...ואתם אומרים שירה? 206
ביום הזכרון לשואה יכולנו לפתוח רדיו, ולהאזין, כמובן, לרצף של שירים עבריים. למה בעצם, ומה זה אומר?

רשימה זו נכתבה ביום הזכרון לשואה ולגבורה. שלוש תחנות רדיו בארצנו נוהגות לשדר מוזיקה - 88 FM, רשת ג' וגלגל"צ. מה שידרו היום? כמובן, שירים עבריים שקטים ונוגים. אני מכיר, כמובן, לא מעט אנשים שבחוסר נעימות מסוים יודו שהם מחכים רק ליום הזכרון (וליום הזכרון השני) בשביל השירים המקסימים שיש ברדיו, ועוד בלי בירבורים ופרסומות. אבל הרי המטרה כאן היא לא לשמח את הבריות, והשאלה המתבקשת היא, אם כן, מהי כן המטרה, או מהי המשמעות?

ניתן מייד להטיח האשמות ותהיות: מה פתאום שירים עבריים דווקא? זה מתקשר כמובן לדיון הנמשך על משמעותה של השואה: לקח יהודי, אולי ציוני, או שמא אוניברסלי? האוהבים את הלקח האוניברסלי ישושו בוודאי לתבוע מייד שיושמעו שירים עגמומיים בכל השפות (לרשת ג' אפשר לתת פטור, שהרי הם שמורה של שירים עבריים בכל ימות השנה בין כה וכה). אבל נניח שמסוכני תרבות לאומיים שכאלה לא ניתן לצפות לאוניברסליות, והרי בכל זאת נרצחו שישה מיליון יהודים. מה עניין העברית לכאן? מתבקש לזרוק לחלל האוויר טענה ממשפחת הטענות הדמגוגיות שאני לא אוהב: רוב הנרצחים לא דיברו עברית. אכן, יהיה דווקא משהו יפה בשידור שירים ביידיש ביום זה.

שירים עבריים הולמים כנראה את יום הזכון לחללי מערכות ישראל, שמשמעותו אכן ציונית למהדרין, והקשר לעברית נראה די טבעי. אבל אפילו אלה שבשבילם גם יום השואה אינו אלא יום קודש לציונות נמצאים כאן על קרקע לא מוצקה. מה זה אומר בדיוק שאנחנו משמיעים שירים עבריים? לא ניצחתם אותנו, אנחנו כאן, יהודים גאים, שרים שירים בשפתנו? אם כן, אז למה שירים עצובים? עדיף שירים לאומיים, שמחים, רצוי של להקות צבאיות, לא?

יש בעיה מהותית, של חוסר המשמעות של כל יצירת אמנות אל מול רצח של שישה מיליון. המילים האלו, כואבות ככל שיהיו - כי האדם עץ השדה, יפה שקיעת שמש ללב עצוב, שיכולות איכשהו לחבר אותנו עם מותו של אדם (ולכן מתאימות אולי ליום הזכרון "השני") - נאלמות דום, כך נדמה לי, לנוכח הדבר ההוא (וכבר איני יכול שוב לכתוב "שואה", ולא "שישה מיליון", כי גם המילים הלא־מושרות נעשות בנאליות מדי מייד, אולי אפילו מהר יותר).

לא שיש לי הצעה אופרטיבית מה כן לשדר. שירים באנגלית בוודאי לא יצלחו יותר. הנטייה האינסטינקטיבית היא לחשוב שמוזיקה קלאסית היא ההולמת כאן, אך לא. הוויתור על המילים הוא אמנם מתבקש, אבל אנחנו נשארים עם המוזיקה. עם היופי שלה, השגב, הרגשות העזים - גם היא, דומני, לא יכולה להתמודד עם הדבר ההוא, לא לבטא אותו, לא לעמוד באיזשהו יחס אליו. האמירה שמוזיקה קלאסית היא הולמת מבטאת, באופן פרדוקסלי, זלזול במוזיקה: אם יש בה איזשהו תוכן, ולו אסתטי בלבד, הרי שיש פגם קשה בהעמדה שלה כמשהו ש"ראוי" להשמיעו ביום הזכרון לשואה.

אבל אולי בכלל לא מדובר במשמעות, אלא בפונקציה, בתכלית. משמיעים שירים כאלו פשוט כדי לעזור לנו להיכנס למצב רוח עגמומי ומהורהר. ובכן, האם אפילו מעט זה הוא ראוי? מה בעצם הקשר בין השואה לבין מצב רוח עגמומי? התוגה, אותה הרגשה חמצמצה־מתקתקה שאפשר לחוש בנמל דייגים שקט ביום סתיו קודר, מה לה ולהשמדה תעשייתית של בני אדם?

ובכן, אני לא יודע מה צריכות לשדר תחנות של מוזיקה. אבל משהו מאוד מציק לי באוטומטיות הזו, שביום השואה משמיעים שירים עבריים. בהכרח כאילו אומרים שזה הדבר הנכון לעשות, שזה דבר ראוי. זה לא ראוי. יש כאן כוונה, והכוונה הזו, מה שלא תהיה, שגויה. לא נותר לי אלא להציע ביאוש: אל תשדרו כלום. שדרו דממה.

פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

וידום אהרן 4308
ביום חג הסטורי, ביום חנוכת המשכן- מקומו של האל בתוך עמו, ביום בו אהרן מקבל את המינוי הגבוה ביותר- כהן גדול, מול עיניהם המצפות של כל העם, ביום אחד, מתו שני בניו.
ומה הוא עושה? ומה הוא אומר?
אין דבר זועק יותר מן הדממה
"וידום אהרן"
וידום אהרן 4316
מקובל עלי
אין דבר רועם כמו השתיקה
הדממה היא אישית 4318
השירים העצובים ברדיו משרים אווירת אבל שמתאימה ליום הנורא הזה.

למה רק שירים ישראלים?
מכיוון שארץ ישראל קמה כתחליף המתבקש לגולה.
מקום שבו לא צריך לפחד מאנטישמים.
שירים לועזיים הם במובן מסוים גלות וזה מאוד לא מתאים ליום הזה.

ובעניין הדממה, הדממה היא אישית והרי לא ניתן לכפותה.
אם הרדיו לא היה משדר כלום היינו סוגרים אותו ומוצאים עיסוק אחר.
אווירת האבל עוזרת לדממה האישית של כל אחד מאיתנו.
הדממה היא אישית 4355
אני מסכימה איתך. גם אני חושבת שמה שבעיקר נוצר כאן הוא אווירה. "הקו השקט" שהוצע פה מזכיר דווקא, לא עלינו, את מלחמת המפרץ.. השירים שיוצרים אווירה שקטה-לכאורה, מהורהרת, עצובה, הם אלה שמשאירים אותנו ב"יום זכרון". ודווקא כשיש קו שקט עם הזמן שוכחים שהרדיו פתוח, ו-זהו. אני אוהבת את המצב כפי שהוא (עד כמה שאפשר "לאהוב" משהו ביום זכרון). אני מתחברת לאווירה שמשודרת אליי, ו-כן, גם להרגשה שאלפי אנשים, ששומעים יחד אתי אותן מנגינות ברגע נתון, חושבים על אותו דבר. ואולי זה הרעיון - ליצור איזשהי תחושת אחידות, למרות הכל.וכמה שלא תציגו את השואה כמלחמה שהשתתפו בה עמים שונים, שהשפות בה היו שונות, אני - אישית - לעולם, ברגע שמישהו יציין "מלה"ע II", אחשוב על העם שלי. מה לעשות.
הדממה היא אישית 4371
הסיבה שמשמיעיםמ מוזיקה עברית דווקא היא פשוט כיוון שאנשים מעדיפים בשעת אבלם להיות צמודים לתרבותם. והעורכים המוזיקלים מניחים שאנשים יחושו יותר בנח עם מוזיקה עברית.

אני מתקשה לקבל את הסיבה הלאומית שהצעת
הדממה היא אישית 4377
כן, כמובן, יהיה מאוד צורם לשמוע שירים לועזיים ביום שכזה, עצובים ככל שיהיו.
אני רק ניסיתי לתת מענה קצת יותר עמוק.
הדממה היא אישית 4391
לא הבנת את דברי.
לי אישית לא יצרום לשמוע נניח סיימון וגרפנקל ביום הזיכרון. אבל אני לא אשמע אותם ברדיו הציבורי כיוון ויש כאן ענין תרבותי קולקטיבי ולתרבות הזאת יש מוזיקה משלה והחיבור אליה נעשה בעזרת המוזיקה.

ולגבי ההסבר שלך- אולי הוא מור אבל לטעמי הוא שגוי
הדממה היא אישית 4463
לזה בדיוק התכוונתי.
האופן הממלכתי הוא שעושה את ההבדל.

ד"א, האם יש מי מאיתנו שהיה שומע מוזיקה מתאימה ללא עזרת הרדיו?
עוד נקודה למחשבה.
הדממה היא אישית 4478
אבל כל השאלה היא, בעצם, האם המוזיקה ''מתאימה''.

לדעתי האישית, אגב, טוב היו עושים מנהלי תחנות הרדיו אם היו נמנעים ממוזיקה כליל. לא יום ללא שידורים, כפי שהציע ירדן, אלא תוכניות דיבורים רלוונטיות - ראיונות עם מעט הניצולים שעודם בחיים, וכו'.
הדממה היא אישית 4399
אני פשוט מסכים ב100% אם יניב רק רציתי לעיר לגבי הדממה
נכון הדממה היא במשור האישי אבל היא גם לאומית ולדעתי כן יש לכפותה בצורה של צפירת התיחדות הקימת היום
ויש להעניש את מי שלא עומד
בצפירה
הדממה היא אישית 4408
"ויש להעניש את מי שלא עומד בצפירה"... אתה באמת מתכוון לזה??
הדממה היא אישית 4410
אתה יודע איך אני ממליץ לאכוף את ההצעה הזאת? להקים משטרה שתהיה אחראית על המחשבות של כל האזרחים במדינה ושתעודד אנשים להלשין על שכנים, עמיתים לעבודה, בני-משפחה וכו' אשר מתבטאים באופן שאיננו מקובל על השלטונות.
וכמובן גם להתקין הרבה מצלמות קטנות בכל מיני מקומות כמו משרדים, קניונים, בתים פרטיים של "גורמים חתרניים", רחובות עמוסים, מטות של מפלגות קיצוניות וארגונים שונים ועוד ע"מ שניתן יהיה לתפוס את העבריינים שמעיזים לחלל את זכר השואה כצורה מחפירה שכזו ולהעניש אותם כראוי וכפי שמנוסח בחוק.

וזאת רק ההתחלה...
4337
היתרון של רדיו על פני טלויזיה הוא שאפשר להאזין לו בזמן שעושים דברים אחרים. הוא משמש מין פס קול לחיים. פס קול של יום השואה, ראוי לו שיהיה שקט ולא רועש, איטי ולא קופצני פשוט כדי שלא יפריע לאנשים להתיחד עם רגשותיהם (אבל, כעס, הרהור בטבע האנושי וכו), בארצנו שינן תחנות רדיו למכביר הממלכתיות שמשדרות מוזיקה המזכירה את טקסי הזכרון בבתי הספר, האיזוריות שמשדרות גם שירים באנגלית ואפילו פרסומות והפירטיות שמשדרות כל אחת על פי סיגנונה.
כל אחד יכול לבחור לעצמו את התחנות שהוא רוצה. הבררניים יותר יכולים לשמוע מוזיקה מדיסקים או קלטות לבחירתם (זה מה שאני עשיתי, לאונרד כוהן ותום וויטס, מוזיקה שמדברת אלי יותר מרוב שירי הדיכאון הישראליים שמשודרים ברדיו בימי זיכרון). מי שרוצה דממה, יכול פשוט לכבות את הרדיו.
Gotterdammerung 4369
The immolation scene
Gotterdammerung 4409
לפעמים הדברים הקריפטיים יותר הם המעניינים באמת בדיונים הללו, לכן ניסיתי לברר על מה מדובר בתגובה המשונה הנ"ל, וזה מה שהגעתי אליו -
כפי הנראה הכוונה היא ליצירה של ריצ'ארד ואגנר ששמה הוא כשם הכותרת, ואשר מכילה קטע שנקרא כשם טקסט ההודעה.
שמו המלא של הקטע הוא -
Wagner - Starke Scheite schichtet mir dort (Immolation Scene) from "Götterdämmerung", Act III
ניתן לרכוש דיסק עם קטע זה דרך אמאזון
(ולתרום קצת ל"אייל" באותה הזדמנות...)

אני מניח שלחובבי המוזיקה הקלאסית זה היה יותר פשוט, אך לי לקח קצת זמן לנבור את המידע הזה ממעמקי האינטרנט.

החיפוש אחר MP3 עם הקטע הנ"ל נמשך במלוא האון...
Gotterdammerung 4491
כל הכבוד על שטרחת לחפש. עם זאת, לדעתי השם אומר הכל: פירושו "סצנת ההקרבה" (במובן הפיזי של המילה - שריפת קורבן, אתם יודעים).
במקום MP3 435250
http://youtube.com/watch?v=e8RCVX7wAOA

Richard Wagner Götterdämmerung Bayreuth
Immolation Scene Brünhilde-Anne Evans Bayreuth 1990
מילים או מנגינה? 4385
התפתח בו מעין "מיני-דיון" בנוגע להעדפת שירים עבריים על פני שירים לועזיים.
נראה לי, כי יש כאן מקום לשאלה נוספת, שאינה קשורה קשר הדוק לנושא המאמר, אולם יש בה מן העניין: מהו הגורם העיקרי לאוירה שמשרה השיר? האם אלו המילים - או שמא המנגינה?

כאחד שמושפע הרבה יותר ממנגינת השירים (אני מסוגל לזמזם כל כלי נגינה בכל ערוץ ובכל צד בשירים שאני אוהב במיוחד - ללא שיהיה לי כל מושג לגבי מילותיהם ומי שר אותם...), אין כל הבדל אם השירים הם בעברית או בכל שפה אחרת. לדוגמה: מי מכם שמכיר את "אדיאמוס" (הראשון, לצערי לא שמעתי עדיין את השאר) לא יכול להתעלם מהעיבודים הנפלאים. הגיטרה החשמלית ב- "Romeo and Juliet" (איני זוכר של מי, להקה מפורסמת למדי אם אינני טועה...) מעבירה בה גם היום רטט, העיבוד המחודש של מדונה ל" American Pie" יהיה חסר טעם ללא התזמור המעודן, שלא לדבר על "Beautiful Stranger" עם תחושת הסיקסטיז המרומזת בו. אוירה נוצרת באמצעות צלילים, הרמוניות, צירופים מקוריים ופגיעה ישירה במעגלי השמיעה. נסו להשוות בין שתי הגרסאות של "פרח" - זו של יהודה פוליקר וזו של גידי גוב - יקום זה שגרסתו של גוב נגעה יותר לליבו.
משום כך, לטענתי, אין כל הבדל באיזו שפה יהיו השירים כל עוד המטרה היא יצירת אוירה.
מילים או מנגינה? 4394
אכן, הלחנים הם שיוצרים את האווירה, ולא המילים. כאן גדולתה של המוסיקה, מאחר והיא צורת אמנות שדומה שהיא משפיעה ישירות על הנפש. אבל מוסיקה שאינה אינסטרומנטלית מהווה שילוב של שתי צורות אמנות - ליריקה ומוסיקה. ע"י שילובן ניתן להגיע למספר רבדים רגשיים בו זמנית.

מה גם שהמאזין הארעי (כלומר, שאינו מוסיקאי או מתעניין במוסיקה) מעדיף בדרך כלל לשמוע שירה המלווה בפשטות מוסיקלית יחסית, ומשתעמם ממוסיקה אינסטרומנטלית מורכבת יותר. רוצה דוגמה? המנון המדינה שלנו בנוי על סולם מינורי פשוט, מלודיה פשוטה עד כדי להכעיס. לעומתה, המילים הן מלאות פאתוס ורגש, ועל כן הוא מתאים, מבחינה רגשית, לשמש כהמנון של מדינה.
Dire Straits 4405
...(אני מקווה שאני מאיית את השם כמו שצריך) היא הלהקה שביצעה את "Romeo and Juliet" , סתם לידע כללי.
מאחורי הצלילים, מאחורי המילים 4423
אני שמח לסטות מהעניין הגדול שלשמו התכנסנו, אל הדיון החביב שנפתח כאן. לרוב, אני כמו צחי ברזיק וממי לביא: המוזיקה מרגשת אותי הרבה יותר מהמילים. אבל יש לא מעט יוצאים מהכלל. איזה שורה מושחזת היטב, שבצירוף למוזיקה לאו דווקא מדהימה, ומפי זמרת (או זמר) שאופן שירתה הולם, פוגעת ישר בלב, באופן שמאפיל לחלוטין על המוזיקה - ומצד שני, לא היה עובד אילו היה נשאר על הנייר בלבד.
הזכרתי במאמר את "כי האדם עץ השדה". זה כבר גובל בשירה, להבדיל מפזמונאות (נדמה לי שהמילים הם של נתן זך), ואז יש סכנה שהמוזיקה תאפיל על המילים. בשיר הזה, ספציפית, יש ביניהם קרב קשה, והחסד ששלום חנוך עושה הן למוזיקה והן למילים רק מחדד אותו, בעיני.
אבל כשמקפידים להשאר בפזמונאות, זה יכול להצליח. רק לפני הדוגמאות הטובות, אציין גם שיש גם מילים מכוערות. כאלה שנטפלות אל מנגינה שהיתה מעדיפה להיות מושרת בלה-לה-לה. אריק איינשטיין, לדעתי, מעולם לא היה צריך לכתוב מילים. והזכרת (ממי) את "פרח". כן, גם אני מעדיף את הביצוע של יהודה פוליקר על גידי גוב, אבל זה העדפה של חלה בת שבוע על חלה בת שבוע וחצי. פוליקר לא מצליח לצקת בלחן (הבינוני) של עצמו עניין רב, אבל לדעתי הבעיה מתחילה במילים (צרויה להב, אם איני טועה), רצף קלישאות מתייפייפות. המלכודת היא שהשיר הוא על ילדה שמתה במלחמה, ואני חושד שפוליקר חשב שזה כשלעצמו מספיק כדי לרגש, ו"נתן למילים לדבר". הן מדברות סרק.

וכמובטח, הדוגמאות הטובות למילים שהצליחו לגעת (בי). זה קרה מדי פעם לאהוד מנור: "לפעמים אני כמעט מדעתי יוצא, כל הזמן אני הולך לשם ולא מוצא". יונתן גפן: "בכל מקום בו מישהו מעופף, מישהו אחר מתכופף; בכל מקום בו מישהו צועק, מישהו אחר שותק" (נד-נד, בביצוע פוליקר). "נעמי" של ג'וני שועלי (לא יודע של מי המילים). אביב גפן הביא את זה אל סף הגרוטסקה (ורבים יאמרו שעבר אותו, אבל לא אני) עם "אנחנו דור מזוין". חמי רודנר עף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה ב"בואי ניפרד". אבל האומן הגדול באמת של השורה הפוגעת, בעיני, הוא אהוד בנאי. לפעמים קשה לדעת אצלו אם זה באמת המילים או שזו "רק" השירה הישירה והחשופה שלו. אבל אם עוד היה לי ספק ב"יום אחד הכל יפרח, הלב של העולם נפתח", אז אין לי ספק ב"מהרי". דווקא בגלל שהמוזיקה סתמית יחסית, זה חייב להיות המילים: "הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה, הוא מובטל מעבודה ואהבה. כן, הוא בן שלושים, אבל עדיין לא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא".

אבל, השואה... (איכשהו חזרתי לנושא שלשמו התכנסנו). נסיון להתמודד עם השואה בפזמונאות נראה לי חסר סיכוי. לשמחתי, כמעט לא ניסו. אני יכול לחשוב רק על הדוגמה הברורה: "אפר ואבק", של יהודה פוליקר (פעם שלישית) ויעקב גלעד. נסיון אהוד, וגם אני מעריך אותו כנסיון, אבל חוששני שלא עלה יפה. יש בו כמה שירים יפים, וכמה שירים חזקים, והרבה נסיונות מוזיקליים מעניינים. אבל הוא לא מצליח להיות חוויה, ונותר יומרה ללא כיסוי. והוא אפילו לא מתמודד עם השואה חזיתית, אלא "רק" עם תודעת הדור השני. באשר למילים, השיר היחיד שם שאני מוצא אותו קצת נוגע, הוא דווקא "חלון לים התיכון" האופטימי, שבעצם מפנה את גבו לשואה. השיר הייצוגי באלבום, שיר הנושא "אפר ואבק" ("ואם את נוסעת, לאן את נוסעת?" וכו'), שייך בשבילי, צר לי לומר, לתחום המילים המכוערות. הוא מרגיז אותי מכמה וכמה בחינות, שאני לא רוצה לפרט כאן (כבר הארכתי יותר מדי). אני מוכן לסלוח לו רק בגלל הנסיון לעשות את מה שהוא כנראה בלתי אפשרי, אבל אני הייתי מעדיף לא לראות יותר נסיונות כאלו. וזו גם תגובתי להצעה של נועה (בהמשך הדיון) לעשות "שיר יום השואה" כל שנה.
מאחורי הצלילים, מאחורי המילים 4439
דוגמאות לשירים שלדעתי דווקא כן הצליחו ותמיד יצליחו לרגש - ''הקיץ האחרון'' (שאין לי מושג על מה הוא נכתב, אבל אינספור טקסי יום הזיכרון בבית הספר החדירו אותו טוב טוב לראש שלי בהקשר הזה), ''לבכות לך'' (השיר של אביב גפן, אם ככה באמת קוראים לו, מתקשר דווקא עם אריק איינשטיין כהספד ליצק רבין), ''אסור לקטוף את פרחי הגן'' שמתקשר (מאותה סיבה כמו הקיץ האחרון) עם יום השואה, תמיד.

משום מה, נראה לא לא במקום לשמוע את השירים האלה מחוץ לתאריכים שאליהם הם מתקשרים לי.
מאחורי הצלילים, מאחורי המילים 4487
פדאנט כהרגלי, אעיר על כמה קוצים של יוד:
1. אכן, נתן זך כתב את "כי האדם עץ השדה". בעיני, אחד הדברים היפים שנכתבו בעברית.
2. יהונתן גפן, לא יונתן.
3. בזה אני לא בטוח, אבל נדמה לי שמי ששר את "נעמי" הוא שרון מולדאבי, ולא ג'וני שועלי.
4. אכן, אהוד בנאי הוא עוד אמן ממנו מתעלם המיינסטרים, וחבל. אני ממליץ בחום על האלבום "קרוב".
5. אתרום שיר מרטיט משלי - "דברים שרציתי לומר", של יעקב רוטבליט. (כן, שוב פוליקר...)
תודות, בנאי ויענקלה 4520
1. תודה
2. תודה
3. תודה, כנראה
4. נו באמת. נכון שאהוד בנאי מוזיקאי נפלא (ויש לי עוד הגיג או שניים עליו, בפעם אחרת), אבל זה כשלעצמו עוד לא מוכיח שהמיינסטרים מתעלם ממנו... דומני שהוא אחד האמנים הטובים המושמעים ביותר, או לחילופין אחד האמנים המושמעים הטובים ביותר.
5. תודה. רציתי בתגובה לעיל לרשום משהו של רוטבליט, אבל מעשה שטן, לא הצלחתי להזכר בשום דבר ספציפי, חוץ מ"אחרי ככלות הקול והתמונה" (דני בסן) הלא ממש מוחץ, ו"שיר לשלום" שהיה כנראה מוחץ לזמנו אבל היום כבר הימנוני מדי. האמת, "דברים שרציתי לומר" לא עושה לי את זה, אבל עכשיו אני נזכר ב"שבתות וחגים" (יהודית רביץ) שדי כן, מבחינת המילים.
מאחורי הצלילים, מאחורי המילים 228181
אני חושבת כך לדעתי פוליקר הוא גאון מוסיקה אתה לא צריך להתעצבן מהשיר ''אפר ואבק'' שהוא כל כך טעון מבחינה רגשית ונוגע בנושא השואה הרי אנחנו יודעים שפוליקר גדל להורים ניצולי שואה הוא מוציא את זעמו או את הכעס שלו בשירים אין פה מה להתעצבן אני חושבת שאתה כניראה לא מבין ביצירות הבלתי מעורערות של פוליקר שהוא לפי דעת הרבים גאון מוסיקה ולא רק זה אלא שהוא יוצר מלחין ומה לא אני חושבת שקצת הגזמת עפ זה שהתעצבנת זה סה''כ שיר ושיר שנוגע לא רק בניצולי השואה אלא גם באנשים שהם לא ניצולי שואה ואפילו ילדים.
שם בעפר ותכלת 228484
"פרח". משום מה השיר הזה מתקשר אצלי עם הילדים שנהרגו בראס בורקה (? נורו ע"י חייל מצרי). אולי אני טועה.
שם בעפר ותכלת 228496
את לא טועה. לילדה קראו צליל.
מאחורי הצלילים, מאחורי המילים 228493
אני לא מכיר שיר של ג'וני שועלי בשם נעמי. אתה יכול לפרט?
מאחורי הצלילים, מאחורי המילים 228520
תגובה 120969.
מאחורי הצלילים, מאחורי המילים 435190
אז שנים אני משוכנע שאריק איינשטיין הוא פזמונאי זוועתי, פשוט מביך בנומך מילותיו; והנה בא אריאל הירשפלד וטוען שהוא משורר, לא פחות.

מאוד ניסיתי לפטור את המאמר של הירשפלד כניסיון ילדותי להדהים את קהל הקוראים באיפכא מסתברא מאולץ; וניסיתי לחשוב שאלו לא יותר מלהטוטי חוקר ספרות שבאמצעותם הוא יכול היה למצוא עומק גם ב"יונתן הקטן". ולא הצלחתי: הטיעונים שלו באמת משכנעים בעיניי. ויחד עם זה, אני עדיין מרגיש שהמילים של איינשטיין, באותם שירים בדיוק שהירשפלד מדבר עליהם, כמעט מרגיזות בנמיכותן. דיסוננס.
מאחורי הצלילים, מאחורי המילים 435193
למה הם משכנעים? תקרא שוב:

"...אבל יש כאן משהו מכאיב יותר: הרי "לא משנה" במשמעו המילולי אומר בדיוק ההיפך מ"נשנה". כלומר, המלה האמורה להכיל את הידיעה ואת ההתגברות עליה בו-בזמן, במישור אחר, מבטלת את ההתגברות הזאת: דבר לא השתנה ולא ישתנה".

אני ממש יכולה לדמיין את איינשטיין יושב על הספה שלו ואומר "בחייאת זומזום". באותה מידה הייתי יכולה לנתח את הטקסט בתגובה שלך ולטעון שהוא גאוני (כולל התייחסות לאלוזיה שב"מביך בנומך מילותיו" - צירוף המתייחס לנומך הגדר שעליה יושב אותו משורר).
מאחורי הצלילים, מאחורי המילים 435305
תראי, אני מסכים שאיינשטיין כנראה לא חשב על הקשר המילולי בין "נשנה" ל"משנה". אני לא בטוח אם הירשפלד חושב שאיינטשיין חשב על כך, ואם זה מה שהוא (הירשפלד) אומר כאן‏1. הקשר המילולי הזה הוא הבחנה של הירשפלד, אבל היא בסך הכל סימון במרקר של משהו שאני כן מסכים עם הירשפלד שנמצא בטקסט, ולא במקרה: המודעות לכך שהעולם לא ישתנה וכו'.

1 אם כי זה יכול להשתמע, כך שהניסוח של הירשפלד הוא במקרה הטוב בלתי זהיר.
מאחורי הצלילים, מאחורי המילים 435343
מעניין. באמת תובנה עמוקה וייחודית.
מאחורי הצלילים, מאחורי המילים 435205
"יונתן הקטן" הוא אכן שיר עמוק מאוד.
הוא מתחיל כשיונתן הקטן "רץ בבוקר אל הגן": לכאורה, הילד שמח מאוד לבוא לגן, והמאזין משוכנע שמדובר בגן הילדים; אולם חיש קל מתברר שזהו גן רגיל, ללא גננת וסדר יום, וכי אושרו של יונתן נובע מן החירות לעשות כרצונו. מן הסתם, הוא פועל כך שלא על דעת הוריו ואולי אף בניגוד לרצונם.
והוא אכן מטפס על העץ, פעולה שהוריו ודאי היו מתנגדים אליה בזל הסיכון הכרוך בה. אבל מייד רומז לנו השיר כי יונתן נדחף לפעולה זו משום שהוריו, למעשה, מתעלמים ממנו: מטרתו בטיפוס היא לחפש אפרוחים. נראה שהוא מזדהה עם יצורים מסכנים אלה שגם הם, כנראה, נזנחו בידי הוריהם.
ובאמת אפשר לראות, שבמקום זה מוותר המשורר על שפתו ה"ילדותית" כביכול, ועובר לשפה "חתרנית" יותר: "אפרוחים חיפש" - בניגוד ל"חיפש אפרוחים", שהוא הסדר הרגיל של המלים. ומייד אחר כך - מופיעה תפיסת "הסדר הטוב", התפיסה המוסרנית, המגדירה את הילד כ"שובב" ומראה, למעשה, שגם לילד במצבו העגום של יונתן אין "ויתורים"(או אולי, אבות אכלו בוסר וגו'): החטא טומן בחובו את העונש, והטיפוס הלא ראוי גורם לחור במכנסיו. אם יונתן רוצה, בדרכו הקטנה, ךשנות את העולם - אולם לשווא.
The Oldest Trick in the Book 435208
ניתוחים פארודיים של יונתן הקטן הם עתיקים, עוד מתקופת הלימודים של אימי. עסקו כאן בעניינים דומים גם בפתיל החל מתגובה 187514, ושים/י לב במיוחד גם לתגובה 188673, ובאופן כללי בפתיל גם לחוסר ההבנה המשעשע של הגברת רבקה ירון, שהיא, אזא"מ, מורה לכתיבה יוצרת או משהו כזה.
The Oldest Trick in the Book 435209
העניין הוא שאינני רואה את ההבדל הגדול בין זה ובין הניתוח של הירשפלד לשירי איינשטיין. לא הצלחתי לראות מה שכנע שם את ירדן.
מאחורי הצלילים, מאחורי המילים 435238
בכיתה ו' בערך החלטתי לתרגם לאנגלית את יונתן הקטן וגם לשמור על החרוזים. המורה עיינה בדף ואמרה שהיא לא מבינה מה כתוב שם (נעזרתי כמובן במילון ואני מניחה שיצאה אנגלית משובשת ומוזרה). כך ירד לטמיון מפעל התרגום הראשון שלי.
מאחורי הצלילים, מאחורי המילים 439012
והנה בא צ'יקי וטוען שהירשפלד וגם איינשטיין הם שמאלנים בכיינים:
מאחורי הצלילים, מאחורי המילים 439059
גם הוא צודק...
כמה מילים על המיתוס "אריק איינשטיין כפיזמונאי מביך": 442408
כראיה מס' 1 - השיר "יושב על הגדר" :

יושב על הגדר
רגל פה, רגל שם
יושב על הגדר
בסדר עם כולם.
דופק חיוכים לכל הכיוונים
ותמיד, תמיד נמצא בעניינים.

יושב חושב על הגדר
מביט לפה, מציץ לשם
קורא עיתון שומע חדשות בזמן
שוטף את עצמו במסך עשן.

אריק איינשטיין יודע לכתוב על מעט מאוד דברים, בעיקר על עצמו ועל חוויותיו כתל אביבי, חילוני, מהורהר, שאוהב את ארץ ישראל, בני אדם אחרים ואת הפועל תל אביב, אבל על מה שהוא יודע לכתוב הוא כותב מצוין, יש לו שירים רעים, כמובן. יש לו אפילו שירים מביכים, והוא לא הבנאדם הכי מבריק בעולם (אי אפשר לקבל הכל), אבל גם כשהוא אומר דברים פשוטים מאוד הוא לא בנאלי, והשפה שלו ישראלית מאוד, ורעננה, ומדוייקת.

שביר, מתפורר בקלות
מעמיס על עצמו את כל העולם,
נושב כמו עלה למשב כל רוח קלה,
בקיצור, שביר מתפורר בקלות.

(זה מביך זה? זה מקסים!)

והנה כמה דיבורים קטנים של אריק איינשטיין, מעצמו לעצמו:

למה לי לקחת ללב -
יש לי דברים חדשים בראש,
יש לי דמיון שעוזר לפעמים לשכוח.

למה לי לקחת ללב -
יש לי הרבה לאהוב מראש,
יש לי תמיד חברים שעוזרים לשמוח.

תן לצעוק, תן ללמוד,
תן לצחוק ותן לשמוע.
תן לחיות ותן לטעות
תן לעצמך לסלוח.
פשוט לאהוב.

זה מה שרציתי לכתוב -
לך עם זה לאט,
ואז תוכל פשוט לרוץ מהתחלה

תראו איזה יופי, ככה אדם מדבר עם עצמו, אני לא משווה את זה לטקסטים המכוננים האחרים שהוא שר, לקלאסיקות שירי המשוררים, להצהרות הפוליטיות למחצה של חנוך, השנונות, המתוחכמות, לפעמים אדם כותב דברים פשוטים שיוצאים מהלב ונכנסים אל הלב, לפעמים זה יוצא לו נכון.

יושב בסן פרנסיסקו על המים
שוטף את העיניים בכחול ובירוק
יפה בסן פרנסיסקו על המים
אז איך זה שאני מרגיש רחוק

רבי יהודה הלוי כבר אמר את זה, אבל המילים של איינשטיין חדשות ויפות, בעיני לפחות, ואין בהם תחכום, אבל גם אין בהן קיטש, ואין בהן רצון לשאת חן, ויש בהן אמת.

ראיות נוספות בפוסט הקודם שכתבתי על איינשטיין, המילים של "שיר אחרי מלחמה" ושל "הימים הארוכים העצובים" (מספיק אפילו להתעכב רגע על הכותרת של השיר), אני יודע שיש לאיינשטיין גם שירים פחות טובים, ואפילו שירים רעים. אבל אפילו בשיר רע כמו "שיר אהבה סטנדרטי" מתחבאת שורה כמו:

רק רציתי ללכת, ללכת את כל הזמן.

לסיום, "סע לאט", אולי השיר הכי יפה שאיינשטיין כתב:

נוסעים במכונית הישנה,
לתוך הלילה הרטוב.
הגשם שוב נהיה כבד,
ולא רואים ממטר.
סע לאט.

צבי אומר שגשמים כאלה מזיקים לחקלאות
ואני חושב כמה חם בבית, ואיזה מסכנים החיילים -
ששוכבים עכשיו בבוץ.
סע לאט, סע לאט.

ברדיו - החלפון של הגשש,
פתאום התחילו חדשות.
הלילה יירד ברד כבד,
אצלי הלך הוישר.

צבי אומר שקר לו בראש, תסגור איזה חלון.
ואני חושב הפועל שוב הפסידה, ואיזה מסכנים האוהדים -
שאוכלים להם ת'לב.
סע לאט, סע לאט.

תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים,
לא יתחילו בלעדינו,
סע לאט, סע לאט.

נוסעים במכונית הישנה
לתוך הלילה הרטוב.
מחר אני אקום מוקדם,
תראה יהיה בסדר.

צבי אומר שגילו כוכב שיש עליו חיים,
ואני חושב עוד מעט זה עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון -
ונלך לעזאזל.
סע לאט, סע לאט.

תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים,
לא יתחילו בלעדינו,
סע לאט, סע לאט.

נוסעים במכונית הישנה,
לתוך הלילה הרטוב.

אז אני יודע שתוכלו לצטט לי שירים אחרים שלו, גרועים. אבל לי לא חבל בכלל שהוא החליט לפעמים לתפוס את העיפרון שלו, ולתת למחשבות לרוץ.
לסיכום 442410
איינשטיין לא כותב מדהים, אבל הוא מדייק, הטקסטים שלו לא מרעידים את הנפש, אבל הם יפים ונכונים לפעמים, ואל תקראו לו ''מביך''.
לסיכום 442554
אני איתך. משוררים קלאסיים כותבים טקסטים שמימיים שמקורם כאילו מגיע מספירות עליונות. לטקטסטים של איינשטין יש הרגשה מאוד ארצית וגשמית במובן הטוב של המילה, מין ריח של אדמה טובה. אני זוכר שפעם מזמן אמרתי לאיזו מורה שאם ביאליק היה חי היום הוא היה כותב איינשטיין.
מאחורי הצלילים, מאחורי המילים 439097
5 רבעים זה סתמי בעיניך? טוב, אולי אצל אהוד בנאי.
אצלי הפייבוריטים זה שירים שהם באיזשהו אופן יותר גדולים/דרמטיים/מלאי פאתוס אך לא מגוייסים כמובן. לפעמים דווקא כשזה נכנס בדלת האחורית, זה הכי חזק. למשל "אגדה יפנית", "שיר ללא שם" (שהוא שיר צנוע ואישי, שיש בו כוח שקט) ועוד.
השתיקה שהמילים יפות לה 4411
יום הזכרון לשואה , כמו גם יום הזכרון לחללי צה"ל הם שניהם מועדים לאומיים. שניהם תאריכים שנקבעו באופן הקשור לתאריך היסטורי מסוים, על מנת להתייחד בהם ;בראשון עם טרגדיה לאומית טרואמתית , ובשני עם זכר קרוב יותר של חיילים הנופלים במהלך שרותם הצבאי הלאומי. כמו בכל מועד אחר, חג או יום עצב (כמו תשעה באב) יש צורך באוירה קולקטיבית מסוימת, וסמלים המאפשרים לכל בודד ויחיד להתחבר אל אוירת האבל הכללית. מאחר ולמועדים מסוימים אלו לא מתאימים סמלים דתיים (שכן אלו לא מועדים דתיים) מנסה העם לצור לעצמו דפוסי התנהגות ומנהגים שישמרו את אופי היום עצמו משנה לשנה ויצרו דפוסי אבל ידועים ואוטומטים לשני הימים. אני מניחה שהבחירה הראשונית הייתה לאו דווקא בשירים בעברית בלבד, אלא בשירי "שואה" אותם אנו רגילים לשמוע בטקסים. כיוון שאלו מועטים, התפרס המנהג על שירים עבריים נוגים הנושאים בחובם אבל כזה או אחר, על דבר כזה או אחר. בעקרון הצורך במנהגי אבל קולקטיבים נראה לי טבעי, וגם ככזה שאין כל צורך לצאת נגדו. הבחירה בשירים עבריים נראית לי בחירה פחות רעה מכל בחירה אחרת, ואגב, רציתי לציין, כי כן משדרים תוכניות באידיש ברדיו ביום השואה. בכל זאת, קיימת בעיית שחיקת התכנים כאשר התרבות הסובבת את המאורע לא מתחדשת. תופעה זו טבעי שתקרה במהלך השנים הללו, שכן ניצולי השואה עצמה הולכים ומתמעטים, והאנשים הכותבים אליה שירי אבל מתמעטים גם הם. ביום השואה הזה עלה במוחי רעיון; יתכן וכי הוא נאיבי ולא ניתן לביצוע, אך אציג אותו בכל זאת. ניתן להקים ועדה מיוחדת של משרד התרבות,או של יד ושם, או להשתמש בכל גוף אחר להנצחת השואה, ולבחור כל שנה באומן עליו תוטל המשימה לכתוב שיר חדש לזכר השואה, שיר שינסה לחדש את הזכרון, ולומר משהו חדש לגבי זכרון השואה. בצורה זו יגדל מאגר השירים שניתן יהיה להשמיע בטקסים וברדיו, וגם הזכרון יתחדש ויתרענן. בצורה זו ניתן יהיה להתגבר על בעיית שחיקת המילים והמושגים בהם אנו משתמשים כדי לדבר על האסון, ולצור משמעויות חדשות לזכרון הלאומי הזה, במטרה שיונצח עמוק ככל הניתן.
ג'ינגל לשואה 4437
כאשר את "מטילה" על אמן ליצור יצירה, על פי מפרט ספציפי ודרישות מדויקות כפי שהעלית, הרי שתקבלי ג'ינגל - שכן זו הגדרתו. אמנות יכולה להתבצע ע"פ הזמנה (ע"ע באך, למשל), אך חייב להיות חופש אמנותי מסוים במסגרתו יכול האמן להתבטא. התנאים שהצבת מטילים בספק רב אפשרות קיומו של חופש אמנותי כזה, ואני תוהה - האם באמת תרצי להאזין לשירי שואה שנכתבו לפי הזמנה או זכו במכרז?
ג'ינגל לשואה 4543
יתכן ואני טועה, אך האם לא כתב מוצרט את הרקוויאם - שבעיני היא אחת מיצורותיו המשובחות ביותר, אם לא הטובה בהן, בהזמנה? ירבו הג'ינגלים הללו.
ותגובה גם לירדן.
הדוגמאות שהזכרת בפסקת ההמשך למאמרך מקובלות עלי מאוד. אך, ואך חשוב.נראה לי שהבעיתיות בהטלת משימות אומנותיות ברורות לכל. אך אם זאת ניתן גם לבצען על הצד הטוב ביותר. קיימים מספיק טכסטים רגישים מצמררים ומצוינים על השואה. טכסטים שלעניות דעתי יכולים בהחלט להיות מתאימים להלחנה. כמו ילדי הצל של בן ציון תומר, כמו רבים משיריו של דן פגיס. כמו טכסטים אינספור שנכתבו על אבל כללי ויכולים להיות מולחנים בהקשר זה. ולא אוסיף
ג'ינגל לשואה 4548
אם תסתכלי בהערתי המקורית תראי התייחסות לעבודות-לפי-הזמנה של המלחינים הקלאסיים הידועים (באך, במקרה שהזכרתי). עם זאת, חוששני כי קיים הבדל המשאיר את טענתי על כנה: מוצרט (ובאך) הם היוצאים מן הכלל, לא הכלל. בכשרונם - לא בהיותם קבלני מוסיקה. קיימים, ודאי, אלפי רקוויאמים אחרים אותם אנו לא מכירים ולא נכיר לעולם, שכן הם נבלעו בין דפי (התוים) של ההסטוריה - אולי בצדק.

במאמר מוסגר - יש כאן עניין מסויים בקשר שבין מתימטיקה, מוסיקה ורגש. מוצארט היה מיומן מספיק על מנת לגרות לך לרגש עמוק באמצעות יצירה שכתב לפי הזמנה, ויתכן מאד שכלאחר יד. באך כתב יצירות הנשענות כמעט לחלוטין על חוקים מתימטיים ברי ניסוח - ועדיין יתכן שהן ירגשו אותך מאד. ולהבדיל אלפי הבדלות - אם מאד ארצה, אוכל גם אני לכתוב קטע מוסיקלי שיגרום לך לעצב קל. יש אלמנט מכאני מסויים בכתיבת מוסיקה המיועדת להפיק רגש זה או אחר, והשאלה "איפה כאן האמנות" היא, למיטב ידיעתי, חסרת תשובה קוהרנטית.

בכל אופן - אני חייב להודות שהרעיון להטיל על אמנים כתיבה והלחנה של שירי שואה חדשים גורם לי בחילה. יש די והותר מזה, תודה רבה. עדיף היה לעודד את האמנות בכלל - היא זקוקה לזה.
EGB 4571
ממליץ מאוד לקרוא, אבל רק למי שיש זמן וסבלנות...
EGB 4582
אני אניח שאתה מתייחס ל-GEB (גדל אשר באך, של הופשטדטר, או איך שלא מאייתים את השם שלו...), שמונח לי יפה יפה על מדף הספרים, עדיין בתוך השקית של סטימצקי, ומחכה ליום שבו יהיה לי אומץ להתחיל לקרוא את התפלצת.

(הערה זו נכתבה כשירות לקוראים שלא הבינו על מה הוא מדבר)
GEB 4585
קראתי... :-)
GEB 439098
בעברית?
ה''פישוף'' יבוא לבד 7517
לדעתי נועה ענית בחלק הראשון של עמדתך על החלק השני.נכון שמספר האנשים שחוו את השואה הולך ופוחת.אולם הדור ה''חדש'' אף הוא מתמודד על השואה בצורה זו או אחרת.נראה לי שדור זה יצוק את מילותיו שלו על השואה.כך יהיו שירי אבל חדשים.
חוששני שה''זמנת'' שירי אבל תוביל ליציקת דפוסים ישנים בזמן חדש.
הרדיו, הזיכרון, שלום חנוך ואני 4452
אני אפתח בוידוי קצר שהרבה שותפים לו, ואיך שלא אומרים את זה-זה נשמע רע, אבל סופסוף עפ"י טעמי האישי יש מה לשמוע ברדיו ולא רק רשת ג'. כן כן, אפילו גלגל"צ הקלילים זונחים לרגע את בריטני ספירס ומכבדים את ציבורם המיואש בשירים ישראלים (אגב, לאו דוקא עצובים, כעיקרון כל שיר שהוא לא בקצב הדאנס).
ובלי קשר למוזיקה אם תרשו לי רגע, בתור תלמידת תיכון שמואסת בנורמה ובבנאליות, אני לא יודעת מתי הזדמן לכם להיות בטקס בית ספרי ליום זכרון כזה או אחר. אצלנו לפחות, יש מי שאחראית על הטקסים והיא כ"כ עייפה מהם שזה תמיד נראה אותו דבר, ואם ממש נועזים אז משנים את סדר השירים. מה שזה יוצר זה שזה מעלה את רף הגירוי לעצב של הנוכחים וכל שנה מספר האנשים שהטקס נוגע לליבם קטן. האוירה נשארת פחות או יותר בטווח החצי שעה של הטקס.

לרדיו יש תפקיד לא מבוטל בימים טרופים אלה, ולא חסרים ימי זכרון בארץ. השירים לא אמורים להעציב אותנו ולא להעביר שברי קרב במוחנו הדלוח. השירים אמורים להזכיר לנו כשנפתח את הרדיו שהיום יום הזיכרון. ולי זה נשמע לא הגיוני להשמיע היי-פייב ביום שכזה. מי שלא מתאים לו תמיד יכול לשים דיסק, להיות עצוב או לא, אם נוגע לו או לא. אבל זהו יום אבל לאומי, ולכן "בתי העינוגים" סגורים, וזה לא אומר שמי שרוצה לא יוכל לראות את אוסטין פאוורס בוידאו. זה רק בא להצביע על רוח מסויימת ביום לא שיגרתי במיוחד.
ובאמת, בימים כאלו לא יזיק להזכיר לכולם שיש מוזיקה ישראלית, עברית ושות'. יש לי ידיד קרוב שחובב מוזיקת גלגל"צ ואמ.טי.וי שזה ההפך הגמור ממני שמעדיפה רוק ישראלי ישן נושן (בעיקר ההוא בכותרת). אז פתאום בטלפון הוא מספר לי איך בכל התחנות שהוא תמיד אהב לשמוע יש שלום חנוך ואריק איינשטיין. "דכאון", הוא אומר לי. וזה בדיוק מה שאמור להיות.

אני רק חושבת על כל האקו"ם שהרוויחו שלום חנוך על 8374 השמעות ב-‏5786 תחנות עם 756 ביצועים שונים של "כי האדם עץ השדה", ושל יהודה פוליקר ש"אפר ואבק" נוקה היטב מהאבק בכל תחנות הרדיו.

שוב הארכתי. אין לי שליטה על זה, וזה עוד אחרי צנזורה.
זילות השואה 653782
יום השואה בשבוע שעבר, תשע בבוקר, לא יודע איזו תחנת רדיו: "באב אל ואד". אחרי שנגמרו לעורכים הרעיונות הטובים, ואחריהם הרעיונות הגרועים, הם מגיעים לקטסרופות, וזה רק תשע בבוקר.
אם כבר אז כבר 653810
באב אל ואד של יפה ירקוני או של הבילויים?

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים