוא החליט להתנקש בחייו של וילהלם גוסטלוף, מי שהיה ה"גאולייטר" הנאצי בשווייץ והיה אחראי להפיכת דאבוס (שמהווה כיום במה לפעילות עסקית בינלאומית) למרכז הנאציזם בשווייץ ולמרכז קורי העכביש של רשתות ריגול שפעלו שם. פרנקפורטר לא רצה רק לנקום את רדיפות היהודים אלא גם לשחרר את שווייץ מפעילותו של גוסטלוף שבה ראה את שורש כל הרוע הנאצי באותה מדינה.

בפברואר 1936 ירה פרנקפורטר למוות בגוסטלוף בבית מגוריו של הנאצי. לאחר מכן ניגש לתחנת המשטרה המקומית והסגיר את עצמו. משפטו נפתח בדצמבר 1936 ולא נערך בשיטת המושבעים אלא על ידי הרכב שופטים ,רגיל". הנאצים, אגב, השקיעו לא מעט אמצעים ועבודה במשפט הזה. סופו של עניין, שלמרות דעת הקהל האוהדת שהייתה בשווייץ לפרנקפורטר דווקא, הוא נדון לשמונה עשרה שנות מאסר. הוא בילה בבית הכלא השווייצרי את כל שנות השואה, ושוחרר ב-‏1 ביוני 1945. כעבור שלושה חודשים הגיע בספינת מעפילים לארץ ישראל.

ובכן, הנה דוגמה לטיפול אחר בסוגיית רצח. אין לשכוח, כמובן, שגוסטלוף היה איש תעמולה ומודיעין ואילו פטליורה הורה ישירות על חיסול רבבות יהודים, אבל קיימות בהחלט נקודות להשוואה בנושא הדיון המשפטי, מאפייניו וההתמודדות עם סוגיית הפשע ועונשה.
אם כבר מדברים על פרנקפורטר וגוסטלוף 295627
בשנה האחרונה יצא ספר, מומלץ ביותר, מאת גינטר גראס שנקרא "בהילוך של סרטן", שמספר את סיפורו של צעיר ניאו-נאצי (אם כי לא במובן הפופלרי של המילה של גלוח ראש ששורף מסעדות טורקיות) ותוך כדי כך מתחקה אחר הסיפור של גוסטלוף ופרנקפורטר.

גוסטלוף, שנרצח ע"י פרנקפורטר, זכה להאדרה ולהאלהה מצד הנאצים, שאף קראו אונייה על שמו. ברבות הזמן, הפכה האונייה, מאונייה שנועדה לפועלים גרמניים מטעם "החזית לעבודה הגרמנית", לספינת פליטים גרמניים, וסופה שהוטבעה ע"י צוללת סובייטית, וכך נשלחו כ-‏5000 איש למותם. היה זה האסון הימי הגדול ביותר מאז ומעולם, ודרכו מבקש גראס להבהיר, שדווקא ההמנעות מלדבר על הסבל של הגרמנים במלחמת העולם עלולה להביא לתוצאות הרסניות.

ברי שהנושא יכול לעורר מחלוקות קשות בנקל, אך הוא פותח פתח לנושאים שעד לאחרונה נחשבו בגדר "טאבו", נחלתם של קבוצות ימניות קיצוניות בלבד.
אם כבר מדברים על פרנקפורטר וגוסטלוף 295654
אם מותר לנחש מי יזכה ראשון לאונייה על שמו מבין הקדושים יגאל עמיר, ברוך גולדשטיין או הרב כהנא, אפשר לפתוח את ההימורים כבר עכשיו.
ומסלול לנועזים: מתי האנייה תוטבע.
אם כבר מדברים על פרנקפורטר וגוסטלוף 295716
האונייה גוסטלוף הוטבעה ב-‏30 בינואר 1945, וסביב התאריך הזה יש עוד משמעויות. ב-‏30 בינואר 1885 ‏1 נולד גוסטלוף, וב-‏30 בינואר 1933 עלה היטלר לשלטון.

עכשיו הכל פשוט יותר. מצא את יום הולדתו של יגאל עמיר, תוסיף 12 שנה מזמן התמוטטותה של מדינת ישראל, והרי לפניך תאריך טביעת האונייה.

1 אם זכרוני אינו מטעני.
מדוע לאורך קריאת הסיפור 221558
חוזרת ועולה בי ההרגשה, שפטליורה הזה ומספר פוליטיקאים מסויימים בארץ היו מרגישים נהדר ביחד על כוס של בירה, או יותר נכון ברנדי וסיגר משובח?
באמת מדוע. 221559
מי למשל?
באמת מדוע. 221560
לא אפרט כדי לא להיות מואשם בהסתה לרצח.
''מדינת ישראל נגד האייל האלמוני''- צודק, כדאי להיזהר 221564
''מדינת ישראל נגד האייל האלמוני''- צודק, כדאי להיזהר 221573
אם ירצו, יגיעו אלי.
''מדינת ישראל נגד האייל האלמוני''- צודק, כדאי להיזהר 221584
רצינו. הגענו. האלמוני חזר בו מדבריו והסדר הושב אל כנו.
''מדינת ישראל נגד האייל האלמוני''- צודק, כדאי להיזהר 222000
רק אל תאמינו לשוטה.
''מדינת ישראל נגד האייל האלמוני''- צודק, כדאי להיזהר 222021
עוד מקרה של רצח גבר הושתק בלי שהאשמים ייענשו!
באמת מדוע. 222483
איילמוני.
יצא המרצע את השק. היית מת לראות את איש הברנדי והסיגר
מסתלק מן העולם ע"י איש נוקם.אתה אדם מסוכן ורווי שנאה!
מדוע לאורך קריאת הסיפור 222476
איילמוני.
יש לי ההרגשה שפטליורה ומספר פוליטיקאים מסויימים בארץ היו יכולים לשבת במסעדה פריזאית על שמפניה וקויאר מטעם המפלגה הסוציאליסיטית ולקיים רב שיח ידידותי על שנאה
משובחת וטהורה,ובחינם.
מדוע לאורך קריאת הסיפור 222630
אם הם יושבים על קויאר ושמפניה זה אומר שהם אוכלים את הכיסאות?
תודה. 221675
''האייל הקורא'' חדש לי, ואיכשהו זה עושה לי ממש טוב לדעת שיש אתר שמפרסם מאמרים כאלה. אני עוד אחזור לכאן לא מעט.

תודה לך, אורי קציר.
סמיון אתה חסר! 221707
נרצח ע"י יהודי חובש כיפה!
לא נשכח את מורשתו!
221848
כמה היסטוריונים טוענים שחלקו של פטליורה בפרעות של צבאו היה פסיבי (בכך שהוא לא ניסה לעצור את חייליו) ולא אקטיבי. כך או כך, האיש לא היה מחסידי אומות העולם, אבל מידת אחריותו הישירה לפוגרומים שנויה במחלוקת.
שרון נתפס כאחראי לסברה ושתילה 241975
בארץ בעיני רבים ובעיני כל העולם.
בסברה ושתילה נעשו מעשי טבח לא ע''י צה''ל אלא ע''י מיליציות זרות, ששרון רק לא מנע את כניסתן למחנות הפליטים האלה.
והוא עדיין נחשב אשם.

אז קל וחומר שפטליורה אשם ביותר, במה שביצע צבאו שלו.

ואוהב ציון גדול הוא בטח שלא היה.
מאמר מרתק 221878
וסיפור שראוי לדעת

וגם תודה למערכת על התמונה
סתם שאלה 222229
המאמר מסווג כטור אישי.
האם ישנו קשר משפחתי בין הכותב לשלום שוורצבארד ?

בכל מקרה, היה מאוד מעניין, תודה.
סתם שאלה 222285
לא, אין שום קשר אישי ביני לבין שלום שוורצבארד. למעשה, למדתי על קיומו רק בשנות העשרה המוקדמות שלי. סיווגו של המאמר כטור אישי אינו תלוי בי אלא בעורכי האתר. בכל מקרה, כאמור, אין בכך כדי להעיד על קשר כלשהו בינינו.
סתם שאלה 222380
תודה
לא יכולתי לזוז כל המאמר 222579
ישבתי וקראתי את המאמר ומצאתי את עצמי מרוטק למסך
יכולת התאור של המחבר והדרך שבו הוא בחר להציג את הדברים מרטקת ממש
אני חושב גם שיש בהחלט מקום להזכיר את המיקרה וטוב שהדבר נעשה.
אני בדרך כלל לא אוהב ליקרוא באייל תגובות כמו מאמר מעניין וחו אני גם מישתדל לא ליכתוב כאלה אבל אורי באמת יופי של מאמר
מה קרה לאנטישמיות? 222745
מצטרף לברכות על המאמר המעניין. המקרה של שוורצברד מעורר לא מעט שאלות מעניינות.
שאלה אחת קשורה לשאלה המסובכת של האנטישמיות. פרשת שוורצברד התרחשה כ-‏25 שנה לאחר פרשת דרייפוס וכ-‏15 שנה לפני משטר וישי. 2 פרשות אלו מדגימות אנטישמיות עמוקה ונפוצה מאוד בצרפת. לפי התאור של אורי, שוורצברד די נהנה מאהדה ציבורית. להיכן נעלמו האנטישמים בשנות ה-‏20?
שאלה לאורי: האם רושם זה נכון או אולי היתה תגובה אנטישמית (של צרפתים לא אוקראינים/רוסים לבנים) משמעותית גם נגד שוורצברד? התנודות הקיצוניות בתפוצת האנטישמיות נראית לי תופעה מאוד מעניינת.
מילה על הנוקם העברי הראשון 223047
שני דברים: קודם כל, צר לי שהכותב התעלם ממחקרו של ד"ר קוטיק על שווארצברד. מחקר ממצה, עם מובאות מפורטות ככל הנדרש בעבודה מדעית. ככל הנראה המחקר לא הובא לידיעת הכותב.
שנית, אני מרבה להוליך טיולים אל בית העלמין של המושב אביחייל, כדי לספר לקבוצות תלמידים ומבוגרים את פרשת שווארצברד. יתירה מזו, באתר שלי (IRUS.CO.IL) מוקדש פרק לאיש. אני מקבל לעתים קרובות מיילים מגולשים, השואלים מדוע קיימת מעין התעלמות מן הפרשה ומן האיש.
אני משיב שאת השאלה יש להפנות אל משרד החינוך ולמשרד הביטחון ואולי למחלקות להיסטוריה, באקדמיה.
מכל מקום, אורי קציר גאל מתהום הנשייה פרשה שיש להעלותה
לתכניות הלימודים
מילה על הנוקם העברי הראשון 223049
קישור לאתר שלך ניתן כאן מיד עם פרסום המאמר: תגובה 221392.
מילה על הנוקם העברי הראשון 223062
אינני מתעלם ממחקרו של קוטיק. האמת היא שהספר מצוי ברשותי והיווה חלק חשוב מחומר הקריאה שלי. אני מסכים לגמרי עם ההערכה המשתמעת מדבריך שזהו הסיכום הטוב ביותר של הפרשה. אינני יודע מדוע החלטת שהתעלמתי ממנו. הדבר פשוט אינו נכון.
על שווארצבארד, הנוקם העברי 226368
אורי, שלום

אני מתנצל על הנימה הנמהרת ואולי הפוגעת, בקשר למאמרך המעולה. לעת זיקנה נעשיתי רגיש לנושאים היסטוריים, מה גם שאני נתקל יותר מדי בשיכתובים של פרשיות היסטוריות.
שבתי וקראתי את הדברים, ואני מחזק את ידיך.

כל טוב

זאב שחף
על שווארצבארד, הנוקם העברי 519367
אני מאוד מעוניין ליצור קשר עם מר אורי קציר בנושא ''שווארצבארד''. אני מכיר את הנושא היטב, מוכן לספר הכל, אבל יש לי כמה שאלות חשובות.אשמח ליצור קשר בנושא עם כל המעוניין
לזר
דרום אוקראינה בזמן המהפכה 223078
אהוד עין-גיל / דגלים שחורים באוקראינה

223685
עיתונות יידיש באותה תקופה ("היינט", "דער מאמענט" ואחרים) מציינים שוב ושוב את הביטוי "גייסות פטליורה". מושג שהטיל אימה על כל הסביבה. באוירה זו ניתן להבין את הקשר המיידי ששורצברד ואחרים עשו בין הפוגרומים הקשים באוקראינה לבין אותו פטליורה. בנוסף לכך, כבר בשנת 1905 עם פרוץ הגל השני של הפוגרומים ב-‏17 לאוקטובר, מציינים כותבים שונים בעיתונים שלכל פוגרום או לכל גל פוגרומים יש את האיש שעל שמו נקראים הפוגרומים. הוא אחראי עליהם באופן ישיר או עקיף.

ומשהו נוסף: הראיתם פעם את הדיווחים המצולמים בעיתונות התקופה (במקרה זה 1905) של הפוגרומים?

כמה תמונות ברשותכם (ראוי לציין שאת התמונות הללו ודומיהן ראו כ-‏90 אלף מנוי העיתון ועוד כהנה וכהנה קוראים בלתי-קבועים):

התמונות 223687
תודה רבה על הקישור עם התמונות, זה חשוב לי מאוד וטוב שראיתי.
ג' 223740
שאלה קטנה: אני יודע לקרוא יידיש, ועם קצת מזל גם מבין לפעמים. פעם ראשונה נתקלתי בקישור (בכיתוב שבעיתונים הישנים) באות "ג" עם גרש. מה זה? האם כמו בעברית מודרנית, סימון לעיצור "דזש" (כמו המלך דזשורדזש?)
ג' 223757
בכתיב הישן (לפני הכתיב הרשמי של ייִוואָ, שהתקבל על ידי רוב העיתונים במזרח אירופה ובארה"ב בשנת 1926) נהגו לגדר את חלקי המילים העבריות שבתוך היידיש במרכאה. המילה "דערהרגעט" ("נהרג") היא שילוב של המילה "הרג" פלוס תחילת וסופית סלבית, ולכן הוסיפו ' אחרי החלק העברי (אחרי האות ג'). בכתיב המודרני לא עושים את ההפרדה המלאכותית הזאת, ולאמיתו של דבר, מעולם לא היה בה צורך.

בכל אופן, הסימן הזה אינו מבוטא בשום צורה שהיא אלא רק מציינת את העובדה שיש כאן מילה עברית משובצת.
דאנק! 224075
רחוב ''הנוקם'' 223955
ביקרתי אצל שארתי ברחוב הנוקם בעיר ב. לאחר שאכלנו כדבעי, נסובה השיחה על שמו המוזר של הרחוב. ''במקרה אני יודע'' שחתי לתומי, והדהמתי את יושבי הסלון בידיעותי. תודה לך אורי קציר על המאמר המעניין, שנמצא לו גם שימוש מיידי.
ברור פרטים 228881
למערכת שלום
זו לא בדיוק תגובה - שמעתי את אורי קציר מספר זאת באחד מימי שישי - מתוך ענין אישי מעונין לברר פרט מסוים - האם אפשר לקבל את האיי מייל של אורי קציר או מס' טלפון

בברכה
יצחק שטיפמן
ברור פרטים 228892
שלןם שוורצבארד 287811
מאמר מענין מאד.חייבים ללמד ולנתח את הארוע ההיסטורי

בבתי-הספר.

כלם מוזמנים לבקר בבית-הקברות באביחיל(ליד נתניה)

לזי בן-יעקב-יו''ר ועד אביחיל
יישר כוח - אורי קציר 325718
סיפור חייו ומותו של שלום שווארצבאד, אינו בתוכניות הלימודים. המאמר מחזק את הצורך בהעלאת סיפורי גבורה של יהודים מהעבר. גם אם היו שנויים במחלוקת.

במושב אביחיל ניתן גם לבקר במוזיאון בית הגדודים ובבית הבריגדה.

אייקי שוורץ - מושב אביחיל
מרתק 551592
קראתי בנשימה עצורה.
תודה

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים