בחדר העבודה של זיגמונד פרויד – חלק ב': דמויות אב 1998
על מוריו הנערצים של פרויד והשפעתם עליו, על קוקאין ו''מחקרים בהיסטריה'' ועל המטופלת המפורסמת ''אנה או''.
ארנסט ווילהלם פון ברוקה, מורהו של פרויד
"ביטחונו העצמי העמוק של פרויד הסתתר מאחורי מסווה של רגשי נחיתות מוזרים, אפילו בתחום האינטלקטואלי," כתב ארנסט ג'ונס, פסיכואנליטיקן אנגלי, מראשוני חסידיו של פרויד וביוגרף שלו. בניסיון להתגבר על רגשי נחיתות אלה רומם את מוריו ורבותיו לעמדה נאצלת, וכך אפשר לעצמו להיות תלוי בהם. הוא "עשה אידיאליזציה לשש דמויות שמילאו תפקיד חשוב בחייו המוקדמים," מציין ג'ונס ומונה את ברוקה, מיינרט, פליישל־מרקסוב, שרקו, ברוייר ופליס. עם זאת, טוען ג'ונס, האנליזה־העצמית הביאה את פרויד ל"בגרות מלאה" ופטרה אותו מן הצורך בפתרונות אלה (פיטר גיי, פרויד, ע' 123).

באחד מחלומותיו, אותו ניתח ב"פשר החלומות", נועץ פרויד ביריב "מבט נוקב". באנאליזה־עצמית התברר לפרויד כי החלום קשור לחוויה ממשית, שבה משלח המבט הנוקב לא היה הוא כי אם מורהו ארנסט ברוקה, מנהל מעבדת הפיסיולוגיה באוניברסיטת ווינה, שבה למד ועבד פרויד במשך שש שנים, בין 1876 ל-‏1882. "לברוקה נודע, שפעמים אחדות איחרתי לבוא למעבדת התלמידים," כתב פרויד. "בוקר אחד בא בדיוק לשעת הפתיחה והמתין לבואי. דבריו שאמר לי היו קצרים ולעניין; אולם העיקר לא היה במילים. הדבר שהמם אותי היו העיניים הכחולות האיומות, שבהן הביט אלי, ושבפניהן הפכתי לאפס" (פרויד, פשר החלומות, ע' 393). פרויד חש הערצה כלפי ברוקה כאל כלפי אב תובעני, ראה בו מופת לחיקוי, ובקבלו על עצמו את מרותו קנה לו משמעת עצמית מקצועית.

גם פילוסופיית המדע של ברוקה השפיעה מאוד על פרויד. ברוקה דגל בפוזיטיביזם שנולד בתקופת הנאורות במאה ה-‏18. הייתה זו תפיסה שסלדה מכל שמץ של מטפיזיקה או תיאולוגיה במדעי הטבע והחברה גם יחד. הקורס שהעביר ברוקה, "הרצאות בפיסיולוגיה", גילם את הפוזיטיביזם החומרני בצורתו המובהקת ביותר: גם המחשבות והרגשות, למרות אי־מוחשיותם, טמונים ברקמות המוח; גם את הבנת התודעה אפשר לצמצם לחוקים פיסיקליים. במעבדתו של ברוקה עסק פרויד בפתרון בעיות שהציב לו מורהו בתחום חקר מערכת העצבים, תחילה של בעלי־חיים ואחר כך של בני אדם. לימים, ישתמש פרויד בעקרונותיו של ברוקה באופנים שספק אם מורהו היה יכול להשלים עמם, אך פרויד עצמו לא חדל מעולם להעריך את מוריו הפוזיטיביסטים וטען כי הפסיכואנליזה עולה בקנה אחד עם השקפת העולם המדעית. את הוקרתו האישית למורהו הביע פרויד בכך שקרא לילדו הרביעי ארנסט, על שמו של ברוקה.


ארנסט פון פליישל מרקסוב,
עוזרו של ברוקה וידיד קרוב של פרויד



הגבר בתצלום הדיוקן מעל מרגלות ספת־המטופל (ראו חלק א') הוא פליישל־מרקסוב, שהיה עוזר בכיר של ברוקה במעבדתו. באחד ממכתביו של פרויד למרתה ברנאיס, אשתו לעתיד, תיאר פרויד את מרקסוב כאדם משכיל, עשיר, ספורטיבי, מעודן, יפה־תואר, ובעל תווי פנים גבריים שניכר בהם חותם גאוניות, והוסיף, "הוא תמיד היה האידיאל שלי ולא ידעתי מנוח עד שהפכנו לידידים ויכולתי ליהנות כהלכה מערכו ומכישרונותיו." פרויד רחש אפוא הערכה רבה למרקסוב, אך הלה לא שימש בעבורו דמות אב אימתנית בדרמה אדיפאלית, מה גם שהפרש הגילים ביניהם היה שש שנים בסה"כ. עם זאת, מרקסוב קשור באחת האפיזודות הכאובות ביותר בחייו של פרויד, פרשת הניסויים בקוקאין.

באביב 1884 החל פרויד להתעניין בתכונותיו של הקוקאין, סם לא מוכר כמעט באותה עת, ובחן את שימושיו האפשריים בטיפול במחלות לב ובמקרים של תשישות עצבים. פרויד גם בדק מה השפעת 50 מ"ג מהסם עליו, וגילה כי מצב רוחו השתפר פלאים וזאת מבלי שאבד לו המרץ לעבוד. הוא החל ליטול מנות קטנות של קוקאין כדי לשלוט בהלכי רוח דיכאוניים שפקדו אותו מעת לעת, ואף שלח כמות מסוימת למרתה היקרה שלו "כדי לחזקה ולהפריח אודם בלחייה". כמו כן, הציע את הסם למרקסוב שהתייסר בכאבים קשים כתוצאה ממחלה במערכת העצבים. הוא קיווה שמרקסוב יצליח להיעזר בקוקאין כדי להיגמל מהתמכרותו למורפיום, שנטל כדי לשכך את כאביו. מרקסוב, שהתלהב גם הוא מתכונותיו הרפואיות של הקוקאין, החל לצרוך את הסם במנות גדלות והולכות.

פרויד עבד באותה תקופה בביה"ח הכללי של וינה, אך התקדמותו בסולם הדרגות שם לא הביאה עמה משכורת של ממש. חוסר האמצעים גם עיכב את נישואיו למרתה, ולכן היה להוט להתבלט בפריצת דרך מדעית, שתקנה לו פרסום ולצדו הכנסה גדולה יותר. הוא נחפז להשלים מאמר טכני "על הקוקה" (1885), שהיה דו"ח מדעי ושיר הלל לסם כאחד, ופרסם אותו בכתב עת רפואי וינאי. המאמר פרסם מעט את שמו בחוגי הרפואה, אך לווה גם בתחושת החמצה. פרויד היה ער במידת מה לכך שקוקאין יכול לשמש בהרדמה מקומית, אך לא התעמק בכך די, ורופא בשם קולר, שהתוודע לסם באמצעות פרויד, קצר את רוב התהילה על גילוי תכונות ההרדמה המקומית של הקוקאין.

בתוך כשנה החלו להתגלות גם תכונותיו השליליות של הסם. רופאים החלו לדווח על התמכרות לקוקאין ועל הפרעות נפשיות העלולות להיגרם בטיפול ממושך. פרויד הגן על השימוש בקוקאין עד יולי 1887 ואז חדל להשתמש בו באופן מקצועי - ובהדרגה גם באופן אישי. אין ספק שהחלטתו למשוך את ידיו מהסם הושפעה מההידרדרות במצבו של מרקסוב, שהמיר את ההתמכרות למורפיום בהתמכרות לקוקאין. זאת ועוד, התפתחה אצלו "פסיכוזת קוקאין", והוא נתקף בהזיות שנחשים זוחלים על עורו. התברר כי זו הזיה אופיינית לפסיכוזה שמחולל הסם - במקרים אחרים דיווחו הלוקים בה כי נמלים או חרקים אחרים זוחלים מתחת לעורם. פרויד ורופאים אחרים סעדו את מרקסוב שהתענה בייסורי גסיסה ממושכים, אך מחלתו הייתה אנושה והוא נפטר ב-‏1891. התערבותו הכושלת של פרויד במחלתו של ידידו פיתחה בו תחושת אשמה מכבידה. חלומותיו, עליהם דיווח בכתביו, מעידים על התעסקות ממושכת בקוקאין ובהשפעתו. עם זאת, תצלום דיוקנו של מרקסוב בחדר־הטיפול, מעיד כי פרויד לא ניסה להדחיק את זכר ידידו כדי להקל בכך על מצפונו.


"השיעור הקליני של ד"ר שרקו" מאת אנדרה ברוייה (1887)



על הקיר שמול הספה בחדר־הטיפול, מעל כוננית ספרים בעלת דלתות זכוכית וגדושת פסלונים עתיקים, היתה תלויה רפרודוקציה של הציור המפורסם מאת אנדרה ברוייה "השיעור הקליני של ד"ר שרקו". האישה המתעלפת הנראית בציור היא בלאנש ויטמן ("מלכת ההיסטריות"), הגבר שתופס אותה הוא הנוירולוג ג'וזף בבינסקי, והמנצח על המחזה הוא הרופא הצרפתי ד"ר ז'אן מרטין שרקו, שבשיא תהילתו זכה לכינוי "נפוליאון של הנוירוזה".

שרקו קנה לו שם בשנות ה-‏70 של המאה ה-‏19 הודות למחקריו על תסמונות נוירולוגיות, אך מאוחר יותר פנה לחקר ההיסטריה. המחלה היתה מוכרת לרפואה זה מכבר, אך רק במאה ה-‏18 התחילו ליחס אותה למערכת העצבים ולסיבות רגשיות. שרקו ביקש לגלות סדירות ודפוסים קבועים בבליל התסמונות ההיסטריות, ולהוכיח שמדובר בתופעה קלינית מוגדרת כמו המחלות הנוירופתולוגיות שחקר קודם לכן. לפרסומו תרמו גם שיטותיו הלא־שגרתיות ובהן שימוש במצלמה לשם מעקב אבחוני דקדקני וטיפול בהיפנוזה. ב-‏1885 נסע פרויד להשתלמות אצל שרקו במשך חודשים אחדים. זמן מה עמל במעבדה הפתולוגית של שרקו בסלפטרייר על מחקר מיקרוסקופי של מוחות ילדים, אולם ההיחשפות להרצאותיו של שרקו ולאבחנותיו על היסטריה והיפנוזה ניתבו את פרויד מעיסוק בפיסיולוגיה ואנטומיה להתעניינות הולכת וגוברת בתופעות פסיכופתולוגיות.

סגנונו המדעי של שרקו השפיע על פרויד עוד יותר מהידע המעשי שרכש אצלו. באחד ממכתביו למרתה כתב: "שרקו פשוט עוקר את דעותיי וכוונותיי מן השורש, אחרי הרצאות מסוימות שלו אני מרגיש כאילו יצאתי מנוטר־דאם חדור הבנה חדשה של השלמות" (גיי, ע' 52). פרויד הפך את שרקו לאב אינטלקטואלי נוסף, שאותו יוכל להעריץ ולנסות לחקות. הוא חלק לו כבוד גם אחרי שהחל להטיל ספק בחלק מתורתו, ואת הוקרתו ביטא בכך שב-‏1889 קרא לבנו הבכור ז'אן מרטין על שם שרקו.

פרויד גם נתן את דעתו לאופן שבו מתייחס שרקו למטופליו - הוא היה קשוב אליהם, התייחס ברצינות להתנהגויותיהם המוזרות, ולא חשש להעלות השערות מוזרות לא פחות כדי להסבירם. פעם העיר הערה שפרויד לא שכח מעולם ולא חדל מלהזכירה שוב ושוב: "תיאוריה היא דבר טוב, אך אין היא מבטלת את קיומן של העובדות." השיעור החשוב ביותר שלמד פרויד משרקו היה כי אין לאנוס את העובדות כדי להתאימן למתכונת התיאוריות המקובלות, וכי העובדות הן מקור התיאוריה ופועלות בשירותה. לימים יהפוך פרויד את ההאזנה למטופלים לעיקרון יסוד של הפסיכואנליזה, וכדי להסביר את תחלואיהם יציג תיאוריות שיעוררו מהפכה מחשבתית שהדיה ישמעו ברחבי העולם.


דיוקנו של פרויד בעמוד השער של "מחקרים בהיסטריה", ספרם של ברוייר ופרויד המציין את ראשיתה של התיאוריה הפסיכואנליטית
(1895)



הדגמותיו של שרקו, שהמחישו את כוחה של הנפש לפעול על הגוף, הרשימו את פרויד, ובשובו מצרפת לווינה ב-‏1885, החל להתייעץ ולשתף פעולה עם יוזף ברוייר שניסה גם הוא טיפולים בהיפנוזה על חוליו. ברוייר היה רופא מבריק, שלזכותו נזקפו תגליות חשובות אחדות בפיסיולוגיה. הוא היה איש חוגו של ברוקה ושימש לפרויד ידיד אבהי עוד קודם לכן, ומעת לעת אף נתן לו כספים במסווה של הלוואות. המסגרת התיאורטית שקנה לו פרויד בלימודיו אצל שרקו, אפשרה לו כעת להבין טוב יותר דברים אחדים שברוייר סיפר לו עליהם קודם, ובפרט פרשת הטיפול ב"אנה או".

ב-‏1880 איבחן ברוייר לראשונה התפתחות של מחלת נפש קשה אצל מטופלת שלו, בת 21, אותה כינה "אנה או". ברוייר תיאר אותה כמחוננת באינטליגנציה גבוהה, בזיכרון מצוין ובחוש נהדר לשפה. אולם, למרות הכישורים הללו לא זכתה לגירוי האינטלקטואלי לו נזקקה. היא חיה חיים משמימים בקרב משפחתה היהודית הבורגנית, ומצאה מפלט בחלומות בהקיץ. אנה היתה כרוכה אחר אביה שפינק אותה, וכשנפל למשכב במחלה סופנית החלה לסעוד אותו, אך במקביל התפתחו אצלה סימפטומים של היסטריה. היא סבלה מכאבי ראש, חולשה, הפרעות בראייה, שיתוקים חלקיים, ובהמשך הופיעו סימפטומים נוספים ובהם התקפי אבדן זיכרון, הזיות על נחשים ושלדים וקשיי דיבור. ברוייר גילה כי חומרת הסימפטומים פוחתת כשאנה מתארת את הזיותיה ומחשבותיה, ואנה מצידה עודדה את תהליך הריפוי הזה, שאותו כינתה "ריפוי בדיבור" או "ניקוי ארובות".


ד"ר יוזף ברוייר (1842- 1925)



מפנה חשוב בתהליך הריפוי חל כשברוייר גילה כי תחת היפנוזה אנה יכולה להעלות סדרת זיכרונות עד לזיכרון טראומטי, ואז אחד הסימפטומים שלה היה נעלם. כך, לדוגמה, בעת התקף ממושך של הידרופוביה, שבו לא היתה מסוגלת לשתות מים למרות צימאונה, נזכרה ערב אחד בהיותה שרויה בהיפנוזה, כי ראתה את בת לווייתה האנגליה נותנת לכלבה לשתות מכוס מים והדבר הגעיל אותה עד עמקי נשמתה. עם ההזכרות בחוויה חלף התקף ההידרופוביה. חשיפת הזיכרון הטראומטי התגלתה אפוא כתהליך מטהר, קתרטי. ברוייר המשיך לטפל באנה בהיפנוזה פעמיים ביום ולבסוף, כך דיווח, נעלמו רוב הסימפטומים שלה. הטיפול באנה הביא את ברוייר למסקנה שהסימפטומים נבעו מזיכרונות שהיו קבורים בלא־מודע שלה, וכשדיברה עליהם והעלתה אותם למודעותה, הם נעלמו. הטיפול ב"אנה או" הוא המקרה הראשון של טיפול "פסיכואנליטי עמוק" וממושך.

ברוייר סיפר לפרויד על הטיפול באנה כבר ב-‏1882, אך לא פרסם את תוצאות הטיפול. מאוחר יותר, כשפרויד שב להתעניין במקרה הזה ולהתעמק ב"שיטת הקתרזיס" של ברוייר, החלו השניים לפתח במשותף צורה חדשה זו של פסיכותרפיה, וב-‏1895 פרסמו את הספר שמציין את ראשיתה של התיאוריה הפסיכואנליטית, "מחקרים בהיסטריה".

אולם, ברוייר לא המשיך לטפל בחולים כאנה, ותירץ זאת בכך שעיסוקיו הרפואיים הרגילים מונעים ממנו להמשיך לעסוק בפסיכותרפיה. פרויד, לעומת זאת, סבר כי ברוייר הובך מהקשר הרגשי שפיתחה כלפיו אנה לקראת סוף הטיפול, תופעה שלימים יכנה אותה "העברה". כמו כן, נרתע ברוייר, ככל הנראה, מגילויים מיניים שהופיעו במהלך הטיפול, ובפרט האירוע שבו פקד את אנה הריון היסטרי מדומה, והיא אמרה לברוייר שהיא נושאת את ילדו ברחמה. בדיעבד התברר כי ברוייר לא סיים למעשה את הטיפול והעביר את אנה לסנטוריום שבו המשיכו לטפל בה, שכן, חלק מהסימפטומים שבו והופיעו. אנה, שלימים נודע שמה האמיתי, ברתה פפנהיים, החלימה במשך הזמן, והפכה למנהיגה בתנועות פמיניסטיות וארגוני נשים. המקרה שלה נחשב לאירוע מכונן של הפסיכואנליזה, ולפיכך גם נמתחה ביקורת חריפה על תיאור המקרה בידי מבקרי התיאוריות של פרויד, ואף הועלתה הטענה שפפנהיים פברקה את הסימפטומים שלה (ראו, לדוגמה: Mikkel Borch-Jacobsen, Remembering Anna O: A Century of Mystification).


ברתה פפנהיים, המטופלת של ברוייר שכונתה "אנה או"



הרתיעה של ברוייר מהרעיון כי מקורותיה הבסיסים של ההיסטריה הם מיניים גרמו למחלוקת בינו לבין פרויד, ובעת פרסום ספרם המשותף כבר היו למעשה די מרוחקים זה מזה. השבר האחרון ביחסיהם חל כשהתגלעה ביניהם מחלוקת בשאלת "תיאוריית הפיתוי" של ילדים. פרויד האמין באותה עת כי רוב מטופליו סבלו מהתעללות מינית בילדותם. רק מאוחר יותר, הכיר בטענתו של ברוייר כי לרוב אלו זיכרונות בדויים שמקורם בפנטזיות של ימי הילדות. אולם, כפי שמדגיש פיטר גיי, הביוגרף של פרויד, לא היה מדובר רק במחלוקת מקצועית: "מה שהרגיז את פרויד עוד יותר - הוא חב לברוייר כספים, וברוייר לא רצה שיפרע את חובו. התלונות הלא נעימות שהשמיע פרויד נגד ברוייר הן דוגמה קלאסית לכפיות טובה, למשטמה שרוחש הלווה הגאה למיטיבו הקשיש ממנו" (גיי, ע' 66).

אולם, פרויד חב לברוייר לא רק כספים, הוא גם למד ממנו רבות, ובראש וראשונה את ה"ריפוי הקתרטי". את ההתנתקות שלו מפטרונו־מורהו ניתן לראות כ"רצח אב" במובן הפסיכולוגי. עם זאת, במשך השנים לא הכחיש פרויד את חובה של הפסיכואנליזה לברוייר, ובאחת מהרצאותיו אף כונה בפיו "מייסדה האמיתי של הפסיכואנליזה" אם כי במחשבה שנייה ראה בכך הפרזה (גיי, ע' 177).



בחלק ג': מהו בדיוק תסביך אדיפוס ומדוע הוא תופס מקום כה מרכזי בתיאוריה של פרויד?

קישורים
פיטר גיי, פרויד - פרויד: פרשת חיים לזמננו", ביוגרפיה מאת פיטר גיי
פשר החלומות - ספרו של פרויד
פילוסופיית המדע של ברוקה - על ארנסט ברוקה, פרויד והגישה הפוזיטיביסטית
חלק א' של מאמר זה
מכתביו של פרויד - קטע ממכתב של פרויד למרתה על פליישל־מרקסוב
פרשת הניסויים בקוקאין
חקר ההיסטריה - על תרומתם של שרקו, פרויד ואחרים לחקר ההיסטריה
יוזף ברוייר
אנה או - תאור המקרה ע"י פרויד (קטעים מתוך "מחקרים על ההיסטריה")
Remembering Anna O - ספרו של מיקל בורש־ג'קובסן
בחלק ג' של הסדרה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

שרקו 228870
אקסל מונטה מתייחס לשרקו ב"מגילת סן מיקלה", ולאו דווקא לטובה. עכש"י ( אני אבדוק בבית), הוא ראה בו רודן עקשני שהתעקש למפות כל בעיה רפואית להיסטריה. מצד שני, אקסל מונטה עצמו מתאר את הפרקטיקה שלו כמנוסה מנשים היסטריות. מה קרה ל"היסטריה" כמחלה? היום לא שומעים עליה יותר. האם היא היתה פיקציה של סוף המאה ה19?
היסטריה 229018
תשובה ראשונית.
דיסקליימר: הגעתי ישירות להודעה הזו מבלי שקראתי את המאמר והדיון.

"היסטריה" היא השם שניתן במקור לתרגום של מצוקה נפשית לסימנים גופניים: התעלפות היסטרית, שיתוק היסטרי, עיוורון היסטרי וכן הלאה. המילה "היסטרוס" פירושה ביוונית "רחם" וההיסטריה נחשבה אכן מחלה נשית. בהמשך היא התגלתה יותר ויותר אצל גברים, מה גם שהמונח אינו נחשב תקין פוליטית.

הביטוי המקובל כיום לתאר את התופעות האלה הוא conversive reaction ("תגובת המרה"), והוא מצביע גם על המנגנון שאנשי המקצוע מאמינים שעומד בבסיס התופעה. בסלנג בין רופאים יש לעתים עדיין שימוש במלה "היסטריה".
שרקו, היסטריה והמצאת הוויברטור 229061
היי ראובן,

אכן אקסל מונתה מתאר את שרקו כמעין קיסר רומאי רודני, שנוהרים אליו חולים מכל קצוי תבל כאילו עלו למקדש והם מוכנים לחכות על מפתנו שבועות עד שיזכו להיכנס פנימה. ציינת שמונתה מתאר את עצמו כמי שנס בפרקטיקה שלו מנשים היסטריות, ודומני שהוא מבטא בכך תרעומת על איזשהו נופך אופנתי שהתלווה לפרקטיקות של רופאי עצבים ידועי שם ובראשם שרקו. הוא כותב כך : "ככל המומחים למחלות עצבים היה מוקף משמר ראש של נשים נירוטיות, ממין המעריצות-גיבורים ויהי מה. למזלו היה אדיש לגמרי לנשים (מגילת סן מיקלה, ע' 221)." התיאור הזה מזכיר עדת מעריצות היסטריות של אליל רוק בימינו.

ד"ר רבינוביץ ציין בתגובה 229018 שההיסטריה נקראת כיום "תגובת המרה", ואפשר אולי רק להוסיף שאת המונח "המרה" טבע פרויד בספר שחיבר עם ברוייר "מחקרים בהיסטריה". בדקתי עכשיו ברשת ומצאתי ערך אנציקלופדי של המונח היסטריה או conversion disorder, וגם שם ההסבר למחלה עדיין מסתמך על התיאור הקלאסי של פרויד.
ההיסטריה לא הייתה אפוא פיקציה גרידא של המאה ה-‏19, אבל זה נכון שהיא ירדה מהכותרות. אין ספק שלמחלה הזאת אין מי יודע מה יחסי ציבור בימינו, אולם, ככל הנראה גם ירד במידה מאוד משמעותית מספר החולים הפוטנציאליים (או ליתר דיוק החולות, אוכלוסיית הסיכון של העיקרית של המחלה). שכן, אחד ממקורות ההיסטריה הוא היעדר פורקן מיני, וכידוע חל מפנה עצום בהתנהלותן המינית של נשים מהמאה ה-‏19 עד לזמננו, ימי "סקס והעיר הגדולה". הסבר מלא יותר בעניין זה אפשר למצוא במאמרי "נוירומנטיקה (חלק ג')" דיון 701, שבו מסופר על המצאת הוויברטור במאה ה-‏19 ככלי טיפולי לריפוי היסטריה.
שרקו, היסטריה והמצאת הוויברטור 229111
מעניין, יחד עם זאת יש מגזרים מסויימים בחברה שלנו ש"העדר הפורקן המיני" קיים בו גם היום. האם שם יש עדיין אחוז גדול של היסטריות?
שרקו, היסטריה והמצאת הוויברטור 305502
אני עובדת בשני מקומות - האחד חילוני והאחד חרדי. בתחושה שלי אין הבדל. אבל זה לא מדעי, כמובן.
שרקו, היסטריה והמצאת הוויברטור 305576
העניין הוא שבמגזר החרדי בד"כ מתחתנים בגיל צעיר מאוד, לא? ויש להניח שה"מחלה" הקרויה היסטריה לא פורצת בגילים מוקדמים יותר גם במגזר החילוני, אפילו אצל נערות בנות 17 שהן "עדיין" בתולות.
היסטריה ככלי פוליטי 230090
אני לא זוכר אם קריסטבה או בובואר כתבו על השימוש שנעשה במאות ה17-18 במחלת ההיסטריה. הנשים היו נתונות לשליטה חוקית של הבעל ותלויות בו לקיומן הכלכלי והחברתי. היה מאד קל להכריז על אישה שמראה סימני עצמאות או מרדנות כסובלת מהיסטריה -מחלה נשים פאר אקסלנס -ולאשפז אותה בכפיה. בצורה כזו הבעל חסך הפסדים כספיים (למשל, להחזיר להורים את הנדוניה), שומר על הכסף, ואם הוא קיבל תואר עקב הנישואין, לשמוא עליו. התוצאה היותר נפוצה היתה כניעותן של הנשים מחשש החרב התהפכת.

מאז נראה שמעמד האישה בעולם המערבי השתפר מאד, ודי לחכימה.
שרקו, היסטריה והמצאת הוויברטור 305501
ועדיין יש חלק משמעותי לאופנה בעניין זה. יש היום לא מעט חולות קונברסיביות (היסטריות), אך בדרך כלל מסווגים אותן תחת הפרעות אחרות, שבולטות יותר (כמו הפרעת אישיות גבולית, הפרעת אכילה, וכדומה), כאשר החלק הקונברסיבי מהווה חלק קטן מתוך התמונה.
פליס 229140
פליס המוזכר כאחד מאבותיו הרוחניים של פרוייד ''המציא'' שיטה המבוססת על מחזורים מספריים בחיי האדם .
פרוייד אימץ בהתלהבות את השיטה ''וההוכחה המתמטית '' שלה .
אכזבה מרה הייתה מנת חלקו אחרי שנים של הגנה על פליס כשהסתברו הטעויות והשגיאות בתאוריה והיא נזנחה .
בעקבות האכזבה ניתקו היחסים ביניהם ועוד דמות אב התפוגגה .
אם אני זוכר היטב יש על כך מאמר מתמטי באחד מספרי מרטין גרדנר .
אנה או 232433
המקרה של אנה או הפך לנייר לקמוס בו בוחנים את שיטות והתאוריה הפסיכואנליטית. אני לא מומחה גדול בנושא ומסתמך בעיקר על הספר של רובין דואס (פסיכולוג מאונ' קארנגי-מלון) "בית של קלפים" בו הוא מבקר בחריפות אמיתות פסיכולוגיות ופסיכואנליטיות שונות.

דואס טוען שהפרקטיקה הפסיכואנליטית בימינו מתאמצת "למקסם את בריאות הנפש", אך בכך מחמיצה אולי תכונות אחרות שחשובות יותר מאשר חוסר קונפליקטים, מצוקה נפשית, ספקנות וכו'. הוא טוען שברויר ופרויד (ברויר היה המטפל ופרויד כתב את האנליזה) סיפקו הסברים רק במונחים של מחלה או הצורה בה היא הצליחה להתאימם למחלה, וההסברים הללו גרמו למעשה לניטרול וביטול החיים המלאים והעשירים שברתה חוותה.

ברתה פאפנהיים היתה פעילה נמרצת לזכויות העובדים והנשים והקימה בתי מחסה לנערים ונערות שנזרקו לזנות. מרטין בובר הספיד אותה: "היא היתה אדם נדיר ביותר, בעלת נשמה יתרה ודבקות". פאפנהיים תרגמה ספרים, כתבה רומנים, מחזות וניירות עמדה, "וולקנו מתפרץ". ברויר תיאר אותה כ"אינטלגנטית נדירה, בעלת יכולת תפיסה וניתוח מעולים."

אחרי שזהותה התפרסמה, התחילו לצוץ השאלות. כיצד זה יתכן שאישה שהיתה כל כך חולה (כפי שתיארת במאמר) בגיל 21, הפכה לאדם בעל כח חיות והישגים נדירים? מניתוח כתביו של ברויר עולה שפאפנהיים היתה מקרה אבוד, ובכל זאת, למרות שהטיפול היה לקוי ביותר והופסק באמצע, היא הצליחה להתגבר על המחלה ולבנות לעצמה חיים מוצלחים.

אחד ההסברים היה שאיכשהו היא הצליחה להתגבר על הסימפומים הפתולוגיים. הסבר אחר הוא שהיא למעשה חייתה את הסימפומים, וכל הצלחותיה ופעילויותיה היו רק כיסוי חיצוני. "היא ביטאה את הכעס שלה דרך מחאה חברתית", כאילו שהיא בעצם לא הבריאה וכל השגיה ומעשיה היו ביטוי למחלה.

ואולי היא לא הייתה ממש חולה אלא שהיא ביטאה סימפטומים שעולים בקנה אחד עם חייה בגיל צעיר. היא היתה "ילדה של אבא", ילדה מחוננת שגדלה בבית שמרני יהודי באופן קיצוני, נעולה בביתה, ומנועה מלפגוש את אביה אלא לפרקי זמן קצרים. ואז אביה נפטר. מה היה קורה לה אם ברויר, במקום לנסות עליה את שיטות הטיפול שלן, היה פשוט דורש מהאם שתרשה לברתה לראות את אביה בתכיפות יותר גדולה, ושתרשה לה לצאת קצת מהבית? האם הקשר רותו פיתחה לגבי ברויר והפנטסיות שלה לא נבעו מעצם הטיפול?

צריך לזכור שכחלק מהטיפול פאפנהיים קיבלה כמויות עצומות של תרופות, והיו פעמים שברויר החליט להרגיע אותה עם מנה של 5 גרם כלורל – כפול מהכמות שיכולה למכר אדם נורמלי בתוך 30 יום. כשהיא אושפזה, הרופאים חשו "מחויבים" ושיש "צורך" לתת לה, בנוסף, 10 סנטיגרם מורפין ליום. כשברתה שוחררה מהסנטורים נכתב בדו"ח שהיא מראה "התנהגות ילדותית", בנוסף להיותה מכורה למורפין וכלורל.

איך אדם כזה, שבר כלי, מסוגל היה להגיע להשגים כאלה גדולים ולהשפיע על חייהם של רבים? אולי התכונה שהיתה באמצת משמעותית וחשובה היתה היכולת שלה להיתגבר על ההתמכרות, ולא הסימפטומים להיסטריה אותם מצאו ברויר ופרויד. לא המחלה היא החשובה אלא היכולת לחיות. מעניין שברויר דווקא כן שם לב לזה: "אפילו בזמן חוליה, היא נעזרה רבות ביכולת שלה לעזור לרבים, כך שהיא מלאה את הדחפים החזקים שלה."
עוד קצת על פרויד ואבותיו הרוחניים 233120
סביר להניח שפרויד ומוריו הכירו את התאוריות השונות שפותחו בעיקר במשך המאה ה19, רובן על ידי פסיכולוגים (שעדיין לא נקראו כך באותם הימים) גרמניים. הנה כמה מהפסיכולוגים שהיתוו את הדרך לפרויד:

בתחילת המאה ה19 פיתח הפסיכולוג הגרמני היינהורט את תאורית החטא. לפי התאוריה הזו "החטא הוא רגש אשמה", דבר שמוביל לניורוזה, שהיא לחצים פסיכולוגיים פנימיים, אישיות מעוותת ובעיות התנהגותיות. אצל פרויד, רגש האשמה הוא הנכונות להיענש על חטא, מעשי או מדומיין.

הפסיכולוג אובר-אונס פיתח את התאוריה עלהכוחות השונים שיש לנו, ושמתפרצים בשעה שאנחנו עושים מעשה אסור, או לא מוסרי, הסופר-אגו.

בצרפת פעל גויסלאן שפיתח תאורית חרדה ולחץ, anxiety. למצבי חרדה יש השפעה מרעילה על מערכת העצבים – פעולה פיסיולוגית – דבר היוצר לחץ פנימי- וגופני שאותו לא ניתן להבין. ההצטברות של הלחץ מובילה לבסוף להשפעה על האישיות וההתנהגות. הרעיונות הללו מופיעים אצל פרויד כאנרגיות הפסיכיות (יש לקחת את הרעיון יותר כמשהו מטאפורי) והשפעתן, או הניורו-טוקסין שסותם את מערכת העצבים ומשפיע על התפקוד המיני.

כידוע, הפסיכולוגיה היא בתה של הפילוסופיה, וצריך רק להזכיר את וויליאם ג'יימס האמריקאי שהתחיל את הקריירה שלו כפילוסוף, עבר לפסיכולוגיה וכתב ספר יסוד בפסיכולוגיה בעל השפעה עד ימינו, וחזר לפילוסופיה. אז כדי להזכיר בהקשר של פרויד את שופנהאואר שכתב על הכוחות של הלא-מודע (ולא תת-מודע כפי שנהוג להתייחס לזה), על הרצון שהוא האיד הפרוידיאני. שופנהאואר הוא חניך הזרם הרומנטי, שגם התאוריות של פרויד שייכות אליו במדה רבה, וככזה הוא שם דגז רב על הפעילות הלא-מודעת והשפעותיה על עיצוב והתנהגות האדם. בעקבותיו של שופנהאואר הלך הפסיכולוג פון הארטמן (ברבע האחרון של המאה ה19) שהרחיב את הרעיונות השופנהאוארים לכלל ראית הלא-מודע ככוחות הכוללים בתוכם מאוויים, רצונות וזכרונות כמוסים אשר משפיעים על חיי העוררות המודעים שלנו.

המאה ה19 ראתה גם ההתפתחות של הפסיכיאטריה כטיפול שיטתי, והומני, שנעשה בבתי חולים מיוחדים כמו הסאלפטרייר בפאריז, בדלם בלונדון או בורגלהולזי בציריך (שם עבד אחרי שנים קארל יונג). פותחו שיטות לזיהוי, אפיון וקיטלוג של מחלות נפש או הפרעות שמקורן אורגני, ובעקבותיהם שיטות שונות לטיפול בחולים, במקום להתייחס אליהם כאל חיות מטורפות שצריך רק לבודד אותן.

שארקו המפורסם, שפעל בבית החולים סאלפטרייר, משך אליו תלמידים ומומחים מכל רחבי אירופה והעולם. הוא המשיך במסורת הפסיכיאטריה הרומנטית-מטריאליסטית שרואה את תופעות הנפש והרגש כביטוי של פעילות גופנית-עצבית. פרויד, שעבד במחיצתו, תרגם את ספרו של שארקו מצרפתית לגרמנית. שארקו היה בעל אישיות מאד דומיננטית והחלטית, והוא התרכז בעיקר במופעים השונים של היסטריה, מחלה אותה חשב להפרעה פיסיולוגית שניתנת לאבחנה פסיכולוגית. בתמונה שבמאמר חסר חלק שאפשר לראות בקישור הזה

שארקו טיפל בסוג מסוים של היסטריה שנקרא "קשת בעיגול", arc du cercle. כאמור, שארקו טען שזו מחלה "טבעית" אך כיום הסברה היא שזהו דפוס התנהגות נרכש שמושפע מהסביבה ומהחברה. התמונה מראה את הבחורה שעומדת להציג את הסימפטומים של המחלה בעוד עוזריו של שארקו עומדים מוכנים לתפוס אותה. אם נביט בתמונה נראה שמצד שמאל יש תמונה על הקיר, מעל לראשי הצופים. התמונה הזו מראה לחולה – מלמדת אותה – איזה דפוס התנהגות עליה לחקות. היא למדה את מה ששארקו מצפה ממנה (לא שהיתה כאן איזו רמאות), וכשהיא הראתה את הסימפטומים הצפויים, הרופא פשוט התחזק בדעתו. "הפסיכולוגיה יוצרת "מציאות" שאותה היא אחר כך חוקרת, ומזה אפשר להמציא "מחלות" ולרפא אותן" כתב על זה הסטוריון אחד.

כדאי להזכיר עוד כמה פסיכולוגים צרפתיים שהיתה להם השפעה מכרעת על הפסיכותרפיה אותה פיתח פרויד. קארל יונג מזכיר בספר שלו על הפסיכולוגיה האנליטית את פייר ז'אנה, גם הוא תלמיד ועמית של שארקו, חוקר אדיר ורב ההשפעה שהתרכז בחקר הפסיכולוגיה של מצבים ניורוטיים. עמיתו של ז'אנה, ברנהיים, פיתח את הרעיונות הישנים של ליובלוט שחקר ופיתח תאוריות של טיפול בניורוזות על יד סוגסטיה (מזכיר את הריפוי בדיבור, לא?). פרויד הכיר ושאב השראה ההתאוריות ואפילו תרגם את ספרו של ברנהיים לגרמנית.

למי שמתעניין כדאי להזכיר את התפקיד המכריע ששיחקה ההיפנוזה בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה של אותם ימים, כולל מאבק האיתנים בין שתי אסכולות צרפתיות, נאנסי וסאלפטרייר, על אופייה של ההיפנוזה. ההיפנוזה, בה השתמש שארקו באינטנסיביות וגם פרויד השתמש בה בתחלית דרכו עד אשר זנח אותה לבסוף, שימשה אמצעי לחדור אל מבעד לסף ההכרה, אל ההתרחשויות הפנימיות והחבויות שלנו.

כדאי גם להזכיר ששנות הששים והשבעים של המאה התשע עשרה ראו את גילוי הסקסולוגיה, לתהודה עצומה בעולם המדעי וגם בקרב הציבור הרחב. אולי השם החשוב ביותר בנושא הוא ריכארד פון קראפט-אבינג שערך מחקר טהור בחשיבות וההשפעה של הסקסולוגיה על ההתנהגות המינית, ניצול והשפלה מינית, עברינות והליכים משפטיים. פסיכולוג נוסף שעסק בפסיכולוגיה של המין היה חברו הקרוב לעתיד של פרויד, ווילהלם פליס. פליס פיתח תאוריות מגדריות בהן הוא טען שבעצם אין שני מינים מוגדרים אלא יש מנעד מיני הנע בין זכר מלא, דרך הרמפרודיטים בעלי תכונות גופניות ומנטליות של זכר ונקבה, ועד נקבה מושלמת. הוא אפילו שירטט דיאגרמות המראות התפלגות מינית (מה שמזכיר את מאמרה של פאוסטו-סטרלינג "חמשת המינים" עליו כתבתי באיזה דיון עם דתיי האתר בנושא הומוסקסואליות).

פליס היה טיפוס מיוחד במינו שפיתח גם תאוריה התפתחותית דרוויניסטית המבוססת על חוש הריח שכל כך חשוב אצל היונקים. לריח ישנה השפעה עיקרית על ההתנהגות והוא מכריע למיניות שלנו. חוש הריח מחבר למעשה בין אזורי מוח שונים, דבר שמשפיע על ההתנהגות והפסיכולוגיה של האדם. בשלב מסוים, האדם שנעמד על שתי רגליו כבר לא היה תלוי בחוש הריח שהלך והתנוון. מכיוון שלמחלות והפרעות נפשיות יש בסיס מיני, ומכיוון שלחוש הריח תפקיד מכריע במיניות, הרי שחוש הריח משפיע על ניורוזות והפרעות שונות. המסקנה – כדי לטפל בהפרעות ומחלות נפש יש לנתח את האף ולנתק את חוש הריח. פרויד הושפע מהרעיונות הללו ובשלב מסוים אכן עבר ניתוח באפו.

פרויד ופליס קיימו יחסי חברות קרובים במשך כ10 שנים, למרות שפרויד חי בוינה ופליס בברלין (נדמה לי). הם נהגו להיפגש אחת לחודש בפונדק באמצע הדרך להחלפת רשמים ודעות. אם יש מקום שפרויד אולי הודה ברגשות הומוסקסואליים, זה בתאור רגשותיו כלפי פליס ואת הרגשתו הפגועה כשדרכיהם נפרדו.

הארכתי יותר ממה שהתכוונתי ואני מקווה שתסלחו לי על השעמום.
פרויד והאסכולות המתנגדות והתומכות 250072
שמחתי לקרוא את המאמר שלך.תודה לך.
אני מתלבטת בשאלה שהייתי שמחה לו יכלת לעזור לי ברשותך?
האסכולות הפסיכולוגיות השונות יוצאות מהנחות מוצא שונות ביחס למהותו של האדם.
מתוך דברייך ניתן להסיק כי פרויד האמין כי האדם הוא רע מיסודו.(האדם ייצרי ומיני, תוקפני מייסודו ומנוגד לצרכי החברה(.

מה לגביי הסעיפים האם האדם הוא טוב מיסודו לא ניראה לי כי נוסח זה קביל לגביי פרויד שראה הכל כלא מוסרי
הייתי סוברת כי הגישה הראשונה הסטרוקטוריאליסטית שטענה כי האדם הוא בעל תפיסה מכניית הוא לא טוב ולא רע, פשוט נמדד על פי תחושות ורגשות מתוך ראייה פנימית (אינטרוספקציה) וגם הפונקציונאליסטית שבאו אחרי הסטרוקטאליזם והתעמקו במטרת מהותו של האדם ותפקידו.
או הגישה האקזיסט- הומניסטי שראו את האדם כהוויה ייחודית המנסה להבין את מקומו בעולם (פונומולוגיה)
לגביי השאלה האם האדם הוא לא טוב ולא רע? כאן נמצא לנכון לתת את דעתם של הביהיווריזם שבאו אחרי שתי הגישות הסטרוקטורליסטים ופונקציונליסטים, שהתמוססו בשלב מסויים.
הביהייויזם מצאו כי מהות האדם מבוססת כמו מכונה משומנת, גירויי- תגובה, האדם כלוח חלק ואין בו רע ואין בו טוב אך הוא מוכן ללמוד.

ולבסוף לשאלה: האם האדם הוא גם טוב וגם רע?
כאן הייתי בוחרת באסכולת הגשטלט שראו באדם כשלם. יחסי הגומלין תלויים באינטראקציה שבין האלמנטים ולא כחלקים מפורקים. ז"א אם ניקח גם את הטוב שבאדם וגם את הרע נקבל את השלם.

קודם כל חשוב לי לציין שאני סטודנטית לפסיכולוגיה ונמצאת במטלה שגורמת לי תהייה, חלילה לא אבקש כי תאכיל אותי בכפית בתשובתייך, הרי לשם מה שקלתי להוציא כסף רב עלי לימודיי. כדי להתמודד לבד:)

הייתי שמחה לניווט והארה בשאלות שהצבתי לפנייך לאור העמקה במאמר ומתוך ראייה שנוגעת מעט בשאלות שהצגתי.

תודה
פרויד והאסכולות המתנגדות והתומכות 250080
מנומשת,

לא לגמרי ברור לי אם תגובתך מתייחסת לחלק ב' (לעיל) של סדרת המאמרים או לתגובתו של רון בן יעקב.

מכל מקום, השאלות שאת מעלה נוגעות לחלק ה' של המאמר "מטוטם וטאבו לתרבות בלא נחת":
דיון 2019

בחציו השני של חלק ה' יש התייחסות מפורטת למדיי לשאלות שאת נוגעת בהן: פרויד מתייחס ל-‏2 כוחות מנוגדים הפועלים בנפש האדם "ארוס" (אהבה) ותאנטוס (יצר ההרס או יצר המוות). קראי שם, ואם יהיו לך שאלות נוספות, העירי שם כי זה המאמר המתאים לדון תחתיו בנושא.
על פרויד והמתודה שלו לניתוח יצירות ספרות 273722
האם אפשר לנתח את סיפרו של ''עגנון''''לבית אבא'' לפי התיאוריה הפרוידאנית
על פרויד והמתודה שלו לניתוח יצירות ספרות 273767
כן.

הרחבה: כל דבר ניתן לנתח לפי התורה הפרוידיאנית. גם את התוספתן.

שאלות נוספות?
על פרויד והמתודה שלו לניתוח יצירות ספרות 274077
שוטה הכפר הגלובלי. אני חושב שהסוף של הסיפור לא כל כך מתחבר לתיאוריה שפרויד מציג לגבי ''תנהגות האדם'' ביצירות ספרות כמו הטרגדיה של ''אדיפוס''
גם בברגאסה 6 גרו..... 305486
המאמר נפלא ובכלל הגישה והרעיון
לצערי, לא מצאתי אזכור לשכנו הידוע של פרויד. הוא אף הגיע לחלומותיו של פרויד לא פעם ואף מוזכר (בעקיפין, אמנם) בספר של פרויד "פשר חלומות". בספר הוא מוזכר בהקשר למחזה שכתב, שהצפייה בהצגה הביאה את פרויד לחלום.
הוא גר בברגאסה 6 בין השנים 1896-1898 ואף זכה לקבל עותק של "עותק חלומות", כשיצא הספר והתעלם ממנו.

אולי הוא מוזכר במאמרים ופספסתי... אם כן, התנצלותי
גם בברגאסה 6 גרו..... 305575
עותק של ''פשר החלומות''.
למה הסטריה 320455
גין שינודה בולן‏‏‏(פסיכואנליטיקנית יונגיאנית)בספרה אלות בכל אישה,מציעה תאוריה מענינת:
בפנתיאון האלות היווני קיימת קשת רחבה של דמויות נשיות אלוהיות , שהן למעשה ארכיטיפים מייצגים הגלומים בדמויות אלות.ביניהן נמצא את הרה-הרעיה,דמטר-האלה האמהית אך גם ארטמיס המתחרה ואתנה האסטרטגית הלוחמת ואחרות .
יחד מייצגות האלות את המעגל השלם של תכונות אנושיות נשיות.
בכל אישה קיים להלכה מגוון זה כולו,ויחד עם זאת בכל אישה קיימות תכונות מובהקות יותר מאחרות.אך מה העדיפה ההגמוניה הפטריארכלית? כמובן שאת אותן נשים שתכונות האופי המובהקות שלהן הן העדפת הביתיות או הארוטיות או הבתוליות (וונוס, פרספונה, הסטיה)שבשל התאמתן מבחינת אופיין חשו הזדהות סיפוק ומיצוי עצמי בתפקידים אלה שהפכו למוסכמה חברתית תרבותית מחייבת, בעוד שנשים בעלות תכונות אופי פחות נוחות מבחינת נקודת המבט הפטריארכלית: אקטיביות,תחרותיות,עצמאיות
דוכאו ולא ניתן להן למעשה לחיות את טבען האמיתי ולהגיע למימוש עצמי.אולי לכן רבו התופעות של דכאון והסטריה אצל נשים בעיקר ןכך זוהי תופעה שהלכה ופחתה.
דמויות אב 768061
תסביך אדיפוס מקבל מקום כה מרכזי בתיאוריה של פרויד משום שהוא מציג דינמיקה פסיכולוגית מרכזית בחיי האדם . פרויד טוען כי תופעת תסביך אדיפוס היא גורמת למגוון של מה רוצים , ומה חושבים , והתנהגויות באופן ישיר או עקיף. זהו מודל שמשפיע על דרכים בהן אנשים פותרים או מתמודדים עם קונפליקטים רגשיים בחייהם היומיומיים כמוהו שחיי כל הזמן עם קונפליקט ההשירדות

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים