 |
|
כיצד מצליח בג''ץ לפסוק מבלי לפסוק, ולקבוע מבלי לקחת אחריות.
|
|
| חברה וכלכלה • דב אנשלוביץ • יום ג', 25/4/2000, 22:22 |
|
| |
לפני זמן מה הזכרתי ב"אייל הקורא" את פסק הדין בעניין מתן פרס ישראל לשמואל שניצר. הפסיקה קבעה כי יש להביא את עניין בחירתו שוב לעיון ועדת הבחירה, תוך הפניית תשומת לבה למאמר "יבוא מות", הדן בהעלאת בלתי יהודים מאתיופיה. לכאורה, בג"ץ לא התערב. הוא לא קבע ששמואל שניצר אינו ראוי לפרס, הוא "רק" בקש מהועדה לדון שוב בעניין תוך התחשבות גם במאמר זה. הועדה אכן דנה שוב בעניין ושינתה את דעתה: היא חזרה בה מהמלצתה להעניק את הפרס לשניצר. איזה טענות יכולות להיות לתומכי שניצר כלפי בג"ץ? בית המשפט העליון לא הביע, הרי, שום דעה. רק הועדה פעלה.
לי, לפחות, ברור שאי אפשר היה לראות את הדברים כך. בג"ץ בפרוש הביע דעה, וחברי הועדה ידעו מה בג"ץ רוצה, ומה תהיה פסיקתו אם חלילה יחליטו לעמוד על דעתם המקורית ותוגש עתירה נוספת. פסיקת בג"ץ כוונה אותם לדרך שלפיה צריך לחשוב...
אני האמנתי אז, ואני מאמין גם היום, שבעניינים כאלה שופטי בג"ץ פועלים לפי נטיות לבם הפוליטיות, ושאילו היה מדובר באישיות מן השמאל, הם פשוט היו דוחים את העתירה, בטענה שאין זה עניינם.
מאוחר יותר, כאשר דובר בעמוס עוז, והועלתה האפשרות לפנות לבג"ץ בגלל התבטאויות חריפות ובלתי נאותות של האיש כלפי הימין, חשבתי בלבי שחבל על הזמן, ושאין שום סיכוי לפסיקה דומה לזו שהייתה במקרה של שניצר. בסופו של דבר עתירה כזאת לא הוגשה והדברים לא הועמדו במבחן.
אבל בימים האחרונים בכל זאת היה מבחן כזה. הוגשה עתירה כנגד הענקת פרס ישראל לשולמית אלוני בגין התבטאויות חריפות ובלתי נאותות ש"פלטה" בעבר. הדעה שלי הייתה ברורה: חבל על הזמן. אין שום סיכוי ש "פסיקת שניצר" תחזור על עצמה מהטעם שהזכרתי.
ואכן, לא טעיתי. בית המשפט לא קיבל את העתירה. אבל, כך אני מניח, מצא לנכון להגיב מראש על ביקורת אפשרית על הפסיקה השונה בעניין שניצר. הוא העיר שחברי הועדה "קרוב לודאי מכירים את התבטאויותיה אלה של אלוני". ההערה הזו פשוט מגוחכת. ממתי פוסקים לפי "קרוב לודאי"? וכיוון שהיה כבר תקדים לעתירה דומה, איזה נזק יכול להיגרם בפסיקה דומה, אפילו אם חברי הועדה מכירים את התבטאויותיה של אלוני? אם הם מכירים, ובכל זאת הכריעו כפי שהכריעו, הרי לא ישנו את דעתם. הן גם במקרה של שניצר לא הביע בית המשפט את דעתו לעצם העניין בפומבי, וכביכול פסק לפי שקולים שאינם קשורים בדעתו על העניין עצמו.
אבל בית המשפט ידע שבעצם הפניית הועדה לעניין מסוים, הוא רומז לועדה מה דעתו, ואף, ללא אומר, מודיע איך הוא היה מחליט, אילו הוא היה הועדה.
אני איני יכול לקבל את הדברים כפשוטם. יש כאן איפה ואיפה, ויש כאן גם תוספת: צביעות.
ברצוני להביא מקרה נוסף שיצא לי לעקוב אחריו מקרוב, ושהקוראים, קרוב לודאי אינם מכירים אותו כלל, מקרה שמדגים כיצד בג"ץ פוסק מבלי לפסוק. מדובר בכמה דיונים שהיו בבג"ץ לפני למעלה מחצי שנה בעניין יער שקד. למי שלא מכיר את הסיפור, מדובר בהעברת מחנה צבאי שממוקם בערך במרכז השומרון, לצפונו, במסגרת ההערכות מחדש עקב הסכמי אוסלו. הצבא ביקש למקם את המחנה באתר "יער שקד", יער שניטע לפני כשבעים שנה, עוד בתקופת המנדט. תושבי הישובים בסביבה, יחד עם אנשי ציבור ורוח, התקוממו כנגד הכוונה לעקור יער, והציעו במקומו שמונה אתרים שיכלו להוות חלופות להקמת המחנה.
הצבא, בגלל התעקשות בלתי מובנת של אלוף פיקוד מרכז, התנגד, והכין מסמך שבו נסה להראות אחת לאחת מדוע החלופות אינן מתאימות, מסיבות מבצעיות. העותרים ענו במסמך משלהם על מסמך זה, והראו שאין כל בעיה באתרים החלופיים אותם הציעו.
בשני הדיונים הראשונים נטה בית המשפט כנראה, דווקא לטובת העותרים. המסמכים הנ"ל הוכנו לבקשת בית המשפט, שביקש באמת להבין מדוע יש לעקור יער.
אבל בדיון האחרון התהפכה המגמה בבת אחת. פרקליט הצבא לא התייחס כלל לויכוח הקודם בדבר היותם של האתרים החלופיים מתאימים או לא מתאימים, והעלה טענה חדשה: טענת הדחיפות. לטענתו ההסכמים המדיניים שבאו יחד עם "תהליך השלום" מחייבים פעולה מהירה, ובחירה באחת החלופות תעכב את המעבר בכשנה וחצי, כך שאי אפשר יהיה לעמוד בהסכם. הטענה הזאת הייתה מופרכת על פניה, ואפשר היה להראות בבירור שהיא שקרית, אך נראה שהעמדת "עניין השלום" לשיקול בית המשפט הוציאה בבת אחת את הרוח ממפרשיו, ולמרות שהטענה הזאת הייתה חדשה, והועלתה לפתע, הוא סרב לשמוע כל נימוק שיסתור אותה.
אחרי כמה הערות נרגזות כלפי העותרים, הוא הציע להם למשוך את העתירה, שכן - איך אפשר לעכב את השלום? בית המשפט נתן לעותרים להבין שאם לא ימשכו את העתירה, פסיקת בית המשפט תהיה לרעתם, ובנוסף גם יישאו בהוצאות כספיות, ולכן נענו לו, ומשכו את העתירה.
בכך נגמר סיפור הקשר בין בית המשפט והיער, אבל סיפור היער הסתיים בכך שבסופו של דבר, למרות נזק נוסף שנגרם ליער ע"י נסור חלק מעציו, נבחר אתר אחר עבור המחנה. הוברר שלא היה, וגם לא היה יכול להיות, שום עיכוב עקב בחירת החלופה האחרת, ושהטענה שבגינה שינה בית המשפט את טעמו הייתה טענת שקר.
אני ניסיתי להוכיח שהייתה כאן שגיאה ואף רשלנות של בג"ץ, וכדי להציג את טענתי זו, בקשתי ואף קבלתי לידי את פרוטוקול ישיבת בית המשפט שאותה תיארתי. להפתעתי אין בפרוטוקול זה שום זכר לאיזשהו דבר שאמר מי מהשופטים. למרות שדברי השופטים הם אלה שקבעו את תוצאות הדיון הזה, אי אפשר לבקר אותם כלל: לפי הפרוטוקול - כאילו אין הם נמצאים שם . ישנם בפרוטוקול כמה חילופי דברים בין נציגי הצדדים, ואחר כך דברים תמוהים של נציג העותרים: "בלב כבד אנו מושכים את העתירה..." הדברים האלה אינם מתקשרים עם מה שהיה קודם, וכיוון שדברי השופטים בדיון נעלמו משום מה מהפרוטוקול, אי אפשר להבין בכלל מה קרה בבית־המשפט.
הבאתי את הסיפור הזה כדי להראות שוב כיצד מתקבלת תוצאה שבה רוצים השופטים, מבלי שתהיה אפשרות לבקר אותם.
הם פסלו את שניצר? מה פתאום? הועדה פסלה אותו. הם גרמו נזק מיותר ליער בן שבעים שנה? מה פתאום? העותרים עצמם משכו את עתירתם... והם רוצים שאלוני תקבל את פרס ישראל? מה פתאום? הם לא מתערבים...
|
קישורים
שמואל שניצר - הדיון באייל הקורא
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש