עונש עונש תרדוף? 2061
הפער בין התייחסות הומנית לעבריינים ובין הרצון להעניש גדל והולך. האם עוד לא השתחררנו מממעגל הקסמים שב"עין תחת עין"? האם אי פעם נוכל?

רק בסוגיות תקשורתיות ספורות ניתן למצוא הסכמה כוללת בין דמויות תקשורתיות לבין פוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית. אחת הסוגיות הללו היא החמרת הענישה. מתוך ההתייחסות התקשורתית לסוגיה זו עולה כי הבעיה היא שהענישה מקלה מדי. זו הסיבה לעלייה באלימות, זו הסיבה לגידול במימדי העבריינות וזו הסיבה שבגינה לא ניתן לשלוח ילדים לחבריהם מבלי לחשוש. הבעייה בענישה.

עמדות פשטניות, כוללניות, כוחניות ואפילו תוקפניות לעתים, נתפסות כדבר שבשגרה. עמדות כאלה נשמעות גם מארגונים ואנשים המזוהים עם נושאים כגון זכויות האדם והאזרח, המטפלים בבעיית העוני ובצמצום פערים חברתיים, והמביעים הזדהות עם סבלם של עמים שכנים אף שהוא מביאם לידי פעולות אלימות נגד אזרחי ישראל; כשאנשים וארגונים כאלה מצדדים בהחמרת הענישה בפשעים פליליים זאת סתירה בולטת.

פעמים רבות מלווה ההתייחסות התקשורתית לפסקי דין בתיקו של עבריין זה או אחר, באמירה נוסח: "ולמרות חומרת מעשיו הוא מרצה רק...". הביקורת על המוסדות השיפוטיים שאינם מתייחסים בכל חומרת הדין לעבריינים מרובה: "איך יכול להיות שעל עבירות מין כאלו הוא ירצה רק שלוש שנים?" או "גבר הכה את אשתו ומרצה רק שישה חודשי עבודות שירות?"

עבריינות היא תוצר חברתי מובהק; היא תוצר של מערכת כלכלית וחברתית המביאה למצוקה, בדרך כלל בקרב השכבות הנמוכות. המצוקה מתורגמת לעתים לאלימות ולתוקפנות עקיפה בדרך של גניבות, שימוש בחומרים ממכרים וכולי. מעטים האנשים ש"נולדו עבריינים" - רובם מגיעים לכך כחלק מסלול חיים קשה שעברו. אנחנו, כאזרחי חברה מתוקנת, נושאים באחריות לגבי חלק ממסלול חיים זה. אצל רובם יש צמתים בהן ניתן לשלבם בחזרה בחברה כאזרחים יצרניים, מועילים ותורמים.

בחברה שבה אנו רוצים לחיות צריך לצמצם ככל הניתן את העבריינות. פגיעתה קשה. כולנו קורבנות של פשיעה, כל אחד בדרכו שלו. יש מי שנפגע יותר ויש מי שפחות. אין ספק שפגיעה אלימה, ובכלל זה פגיעה מינית, היא פגיעה קשה ביותר, שלרוב תשאיר סימן לכל החיים. לעתים קרובות אנו מוצאים שהיא טראומטית ביותר. יש לטפל בקורבנות הפגיעות הללו ולהשקיע בהם משאבים רבים. אבל בבואנו לעשות צדק עם הפוגעים, אני מציע שלא נשכח שמטרתנו היא צדק. בפועל, נראה כי הצדק והרצון לנקמה מתערבבים זה בזה.

יש האומרים שעבריינות לא תשרוד בחברה בה הענישה חמורה, הואיל ואנשים יפחדו לבצע עבירות. אבל העובדות שונות. דווקא בארצות הברית, שבחלקים ממנה עדיין מופעל עונש מוות ועבירה חמורה שלישית מאותו סוג דינה מאסר עולם, מספר האסירים גבוה באופן יחסי ממספרם במדינות מערביות אחרות. גם רמת העבריינות גבוהה במדינה זו יותר מאשר במדינות מערביות אחרות.

כל אדם יכול לשאול את עצמו מתי הוא מבצע או שוקל לבצע עבירה. בהכללה גסה ניתן לומר, שעבירה תבוצע אם הסיכוי להיתפס נמוך ואם העבריין מצוי בהלך רוח רגשי שבו אין לו בקרה על מעשיו - איבוד שליטה. זאת אומרת שלפחות בחלק גדול מהמקרים, ההיגיון הפשוט האומר כי רמת ענישה גבוהה היא גורם מרתיע, אינה נכונה. כשאנחנו מאבדים שליטה, איננו מודעים לעונש הצפוי בתגובה על העבירה – שלושה חודשי מאסר על תנאי או שלוש שנים בכלא.

נכון שהגבר האלים צריך להגיע למערכת המשפטית, צריך לחשוש מעונש, וצריך אולי גם לקבל עונש. אבל יש לזכור שמטרתנו היא להביא לשינוי חיובי במשפחתו. זאת מטרה חשובה יותר מ"להכניס לו", או להביא להרתעה של גברים אלימים אחרים. אם הגבר העבריין ייכלא לתקופה ממושכת, האם זה יועיל למשפחתו? האם זה יעזור למשפחה ולחברה, שהגבר יאבד את מקום עבודתו, יפסיק לפרנס את המשפחה, ירגיש חסר אונים וחסר ערך? סביר יותר כי מקרי האובדן האלה יביאו למצוקה גוברת והולכת ולהעצמת גורמי הסיכון להמשך האלימות שלו. והאשה, שבעבר התלוננה במשטרה כדי שיקרה שינוי, למשל שהבעל יתחיל בטיפול מתאים, האם היא תתלונן שוב לאחר חזרתו הביתה מהכלא? אולי היא תפחד להתלונן שוב, והפעם לא מפחד בעלה כי אם ממערכת הצדק, שמגזימה ולא מבינה את כוונתה?

אנחנו נוטים להאשים את הנשים האלה ולהגיד שהן שבויות במעגל התנהגותי ורגשי שאינן יכולות לצאת ממנו. אנחנו לוקחים לעצמנו את תפקיד הצודקים והיודעים, ומוציאים אותן מהמעגל לכאורה. אבל גם מובילים אותן לפעמים בדרך שאינה לפי רוחן. מפקיעים מהן את הזכות להשמיע את קולן בתהליך עשיית הצדק. מפליא לשמוע, אבל בחלק גדול מאוד ממקרים של אלימות במשפחה, לאחר המשבר הראשוני רוצה האשה שהבעל יחזור הביתה. מי מקשיב לה בכלל? שיילך לכלא!

במקרים של פגיעות מיניות, המצב הרבה יותר מסובך. הפגיעה בדרך כלל יותר קשה נפשית. אבל גם כאן, הצד שאחראי לצדק שוכח לעיתים את הקורבנות, את הנפגעים. פגיעה מינית היא סדין אדום בשבילנו. אנחנו שוכחים שחלק מהפגיעות האלה, ויש אומרים רובן, נעשה על ידי אנשים שהכירו את הקורבן קודם לכן. גם כאן לקורבן יש מה לומר. גם כאן הקורבנות מחפשים לפעמים תיקון ולא נקמה.

הבה נראה, בתסריט הכי קשה, איזו תועלת תפיק נפגעת אונס מהעובדה שהאנס ישב 15 שנה בכלא. אומרים שהיא תישן בשקט כי תדע שהוא לא בסביבתה. לא נכון; היא לא ישנה; יש לה סיוטים. היא נפגעת בתחומים נוספים, היא מתקשה ליצור קשר עם אנשים אחרים, לא רק גברים. אולי היא מתקשה להתקדם בחיים, לעבוד. אז נכון שחשוב להרחיק את התוקף ממנה. אבל אם יילך לכלא הוא יכול להגיע אליה בחופשות. ותמיד ישנה גם התקופה שלאחר המאסר. אם הוא יצא ממורמר, כועס, פגוע, ללא תכלית בחייו, האם אין סיכון רב יותר לקורבנות נוספים?

בתחום עבירות המין ישנו מימד חשוב נוסף. במידה שקיימת סטייה מינית, הרי שמדובר בהתנהגות בעלת אופי של התמכרות. התוקף יודע שהוא עושה נזק, אבל אינו מסוגל להפסיק. ללא טיפול מתאים התקיפות לא ייפסקו. הדבר נכון גם לגבי סוגי עבירות נוספים: ענישה שתכלול חיוב למסגרת טיפולית מתאימה היא לרוב זולה יותר ויעילה יותר מענישה פשטנית, מרחיקה, אלימה ונקמנית. ברוב המקרים, דרכי התערבות שיקומיות זולות מהשמה בכלא, ומאפשרות חזרתו של הפוגע או העבריין לחברה, תוך שילוב הדרגתי. אבל אנחנו שכחנו את החישוב הזה, וגופים ציבוריים שיקומיים מתקשים לשרוד בעידן בו שירותי הרווחה קורסים. בשנות השמונים הוקמו קהילות גמילה לטיפול אינטנסיבי במכורים, היום מנסים להקים גופים לטיפול בעברייני אלימות במשפחה, אבל משקיעים אין.

בחיפוש אחר הנקמה בעבריין שכחנו את הנפגע. בדיונים משפטיים רבים לא נפסק תשלום פיצוי לקורבן אלא תשלום קנס למדינה. לעתים צודק יותר לחייב את העבריין להמשיך לעבוד, מבלי לשנות או לפגוע באורח חייו, אבל בתנאי שיקדיש חלק מן הרווחים לתיקון התנהגותו הקשה. את הכספים הללו ראוי להעביר להקמת תכניות שיקומיות לנפגעים או למסגרות טיפוליות לנפגעי עבירות פליליות, תוך מתן פיצוי מדיני לאותם קורבנות. היום לא קיימות מסגרות טיפוליות כאלו (מרכז הסיוע לנפגעות אונס אינו מרכז טיפולי). המדינה מוכנה לשלם 8,000 ש"ח לחודש עבור כל אסיר ולנהל משפטים ממושכים ויקרים. אבל לשלם לנפגע?

ניסיתי להבהיר כאן, כי מאחורי כל מקרה משפטי עומדים בני אדם. אנשים שטועים, לעתים בגדול. בדהרה אחרי הנקמה, לקול הרוחות הקרות של החמרת הענישה הנושבות מאמריקה, אנחנו שוכחים את האדם. שוכחים את הגישה לפיה צריך "לייבש" את מקורות האלימות על מנת להביא לפתרון הבעיה. אם העיקרון הזה נכון מול החמאס בעזה, האם אי אפשר להתייחס כך גם לבודדים מקרבנו? לא ברור מדוע על המדינה להשתמש בעוצמה כזו בכליה האלימים, כאשר המסורת היהודית כבר התקדמה מעבר ל"עין תחת עין" הנקמני. האם גם אנחנו נצליח בכך?
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  אני אזרוק את האבן הראשונה. • ראובן • 13 תגובות בפתיל
  יחי השטחיות • יובל • 42 תגובות בפתיל
  מחיאות כפיים סוערות • אורן אחד • 256 תגובות בפתיל
  כמה נקודות: . . . . . . . • חזי • 5 תגובות בפתיל
  אבל זה מאד פשוט • גרשון
  אלת הצדק ואלת הרחמים • נעם טל • 4 תגובות בפתיל
  אפרופו הומניזם • Nik the Greek • 8 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • שירה • 13 תגובות בפתיל
  ניתוח נכון... אבל המסקנות? • אורי • 17 תגובות בפתיל
  שתי הפרוטות שלי בנושא. • האייל הירוק • 9 תגובות בפתיל
  הופעה חד פעמית משופצת • האייל היפאני • 26 תגובות בפתיל
  ומה עם דרכה של החברה להביע ערכים? • אנוני-מוס • 23 תגובות בפתיל
  לא אני אשם זה המוח • רון בן-יעקב • 2 תגובות בפתיל
  הסבר לכותב המאמר בנוגע לזכויות אדם • השואל בשער • 15 תגובות בפתיל
  המרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים • idan • 3 תגובות בפתיל
  כלא, צדק ושאר ירקות • האייל האלמוני
  עונש עונש תרדוף • אילן שריף • 3 תגובות בפתיל
  הבעייה עם עין תחת עין • צב מעבדה • 11 תגובות בפתיל
  לינק מאתר הכנסת על ילדי האסירים • אילן שריף • 11 תגובות בפתיל
  מה הרציונל בענישה-כליאה? • רות • 24 תגובות בפתיל
  אבולישיניסטים • ברקת
  נקמה - קווים לדמותה • יובל רבינוביץ

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים