...ואתם אומרים שירה? 206
ביום הזכרון לשואה יכולנו לפתוח רדיו, ולהאזין, כמובן, לרצף של שירים עבריים. למה בעצם, ומה זה אומר?

רשימה זו נכתבה ביום הזכרון לשואה ולגבורה. שלוש תחנות רדיו בארצנו נוהגות לשדר מוזיקה - 88 FM, רשת ג' וגלגל"צ. מה שידרו היום? כמובן, שירים עבריים שקטים ונוגים. אני מכיר, כמובן, לא מעט אנשים שבחוסר נעימות מסוים יודו שהם מחכים רק ליום הזכרון (וליום הזכרון השני) בשביל השירים המקסימים שיש ברדיו, ועוד בלי בירבורים ופרסומות. אבל הרי המטרה כאן היא לא לשמח את הבריות, והשאלה המתבקשת היא, אם כן, מהי כן המטרה, או מהי המשמעות?

ניתן מייד להטיח האשמות ותהיות: מה פתאום שירים עבריים דווקא? זה מתקשר כמובן לדיון הנמשך על משמעותה של השואה: לקח יהודי, אולי ציוני, או שמא אוניברסלי? האוהבים את הלקח האוניברסלי ישושו בוודאי לתבוע מייד שיושמעו שירים עגמומיים בכל השפות (לרשת ג' אפשר לתת פטור, שהרי הם שמורה של שירים עבריים בכל ימות השנה בין כה וכה). אבל נניח שמסוכני תרבות לאומיים שכאלה לא ניתן לצפות לאוניברסליות, והרי בכל זאת נרצחו שישה מיליון יהודים. מה עניין העברית לכאן? מתבקש לזרוק לחלל האוויר טענה ממשפחת הטענות הדמגוגיות שאני לא אוהב: רוב הנרצחים לא דיברו עברית. אכן, יהיה דווקא משהו יפה בשידור שירים ביידיש ביום זה.

שירים עבריים הולמים כנראה את יום הזכון לחללי מערכות ישראל, שמשמעותו אכן ציונית למהדרין, והקשר לעברית נראה די טבעי. אבל אפילו אלה שבשבילם גם יום השואה אינו אלא יום קודש לציונות נמצאים כאן על קרקע לא מוצקה. מה זה אומר בדיוק שאנחנו משמיעים שירים עבריים? לא ניצחתם אותנו, אנחנו כאן, יהודים גאים, שרים שירים בשפתנו? אם כן, אז למה שירים עצובים? עדיף שירים לאומיים, שמחים, רצוי של להקות צבאיות, לא?

יש בעיה מהותית, של חוסר המשמעות של כל יצירת אמנות אל מול רצח של שישה מיליון. המילים האלו, כואבות ככל שיהיו - כי האדם עץ השדה, יפה שקיעת שמש ללב עצוב, שיכולות איכשהו לחבר אותנו עם מותו של אדם (ולכן מתאימות אולי ליום הזכרון "השני") - נאלמות דום, כך נדמה לי, לנוכח הדבר ההוא (וכבר איני יכול שוב לכתוב "שואה", ולא "שישה מיליון", כי גם המילים הלא־מושרות נעשות בנאליות מדי מייד, אולי אפילו מהר יותר).

לא שיש לי הצעה אופרטיבית מה כן לשדר. שירים באנגלית בוודאי לא יצלחו יותר. הנטייה האינסטינקטיבית היא לחשוב שמוזיקה קלאסית היא ההולמת כאן, אך לא. הוויתור על המילים הוא אמנם מתבקש, אבל אנחנו נשארים עם המוזיקה. עם היופי שלה, השגב, הרגשות העזים - גם היא, דומני, לא יכולה להתמודד עם הדבר ההוא, לא לבטא אותו, לא לעמוד באיזשהו יחס אליו. האמירה שמוזיקה קלאסית היא הולמת מבטאת, באופן פרדוקסלי, זלזול במוזיקה: אם יש בה איזשהו תוכן, ולו אסתטי בלבד, הרי שיש פגם קשה בהעמדה שלה כמשהו ש"ראוי" להשמיעו ביום הזכרון לשואה.

אבל אולי בכלל לא מדובר במשמעות, אלא בפונקציה, בתכלית. משמיעים שירים כאלו פשוט כדי לעזור לנו להיכנס למצב רוח עגמומי ומהורהר. ובכן, האם אפילו מעט זה הוא ראוי? מה בעצם הקשר בין השואה לבין מצב רוח עגמומי? התוגה, אותה הרגשה חמצמצה־מתקתקה שאפשר לחוש בנמל דייגים שקט ביום סתיו קודר, מה לה ולהשמדה תעשייתית של בני אדם?

ובכן, אני לא יודע מה צריכות לשדר תחנות של מוזיקה. אבל משהו מאוד מציק לי באוטומטיות הזו, שביום השואה משמיעים שירים עבריים. בהכרח כאילו אומרים שזה הדבר הנכון לעשות, שזה דבר ראוי. זה לא ראוי. יש כאן כוונה, והכוונה הזו, מה שלא תהיה, שגויה. לא נותר לי אלא להציע ביאוש: אל תשדרו כלום. שדרו דממה.

פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  וידום אהרן • צבי צוברי • 2 תגובות בפתיל
  הדממה היא אישית • יניב • 9 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • מודאג
  Gotterdammerung • RBJ • 4 תגובות בפתיל
  מילים או מנגינה? • ממי לביא • 26 תגובות בפתיל
  השתיקה שהמילים יפות לה • נועה • 9 תגובות בפתיל
  הרדיו, הזיכרון, שלום חנוך ואני • רותם הג'ינג'ית
  זילות השואה • ירדן ניר-בוכבינדר • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים