עיוור, חרש ואילם טסים באווירון 1958
קבוצת התאטרון ''נא לגעת'' היא הקבוצה היחידה בעולם שכל חבריה חרשים עיוורים. המופע ''אור שומעים בזיגזג'' מצליח לאתגר את כל הרואים והשומעים שצופים בו. לאחר שקיבלו מידי הנשיא את ''פרס השוויון'', עכשיו הם יוצאים לסיבוב הופעות בקנדה וארצות הברית. מאמר אופטימי מעבר לקצה גבול היכולת האנושית.
(מתוך ההצגה)
כשעדינה טל, מחזאית, שחקנית ובמאית הוזמנה לפני כארבע שנים להעביר סדנת דרמה לקבוצת חרשים עיוורים במועדון במרכז הארץ, היא לא ידעה שני דברים. היא לא ידעה מה ואיך, והיא לא ידעה שהסדנה הזו תשנה את חייה.

כמישהי שלא הכירה מעולם אדם חרש ולא אדם עיוור, לא כל שכן חרש־עיוור, היא ציפתה לחדר שקט שהאנשים בו נעים כבמעין ריחוף. כשנכנסה לאולם בו המתינו לה אף אחד לא שם לב אליה, לא שמע אותה ולא ראה אותה. לעומת זאת, כל הנוכחים באולם היו רועשים מאוד. היא החליטה להמתין בצד כמה רגעים, הניחה את כוס הקפה שלה על הרצפה ושלפה סיגריה מהתיק. לאחר רגע אחד, אחד הנוכחים עמד על כוס הקפה ואדם אחר התנדב להצית לה את הסיגריה. עדינה טל חשבה לעצמה שזה לא מנומס להתחזות לעיוורים וחרשים־אילמים ובכל זאת החלה לעבוד עם הקבוצה.
(מתוך ההצגה)
היא החלה לעבוד על תרגילי מגע. תגובת שרשרת במעגל - אחד מניח את ידו על ברך האדם לימינו, שמניח את ידו על ברך האדם לימינו וכך הלאה. מחיאות כף, רקיעות רגליים וכולי. לאחר שלושה חודשי עבודה, הקבוצה הצליחה להתגבש ולעשות את כל התרגילים בקצב הרצוי. עדינה טל היתה מרוצה.

אך הגאווה שלה לא החזיקה מעמד זמן רב. היה זה אחד מחברי הקבוצה, שאמר לה, באמצעות המתורגמן: "אני חושב שמה שאנחנו עושים פה ממש טיפשי. כל הפנטומימה הזו". היא תהתה מה מצפה חרש־אילם־עיוור לעשות. "הייתי רוצה לעשות ספרות רוסית". הוא אמר לה. "ואני מעדיף פושקין". "איך?" היא הזדעזעה. "אה, זו כבר הבעיה שלך" הוא השיב, "את המפיקה".

זה היה הרגע בו הבינה עדינה טל כי זו באמת הבעיה שלה, וזה מה שמבחין בין חוג דרמה לנזקקים ובין פעילות משמעותית שיכולה להוות תחילתו של תהליך יציאה מהבידוד הנורא בו הם נמצאים. כשלב ראשון, היא הודיעה לשחקנים שהיא מוכנה לעשות כל שידרש כדי להביא אותם לידי עשייה משמעותית יותר בתנאי שיוציאו מאוצר המילים שלהם את הביטוי "בלתי אפשרי". היום היא אומרת שהם ברמה גבוהה כל כך שיוכלו לעשות פושקין, שייקספיר וכל מה שירצו. כל מכריה של עדינה טל בטוחים שהיא יצאה מדעתה, אך יודעים ומאמינים ביכולותיה לעשות כל דבר שתרצה.



פרט לאחד, לוקים כל חברי הקבוצה ב"תסמונת אשר" (Usher Syndrome). ראשיתה של התסמונת בחרשות מולדת ובהדרדרות הראייה לכדי ראייה צינורית הגורמת לצמצום שדה הראייה ("ראיית מנהרה"), עד כדי עיוורון מוחלט. הואיל ומדובר בתסמונת גנטית, ניתן לבדוק ולאבחן אותה לפני הדרדרות הראייה. במקרים כאלה, נעשות פעולות שמטרתן להכין את החולה לחיים עצמאיים בעיוורון. התקשורת בין חרשים־עיוורים נעשית בשפת סימנים במגע. במקום לסמן זה לזה באוויר, המשוחחים אוחזים זה בידו של זה וכך מבצעים את הסימנים. השחקן היחיד שלא לוקה בתסמונת אשר, נולד עיוור והתחרש בילדותו. הוא מתקשר עם הסביבה באמצעות הקלדת אותיות על פרקי אצבעותיו ("שיטת הלן קלר"). לטובת אלה שלא מנוסים בהקלדת האותיות, הוא נושא עימו דף שעליו מוטבעות אותיות ועל בן שיחו להעביר את אצבעו מאות לאות.

הקבוצה לא נראית כקבוצת שחקנים שתצפו לפגוש בהצגה. מדובר באנשים מבוגרים, מהם חמישה שעלו מברית־המועצות ומתקשרים בשפת הסימנים הרוסית. הם לא נראים אופנתיים, וגם לא מתיימרים. ועם כל זאת, ברגע שהם עולים לבמה, הם מביאים איתם רמת אנרגיה גבוהה כל־כך שהקהל נסחף לתוכה כמעט בעל־כורחו. ההופעה מורכבת מסיפורי חייהם. למעשה, הם אנשים עם הווה מעורפל מאוד. את עברם הם זוכרים בערגה הואיל וכלל שרידי ראייה ושמיעה, ועתידם הוא החלום הגדול עליו הם מספרים בהופעה, כל אחד באמצעות המתורגמן שלו. בהווה הם בבועה מבודדת. חלקם בעלי משפחות וחלקם חיים עם הוריהם המבוגרים. בשל העדר פתרונות דיור לסוג כזה של אוכלוסיה בישראל, מצבם של כמה מהם בכי רע והקשר היחיד שלהם עם העולם הוא בעצם הגעתם לחזרות ולהופעות.
(מתוך ההצגה)
החלומות המתוארים בהצגה, דומים לחלומותיהם של אנשים רואים ושומעים. הרצון להתעשר או להתפרסם כנראה משותף לכל בני האדם. יחד עם זאת, ישנם חלומות שנראים לרואים ולשומעים טריוויאלים כגון לבדוק את תאריך התפוגה של הגבינה לפני קנייתה.

חלומו של אחד השחקנים בהצגה הוא לנהוג. לפיכך, בהופעה הוא נוהג באוטובוס ושאר השחקנים הם הנוסעים, במהלך החזרות, החליט אחד הנוסעים שיעלה לאוטובוס תוך כדי שהוא צולע. כשנשאל למעשיו, השיב בטבעיות שביים את הצליעה כדי לזכות בהנחה.
עדינה טל, מספרת כי ברגע ששמה לב לסיטואציה הזו, הבינה כי השחקנים הגיעו לרמה מקצועית ולדימוי עצמי גבוה עד כדי כך שבינם לבינם, למרות מגבלותיהם, אינם חפים מגינוני כוכבות וויכוחים על מי מסתיר למי ומי מקבל יותר זמן במה.

אולי הדימוי העצמי הגבוה, היציאה מהבועה וההכרות עם העולם החיצון, הם שמגבשים את הקבוצה לכדי גוש אחד שסוחף אחריו את כל המתבונן. לא אחת, לאחר הופעה, יצרו צופים קשר עם עדינה טל וביקשו להיות חלק מהעמותה. רבים מהם מתארים את התחושה כ"התאהבות" ורצון חזק להעניק לקבוצה. את התחושה הזו בדיוק מתאר גם ערן גור, שלאחר צפייה בהצגה, החליט למכור את עסק האבטחה שלו ולקחת על עצמו את ניהול הקבוצה.

מאז הקמתה של עמותת "נא לגעת", כל המסייעים לה עושים זאת בהתנדבות ומתוך רצון להיות חלק מהקבוצה. היחידים שמקבלים תשלום הם השחקנים והמתורגמנים ואילו כל שאר המתנדבים לוקחים חלק בהווי היומיומי של הקבוצה הכולל הכנת כריכים, הסעת השחקנים מביתם לחזרות ולהופעות, תפירת תלבושות וכולי.
תמונת כל חברי הצוות

צוות "נא לגעת". השחקנים והבמאית לבושים בשחור, המתורגמנים באדום.
שניה משמאל בשורה הקדמית: עדינה טל. ראשון מימין בשורה הקדמית: ערן גור, מנהל הקבוצה.


בחודש יוני אמורה הקבוצה לצאת לקנדה ולארה"ב למספר הופעות. במסע הזה הם מציגים ישראל אחרת. לדעת השחקנים, אנשים חרשים ועיוורים שומעים ורואים דברים אחרים מאשר אנשים רואים ושומעים.

מסע ההופעות הזה מסמן בעיני עדינה טל המשך לקבוצה הקיימת ופתח להתחלה חדשה. חזון העמותה כולל הרחבת הקבוצה כך שכמחציתה יהיו ערבים ישראלים חרשים־עיוורים. מיד לאחר מכן היא רואה בעיני רוחה את המרכז הראשון בעולם לחולים בתסמונת אשר, שיוקם בירושלים. העובדים במרכז יהיו כולם חרשים־עיוורים שינצלו את יכולותיהם לעבוד לפרנסתם. המרכז יכלול, בין השאר, מכון בריאות ועיסוי שכל המעסים בו יהיו אותם אלה המתקשרים טוב כל כך במגע וכן מסעדה חשוכה לחלוטין. הלקוחות יהיו כמובן האנשים הרואים והשומעים שיגיעו לחוות דברים מוכרים מנקודת מבט כל כך שונה.

הרעיון נשמע מהפכני וכמעט בלתי ניתן לביצוע, אך מי שפוגש בקבוצה ובמנהליה מבין מהר מאוד שבשבילם, השמיים הם לא גבול.



הכותבת מתאמת את ההופעה "אור שומעים בזיגזג" בבוסטון. התמונות במאמר באדיבות אתר "נא לגעת".
קישורים
"נא לגעת"
תסמונת אשר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "קולנוע ואמנויות הבמה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  פרס השוויון!? • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
  וואו. • ג'וד-שבא • 2 תגובות בפתיל
  אילמים? • helva • 5 תגובות בפתיל
  ומגע בלתי אמצעי אם הקהל? • ראובן • 2 תגובות בפתיל
  איזה כיף לקרוא כזאת כתבה • צב מעבדה
  פרה עיוורת • האייל השוויצו-אירי.
  ממש מעניין • גידי אהרונוביץ האייל העיוור
  הבנה • D
  מציגים ישראל אחרת? • האייל היפאני • 2 תגובות בפתיל
  הסיפור שמאחורי הקלעים • האייל ששיך ולא שייך • 49 תגובות בפתיל
  ''נא לגעת'' בבוסטון גלוב • איילת בועזסון
  ערן גור גאווה לאומית • אליעד בן עטר
  במרחק נגיעה • ערן בילינסקי

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים