התפנית המופלאה של ורנר טכוב 1989
ב-‏24 ביוני לפני שמונים ושתיים שנה נורה למוות ולתר רתנאו, שר החוץ של רפובליקת ויימאר. מה גרם לוורנר טכוב, אחד המתנקשים, לעבור אחרי הרצח מהפך של מאה ושמונים מעלות?

השעה הייתה עשר וחצי בבוקר בקניגשטראסה. הגבר המקריח ובעל הזקנקן המחודד יצא מפתח ביתו ונכנס אל המכונית הפתוחה שחנתה בסמוך. הוא הנהן בראשו אל עבר הנהג והמכונית יצאה לדרכה. הכביש שלפניהם היה ריק. הפרבר היוקרתי, שרחובותיו היו זרועים בתי מידות הדורים, היה שקט לגמרי, למעט קולות שעלו מכיוונה של מכונית גדולה, שמכסה המנוע שלה היה מורם. שלושה צעירים, לבושים מעילי עור, עסקו בתיקונה בקדחתנות.

ולתר רתנאו היה שר החוץ של גרמניה. באותו בוקר העדיף להסיר את גג המכונית בה נסע, משום שרצה להתרענן מעט. ערב קודם לכן בילה את מרבית היום ברייכסטאג, ולאחר מכן שהה עד שעה מאוחרת בקבלת פנים שנערכה בשגרירות האמריקנית בברלין. מאוחר יותר ניהל ויכוח קשה עם ידידו ויריבו הפוליטי, הוגו סטינֶס, איל־תעשייה שהיה מראשי המפלגה הלאומנית.

מאוחר מדי הבחין רתנאו במכונית הגדולה שעל תיקונה עמלו שלושת הצעירים מול ביתו. המכונית ה"מתוקנת" השיגה את מכונית השרד ונדחקה לפתע בין צידה הימני לבין המדרכה. רתנאו לא הבין מה קורה כאן. הוא הפנה את ראשו ימינה - ומצא את עצמו מול קנה של מקלע. הנשק נשלף תוך שניות מתחת מעיל העור של הצעיר שהחזיק בו. הצעיר ירה מייד, היישר אל פלג גופו העליון של השר. רתנאו נפגע קשה בחזה ובלסת וצנח אל מושב המכונית. צעיר אחר שישב במכונית המתנקשים התרומם ממושבו והטיל רימון יד לעבר מכונית השרד. הנהג עצר בחריקת בלמים והזעיק עזרה.

24 ביוני 1922. מכונית השרד הפגועה של ולתר רתנאו בזירת הרצח



מכוניתם של הצעירים נמלטה מהמקום. נהגה פנה לרחוב אחר, כמה מאות מטרים משם. הרחוב היה ריק מאדם. שני הרוצחים קפצו מן המכונית, ובעל האקדח שבהם הטיל את הנשק אל שולי הכביש. "תחזיר את המכונית למוסך", הורה לנהג שנשאר ברכב, "ניפגש בבית הקפה בפרידריכשטראסה".

בינתיים, סובב נהגו של רתנאו את רכבו כלעומת שבא ודהר אל בית השר. רתנאו גסס. הוא הועבר אל חדר העבודה שלו ושם עוד עלה בידו לפקוח את עיניו. אפס, הוא לא הצליח להוציא הגה מפיו. כשהגיע הרופא שהזעיק הנהג כבר לא היה עוד שר החוץ היהודי הראשון (וגם האחרון, עד כה) של גרמניה בין החיים.

רצח ולתר רתנאו היה רצח פוליטי לכל דבר, ואיש לא התכחש לכך. האיש שנרצח היה האישיות הפוליטית החשובה ביותר בגרמניה באותה תקופה, וחרף התבוסה הקשה במלחמת העולם הראשונה הצליח להעלות אותה על המפה המדינית. הוא חתם על חוזה ראפאלו עם ברית המועצות והתיידד עם ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג'. הוא השיג הקלות מסוימות בסעיפי הפיצויים שאולצה גרמניה לשלם לבעלות הברית המנצחות והחל בצעדים שהביאו מאוחר יותר להשגת הסכם לוקארנו. הוא היה, אם לסכם זאת בקצרה, האישיות הפוליטית המשפיעה ביותר ברפובליקת ויימאר. למעלה ממיליון איש השתתפו בלווייתו בשדרות אוּנטֶר דֶן לינדֶן.

בגרמניה היה רתנאו מטרה להסתה ולאיומים בלתי פוסקים מצד גורמים לאומניים. יהדותו, כמו גם העובדה שתמך במילוי ההתחייבויות הכספיות שהטילו בעלות הברית על גרמניה לאחר המלחמה (שכללו, בעיקר, תשלום פיצויי ענק ונחשבו בגרמניה לחרפה של ממש), שימשו כעילות למעשים אלה. על אלה נוספה גם חתימתו של רתנאו על חוזה ראפאלו, אותו הסכם שנחתם עם ברית המועצות ובו סיכמו שני הצדדים על חידוש היחסים הדיפלומטיים והכלכליים ביניהם ועל ויתור על כל תביעה לפיצויים בשל ההפסדים שנגרמו לכל אחד מן הצדדים בימי המלחמה ולאחריה. לימים התברר כי הושגה אז גם הבנה חשאית בין שתי המדינות לגבי שיתוף פעולה טכני וצבאי.(שתיהן היו באותה עת המדינות המנודות ביותר באירופה - גרמניה בשל התפקיד המרכזי שמילאה במלחמת העולם, וברית המועצות בשל העובדה שנתפסה במערב כגוף החותר תחת הסדר החברתי הקיים ומאיים להפיל את המשטרים הנוכחיים). חוזה ורסאי גזר על גרמניה שלא יהיה לה צבא של למעלה ממאה אלף חייל ושלא תהיה על אדמתה תעשייה צבאית כלשהי. הסכם ראפאלו אפשר לגרמנים להקים מפעלים לייצור נשק ותחמושת על אדמת ברית המועצות. במקביל, הקימו שתי המדינות גם בתי ספר צבאיים משותפים והתאמנו בשיטות לחימה חדישות ובאמצעי לחימה שפותחו במשותף.

ברחבי אירופה נהוג היה אז לייחס ליהודים תפיסת עמדות מפתח במשטר הסובייטי. הימין הגרמני טען כי העובדה ששר החוץ היהודי חותם על הסכם לשיתוף פעולה עם משטר שמצהיר במפורש כי הוא רוצה ליישם את עקרונות המהפכה הקומוניסטית גם בגרמניה, ושהוא תומך בהמשך השילומים, מעידות על בוגדנותו. רוזה לוכסמבורג והפוליטיקאים היהודים הבכירים בבוואריה ייצגו את האיום על המשטר המקומי. מספרם הגבוה (יחסית לשיעורם באוכלוסיה) של היהודים בממשל רק הוכיח, לכאורה, כי הרפובליקה השנואה מצויה בידי היהודים. הימין הצביע על אישים כהוגו האאס, אוטו לנדסברג, הוגו פּרוֹיס, אויגן שיפר, עמנואל וורום, אוסקר קוהן ועל הידוע שבכל אלה - ולתר רתנאו. לוכסמבורג נרצחה ב-‏1919, אבל האיומים על חיי היהודים שבצמרת משטר הרפובליקה רק הלכו ותכפו מאז.


כרוניקה של רצח ידוע מראש. עיתון גרמני מבשר על רצח שר החוץ רתנאו



זו הייתה, אפוא, כמעט כרוניקה של רצח ידוע מראש. עשרה חודשים קודם לכן נרצח שר האוצר לשעבר, מתיאס אֶרצברגר, במהלך טיול שערך ביער השחור. כשסיפרו על כך לרתנאו הוא החוויר כסיד, ואמר בשקט: "עכשיו יבוא תורי". שבועות אחדים קודם לרצח רתנאו בוצעה גם התנקשות בחיי פיליפ שיידמן, הקנצלר הקודם. נסיבות ההתנקשות היו דומות אצל כולם. בכל המקרים קדם לאירוע עצמו עיקוב מדוקדק אחר הקורבן ובדיקת הרגליו היומיומיים. כל המתנקשים היו קצינים לשעבר, בוגרי אותה יחידה צבאית, בריגדת אֶרהארדט, שבה היה מוקד תוסס של פעילות לאומנית. הבריגדה עצמה פוזרה לאחר שנכשל קשר שביקשה לבצע במטרה להשתלט על ברלין. אולם מפקדה, קפטן ארהארדט, הוסיף לפעול באין מפריע במינכן במטרה להפיל את המשטר, הבוגדני לטעמו. מינכן תססה אז מפעילות כזו. בין היתר, פעל שם ארגון קטן שבראשו עמד אוסטרי צעיר בשם אדולף היטלר.

בראש המתנקשים עמדו שני קצינים משוחררים, ארווין קֶרְן והרמן פישר. במכונית הרצח נהג סטודנט בן 21 בשם ארנסט ורנר טכוב. למזימה היו שותפים עוד כמה צעירים, חלקם בני חמש עשרה עד שבע עשרה בלבד. כולם נחשבו לבני טובים, ולמעשה בשעתו נחשבה כל הפרשה למעין מעשה שנבע מלהט נעורים ולא לפעולה של מחתרת צבאית מאורגנת ובעלת שורשים עמוקים באוכלוסייה. קרן ופישר לא הועמדו לדין מעולם. שלושה שבועות לאחר הרצח, כאשר צרה המשטרה על הבית בו הסתתרו, הם בחרו בהתאבדות על פני נפילה בשבי. פעולה זו הפכה את המשפט לאירוע שבו הועמדו לדין רק משתתפיו המשניים של הרצח. היו אלה טכוב, אחיו גרד (שהיה אז בן שש עשרה) וארנסט פון סולומון (בן עשרים), גם הוא חייל לשעבר בבריגדת ארהארדט.

פרשיית ההתנקשות ברתנאו ידועה זה מכבר, ואין טעם אפוא להוסיף ולנתח אותה כשלעצמה. אבל פן אחד שלה - או ליתר דיוק ספיח שלה - מעורר לא מעט השתאות ופליאה. המדובר הוא בגורלו של אחד המתנקשים, ורנר טכוב.

בשנת 1942 סיפר ג'ורג' וו. הרלד, כתב ה"הארפרס מגזין" האמריקאי בצפון אפריקה, על מעלליו של קצין בלגיון הזרים הצרפתי, השליש ארנסט טסייה. טסייה לקח בשבי עשרים וארבעה חיילים גרמניים בחזית של תוניס, כאשר פשוט הרעים עליהם פקודות בגרמנית. הרלד סיפר כי נפגש עם טסייה עוד ב-‏1940, אחרי שהצטרף בעצמו ללגיון הזרים כמתנדב. באותה תקופה היה טסייה שליש במצודת פלטרס, נקודת תצפית בקרבת גבול לוב. מפקד המצודה היה אדם כבד לשון שהתקשה לתקשר עם אנשיו, ולמעשה ניהל טסייה את העניינים בה. הרלד תיאר אותו כגבר גבה קומה וכחוש, בעל סנטר בולט ועיניים אפורות־פראיות, שקולו רך כקול כומר והתנהגותו אדיבה ולגלגנית כאחד. הוא שלט באופן מושלם בצרפתית ובגרמנית, וייחס זאת למוצאו השוויצרי. מדברי העיתונאי ניתן להבין כי טסייה היה אדם חם מזג, שנהג להתפרץ ולגדף לא מעט אך ניחם עד מהרה על התפרצויותיו. הוא תהה על קנקנו של איש זה. רבים מחיילי הלגיון היו פליטים יהודים ממרכז אירופה, שהתגייסו אליו כדי להלחם בנאצים. כיוון שחלק מהם באו מבתים מבוססים למדי, לא היה להם קל להתרגל לתנאי השירות הקשים בלגיון. חלק מהם בילו את הזמן במשחקי ברידג' ובשאר משחקי קלפים יוקרתיים.

הרלד מספר כי פעם שיחק ברידג' עם כמה חיילים יהודים, כאשר הודיע להם קול חמור כי עליהם להתייצב במשרדו של השליש בתשע בערב. היה זה טסייה עצמו, שיצא לסיור ביקורת פתאומי. החיילים חששו שיוטל עליהם עונש משמעתי כבד. להפתעתם, לאחר שהתייצבו במשרדו של טסייה, הציע להם הלה להצטרף אליו למשחק ברידג' ולכוסית משקה. "אתם האנשים התרבותיים הראשונים שבהם נתקלתי במקום הארור הזה", אמר להם בחיוך. תדהמתם גברה עוד יותר כאשר במהלך הערב פתח טסייה בשיחה על העם היהודי ועל כישוריהם המופלגים של בניו. מדבריו עלה שהוא יודע יותר על העם היהודי מכפי שיודעים אורחיו היהודים בכבודם ובעצמם. הם תהו מה לאיש זה וליהדות. יתר על כן, כאשר סיפרו לו שביחידה נמצא יהודי בשם אולמן, שהיה קריקטוריסט ידוע בפאריס לפני המלחמה, הוא הציע לו לקשט את קירות חדר הקצינים בציורים פרי מכחולו. לאחר מכן גילה שיהודי אחר ביחידה בקיא בלשונות המזרח וביקש ממנו ללמד אותו עברית. לתדהמת היהודי, ידע טסייה לפטפט מעט בשפה זו עוד בטרם החל ללמדו מילה אחת.

אבל ההלם האמיתי נכון להרלד כאשר יום אחד צירף אליו חבר נוסף לערב ברידג' אצל טסייה. אותו חבר הגיע לא מכבר למצודה, אך טרם פגש בשליש. על כן, הציג את עצמו:
- "הלגיונר רתנאו, אדוני השליש!".
טסייה זינק ממקומו כנשוך־נחש וקרא: רתנאו? האם אתה קרובו של המדינאי הגרמני המנוח?".
- "הוא היה דודי, אדוני", ענה רתנאו הצעיר.
דומיית מוות נפלה בחדר. טסייה היה חיוור כסיד, אך שמר על קור רוח. לאחר רגע התאושש ואמר בקול עמום: "רתנאו, עלי לומר לך משהו. לפניך ניצב אחד מרוצחי דודך".
- "סליחה, אדוני?", אמר הלגיונר הצעיר, לא מאמין למשמע אוזניו.
- "הייתי אחד מן השלושה שהרגו את דודך ב-‏24 ביוני 1922 בקניגשטראסה בברלין", אמר טסייה בגרמנית, "שמי האמיתי הוא ארנסט ורנר טכוב".

ואז רכן טסייה ופשפש במגירותיו. אחר זמן מה שלף משם נייר מצהיב והושיט אותו לאורח הנדהם. כמה שורות בכתב יד עדין היו רשומות עליו. היה זה מכתב מאימו של שר החוץ המנוח, מתילדה רתנאו, אל אימו של טכוב. המכתב נכתב ימים אחדים בלבד לאחר הרצח. "מתוך צער עמוק מכפי שאוכל להביעו במלים אני מושיטה לך את ידי", כתבה גב' רתנאו הקשישה. "לך - שמכל הנשים שבעולם אין ראויה לרחמים ממך. מסרי לבנך, כי בשמו וברוחו של הנרצח אני סולחת לו, כפי שבוודאי יסלח לו אלוהים, אם יודה על חטאו בפני השופט של מטה ואם יחזור בתשובה בפני השופט של מעלה. הוא הכיר את בני, הנאצל בבני אנוש, וטוב היה עושה לו הפנה את נשקו אל עצמו ולא אליו. מי ייתן ומלים אלה יביאו שלווה לנפשך".

את השורות הללו הקריאה הסנגוריה במהלך המשפט. טכוב, שבמהלך המשפט טען כי ולתר רתנאו נמנה על זקני ציון (אלה שתועדו ב"פרוטוקולים" המזויפים, המשמשים עד היום ככתב הפלסתר הגרוע ביותר נגד היהודים ונפוצים במיוחד במדינות ערב), נידון אז לחמש עשרה שנות מאסר. מתברר כי בשל התנהגותו הטובה שוחרר ממאסר כעבור חמש שנים בלבד, ב-‏1927. מייד לאחר מכן התגייס ללגיון הזרים, שם עלה עד מהרה בדרגה ושירת במרוקו, בסוריה ובהודו־סין. ב-‏1932 קיבל אזרחות צרפתית ואף זכה לציון לשבח. הוא סיפר כי רכושו היקר לו ביותר הוא אותו מכתב ממתילדה רתנאו. בכלא קרא את כתבי ולתר רתנאו, שבין השאר כללו ביקורת חריפה על החברה ועל שורשיה הרוחניים. רתנאו הציע לתכנן מחדש את החברה והכלכלה, ולהחדיר תחושת אחריות כלפי החברה כולה בקרב בעלי ההון ולמצוא מיזוג כלשהו בין היוזמה הפרטית לבין התכנון המדיני. את המשטר העתידי של גרמניה ראה רתנאו כשונה הן מהמשטר הסמכותי של גרמניה הקיסרית והן מהמשטר הפרלמנטרי שקם לאחר התמוטטות הקיסרות. הוא סבר שמבנה הכלכלה המודרנית שוב אינו מצריך כיבושים, אלא שילוב כלכלי בין מדינות. במובן זה, אולי הגה במעורפל את העתיד שציפה לאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה.

בימי שירותו בלגיון הוסיף טכוב לתהות על הבעיה היהודית. כששירת בסוריה למד מעט עברית. עד מהרה פיתח דעות אנטי־נאציות. לאורחיו הסביר כי הוא רוצה לתקן את העוול שגרם. החבורה שתקה. ואז צעד רתנאו הצעיר קדימה, לחץ את ידו של רוצח דודו בשתיקה וחזר למקומו.

הרלד מספר כי אחרי שביתת הנשק של 1940 הציע היטלר לכל הנתינים הגרמנים בלגיון הזרים להפר את החוזים האישיים שלהם ולשוב לגרמניה. רובם אמנם עשו כן, אך טסייה סירב. הוא העדיף להתפטר מהלגיון. הרלד מוסיף עוד כי ב-‏1941 נפגש עימו שוב במארסיי. טסייה היה לבוש אז כפועל מספנה והשניים הרימו כוסית לזכר ימים עברו באחד מהבארים של אזור הנמל. משיחתם הסיק העיתונאי כי טסייה פעל בעיר כמשקיף מטעם אחת המדינות שלחמו בגרמניה. האיש אף פנה להרלד ושאל אותו אם הוא מכיר יהודים שניתן לעזור להם לצאת מצרפת, משום שתפקידו המיוחד הוא להבריח אנשים לספרד. הרלד השיב בחיוב, אך הוסיף כי למיטב ידיעתו דרוש כסף רב כדי לממן את הפעילות הזו. "אל תדאג", הגיב טסייה, "אמנם העשירים יצטרכו לשלם, אך בד בבד עם כל אחד המשלם תמורת הברחתו אני מבריח שלושה אחרים שאין להם פרוטה, ומהם אינני לוקח כלום". הרלד סיפר כי מאוחר יותר נודע לו שבאותם ימים הצליח טסייה להציל כמה מאות אנשים, ושבחוגי הפליטים במארסיי היה ידוע כ"ועד עזרה של איש אחד".

סליחתה של מתילדה רתנאו עשתה, אפוא, את שלה. לא ידוע לי מה עלה בגורלו של ארנסט ורנר טכוב לאחר מכן. רשימת שמות שמצאתי ברשת מעידה על כך שמת סמוך ל-‏1941. האם מישהו מבין הקוראים יודע מה עלה בגורלו, או מכיר מי מהאנשים שניצלו בזכותו של טכוב, המתנקש שעבר תפנית של מאה ושמונים מעלות?
קישורים
שבמהלך המשפט טען כי ולתר רתנאו נמנה על זקני ציון
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  He deserves our sympathy • AMR
  נחמד • לא חרדי ולא עורך-דין • 78 תגובות בפתיל
  זיכרון מעורפל • אלי 666 • 6 תגובות בפתיל
  נקודה למחשבה • דקוטה ג'ו • 5 תגובות בפתיל
  אורי, כתבה מעולה, מרתקת. • מיכאל שרון
  נושא קרוב הוא העלמות מטוסו של סנט-אקזופרי • מיכאל שרון • 3 תגובות בפתיל
  תיקונים? • אורי
  סיפור מדהים ולא ידוע לי עד כה • רמי נוידרפר
  תמונתו של טכוב • רמי נוידרפר
  ההתעוררות המחודשת של תיאוריות ''הקשר היהודי'' • אסתי • 4 תגובות בפתיל
  סיפור מרתק • אליק
  סליחה על הבורות • האייל האלמוני • 3 תגובות בפתיל
  מזל טוב, אורי • קולין
  באבע מעשיות • המפוכח האחרון
  מחוק את המאמר • שי • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים