בחדר העבודה של זיגמונד פרויד – חלק ו': ''משה והמונותיאיזם'' 2028
פרויד טען בספרו ''משה והמונותיאיזם'' כי את היהודים יצר משה, איש דת מצרי, שנרצח בידי העם שהוציא ממצרים. זכרו ותורתו הודחקו במשך מאות שנים, עד שלבסוף שבו והתפרצו מהלא-מודע של בני ישראל. חלק אחרון בסדרה.
שתי כוסות לקידוש על שולחן מול כיסאו של פרויד בחדר-הטיפול. תצלום מאת אנגלמן
בין הפסלונים על שולחן שניצב מול כיסאו של פרויד בחדר־הטיפול היו גם שתי כוסות לקידוש. אפשר שהיה להן ערך מיוחד כלשהו בעיני פרויד, שהבדיל אותן מפריטים אחרים בעלי משמעות דתית שהיו מונחים סביבן, אך אין ספק שהוא לא השתמש בהן מעודו לעריכת טקס דתי יהודי, שכן, היה אתיאיסט גמור. הוא רחק מקיום כל מצווה דתית, ולו גם פעוטה וסמלית, וכפה את מרותו בעניין זה גם על בני ביתו. מרתה אשתו גדלה במשפחה יהודית אדוקה וקיבלה על עצמה לשמור מצוות, "האיסור שאסר עליה להדליק את נרות השבת בליל שישי הראשון אחרי כלולותיה," סיפרה אחת מדודניותיה, "היה אחד הניסיונות הקשים ביותר." פרויד גמר אומר לחלץ את כלתו מכל ההבלים החשוכים הללו, ותבע ממנה לזנוח דברים שעד אז לא עלה בדעתה לפקפק בהם. בנו מרטין סיפר כי אביו התעלם אפילו מחג הפסח, וכי הוא, אחיו ואחיותיו לא ביקרו בבית כנסת מעולם (פיטר גיי, פרויד, ע' 56, 478).

"הדת היא אשליה," כתב פרויד, וכוחה אינו אלא "במילוי משאלותיו העתיקות ביותר, החזקות ביותר והלוחצות ביותר של מין־האדם." משאלות אלה מקורן בתחושת חוסר הישע האינפנטילי, ובהיזקקותו של הילד לאב אוהב ומגונן. החרדה מפני כוחו של הגורל מזינה רגש זה בתהליך ההתבגרות, ובהדרגה מחלחלת ההכרה שחוסר הישע מתמיד כל ימי החיים. משום כך האדם עושה את אביו לאל ונאחז באמונת השווא בקיומו של אב כל יכול השוכן בשמים. פרויד אמנם הכיר בערכה ההיסטורי של הדת להתפתחות התרבות, אך קבע שבעידן המודרני אינה אלא סרח עודף פרימיטיבי, והשווה אותה לנוירוזה של גיל־הילדות. במאמרו "עתידה של אשליה", הביע תקווה שהאנושות תלך ותכיר במציאות כפי שהיא נתפסת על ידי המדע והתרבות המודרנית, ותתגבר בהדרגה על נוירוזת הדת "ממש כשם שילדים רבים כל כך מתגברים על נוירוזה דומה שלהם."

אולם, למרות חילוניותו חסרת הפשרות לא התכחש פרויד ליהדותו מעולם. ב-‏1930 כתב בהקדמה למהדורה העברית של "טוטם וטאבו": "שום קורא מקוראי ספר זה לא יקל לו להבין לרגשות המחבר שאינו יודע את לשון הקודש, שהוא זר לגמרי לדת אבותיו – כשם שהוא זר לכל דת אחרת – שנבצר ממנו לקחת חלק באידיאלים הלאומיים, ואף על פי כן לא התכחש מימיו לזיקת השייכות אל עמו, והוא חש את ייחוד סגולתו כיהודי ואינו רוצה שיהיו הדברים שונים מזה. אילו שאלו אותו: מה עוד יש בך מן היהודיות, לאחר שזנחת את כל צדי השיתוף האלה עם בני עמך? כי אז השיב: עוד הרבה מאוד, ומן הסתם העיקר. אבל לא היה מסוגל כיום להביע במילים ברורות את היסוד המהותי הזה. ודאי יבוא יום ויסוד זה יתלבן על־ידי ההכרה המדעית."

את ניסיונותיו של פרויד להניח את אצבעו על היסוד היהודי הלא מוגדר, שחש כי היה קיים בו מאז ומתמיד, ניתן למצוא בחיבורו הגדול האחרון "משה והמונותיאיזם". ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי כותב בספרו "Freud’s Moses" שאת הדחף המיידי לכתיבת "משה והמונותאיזם" סיפקה לפרויד עליית הנאצים. ב-‏1933 הם תקפו את הפסיכואנליזה חזיתית והגדירוה "מדע יהודי". חברי האגודה הפסיכואנליטית הברלינאית, שהיו רובם ככולם יהודים, יצאו לגלות, וכך נכרך גורלה של הפסיכואנליזה בגורל העם היהודי. בספטמבר 1934 בישר פרויד לידידו ארנולד צווייג כי החל לכתוב ספר חדש: "לאור הרדיפות החדשות, נשאלת שוב השאלה איך בדיוק נוצרו היהודים ומדוע הם מושכים אליהם שנאה נצחית שכזאת. עד מהרה גיליתי את הנוסחה: משה יצר את היהודים. ולכן, הענקתי לעבודתי את הכותרת: האיש משה, רומן היסטורי (ירושלמי, ע' 16)."


חזית בית מגוריו של פרויד בברגגאסה 19. כשנכנסו הנאצים לווינה
במארס 1938 נתלה על הגג דגל עם צלב קרס. תצלום מאת אנגלמן



פרויד תכנן אפוא תחילה לכתוב לא עבודה מדעית כי אם רומן היסטורי. אך זאת לא הייתה הסוגה האופיינית לו, ובסופו של דבר התפרסם הספר ב-‏1938 כאסופה של 3 מאמרים. את העלילה הבסיסית של "משה והמונותיאיזם" ניתן לסכם בתמצית כך: מקורו של המונותיאיזם אינו יהודי כי אם מצרי. ברבע האחרון של המאה ה-‏14 לפנה"ס, יסד הפרעה אמנחותפ ה-‏4 דת חדשה, מונותיאיסטית, שבמרכזה עבודת אל־שמש, אתון, ובהתאמה החליף את שמו לאחנאתון. אחרי מותו בוטלה הדת שהשליט במצרים והושבה האמונה באלים הישנים. משה לא היה עברי כי אם אציל מצרי רם דרג או כהן של אתון, ומונותיאיסט אדוק. כדי להציל את דת אתון מכיליון הציב עצמו בראש שבט שמי משועבד שהתגורר במצרים, שחרר אותו מעבדותו ויצר עם חדש. המונותאיזם שהנחיל לעמו היה רוחני, מופשט וספוג כללי מוסר עוד יותר מדתו של אחנאתון. אולם, המון העבדים הנבער שעלה ממצרים לא יכול היה לעמוד בדרישותיה הגבוהות של הדת החדשה – משה נרצח במרד וזכרו הודחק. בני ישראל יצרו ברית עם שבטים ששכנו במדבריות מדיין ועבדו אל הר־געש פרימיטיבי נוטר ונוקם בשם יהווה. כתוצאה ממפגש השבטים התמזג אלוהי משה עם יהווה, ומעשיו של משה יוחסו לכהן מדיין שנקרא אף הוא משה. אולם, אחרי מאות שנים, צברה המסורת המודחקת של האמונה האמיתית כוח וצצה מחדש אל פני השטח, וליהווה הוקנו האיכויות הרוחניות של אלוהי משה. עם זאת, זכר רצח משה נותר מודחק, ושב רק מאוחר יותר בצורה מסולפת עם הופעת הנצרות. (תקציר מפורט יותר של העלילה ותכני הספר באתר "החברה הפרוידיאנית של ניו יורק" ).

פרויד עשה אפוא בסיפור המקראי כבתוך שלו בנימוק שמסורת קדומה עיבדה את העובדות ההיסטוריות שביסוד ספר שמות ל"צרכיה המשוחדים שלה". מובן מאליו שאת הטענה הזאת ניתן להפנות גם כלפיו. פרויד השמיט מהסיפור המקראי אחדים מעיקריו – ובפרט פרשות הכרוכות בפעולה ישירה של האל כגון פרשת עשר המכות, חציית ים סוף ומתן תורה בהר־סיני – והוסיף פרטים שאינם מוזכרים בו. את ההשערה על רצח משה שאב פרויד מהחוקר ארנסט זלין שהעלה אותה ב-‏1922. על פי השערתו של זלין, אחרי הרצח זנחו בני ישראל את דת משה במשך שמונה מאות שנה, אך לבסוף קם מתקן דתי, ששאל את השם משה מקודמו, והכריח את היהודים להיכנע לאמונה שמשה המקורי ניסה לכפות עליהם לשווא. פרויד ידע שהשערתו של זלין אינה מבוססת על ראיות היסטוריות אך אימץ אותה כי נראתה לו סבירה: "עמו היהודי של משה לא היה מסוגל לשאת דת רוחנית כל־כך ולמצוא בה מענה על צרכיו יותר משהיו המצרים של השושלת השמונה־עשרה מסוגלים לכך (גיי, ע' 484)."


המקדש באבו סימבל במצרים שהקים במאה ה-‏13 לפנה"ס רעמסס ה-‏2. תמונה
של המקדש היתה תלויה מעל הספה האנאליטית בחדר־הטיפול של פרויד.



אולם, ייחודו של "משה והמונותיאיזם" הוא לאו דווקא בהשערות מרחיקות הלכת לגבי ההיסטוריה התנ"כית המוצגות בו אלא בפיתוח רעיונות אחדים שאת יסודותיהם הציג פרויד בכתבים מוקדמים יותר. התיאור של רצח אב־מייסד בידי חסידיו, שנדונו לחיות עם תוצאות חטאם בלי יכולת להשתחרר ממנו, והמקבלים על עצמם לבסוף את חוקי האב בלחץ משא הזיכרון, דומה בעיקרו לתיאור רצח אב השבט הקדמון ב"טוטם וטאבו", הפשע שלפי פרויד הביא ליסודה של התרבות האנושית. לדברי פרויד עצמו "משה והמונותיאיזם" הוא "המשך המוטיב של 'טוטם וטאבו' כפי שהוא מיושם על ההיסטוריה של העם היהודי."

ירושלמי טוען, ובצדק, שמרכז הכובד האמיתי של הספר הוא שאלת המסורת – לא מקורותיה בלבד, אלא בעיקר הדינמיקה של העברתה. אף שאמיתות היסוד של המסורת היהודית נתפסות על־ידה כמובנות מאליהן היא מדגישה את עיקרון "שלשלת הקבלה": "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (מסכת אבות א', א'). כפסיכואנליטיקן לא יכול היה פרויד לקבל תשובה מעין זו כפשוטה. עוד ב"טוטם וטאבו" העלה את השאלה: "באילו דרכים ואמצעים נוקט דור אחד על מנת להעביר את הלכי רוחו לדור הבא ... אין די בתקשורת ישירה או במסורת כדי להסביר את התהליך." ב"משה והמונתיאיזם" עשה צעד נוסף: "לו היתה המסורת מבוססת רק על תקשורת [ישירה] היה נבצר ממנה להוביל לאופי הכפייתי של התופעות הדתיות. היו מקשיבים לה, מבקרים אותה, ואולי אף דוחים אותה, כפי שדוחים כל פיסת מידע חיצונית." והוא מסכם כך: "בתחילה נגזר עליה להיות מודחקת, להשתהות בלא־מודע, לפני שעלה בידה להפעיל השפעה רבת עוצמה שכזאת בשובה, ולשבות את ההמונים בקסמה (ירושלמי, ע' 30-29)."

כוחה של הדת הוא אפוא, לפי פרויד, בהתפרצותה המחודשת מהלא־מודע, ב"שובו של המודחק". ייתכן שיקל עלינו לתפוס אינטואיטיבית את הרעיון מחוויותינו כיחידים: רובנו נוטים לייחס אותנטיות למה שמתפרץ במפתיע מהלא־מודע שלנו, בבחינת תגלית־עצמית שיש לייחס לה ערך אמת מיוחד היות שנבעה מתוכנו. אולם, כאן אין מדובר בפסיכולוגיה של היחיד אלא של עם לדורותיו. ואמנם, פרויד טען בספרו ש"בין חיי הנפש של היחיד ושל הקבוצה, לא זו בלבד שיש אנלוגיה אלא זהות כמעט." גם הקבוצה מדחיקה זיכרונות על מאורעות עזים שהיא חווה בתולדותיה, והיא מוסרת אותם הלאה, מדור לדור, באורח לא־מודע, "בלתי תלוי בתקשורת ישירה", עד שהמודחק מתפרץ מאוחר יותר בצורה משובשת, אך רבת־עוצמה. יתרה מזאת, פרויד טען כי תהליך זה חל לא רק על הזיכרון הטראומטי של רצח משה אלא גם על עקרונות תורתו. זהו אפוא רעיון למרקיאני מובהק או פסיכו־למרקיזם, כפי שמציע ירושלמי לכנותו.

כשפרויד העלה השערות למרקיאניות ב-‏1913 ב"טוטם וטאבו" היה מדע הגנטיקה בחיתוליו, ונמצאו חוקרים רציניים אחדים שעדיין האמינו כי תכונות נרכשות ניתנות להעברה באופן גנטי לאורך הדורות, אך ב-‏1938 שום מדען אחראי כבר לא החזיק בתפיסה הזאת. הפסיכואנליטיקן ארנסט ג'ונס, מקורבו של פרויד, עמל קשות בניסיון לשכנעו להשמיט מ"משה והמונותיאיזם" את המרכיבים הלמרקיאניים, אך לשווא. פרויד עצמו היה ער לכך שעל הלמרקיזם נמתחה בקורת מדעית קשה, מדוע המשיך אפוא להתעקש? ראשית, במשך השנים לא חסרו מותחי ביקורת על תורתו ורעיונותיו, הוא היה רגיל בכך ולא נרתע מקרבות חדשים גם בגילו המתקדם. היאחזותו בלמרקיזם גם נבעה מכך שהאמין כי תסייע לו להשלים את המבנה התיאורטי של הפסיכואנליזה (גיי, 271). אולם ייתכן שלהצמדות לרעיון העברת התכונות הנרכשות היה גם היבט אישי פסיכולוגי עמוק. אפשר, כי על אף שדמיין עצמו כ"אזרח רומאי", אזרח תרבות אירופית נאורה ומפותחת (ראו חלק ה'), חש פרויד כי גם אם ירצה לעולם לא יוכל להתנער מהיסוד היהודי הזורם בדמו, פשוטו כמשמעו. רמז לכך ניתן למצוא במכתב שכתב לארנולד צווייג ב-‏1932: "פלשתינה מעולם לא הניבה דבר מלבד דתות, שיגעונות קדושים, ניסיונות יומרניים להתגבר על עולם התופעות שבחוץ באמצעות העולם הפנימי של תקוות בדויות מן הלב ... אבותינו חיו שם במשך כחמש מאות שנה, ואולי אלף ... ואי אפשר לומר איזו מורשת מארץ זו אנחנו נושאים עמנו בדמנו ובעצבינו."


"משה שובר את לוחות הברית" (1665 לערך) מאת רמברנט.
לפרויד היה באוספו תחריט מאת קרוגר (1770) ע"פ ציור זה.



על בסיס הרעיון של "שיבת המודחק" הציג פרויד השערות חדשות על הולדת הנצרות מתוך היהדות ועל היריבות בין שתי הדתות. משה יצר את היהודים כשהשיב להם את זכר האב הקדמון בדמות אל כל יכול אוניברסלי. מאות שנים אחרי הירצחו, עם "שיבת המודחק", עורר המפגש המחודש עם האב האבוד ונביאו התרגשות מופלאה בקרב היהודים, שדמתה בעוצמתה למעמד הר סיני. האב חזר, אולם זכר רציחתו, כמו גם זכר רצח משה – שלא היה אלא שחזור של החטא המקורי – נותרו מודחקים. לחץ ההדחקה חייב אפוא חזרה שלישית, והדבר אירע מאות שנים אחרי כן עם רציחתו של ישו. בעיני פרויד אין זה משנה אם היה זה מאורע היסטורי ממשי, שכן, הגורם המכריע בהתהוות הנצרות היה הפרשנות שהעניק למאורע שאול התרסי, היהודי שנודע בשם פאולוס.

במסגרת דת משה לא היו דרכים להבעה ישירה של היחס הדו־ערכי של הבנים כלפי האב (ראו חלק ה'). רכיב השנאה ברגשות האהבה־שנאה שלהם כלפיו הודחק, ובא לידי ביטוי רק בצורת תגובה: תחושת אשמה, מצפון לא נקי על שחטאו לאלוהים ולא חדלו לחטוא. פאולוס, טוען פרויד, היה היהודי הראשון שזיהה במעורפל את הסיבה לדיכאון שהעיק על התרבות בתקופתו: "הרגנו את האל האב." אולם, הוא לא היה מסוגל לשאת אמת זו אלא "במסווה השווא של בשורות טובות: אנחנו פטורים מכל אשמה היות שאחד מאיתנו [ישו] הקריב את חייו כדי לכפר עלינו." מובן מאליו, מוסיף פרויד, שבנוסחה הזאת פאולוס אינו מזכיר במפורש את רצח האל האב, אולם, "פשע שיש לכפר עליו בקורבן אדם אינו יכול להיות אלא רצח." פאולוס היה אפוא מי שפיצל את הנצרות מהיהדות. מהבחינה הפסיכולוגית, קובע פרויד, נותרה היהדות "מאובנת" נגזר עליה להישאר "דת־האב". הנצרות הפכה ל"דת־הבן", היא הֶאֱלִיהַה את הבן, שלמעשה תפס את מקום האב.

על בסיס הלך חשיבה זה הסביר פרויד גם את האנטישמיות הנוצרית. לטענה הנוצרית המוטחת ביהודים "רצחתם את אלוהינו" יש רובד סמוי ולא־מודע של תוכחה. ההאשמה הנוצרית, טוען פרויד, היא למעשה זו: "אתם מסרבים להודות כי רצחתם את אלוהים [האב הקדמון והתגלמויותיו] ... אמת, גם אנחנו נהגנו כמותכם, אבל הודינו בכך, ומאז נסלח לנו."

כאמור, לפי פרויד, היהדות נותרה "מאובנת" מהבחינה הפסיכולוגית משום שהדחיקה את רצח האב, אך היא הפכה למפותחת מבחינה רוחנית. המסר של משה כי בני ישראל הם עמו הנבחר של אלוהים הביא לכך שהיהודים דחו מעליהם את הפגאניות והכישוף והחלו לרומם את הנפש ואת המוסריות "מתוך ידיעה מאושרת שהאמת נמצאת ברשותם." עשייתו של האל למופשט הביאה לכך "שהיהודים שמרו על נטייתם לעיסוקים שכלתניים; האסונות הפוליטיים שהתרגשו על האומה לימדו אותה להעריך את הנכס היחיד שנותר לה, ספרותה, כערכה האמיתי." בנצרות, לעומת זאת, ניכרה אחרי פאולוס נסיגה רוחנית, כותב פרויד: "היא חדלה להיות מונותיאיסטית מחמירה, ספחה אליה פולחנים סמליים רבים מעמי האזור, שיקמה את מעמדה של האלה־האם־הגדולה, והציגה מחדש רבות מהדמויות הפוליתיאיסטיות תחת מסווה קל בלבד." ומעל לכול, שלא כמו דת אתון ודת־משה, התירה חדירה של אמונות טפלות, מאגיה ומיסטיקה, "שעיכבו את התפתחותה הרוחנית במשך אלפיים שנה. ניצחון הנצרות היה ניצחונם המחודש של כהני אמון על אלוהיו של אחנאתון."

מובן מאליו שקוראיו הנוצריים של "משה והמונותיאיזם" נסערו והתרעמו. הספר התפרסם באנגלית אחרי שפרויד גלה כבר לאנגליה, ואחד ממבקריו אף כתב בנימה מאיימת: "מובן שפרופסור פרויד אסיר תודה ל'אנגליה החופשית והנדיבה' על שקיבלה אותו אל תוכה, אך אם תמיכתו הגלויה באתיאיזם ובגילוי עריות תתגלה ברבים, אנו תוהים עד מתי יהיה רצוי באנגליה הממשיכה לכנות את עצמה נוצרית (גיי, ע' 513)." גם היהודים לא רוו נחת מספרו זה למרות השבחים שחלק לרמתם הרוחנית. מעבר לכך שנמתחו ביקורות על מדעיותו של החיבור – "מבוסס על השערות חסרות שחר," העיר מרטין בובר – זעמו הקוראים היהודים על ניסיונו של פרויד לשלול מהם את משה שלהם, ובין התוקפים את הספר היו גם מי שטענו כי עשה זאת מחמת תשוקה להימלט מן היהדות.

האמנם יכול היה משה מצרי לגרוע מיהדותו של פרויד? הרי היהודים לא טענו מעולם כי הם בני־משה אלא צאצאי אברהם, יצחק ויעקב. מדוע אפוא בחר פרויד להציג את משה כמצרי? ייתכן כי עשה זאת משום שהחזיק בתפיסה מקובלת למדי בשעתו, שקיים רצף מוגדר של שלבי מחשבה בהתפתחות התרבות, כמו גם היררכיה של ערכים, ולכן התקשה להבין כיצד צמח לפתע המונותיאיזם בשלמותו בקרב עם עבדים פרימיטיבי. הוא הניח כי המונותיאיזם התפתח בהדרגה בתרבות המצרית הגדולה, ואל בני ישראל הגיע מבחוץ. עם זאת, פרויד לא ראה במצריותו של משה רעיון מרכזי בחיבורו, כפי שניתן ללמוד מדברים שכתב לצוויג: "כתבתי לך באריכות במכתבי הקודם על מצריותו של משה, אך אין זו נקודה חיונית, אף על פי שהיא נקודת המוצא (ירושלמי, ע' 7)."


פסל "משה" (1513/6) מאת מיכלאנג'לו בכנסיית סן פייטרו אין וינקולי ברומא



סוף דבר

דמותו של משה העסיקה את פרויד כל ימי חייו עוד מקטנותו. עד גיל שבע למד רק בביתו, ומורהו היה אביו יעקב, שלימדו לקרוא בתנ"ך. השניים קראו במהדורה מאוירת דו־לשונית, עברית־גרמנית, וליבו של פרויד הילד נמשך גם אחר האיורים המרהיבים, ובהם תמונות של מצרים הפרעונית, שעוררו בו את העניין העמוק שגילה מאוחר יותר בארכיאולוגיה ובתרבויות עתיקות. ובאשר לדמויות התנ"כיות, הרי שמעל כולן התנשאה בעיניו דמותו של משה. ב-‏1914 פרסם פרויד מאמר על משה, שכותרתו "משה של מיכלאנג'לו", ובו ניתח את יצירתו הנודעת של האמן. הוא מספר ששוב ושוב עלה לרגל להתבונן בפסל השיש בכנסיית סן פייטרו אִין וינקוֹלי ברומא, שכן, מימיו לא ראה פסל שהותיר עליו רושם חזק יותר: "פעמים רבות כל כך עליתי במדרגות התלולות של הכנסייה ... תמיד כדי לנסות שוב לעמוד בפני ארשת הבוז והזעם בקלסתרו של הגיבור."

במאמר ניתח פרויד כל פרט ופרט בפסל: אופן אחיזתו של משה המפוסל בלוחות ובזקנו, הבעת פניו ומבטו, תנוחת ישיבתו והמתח בשריריו. כמו כן, בחן את פסוקי התנ"ך ב"ספר שמות" המתארים את מעשה עגל הזהב ושבירת הלוחות, ואת הדרך שבה הובנו בתקופת הרנסאנס. לבסוף הגיע למסקנה שלא הסיק איש מכל מי שכתבו על הפסל לפניו – משה של מיכלאנג'לו לא ניתץ את הלוחות: "מה שאנו רואים בקלסתר דמותו אינו בגדר פתיחה לפעולה סוערת שתבוא, אלא שיוּר של תנועה שכבר חלפה. בזעמו רצה אמנם להתפרץ ולנקום את נקמתו, ואגב כך לשכוח את הלוחות, אבל הוא עמד בניסיון, ועתה יוסיף לשבת בכעסו הכבוש, ובלבו בוז מהוּל בכאב."

בפתח המאמר על משה של מיכלאנג'לו מתגלה לנו דבר־מה בעל חשיבות לנקודת המוצא של סדרת מאמרים זו – פרויד מתאר שם את יחסו לפסלים ותמונות ככלל. הוא מעיד על עצמו כי ליצירות אמנות – דברי שירה, אמנויות פלאסטיות ותמונות – השפעה חזקה עליו, והן מעוררות בו דחף שאינו בר־כיבוש לנתחן: "עובדה שלכאורה יש בה פרדוכס היא כי דווקא יצירות האמנות הנהדרות והמרשימות ביותר נשארות סתומות מבינתנו ... נזדמן לי להשתהות ארוכות לפני יצירות כאלה, בבקשי לתפוס אותן לפי דרכי שלי – היינו, לקרב לשכלי במה הן פועלות עלי. ואם איני מסוגל לעשות זאת, לדוגמה, במוסיקה, כמעט שאיני יכול ליהנות מן היצירה. נטייה רציונליסטית שבי, ואולי זו נטייה אנאליטית, מרתיעה אותי מפני היותי נפעם מדבר־מה בלא לדעת מדוע אני נפעם וממה." כשנותנים את הדעת על השפעתה זו של הוויזואליה על פרויד, ניתן אולי להבין כיצד נולד ספרו הגדול הראשון "פשר החלומות", ספר שבו ניתח רבים מחלומותיו שלו, ובו נבטו רעיונות מרכזיים של תורתו. חלומות גם הם אחרי ככלות הכול תמונות שפעולתן על הנפש עזה, ודומה כי כאשר עמדו תמונות חלומותיו של פרויד לנגד עיניו לא יכול היה, כתיאורו, להתייצב מולן בלי לקרבן לשכלו, לנתחן ולרדת לפשרן.
קישורים
פיטר גיי – "פרויד: פרשת חיים לזמננו", ביוגרפיה מאת פיטר גיי
טוטם וטאבו
משה והמונותיאיזם – ספרו של פרויד
Freud’s Moses – ספרו של יוסף חיים ירושלמי
תקציר מפורט – של הספר "משה והמונותיאיזם"
חלק ה' – של מאמר זה
חלק א' של הסדרה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  פרויד ויהדותו • אלכסנדר מאן • 3 תגובות בפתיל
  מה??! • רות • 17 תגובות בפתיל
  התחכמות מתוחכמת, אבל עדיין לא יותר מהתחכמות • אורי
  אדוארד סעיד בעקבות פרויד • שמעון גלבץ • 2 תגובות בפתיל
  דת בעידן המודרני • כרמית • 200 תגובות בפתיל
  ראוי לציין • ארז לנדוור • 36 תגובות בפתיל
  שאלה ארס-פואטית קצרה... • אורי • 4 תגובות בפתיל
  ג. שמעון עוד פה? • הבל הבלים • 2 תגובות בפתיל
  פרויד מגלה את אלוהים • ערן בילינסקי
  פרויד שווה קר • מירי בארי • 6 תגובות בפתיל
  השגת הספר • מאור • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • שירן

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים